יורדים מדרמסאלה לכיוון פאנג’אב מדינת הסיקים לעיר אמריצר, שם שוכן לו מקדש מזהב. דרך לא מוכרת וחדשה בשבילנו, מהרים ירוקים מטפטפים וקרירות נעימה, יורדים בהר והאוויר מתחיל להתחמם יותר ויותר, דרך ארוכה לפנינו ואנחנו יושבים מרותקים מתבוננים בחלונות. באופן רשמי עזבנו את צפון הודו המוכר והאהוב כל כך… מקווים שנחזור במהרה.

אופנועים חולפים במהירות עם שלוש או חמש אנשים לפחות, הנשים יושבות על הצד כמו רוכבות סוסים באנגליה של המאה  ה-17, לעיתים מערסלות בידיהן תינוק בן יומו, משפחות שלמות על אופנוע, הילד בן השלוש מקדימה מנקר, ממש מפחיד להסתכל, שמלות בשלל צבעים כלומר סארים וטורבנים בכל צבעי הקשת, הקשירות שונות, הגדלים שונים, הצבעים מרהיבים, כולם כמובן עטויי זקן מרשים יותר ופחות. הכביש רחב מאוד ובצידי הכביש שדות חקלאיים של כל מיני תבואה ודגן שקשה לזהות, מכונות ידניות של קנה סוכר מתגלגלות ומפיקות מיץ מתוק כל מאה מטר, ריקשות גדולות חולפות על פנינו במהירות ורעש אדיר, ריקשות ממש גדולות (איך לא חשבו על זה בדלהי?). לאורך הכביש רוכלים מוכרים מיני סידקית ממש על שפת הכביש, לפעמים מרכולתם ממש מונחות על הכביש המהיר, סטייה קלה ורכב עלול לעלות על הסחורה ועל ראשם, חולפים על כמה קילומטרים של סחורת נעליים, סנדלי עור יותר נכון, באסטה ליד באסטה ליד באסטה, כולם פה מוכרים את אותם נעליים לאורך קילומטרים ללא רווח, סחורה מפוזרת על שמיכות, כמו לנסוע ממחלף נתניה עד חבצלת בתוך שרוול של סנדלים, בארץ אם מישהו פותח חנות נעליים אין סיכוי שיפתחו צמוד אליו את אותה החנות – לא ברור. התרבות נהיגה הולכת ומשתנה, אגרסיביות והידחפות אלו התכונות החדשות, הגדול חזק ויאללה בוא נידחף, כולם אומרים שהפאנג’בים הסיקים הם כמו ישראלים. שומעים מוזיקה כל הדרך, אנחנו מעדיפים פינק פלויד של זקנים משובחים (רוג’ר ווטרס שתמות), הילדים מעדיפים את טונה והדג נחש, טראנס הבננות של המיניונים מזכיר להם את הסקורים, אלונה מתה על השיר מעלה מעלה של ליאורה יצחק ההודית, אסא אוהב אמינם, תמרה את אהובה עוזרי וכל הזמן מבקשת את נדל”ן פיתוח של גלעד כהנא ומרינה מקסמיליאן, לי זה מזכיר את בן דוד שלי גל האהוב, תמרה ואלונה ממש מדקלמות את הרוסית, שומעים שיר של suspicious mind  של אלוויס, תמרה שואלת… “אמא, סבא שמואל אהב את ירכיים לוהטות?”… חלונות פתוחים הרבה מוזיקה ישראלית וקצת רוק…תענוג.

הגענו לאמריצר…. עזה!

