“גואה שלי יא גואה, גואה אותך אוהב, אבא אליך ישובה עם געגועים בלב”.

כותבת מגואה, אנחנו כאן כבר חודש שלישי…הימים עוברים להם ועוד כמה ימים אנחנו כבר חצי שנה בהודו, קשה להאמין, ממש מסע שמרגיש כמו חיים שלמים.

נוסעים לכיוון מומביי, עיר שמונה 13 מיליון איש, אומרים שהיא הגדולה בהודו למרות שנראה לי שהנתון לא כזה מעודכן ודלהי הבירה עברה אותה, בעבר נקראה בומביי ע”י הבריטים ושמה חזר להיות מומביי, עיר הודית עצמאית המפורסמת כל כך בתעשיית הקולנוע האדירה שלה בוליבוד.

לפני היציאה מאחמדאבד אוכלים ארוחת בוקר במלון, אנחנו כבר ותיקים במלון, ארוחת בוקר חמישית, בעיר כמו אחמדאבד בדרך כלל תיירים לא ישנים יותר מלילה ובורחים, המלצרים חגים סביבנו, אנחנו שולחן יחיד, מלצר ביישן ניגש אלי ושואל אותי לדתי, הוא מסתבר נוצרי, אני אומרת לו שאנחנו יהודים, הוא מעולם לא שמע על הדת הזאת, אני מסבירה לו שישו שלו היה יהודי, אין לו מושג על מה אני מדברת, אני מחליטה להפסיק ולנסות להסביר לו מי אני, דחילק “?haven’t the Jewish people suffer enough ”

אנחנו בדרכנו לבומביי, אני עדין קוראת לה ככה, נוסעים בכביש מהיר, מלא במכוניות יפניות, בצידי הכביש מכונית עולה בלהבות ענקיות, אנחנו פותחים חלון לצלם וגל חום תוקף אותנו, הילדים מתלהבים הם חושבים שהם בהתקפה של צבי הנינג’ה. עוקפים אותנו מימין לשמאל וגם מהשוליים, רוורסים באמצע האוטוסטרדה והולכי רגל חוצים אותה מצד לצד, באמצע הדרך אני מבחינה בכביש שירות משמאל אלינו בהמון רוקד על טנדר מקושט שנושא פסל של אלה הודית כלשהי, ההמון צבוע כולו בצבעי אבקה סגולים, לוקץ’ עוצר בשוליים נותן רוורס חצי דרך ואני רצה לאחור עם המצלמה לצלם את הקרנבל, ככל שאני מתקרבת אני מגלה שההמון מורכב מגברים בלבד, והגברים שיכורים כלוט ולא יודעים מה נעשה איתם ,לרגע היה פחד באוויר ואז לוקץ’ מגיע כמו נסיך מהאגדות ומחלץ אותי כל הדרך ברברס, ואני מספיקה לצלם אותם מיליון תמונות תוך כדי שהם מענטזים ושרים.

