נוסעים ב-3.7.2017 , עוד חודשיים ו-10 ימים.

מהיום שהחלטנו אנחנו כבר עם חצי ראש  שם, מדלגים בין השעות והימים והחיים כאן, למראות, לגעגועים ולצפייה לשם, בינתיים יש המון סידורים והרבה פחות חשק לבצע אותם.

המסע הזה מרגש ומפחיד והכל מתערבב ביחד, בעיקר אין כוח כבר לחכות, יש הרגשה שזה תחילתו של תהליך של התפתחות, שינוי, ולמידה אדירה לכל אחד מאיתנו בנפרד, לזוגיות ולמשפחה.

כבר 11 שנים לא הייתי בהודו, לוקץ היה בזמן הזה פעמיים בענייני עבודה, כל כך נעלבתי שהוא נסע בלעדי, לקח לי חודש אחרי שהוא חזר לדבר איתו.

הגעגועים להודו לא הרפו ולא התקהו  עם השנים

הגעגועים לירוק של הצפון שלי, לראג’י, אנו וסוראג’, להינדרו שלי שעדיין חיה וכבר בת 100 מחכה במנאלי.

וזה רק האנשים, הגעגועים הם גם לדברים יותר תחושתיים…

מתגעגעת לצפירות לריח המסחרר, לטעמים החריפים, לתבלינים, לצבעים, לריח של בעירת העצים להוט באקט, לרטיבות הזאת באוויר, למוזיקה עם הקול הנשי הדק, לדרכים הפתלתלות

להמהום של התפילות הטיבטיות, למיץ המנגו מאזה המתוק להחריד, למה לא?!

מי שלא היה בהודו לא יבין עד שהוא לא ייסע אליה זה כמו להסביר לגבר ואפילו לאישה שלא ילדה מה זה כאבי לידה, זה מסוג הדברים שאתה צריך לחוות אותם בשביל להבין.

את הקשר המיוחד להודו הרגשתי עם הנחיתה שלי במאיין בזאר, לא חטפתי שוק אלא אושר ושמחה עילאית כאילו הרגשתי שנולדתי במקום הזה

הודו מיד נכנסה לי ללב, 11 שנה שאני עורגת לחזור אליה, הגוף כאן בארץ אבל הלב מרגיש שנשאר שם.

אין לי סבלנות כבר …הודו …אנחנו בדרך!

הפול מון במנאלי 8.8.1998 הפעם הראשונה שהצטלמנו ביחד לאחר חודשים במנאלי חדר ליד חדר

ירח דבש מהימאצ’ל עד גואה על הנפילד

אני נוהגת על ההנפילד

הינדרו

אני והינדרו מדברות עם הידיים .הינדרו יודעת רק מנאלית

הינדרו בדרך לרופא שניים פעם ראשונה

ראג’י, אנו, וסוראג 2004