אי אפשר להתאושש אף לשנייה כאילו נכנסנו לקסבה ועוד אחרי הפצצה. עיר אפורה מטונפת וצפופה, קשה לעבור עם הג’יפ מאה מטר כולם נדחפים, המולה של מאות כלי רכב דו גלגלי, בסטות, פרות וערימות של זבל, הצבעוניות היחידה  היא של הטורבנים. המון דוכני חרבות וריקשות משונות מכל מיני סוגים, אין לנו מלון שהומלץ לנו מראש אבל ידוע לנו שכל המלונות מתרכזים ליד המקדש, שואלים היכן המקדש אף אחד ברחוב לא מדבר אנגלית, נאבדים בעיר העתיקה שאת מרבית רחובותיה אי אפשר לעבור עם אופניים…בקיצור כאוס. הצלחנו איכשהו להגיע למלון בקרבת המקדש עם Door man סיקי עם טורבן כחול וזקן לבן מגולגל על חוט, מלון לא רע, כמובן ששום חלון לא נפתח, כולם עולים במעלית ואני נאלצת לעלות עם אלונה במדרגות כי היא פיתחה בארץ פחד ממעליות בעזרתו של אבא שלי. הריח במסדרונות האטומים נפטלין עם עובש מבחיל, ועד הקומה השלישית אני כמעט מקיאה. שני חדרים מרווחים ונקיים עם מיטה רכה כמו לישון על ענן, המיטה הכי טובה עד היום. נחים ויורדים להמולת הרחוב, מתחיל להחשיך אוכלים במסעדה אוכל הודי טעים והולכים לכיוון המדרחוב, נכנסים לחנות בדים וקונים לכל אחד מאיתנו חמש מטר בד לפי הצבע האהוב עליו לטורבן סיקי אמיתי, מפנטזים על זה כל הדרך ומשנים את הצבע שנרצה לקנות כל פעם שטורבן צבעוני אחר עובר, מבלים כמעט שעתיים בחנות הענקית הצבעונית הזאת מוקפים בעשרות הודים סקרנים, המוכרים מכינים לשלושת הילדים קשירה סיקית לתפארת. חוזרים למלון אין מים חמים, מתקשרים לקבלה ובאים לסדר לנו את המקלחת ואז יוצאים רק מים רותחים, הולכים לישון יותר נכון נופלים לישון הרוסים מעייפות.

קמים מאוחר בבוקר יורדים לרחוב ויושבים בבית קפה מערבי, שותים קפוציינו ומילקשייק במחיר מופקע, פתאום נכנס סיקי ומתחיל לדבר איתנו, ומפה לשם הוא ועוד שניים מכינים לכולם טורבנים מהבדים שלנו, הוא מספר לנו שבפאנג’ב אם מישהו מבקש ממך כסף כי הוא רעב זה שקר, כי באמריצר אוכל מחולק לכולם כל היום חינם, ושנזהר שלא יגנבו לנו את התיק במקדש, אלונה נכנסת לסרטים.

נכנסים למקדש, הכל שיש בוהק לבן ומסנוור בקושי אפשר לפתוח את העיניים ולאט לאט המולת העיר נמוגה וכל רעשי הרחוב דועכים בכניסה למתחם. יום ראשון היום, זה היום הכי גרוע לצאת מהבית בהודו, כמו שבת בסחנה ולא בזמן הראמאדן, מיליוני אנשים ותורים מפה עד טימבקטו. טובלים את הרגלים בכניסה אחרי שהפקדנו את הנעליים כולם משתחווים בכניסה על הריצפה כמו כריעה מוסלמית.

מקדש הזהב הוא האתר הקדוש ביותר לסיקים, מקדש מצופה זהב מבהיק ומנצנץ במרכזו של בריכה קדושה שמימיה נקראים נקטר, המקום שורה באוירה רוחנית וכולם נכנסים אליו יחפים עטויי כיסוי ראש. במקדש יש חדרי אוכל גדולים הפועלים 24 שעות ביממה וכל אדם מוזמן לאכול בהם בחינם כאוות נפשו, גם חדרים לשינה חינם לעולי הרגל וכל מי שחפץ. במקדש ישנם מאות אנשים עולי רגל שלנים על רצפת שפת האגם. באגם דגי זהב גדולים ודגי קוי, הרוחצים נכנסים עם עזרה של שרשרת ברזל למי שלא יודע לשחות, אלו שלא נכנסים למים כורעים ברך ושותים מהמים ומטפטפים על ראשם.

אמריצר לא מלאה בתיירים וגם במקדש יש תיירים מעטים, כולם רוצים להצטלם עם הילדים מבקשים או שממש לא מבקשים ומצלמים בלי לשאול, ביחוד בשל הטורבנים לראשינו אנחנו הופכים לאטרקציה. שומרים בכל מקום עם חניתות וחרבות. חם מאוד אחרי דרמסאלה המעבר חד מאוד וקשה.

 

לוקץ מדליק סיגריה ניגש אליו סיקי ומבקש ממנו לכבות, אסור לעשן כשאתה חובש טורבן, זה לא מכבד. יוצאים מהמקדש לבזאר במדרחוב המון חנויות של חרבות וחניתות, חנויות בדים צבעוניים, ונעלי עור מצוירות. נכנסים עם הילדים למקדונלדס צמחוני והולכים לנוח שעה במלון במזגן.