לאחר נסיעה ארוכה מגיעים אליך בומביי, כבר בכניסה לבומביי אסא מכריז “יש פה ריח של כסף”, וממשיך “שמרוח עליו חרא”, לא יודעת מאיפה הוא מביא את היציאות האלה. ואז מוסיף ” אמא אני רוצה להיות חבר של טבע. אני תלם וגעש נהיה השומרים של החיות, אני יהיה על החיות שבקרקע, תלם על האויר, וגעש של מתחת”. עולם ומלואו הילד הזה. מגיעים ממש בחושך, פקק תנועה ענקי  בנתיב הדו מסלולי מעבר לקו הפרדה ואז פתאום נפתחת שיירה בנתיב שלנו מצד ימין נגד כיוון התנועה, נוסעים בכביש מהיר 4 נתיבים ולנו רק נתיב אחד ושיירה של קילומטר מולנו נגד כיוון התנועה, פחד אלוהים. נוסעים בתוך בומביי מחשיך, היום האחרון לדיוואלי חג האורות, נוסעים ונוסעים כ 3 שעות בתוך העיר, שדרה ירוקה מלאה בעצים עם פנסים סינים זהובים, לאורך כל הכביש מנורות שמשתלשל מהן חוטים והן נראות כמו מדוזות מרחפות בחלל, בכל רבי הקומות מרפסות עם סורגים ועליהם מופע אורות בכל הצבעים, כחול, אדום, ירוק, צהוב וגם סגול, מרצד, מרקד בצורות שונות, אנחנו מסתנוורים מהבהובי הנורות, ומרגישים כאילו הודלקו לכבודנו בלבד, מידי פעם עף זיקוק פטריה ענק באויר, מכוניות יוקרה עוקפות אותנו, מצייתים לרמזורים פתאום באופן מפתיע, גורדי שחקים למגורים בגודל שכל נורדיה יכולה לחיות בבנין אחד, כל בומביי מוארת, לאורך כל השדרות, בטח זה שתלה פה את הכל לקח לו לתלות את זה חצי שנה, ממש שאנז אליזה רק הודי.

חוצים את כל העיר, צ’יטאן חבר של לוקץ’ מחכה לנו במסעדת “פיצה און דה ביי”, מסעדה מפונפנת עם דורמנים שפותחים לך את הדלת ומחנים לך את האוטו, המפגש עם צ’יטאן היה חיבור מיידי, לוקץ’ וצ’יטאן עבדו ביחד בחממות ובילו ימים רבים בהודו בשתי הנסיעות שלוקץ’ נסע לשם במסגרת עבודתו, צ’יטאן בשנות ה 40 לחייו ואשתו היפיפיה ושני בניהם, יושבים ומשוחחים ואוכלים, מסביבנו הודיות לבושות בפאר עם שמלות כמו של זמרות אופרה לצד הודיות שלבושות כמוני טום בוי וגם מעשנות סיגריה, קשה היה להפסיק להסתכל סביב ולנסות להבין מה הולך שם, בחוץ חבורה של צעירים שלרגע חשבתי שהם ישראלים, כל כך מודרניים, ללא סממן הודי בכלל.

מזמינים לאכול אצבעות דגים ואצבעות עוף וסלט עגבניות עם פטה, תה קר בכוסות ענקיות, מחירים מופרזים כאילו אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב, 360 רופי לתה קר זה כמו לשתות תה קר בארץ במאה שקל. צ’יטאן הוא ג’ייני ויותר אתאיסט ממני (ג’ייניזם על קצה המזלג זה דת במיעוט בהודו שהמאמינים בה הם משיכבה מאוד אמידה, יש דמיון בינהם ובין הבודהיסטים, הם אינם מאמינים באלוהים ומקדשים ומאמינים בדרך חיים של שלום וחוסר אלימות), הוא וכל משפחתו צמחונים. הם משלמים את החשבון ולא נותנים לנו בשום פנים לשלם אפילו קצת. יוצאים מהמסעדה וצ’יטאן מוביל אותנו למלון, המלון נמצא בין רחובות יפים באזור קולוניאלי, ליד הים והארכיטקטורה יפיפיה ונראית כמו בניינים אירופאים מהודרים שביניהם צומחים עצי קוקוס, החדר ענק ומרוהט בריהוט עץ כהה וכבד אך מעט מיושן, מלא עובדים חגים סביבנו, מביאים לנו מים וסוחבים לנו את התיקים ומחכים לטיפ. נופלים גמורים לישון ללא מקלחות עם כפות רגלים מלוכלכות, לא מצליחים להחזיק ערים ולהתקלח. קמים מאוחר לארוחת בוקר, אני נגעלת ואפילו לא שותה מים, לוקץ’ והילדים לא מפסיקים לאכול. צ’יטאן בה לאסוף אותנו עם שני בניו ועם גויאבה אדומה מתובלת בקופסאת פלסטיק צידה לדרך, כאילו קרא את המחשבות שלי, הג’יפ שלו עם גג נפתח ואנחנו בתורות מוציאים את הפלג גוף העליון ומקבלים סיור בעיר מהחלון  בגג, מסיירים בחלק היפה יותר של בומביי והמודרני. מלונות מפוארים עד 7 כוכבים (כן יש דבר כזה), בין האוטוסטרדות נמצאים הסלאמס, משכנות העוני המזוהמות והצפופות של בומביי. מגיעים לחוף ים שלאורכו טיילת, המים מלוכלכים, יושבים על רמפה מבטון, רוכלים עם מזון מהיר מגיעים אלינו וצ’יטאן מזמין אותנו לטעום מאוכל רחוב מעולה של קרמבולה פרוסה לכוכבים עם קורנפלקס קלוי חריף ובוטנים על נייר עיתון וכפיות מחתיכת קרטון חתוך, וחתיכות מנגו לבן עם תבלינים, ומספר לנו שיש בהודו 50 סוגי מנגו (שמעת אבא?? לא רק סייבר ומאיה). ממולנו מעבר למים עומדים גורדי שחקים והמראה דומה למנהטן אילולא היו פחות פחיות וזבל צפים במים ואובך כמו סוף העולם, עולים על גשר מיתרים ומקבלים סיור והסברים מפולפלים גם מהילדים, שלוש שעות על בומביי. נוסעים לכיוון ביתם, בדרך שיירת הלוויה, אדם מת שוכב על אלונקה מלאה פרחים לא מכוסה, פיו מלא פרחים הילדים מזדעזעים במיוחד אלונה, לא שמעו פה על טלית???

