עוד 10 ימים טסים.

כאילו זה לא קורה.

יש כל כך הרבה דברים לעשות, מתח, לחץ, לא מצליחים לקלוט שעוד שנייה עוזבים פה הכל לשנה שלמה,

את הבית היפה והיקר שלנו, את החצר האהובה

אבא אימא (יש מישהו שקורא להם סבא סבתא),

מושב, חברים

אורזים כבר שבועיים עוד קרטון ועוד קרטון ..נראה לי הגענו ל-150, מתקנים פה משבצרים שם

ערמות של סידורים, ביורוקרטיה מפה ועד הודו, לא פשוט לקפל את החיים לשנה,

הרבה מתח באוויר, אני בעיקר קצת יורדת מהפסים, סופר רגישה, מרגישה חשופה

כאילו שהאדמה זזה לי מתחת לרגליים, עצבנית

הבית על גלגלים, אסא כבר יצא מהגן לפני חודש  הודיע שהוא פורש,

עושים מערכת השקיה בכל החצר, סאלי הסאלוקית הולכת לרותי וחיים, יתר החיות נשארות

כל יום עומדים שעות במשרדים ומסדרים את חיינו, הרבה טלפונים

קניות תיקים ,פנסי ראש, סנדלי ,תרופות לא נגמר כאילו אנחנו הולכים לטפס את ההימלאיה(רגע אנחנו באמת מטפסים להימלאיה).

בעצם חודשים שהחיים עצרו מלכת ובפועל הם ממשיכים: בתי ספר, ימי הולדת, והכל יוצר כאוס

ואין זמן, מגיע 12 בלילה ולא הספקנו לעשות חצי מהמטלות של היום.

כי קשה הפרידה מהבית והחשש שיקרה לו משהו, הפרידה מהריהוט של סבתא צילה,

מה לוקחים ובעיקר מה לא ואיך מכניסים את כל בחיים שלנו לשנה הקרובה לחמישה אנשים לתוך 2 תיקים גם אם הם תיקים של  OSPREY.

מחוברת למחברת המשימות, מפזרת פתקים בכל הבית כמו משוגעת

מידי פעם משתחרר בורג, צעקות, קשה לשמור על איפוס,

מתי ייפול האסימון ? עוד שבוע ויומיים עוברים לגור אצל אימא, 4 ימים לפני הטיסה

ישנים על מיזרונים, המקרר מדבר מרוב שהוא ריק, אנחנו בנוהל בורקס

רק שאני ממש דבה אז בורקס מחוץ לתחום בשבילי, מתרגלת נוהל שכחתי לאכול, אני אורזת, אולי בסוף אצא מזה כוסית לאחר 3 לידות ומיליון בורקסים..

אני לא קולטת שאנחנו נוסעים זה כמו חלום…

בדיוק בספטמבר נסעתי לבקר את חברה הכי טובה שלי הגר שגרה באמסטרדם, היה לי מדהים.

ובדיוק סיפרתי לה שכבר בא לי לראות מקומות אחרים בעולם, הייתי בהודו מספיק פעמים ולאחר 10 שנים שבכיתי כל פעם שהזכירו את הודו מרב געגועים אני מרגישה שאני משחררת ומוכנה לנסות מקומות אחרים,

ואז לוקץ קיבל הצעה  לרילוקיישן בהודו, הלכתי למוזיאון לתערוכה של בסקי וורהול ושם היה כתוב

“As soon as you stop wanting something

You get it”…andy Warhol

הרגשתי כאילו אנדי וורהול כתב את זה לי.

הרילוקיישן התפוגג ואז היו כמה חודשים קשים של התפכחות עד שהחלטנו, יאללה נוסעים!

בימים האחרונים אני ממש מתאמצת לחלום את החלום החוזר שלי שאני כבר חולמת שנים

החלום הולך ככה בערך:

שאני עולה למנאלי ברגל או באוטו לא בדיוק ברור אבל העלייה קשה ואני לא מצליחה להגיע לאולד מנאלי לראות את ראג’י והינדרו ,

אני מתעוררת לפני שהצלחתי להגיע ואז שוכבת במיטה ומתענגת על הזיכרונות הטריים שחוויתי בחלום ומנסה להירדם שוב כדי להצליח לעלות

זה ממלא אותי להרבה זמן… הנה החלום הולך לקרום עור וגידים מי היה מאמין

הפעם אטפס עד הסוף!

הודו הנה אני בא, אני מגיע, הנה אני בא, באתי להזיע

הנה אני בא, כי את היחידה אני נשבע!!!