נוסעים לחילופי משמרות בגבול פקיסטאן, זה מופע שמתקיים כל יום עם קהל רב, שוב שכחנו שיום ראשון היום, נוסעים כחצי שעה, ישר כשמגיעים עטים עלינו עשרות הודים עם כובעים של הודו וכאלה שמציירים לך על כל מקום בגוף את הדגל ועוד מיני חפצים מיותרים פטריוטים ואומרים “Big competition with  Pakistan”  ההודים עושים מהכל הילולה, תורים ארוכים של קילומטר, אומרים שזה מרשים ומצחיק, לי בעיקר היה חם והתור היה ארוך מידי, אז עצרנו לאכול גוייאבות עם כמון שתינו מים ועלינו לאוטו חזרה, בשבילי הודו ניצחה גם ככה.

חזרנו לפחות לראות את השקיעה במקדש וזה היה שווה הכל, יחד איתנו המונים, ממש שיטפון אדם. האגם נצבע בזהב והמקדש הכפיל את עצמו במים וצבעו הזהוב השתלט על כל נצנוציי אגלי המים, שקיעה מרהיבה שצובעת את השמים תחילה בצהוב וזהב ולאט לאט מתכהה לצבעי כתום אדום ומתחלפת לסגול ונכבית, ברקע נגינה דתית והקראה של פסוקי תפילה ומזמורים מהדהדים, תחושה חגיגית באוויר החם משרה עליך רוגע ושלווה שמתפשטת עם רדת האור. עפיפונים בשמיים בחוטים ארוכים, נקי באופן מעורר השתהות וצבעוני.

יוצאים מהמקדש ומנצלים את זה שאנחנו על מדרחוב הומה בעיקר תיירים הודים ונכנסים לדומינו פיצה, שום קשר למה שיש בארץ, פיצה שמנמנה יותר דומה לפיצה האט, מקנחים בעוגת שוקולד שלה חיכינו 20 דקות לקינוח, תוך כדי שיחה עם זוג ישראלי צעיר, היחידים שפגשנו באמריצר, שסיפר לנו שטייל עם הוריו שנה בדיוק בגיל 10, בגיל של אלונה בהודו. אלונה מבקשת מאחת הנשים שישבו בשולחן משפחתי שתעשה לה קשירת טורבן של ילדים ומקבלת זרבוב לתפארת. חוזרים דרך סמטה חשוכה ובה אוכל מקומי של מטוגנים, משקאות חלב שומניים, וגלידות ביתיות בקונוסים של מתכת, המוכרים לבושים בגופיות מזוהמות מזיעים מול הכיריים והפיילות הגדולים ומציעים לעוברים והשבים להתכבד. שוב חוזרים למלון, מים קרים במקלחת וצונחים לישון.

קמים ונוסעים בדרך אל הלא נודע, מדינת רג’אסטאן המדברית,יעד ראשון לג’אייפור עיר הבירה, נסיעה ארוכה לפנינו ואני מבחינה בבשורה קשה על הבוקר בפייסבוק, מיכה קרישנר נפטר, הצלם המוכשר, המורה שלי ומנהל המגמה לצילום של ויצו קנדה חיפה והאהוב כל כך, אני מבלה את כל הנסיעה בדמעות, עצוב לי נורא והנסיעה במקום כל כך רחוק מהבית קשה עוד יותר, זכרונות עולים, געגועים צפים ומחשבות והלב מסרב להאמין שמיכה איננו עוד.

נוסעים באוטוסטרדה אזור כפרי מלא בטרקטורים ובעגלות, מולינו כל הזמן נוסעים נגד כיוון התנועה בלי בכלל להתבלבל, כל חצי שעה עוצרים בכביש אגרה ומשלמים, תמרה שואלת את לוקץ’ משום מקום “אבא, מתי מארל מתחתן?” (רק הנורדיאנים יבינו), נוסעים המון שעות הדרך מתקרבת לדלהי ואנחנו מחליטים לעקוף אותה מהצד ולהמשיך לנסוע עוד 6 שעות נוספות. מתחיל להחשיך אנחנו נוסעים כבר יותר מ 10 שעות, נכנסים לאזור שאין תאורה בכלל וממולנו ממשיכים לנסוע נגד כיוון התנועה וכמעט מתנגשים בנו, קשה לראות את הדרך וכולן נוסעים עם אורות גבוהים ומסנוורים, פחד אלוהים, נוסעים ממש לאט לא רואים את הכביש ואז מחליטים שזה מסוכן מידי ועוצרים בדאבה גדולה בצד הכביש בשום מקום, מקבלים את הטאלי הכי גדול וטעים שאכלנו בחיינו עם חמוצים של בצלצלים קטנים סגולים, המנהל איש נחמד מאוד שיודע בקושי אנגלית ואנחנו מחליטים לשאול אם אפשר להשאר לישון כאן בלילה כי אין סיכוי שאנחנו ממשיכים לנסוע בחושך הזה. יש חדר מסתבר ולמעשה זה גם מלון דרכים…טוב בוא לא נסחף, יש פה חדר שסוגרים אותו בקירות מתכת מודולריות באמצע המסעדה בלי מקלחת ושרותים, כולם על מיטה אחת מטונפת, הילטון זה לא, לוקץ’ ירד להביא את הלדרמן מהאוטו ושם אותו מתחת לכרית, אנחנו בשום מקום ולא מכירים איש… לא עצמתי עין, היה גם מפחיד וגם מגעיל ביחד.