מגיעים לבית של צ’יטאן, בניין ענק ומטופח עם גינה גדולה, פינת משחקים, מועדון לילדים ובריכה ענקית. עולים לבית לארוחת צהרים הודית ביתית ,לצ’יטאן שני משרתים שגרים אצלהם מביהאר, ביתם צנוע וקטן, הילדים משתוללים בחדר, במיוחד אסא, עם המשחקים של הבנים. יושבים לאכול האוכל מעולה, תבשיל במיה, צ’אפטי ומגוון מאכלים, שותים עם זה באטר מילק שזה מעין רוויון טעים נורא. הילדים לא מפסיקים לשחק ונוסעים בכל הבית באובר בורד החשמלי. הם קנו לכל ילד מתנה וישבנו לשחק איתם אונו, שזה טאקי הודי, על הריצפה. יורדים לבריכה ונהנים מהמצלמה התת מימית שלהן ומחליטים לקנות גם, משוחחים על שפת הבריכה על הודו ועל ישראל. תמרה מלטפת יונה עם עין אחת… עולים חזרה לבית, אוכל לא מפסיק להגיע, פלחי לימון מתוק, קלמנטינה, אבטיחים, פיצוחים, פירות יבשים, סנדוויצ’ים, גבינות, לחמים, מכל טוב מפנקים אותנו ממש, המשפחה שלהם מגיעה לביקור הורים ודודים, הנשים לבושות בסארים מבדים משובחים בורוד פוקסיה וכסף, יושבים שותים צ’אי בספלים מקושטים עם תחתיות תואמות, ובשביל לקרר את הצ’אי שופכים אותו לצלחת ולוגמים מהצלחת. נימוסים הודיים. אני מכינה לכולם את הצ’אי שלי שיוצא ממש מתוק ואנחנו מחסלים את כולו, המבוגרים מסרבים בנימוס. אסא מקבל צעצועים מהילדים במתנה “באז שנות אור” ועוד כמה דמויות שאני לא מכירה שהוא ממש מתלהב, והמבוגרים, כלומר אנחנו, מנהלים שיחה קולחת ועוד ועוד אוכל זורם אפשר רק להתפוצץ אנחנו מרגישים בבית. יורדים עם צ’יטאן ובניו לנסיעה לילית בעיר, הוא מראה לנו בית חולים מפואר שנראה כמו ארמון והוא מאיר בחושך כמו איזה מקדש, מלון הטאג’ המפורסם. עוצרים בג’יפסי קורנר, מסעדה מפורסמת בכל בומביי בפאני פורי שלה ואני מצליחה להכניס שני כדורים בקושי, כל כך טעים אבל אנחנו מפוצצים, אך זו נקודת מפנה קולינארית בטיול כי מפה והלאה נאכל פאני פורי בכל מקום שנמצא וגם נחפש אם לא נמצא ונטעם בכל דוכן ובכל עיר. צ’יטאן לוקח אותנו גם לגלידריה מעולה עם גלידה, איך לא? בטעם גויאבה עם מסאלה, אין להם סוף להודים האלה. חוזרים למלון, מכוונים שעון לשבע וחצי בבוקר, מתעוררים מאוחר ויוצאים רק בעשר (אנחנו כאלה גרועים).