בוקר…שרדנו! שום דבר לא נגנב ואנחנו בחיים גילינו שמתחת למיטה היה כל המחסן של המסעדה, יאללה חוויה, מקווים שיהיו כאלה כמה שפחות. נוסעים, מסביבנו מישורי, רגע לפני שמגיעים לג’אייפור גשם זלעפות במדינת אלאדין. אינטרנט מתנתק פתאום אז אין מפות גוגל, אחר כך אנחנו מבינים שאין אינטרנט בגלל עוצר וחשש להסתה והתפרעות דרך האינטרנט. אדם נהרג ע”י שוטר בעיר העתיקה אתמול, יש עוצר שלושה ימים על העיר, קבלת פנים נהדרת ברוכים הבאים ג’אייפור!

ג’אייפור העיר הורודה, בירתה של רגסטאן, עיר שטוחה שמתפרשת לשטח ענקי בניניה לרוב נמוכים ובעלי קומה אחת או שתיים במרכזה העיר העתיקה, העיר יותר בצבע כתום לטעמינו או בצבע טרה קוטה כמו רעפים של בית סוכנות ישן, ג’אייפור נצבעה בוורוד כי הוא מסמל הכנסת אורחים לרגל ביקורו של הנסיך אלברט האנגלי בשנת 1856. העיר מלאה במקדשים ומבצרים מסביב ובה צילמו סרטים רבים של פלישת קופים בנשיונל ג’אוגרפיק. העיר העתיקה מוקפת בחומה ושערים מעוטרים ובעיר העתיקה נמצא כל המסחר והבזארים. ג’אייפור נחשבת לעיר האבנים היקרות ומוקד מסחר לאבני חן, עיר הודית קשוחה שישראלים כמעט ולא מתעכבים בה ליותר משעה כאשר הם מחכים לרכבת או לאוטובוס לפושקר.

אנחנו התאהבנו והוקסמנו ממנה מאוד, אישה מקסימה ישראלית כתבה לי המלצה על מלון שהיתה נשמעת לי מעולה ואנחנו נוסעים ומחפשים את המלון כמעט שעתיים ובודקים אחרים. הגענו למלון טרה ניוואז, מלון בבעלות משפחה הודית עשירה שיש לה עוד בתי מלון בעיר, אחד המלונות היפים והקולוניאלים הנעימים שהיינו בו. נמצא מחוץ  לעיר באזור שנקרא באני פארק שהוא לא שום דבר שקשור לפארק, מוקף גדר דשא בחזית ועשרות עציצים עם צמחים פרחים וסוקולנטים, בריכת דגים וכלוב ארנבות ענק עם שרקן אחד, הארנבות שונות משלנו ולהן פנים מחודדים, את הארנבות משחררים כל בוקר בחצר. המלון בנוי שתי קומות עם חדר אוכל גדול ביתי עם מפות פרחוניות ומואר, פטיו מלאה בצמחים, במסדרון חפצי אומנות רבים על הקירות וסמוך להם וריהוט אנגלי עתיק, מרפסות בכל פינה, ואפילו כלים עם זרעים שונים של עצים ושלט בקשה לפזרם בג’אייפור שיהיה יותר ירוק לסביבה. קיבלנו חדר גדול עם שתי מיטות זוגיות קירות מצויירים, ריהוט עתיק שכולל שולחן כתיבה ופינת אוכל הכל נקי ועם גולת הכותרת אמבטיה תכלת יפה ונקייה, המלון היה די ריק, תחילת עונה, מולנו התגורר אנגלי שטייל שנתיים בטורקיה ועכשיו שנתיים מטייל בהודו דומה בעיני לפיליפ סימור זכרונו לברכה, שמטייל לפי המצאותם של בארים ואלכוהול משובח בקיצור אלכוהוליסט לא קטן. אנחנו יושבים במרפסת ואני מקבלת דיווחים בlive  מההלוויה של מיכה כל כך עצוב. יורדים לחדר אוכל לטאלי מעולה משודרג בצלוחית של אורז עם חלב מתוק כמו של סבתא של הגי, בלה הבולגריה וגם מזמינים מסאלה דוסה, צופים בסרט במחשב ונרדמים.

בבוקר מקבלים עיתון מתחת לדלת, ממש אנגליה, דפיקה בדלת באו לנקות את החדר ולהחליף מצעים ומגבות באמבטיה פשששש… איפה אני בהודו ???

מתעוררים בבוקר לאסא עולה חום, אוכלים ארוחת בוקר במלון אידלי שאני כל כך אוהבת שזה קציצות אורז ורוטב ליד ונוסעים למבצר אמבר המרשים, כמובן קשה להיכנס כי כל חמש מטר עוצרים אותנו לסלפי… המילה האהובה על ההודים, לפעמים זה בסדר ונחמד ולפעמים זה מרגיז ונמאס. מבצר אמבר נמצא על גבעה גבוה מחוץ לג’אייפור ונבנה ב- 1592 ושימש כמגורים למהראג’ות השונות, בנוי מאבן חול אדומה ושיש, המבצר מוקף בחומה שמטפסת ועולה על ההרים בסביבה, בתוכו מבנה משובץ במראות קטנות וגן מטופח, אנחנו עוברים בין המבנים בתוך המבצר, אסא שקט והחום שלו עולה שוב, אני מתיישבת איתו במדרגות ואנחנו משוחחים, אסא לא מפסיק לדבר.

מה עם קוף עם זנב ארוך יפיל עם הזנב שלו  את אלוהים?

את אלוהים אי אפשר להפיל

חשבתי שאלוהים הוא האדם הראשון שמת…

למה?

כי הוא מיוחד.

אמא מה יקרה אם לא יהיה לי דם?

למה אלוהים הקים דבר כזה כמו זבוב?

יוצאים החוצה עשרות קופי לנגור הולכים ומשחקים על החומות, חוזרים לכיוון המלון, גשם מטפטף מלקוש אחרון, נער הודי יפה תואר יחף מטונף עומד באי תנועה עם סיגריית בידי ביד (סיגריה מקומית עשויה מעלה מיובש מגולגלת) ובוכה, מביטה בו תוך כדי נסיעה והלב מתכווץ, מעניין למה הוא בוכה בכזה קול גבוה ממש נראה מתענה…אולי עדיף לא לדעת, קשה מידי… עוברים לד מקדש עם פסל ענק כתום של הנומן האל הקוף…

אסא שואל:

– אמא מה האלוהים שלנו?

– לאלוהים שלנו אין צורה.

– אני חושב אותו איש בלי רגליים עם זקן ארוך לבן…ככה נראה לי

אלונה: אלוהים יושב על ענן עם זקן עשוי מענן ויש לו כובע.

תמרה: לדעתי אלוהים נראה כמו מוסלמי יש לו כיפה לבנה וזקן חינה.

חוזרים לארוחת ערב במלון אסא קודח מחום. קמים בבוקר אני מתחילה בשיעול, אסא עוד עם חום ולאלונה מתחיל כאב ראש, אוכלים ארוחת בוקר במלון במרפסת כי חדר האוכל בשיפוצים ונוסעים לעיר העתיקה על נורופן.

מגיעים למצפה הכוכבים ג’אנטר מאטר שבסמוך לארמון העיר, קומפלקס הזוי של מבנים גאומטרים שתכליתו צפייה בכוכבים, מעקב וחיזוי אסטרולוגי. נבנה ע”י מהראג’ה שהיה פריק של אסטרולוגיה. נכנסים למתחם בתשלום, כל המבצרים והארמונות בגאייפור ובכל בהודו עולים לא מעט כסף ופי  שלושים מינימום מההודי המקומי, לנו לתיירים מחיר מיוחד כמו חודש מחיה לאדם בהודו. בכניסה תמיד מציעים לך מדריך צמוד ותמיד אומרים שבלי מדריך זה כמו להסתכל במבנים.