ביציאה מהמלון מגלים שצ’יטאן שילם לנו על שני הלילות ויוצאים קצת נבוכים. ביציאה קרב של הדורמנים המבוגרים מאוד על המזוודות והטיפים, שוב יוצאים נבוכים מהעניין.

על תחילת הנסיעה הלך הקירור מהמזגן, מוצאים מוסך בפאתי העיר ולידו דומינוס פיצה. אין כמו פיצה וקולה בעשר בבוקר. הודים בדומינוס פיצה עושים סלפי לעצמם בכל פוזיציה אפשרית ממש מפגע תרבותי. מחליפים לנו צינור של המזגן שהיה בו חור, כנראה מג’וגארט, ואנחנו ממשיכים, קר וטוב לנו. אנחנו בדרך למטה לגואה אבל בדרך יש לנו להעביר לילה במקום לא נודע ואנחנו עושים פעמינו לכיוון מקום יוצא דופן שקראנו עליו, מתרגשים וחוששים שלא נמצא אותו. בית הקברות היהודי העתיק בעולם שמחוץ לגבולות ישראל שקיים למעלה מ-2,200 שנה. לא מכירים אף אחד שהיה שם, רק איזה מאמר בגוגל שמתאר אותו ושנתקלתי במקרה והחלטתי שזה חובה לעבור שם על הדרך, זה מצריך מאיתנו ירידה מהכביש המהיר לגואה ונסיעה בכבישים כפריים ומשובשים לאורך קו הים וזה מכפיל את הדרך, מה לא נעשה בשביל איזה קצת מורשת יהודית בניכר. בדרך עוצרים פעמיים בדוכן פאני פורי, צ’יטאן בהחלט פתח לנו את הצ’אקרה. אלונה מצלמת את תמרה ותמרה בתמורה אומרת לה: “מה את עושה לי סלפי?.. מה את הודית?! ” הדרך מפותלת והכביש צר ונראה בצדדיו כמו ג’ונגל טרופי סבוך עם קוקוסים, שומעים מוזיקה הודית ואת השיר האהוב עליהם ועלינו פאראדסי של ראג’ה הינדוסטאני, סרט שיצא ב 1997 בטיול הראשון שלנו, על אהבה כמובן, תמרה אומרת “כל פעם שאני שומעת פאראדסי, אני נזכרת ביהלי ולביא… השיר הזה עושה לי הרגשה כזאת..” מצחיקה כזאת. אסא מכריז: ” נתתי לתמרה 2 נשיקות בפה והרגשתי מה זה אהבה”.

אחר התברברות של שעה מגיעים ומוצאים את השער ועליו כתוב  באותיות עבריות “שער ירושלים”.