הפעם נפלנו בפח ולקחנו מדריך מבוגר שהציג את עצמו כמדריך כבר 40 שנה, במשקפים כהים והליכה מוזרה והגרוע מכל בדיבור לא מובן, כאילו הוא אוחז משהו בפה ומדבר תוך כדי, בקיצור לא הבנו כלום, בכל מונומנט הוא הציע את עצמו לצלם אותנו, בקיצר השתרכנו ממונומונט למונומנט עם אדם נילווה שמתוקף גילו היינו צריכים להקשיב לג’יבריש שהוא סיפר ולהניד בראש כאילו שאנחנו מבינים ועוד בנושא כזה מורכב כמו כוכבים שגם אם הוא היה מסביר בעברית לא הייתי מבינה נראה לי.

כל אחד הצטלם ליד המבנה של המזל שלו והיה סה”כ די מעניין, שלושתם יודעים מזלות של כל אחד שהם מכירים מאז שהם ממש קטנים אבל פה זה נגמר אסטרולוגיה זה דבר נחמד בשבילנו ותו לא.

לארמון העיר לא נכנסנו, אמרנו שנבוא מחר והלכנו רגלית לכיוון ארמון הרוחות שנקרא האווה מאהאל, עברנו ברחוב בשער עם פרחים כחולים מלא ביונים ובמרכזו יש כלוב קטן שמלבד האכלת יונים ברחבה, הכלוב משמש מרפאה פרטית ליונים פצועות של בעל בסטה לגרעינים ופיצוחים… ממשיכים ברחוב ופתאום אני מבחינה באדם שעומד באמצע הרחוב עם מצלמה ישנה על רגליים, פותחת איתו בשיחה ארוכה ותוך כדי הוא משדל עוברים ושבים לבוא להצטלם בסטודיו הפרטי שלו, מסתבר שהסטודיו הארעי הזה קיים ברחוב יותר ממאה שנה הוא טוען שמ- 1860 עובר מדור לדור. באותה קרן רחוב הוא מראה לי את אביו סבו ואב סבו ותמונות ישנות מאוד, כמובן שהסכמנו בשמחה וחפץ לב להצטלם תמונה משפחתית, המצלמה היא מצלמת נקב, קאמרה אובסקורה, והיא בעצם תא חשוך ששם הוא גם מפתח את התמונה שעוברת שני תהליכים, הכימיקלים הם שלושה בקבוקוני אבקה והקובע הוא דלי מים עם בקבוק בירה בתוכן שמונח באמצע המדרכה, אפשר לדמיין את ההתרגשות הרבה שאחזה בי למראה פלא ענתיקה זה ואת הפליאה והאושר שהציפו אותי באמצע הרחוב, רק גורל שקבוע מראש יכול לגלגל אותי בטעות לפגישה כזאת היה מופלא!

מגיעים לארמון האווה מאהל ,שנקרא גם ארמון הרוחות, דרכו יכלו נשות הארמון להציץ על העיר, נשות הארמון הרבות היו מאחורי חומות ולא הורשו לצאת מהבית גם היום הנשים בהודו במצב לא מזהיר, הארמון מתנשא לחמש קומות ויש בו לא פחות מ- 593 חלונות ומרפסות, נכנסים ומצלמים תצפית של העיר ונעמדים מאחורי החלונות האגדתיים המפורסמים לא פחות מהטאג’ מאהל.

נוסעים לכיוןן הארמון הצף בכאוס ובלגן של העיר התוססת והסואנת הזאת שמלאה בקופים ובגמלים רתומים, אף אחד לא נראה לי מבין שגמל זה חיה לפני שהיא רכב מסחרי, וכמות הגמלים שסוחבים עגלות עמוסות בסחורה פשוט מטורפת. הארמון הצף שנקרא ג’אל מאהל הוא מראה פסטורלי מרחוק צף על אגם מאן סאגאר המלכותי עם ציפורי מים מסביב ובוגונוויליות ורודות מסביבו מדרחוב קטן מלא ברוכלים ומזכרות וחם נורא.