הבית קברות משתרע על שטח סבוך ונראה מוזנח מאוד, העשבים מגיעים כמעט עד המותן, נכנסים בשער, בתחילה אנדרטה ענקית וגבוהה שכתוב בה בהודית, אנגלית ועברית, עם מגן דויד חרוט באבן וכך נכתב: “פה נטמנו האבות של עדת בני ישראל בהודו, אשר ספינתם נטרפה בחופי נאבגאון לפני כאלפיים שנה. מנבגאון פשטו בני ישראל על כל ארץ הודו, בתחילה עסקו בכיבוש שמן זית ובחקלאות, אחר כך פיתחו תעשייה קלה והצטרפו לכוחות המזויינים ולשורות הממשלה והגיעו לעמדות גבוהות. הם היו נאמנים להודו והשתתפו בתנועה לשחרור של המדינה. בקום מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו אליה בהמוניהם ושם הם יושבים שמחים בחלקם.” המשפט האחרון ריגש אותי במיוחד, אנחנו הולכים בתוך סבך הצמחיה המשתוללת מחפשים אחר הקברים ומבחינים בשטח ענק מלא באבנים קדומות מפוזרות עליו שקשה להבחין בהן מרוב צמחיה והזנחה ואז מבינים שאנחנו דורכים על קבר האחים של שרידי האוניה. בני ישראל מספרים שהוגלו מגזרות אנטיוכוס השני, עוד מלפני הספירה והגיעו בספינה מלאה לחופי הודו, הספינה נטרפה מול החוף וניצלו ממנה 6 אנשים, 3 זוגות, איש ואישה, שהגיעו לחוף ושם קברו את כל ניספי האוניה ומהם צמחה כל יהדות הודו והתפשטה לדלהי, כלכתה, בומביי, פונה ואף לגואה. אנחנו ממשיכים ללכת ולאט לאט מבצבצים עוד ועוד קברים עם שמות וכיתוב בעברית, נראה כאילו אין יהודים יותר באזור והבית קברות הזה נזנח וננטש. והנה חלק משמותיהם: מלכה אשת שלום גיטכר, הזקנה צופי אשת ששון אברהם אשטמכר, המ’ הזקן אשר בן ראובן בנימין כווכר, המרוחמת רבקה אשת יעקב שמואל בנימין בונקר וכו’… וכו’…הילדים מפחדים ללכת בין הקברים, גם מנחשים אבל יותר מזומבים…

היה מרגש וקצת עצוב מצבו של הבית קברות, ומאוד מסקרן אם נותרו יהודים באזור אך לא היה את מי לשאול. בכל הודו כיום אין יותר מ 2,000 יהודים, כל היתר מתגוררים בישראל.