נאמר לנו שיש כאן פילים אך פילים לא מצאנו כלל, שלחו אותנו לכפר הפילים האטי ואנחנו נוסעים אליו מסתבר שכל מי שמחזיק פיל, ואני אומרת מחזיק כי אני לא יודעת איך להגדיר את החולי הזה, גר בכפר הזה, אפשר לזהות את בעלי הפילים כי בחצר ביתם יש סככה בוא נגיד גבוהה מהנורמל, מיד בכניסה הבחנו בפיל הולך ולצידו בעליו ועל גבו 2 תיירים הודים על מרכבה מצועצעת ושמשיה, לא עברו 5 דקות מאז שנכנסנו בפאתי הכפר הנ”ל והתחיל לצאת לי עשן כבר מהאוזניים, לא מבינה ומסרבת לקבל את התופעה של גידול פילים לתיירות, איך אדם יכול להיות בעל פיל, חיית בר ויצור פלאי, יונק כל כך אנושי שחי בלהקות של עשרות שנים, מה זו התופעה הפרמיטיבית וההזנחה הפושעת הזאת של ממשלת הודו ושיתוף הפעולה המבחיל של תיירים שחושבים שזה בסדר לרכב על הפיל ולסבן את גבו של החיה האצילית והלכודה הזאת שמכלה את חייה בשבי עם הודים שגוערים בה ומתייחסים אליה כאל חמור מבויית.

מיותר לציין שלא עלינו על פיל וגם לא רחצנו אותו כאילו הוא פודל מגונדר, עמדנו ליד חצר של בית שעמדה בו פילה מדהימה, איך שירדנו מהאוטו נעמד לידה האדם שמטפל בה, בחור רזה אב משפחה בגופיה לבנה ולונגי משובץ כחול בלי שיניים, הבנו מהרגע הראשון שללטף את הפיל יעלה לנו כסף והתקרבנו לחצר מסוקרנים, הילדים היו מסוקרנים מהפילה ואני יותר מכל הההירכיה  לגביה ומאופן טיפולה. הפילה שמה לקסמי, רב הפילות שפגשתי בהודו בשם דומה, היא בת 40, כל הזמן רוקעת ברגליה, הילדים ליטפו אותה כל הזמן ואני שמרתי מרחק הרגשתי לא טוב עם זה. ההודי כל פעם שהיא הרימה רגל צעק עליה, כמובן שלא דיבר מילה באנגלית, כל המשפחה התאספה, משפחה ענייה הוא רק “מאהוט” של הפילה ולא האדון. מאהוט זה מאלף פילים, נחשב מקצוע בהודו, הוא הכין לה עם הילדים חבילות קשורות של אוכל מצמח שראינו שמגדלים בשטחים חקלאים רבים ונראה כמו קנה סוף, שתי שיניה היו שבורות ובעיניי היא בכתה. אחד הצדדים היותר קשים של הודו מבחינתי, שבעתי מהפילים בפעם הבאה אעדיף לראות פיל בטבע.

לוקץ’ מצא מספרה ורודה במרכז הכפר וסידר את הזקן, בזמן שאנחנו מחכים בחוץ אני מרגישה שאני מעולפת והחום עולה גם לי וגם לתמרי… בדרך חזרה שהיתה נראית ארוכה כמו נצח ועוד הסתבכה בסמטאות קטנות מלאות בחזירים שנוברים בזבל גדולים וקטנים עם שערות ובלי, שחורים ולבנים עם נקודות ופסים בסמטאות צרות ומטונפות מלאות בקופי לנגור וכלבים משוטטים, לוקץ’ נוהג וכולנו יושבים בשקט עם חום גבוה.

מרגישה זיפת…מילה שסבא שלי שמואל היה אומר שהוא לא הרגיש טוב ואז בטח היה מוסיף… מה אני יגיד לך יכול להיות יותר טוב…אם היו שואלים אותו אם הוא היה רוצה לשתות תה הוא היה עונה תה זה רק לחולים ומים זה רק במקלחת. הוא כל כך אהב לשתות נס קפה עלית עם סוכרזית אחת וקצת חלב בכוס שקופה עם ידית מהפשוטות לא כמו סבתא צילה ששתתה בספלים גדולים עם שלוש סוכרזית והרבה חלב.הלוואי והוא היה יושב איתי פה, מסתכל על העיר, הוא בטח היה מעוות את פניו ההונגרי העדין הזה, ושואל אותי מה איבדתי פה ואני הייתי צוחקת שמה על ברכיו הרזות את הראש והוא היה אומר לי הכי שלי, ואני הייתי קוראת לו סבסטיאן קמה ונושקת לו בלחי ונוגעת בזיפים בעורפו הלבנים והרכים אחר תספורת אצל ישראל הספר, יורדת להמולת הרחוב שהוא צועק אחרי לאן את הולכת שבי איתי פה עוד קצת ספרי לי משהו, אחח… שמוליק’ה כמה אתה חסר לי בחיי…להחליף אתך מילים סבא שלי, איך זה שהאנשים שאתה הכי אוהב עוזבים אותך כל כך מהר…

מגיעים למלון אוכלים ארחת ערב במרפסת שלנו היפה כולם נופלים לישון, רק לוקץ’ נשאר ער, קמים בבוקר כולם שרועים עם חום, לוקץ’ מטפל בכולם, עושים אמבטיות ארוכות ברקע פינק פלויד, מחלה פסטורלית. שוכבים קוראים, לומדים, אוכלים ונחים, אני משתעלת ללא הפסקה עד שכל הגוף נתפס לי. הניתוח סינוס שלי בארץ ממש לפני שטסנו נכשל. הרופא הפרטי שלנו דוקטור שלומי ברטלר, חבר של לוקץ’ מבית הספר ומהספינה וחבר בקבוצת “מי שחי בריא , מת בריא” מקבל השכמה מוקדמת ומטפל בכולם און ליין, ואני ואסא עולים על אנטיביוטיקה.

יום למחרת כולם מרגישים יותר טוב חוץ ממני, המחלה שלי בשיאה כל היום חום גבוה, אני לוקחת מוריד חום ונופלת לשינה של 5 שעות, בינתיים לוקץ’ לוקח את כולם לסרט בבית הקולנוע שהוא בית הקולנוע הגדול בעולם ובו מוקרן כל פעם סרט אחד של בוליבווד ללא תרגום, שמו של הקולנוע ראג’ מאנדיר ופרושו המקדש המלכותי, גושי הישיבה בקולנוע קרויים על שם אבני חן יקרות, הקולנוע נבנה בשהות ה-70 וחזיתו מסויידת בורוד, בפנים הלובי מקושט ודומה לאולם נשפים בצבעי גלידה פסטורלים. הם נוסעים בריקשה חשמלית פתוחה, הילדים התגעגעו לריקשה, הנהג היה עסוק בטלפון וכמעט עשה תאונה, בבית הקולנוע הגדול והמפואר כולם לבושים יפה חוץ מאיתנו שלובשים בגדי טיול שעברו יותר מידי כביסות הודיות. הבית קולנוע מאוד מפואר כמו אולם אופרה אלונה מתארת, בקופה מוסלמי חשוד מתקרב ללוקץ’ ומדבר אליו פנים אל פנים במרחק של סנטימר, שואל מאיפה אנחנו לוקץ’ ענה לו מישראל והבחור מתחיל למלמל ולהביט בהם מוזר, לוקץ’ מתחיל לחשוב שזה היה טעות לענות לו, האיש המוזר התקרב אליהם בתוך הקולנוע והסתובב סביבם ואחרכך התקרב לתיירים נוספים ומדריך הודי דחף אותו. לפני תחילת הסרט כל הבית קולנוע עומד ושר את ההימנון וחלקם מצדיעים ובתום ההמנון כולם נותנים צעקה ונוהמים. התחיל הסרט. לוקץ’ טוען שהסרט לא רע בכלל, הילדים פחדו היתה הרבה אלימות וחזרו עם סיפורים קשים מלודרמטים בוליודים ומוגזמים, לקראת הסוף ביקשו לצאת, הגיבור נכנס לכלא… הם עזבו את הקולנוע, אלונה חושבת שהסרט היה מזעזע אסא יצא נפעם, בוא נגיד זה לא היה סרט לילדים. אחר כך אכלו במקדולנדס והביאו לי פיצה, רק שלא היה לי תאבון, אם היה לי משקל בטח הייתי מאושרת באותו רגע הבגדים נוזלים ממני וגם מלוקץ’ לשנינו חגורה אחת ואנחנו חולקים אותה במשותף.

 

בבוקר מקבלים עיתון, הילדים מזהים את השחקנים של הסרט בדף הראשי, בשביל הודים שחקן קולנוע הוא במעמד כמו של גנדי פה אם לא שיווה או גאנש האלים, כל העיתון שלהן רכילות צהובה של שחקני קולנוע.

קמים בבוקר מחליטים למרות שלא הספקנו לראות את כל מה שרצינו לראות בעיר המיוחדת והיפה הזאת, במיוחד את השווקים ואת אבני החן האהובות עלי אנחנו זזים, יותר מידי מחלות, משנה מקום משנה מזל והופ אנחנו בפושקר.