ממשיכים לנסוע, מסביבנו ג’ונגל טרופי ולהקות קופים עם שביל באמצע כאילו מסורק בקפידה, עוצרים בחוף ענק של קוקוסים, לא נקי במיוחד ועליו כמה דאבות מקומיות, וכמובן מתענגים על פאני פורי מצויין ושותים מי קוקוס בקש, שולחת את אסא לקנות שתייה אסא חוזר ואומר:”לא היה מנגו מצאתי משהו חדש מנגו עם גזים”, אני מסתכלת וזה פאנטה, אני צוחקת, אסא אומר: “אמא מה קרה לך זה טעים רצח, ברמות אחרות”, אוי יוי יוי, תוצר של בילוי 24 שעות עם אמא ואבא והסלנג הגרוע שלהם, בעיקר של אמא לצערי. גמל תיירותי קשור לברזל בחוף, החבל שלו כל כך קצר ואף תייר לא נראה באופק. ממשיכים לנסוע, מתחיל להחשיך והדרך ארוכה עוד לפנינו, אנחנו בדרכים כבר 10 שעות רצוף מלבד 2 הפסקות לא ארוכות, מתחיל להיות בכביש פחד אלוהים, מכוניות נוסעות מולנו באורות גבוהים מסנוורים והכביש מלא בבורות שאי אפשר להתחמק מהם בזמן, ממש סכנת חיים אנחנו מחליטים לעצור לאכול ולהירגע ויושבים במסעדת דרכים, אוכלים קארי סרטנים ותבשיל דגים אדום, נאן ואורז, אסא כמעט נחנק מעצם בגרון, אוכלים בידיים, היה מעולה, בסוף הארוחה הילדים זוללים אניס מסוכר וזרעי כמון מסוכרים שמוגשים עם החשבון בכמויות, חושך מוחלט בחוץ ואנחנו מחליטים להשאר לישון באוטו בחנייה באמצע שום מקום, פעם שנייה שלנו שאנחנו ישנים באוטו. הילדים מתלהבים, לי היה סיוט. חם, מדליקים מזגן וקופאים אז סוגרים מזגן פותחים חלונות, שוב חם ונכנסים יתושים שאוכלים את כולנו, תמרה מתגרדת בכל הגוף… ומכריזה “אני מרגישה כמו בשואה”. מנוע נכבה, מנוע נדלק, כל הגוף כואב, 6 בבוקר קמים גשם חזק יורד וערפל כבד עוטף את הרכב אנחנו מתניעים וממשיכים לנסוע, לחות מטורפת, קשה לראות מטר קדימה הכל בערפל, כל הבורות מלאים במים דרך כפרית משובשת ומיעוט אוכלוסיה, נשים מאוד כהות וקטנות לובשות סארי קצר ומקופל לגובה הברכיים, רזות מאוד. לצד הדרך מבחינים ב 2 ילדים קטנים הולכים על הכביש כשמתקרבים אליהם מבחינים שהם מבוגרים מאוד ובעצם הם שני גמדים, לא מוכרים פאני פורי ולא גויאבות, למעשה לא מוצאים מה לאכול, גברים עם לונגי על אזור החלציים במקום מכנס, הכל טרופי. להקות של כלבים על הכביש. אסא אומר:”שכחתי איך קוראים לישראל אני קורא לה יזראל” ומוסיף ושואל: “ישראל זה עם תף?”, תמרה אומרת: “שכחתי איך שטרות כסף בארץ נראים”. פתאום מבחינים בעגלת קני סוכר, איזה כיף, עוצרים ושותים כמה כוסות של מיץ קני סוכר עם ליים מרווה מתוק ונהדר. משאית עם מכולה של צים מלפנינו ואנחנו מתרגשים, מינימום עימאד עובר עם הטרקטור של הפרדס, הילדים מתחילים להתחרפן, ופה ושם ריבים ובכי נשמעים בספסל האחורי. נוסעים סה”כ 12 שעות עד שפתאום רואים שלט גואה ומייד אסופת שוטרים קצת עויינים שזכורה לנו כל כך מביקורנו הרבים הקודמים במדינה. סוף סוף הגענו לגואה, אלונה מעקמת פרצוף ואומרת “זה גואה??? ומוסיפה שהיא חשבה שישר נגיע לים. תמרה חשבה שבכניסה לגואה נראה מלא ישראלים.

גואה: אחת המדינות הרבגווניות והתוססות בהודו, מדינה פצפונת טרופית עם בתים קטנים ומתפוררים וקסומים בסגנון פורטוגזי, צבועים בכל קשת הצבעים מסגול לילך לצהוב בוהק הספוגים ברוח המיוחדת של הודו, מוקד משיכה של תיירים, מאז שנות ה-60 לחופיה היפים שמביאים עימם מודרניות ובליל של שפות גרמנית ספרדית איטלקית ועוד…צלבים על קירות הבתים ליד פוסטרים של שיווה, בעבר היתה גואה ידועה בסצנת מסיבות הטראנס וניתן לראות עדיין בצפון היפים מזדקנים עם כרס על אנפילד מלאים בקעקועים וראסטות, אך בדרומה זה הרבה פחות מורגש ומוסיקת טראנס כמעט ולא מושמעת (לפעמים לצערי אני חושבת), גואה מלאה במסעדות מפנקות ומלא מאכלי ים, שקיעות מדהימות, סירות דייגים, קוקוסים ואננס, אננס במחיר עגבניה (שומע חיימיק???). מגיעים לפאנג’י, עיר הבירה ושם אוטוסטרדה ענקית, בעבר נאלצנו לעלות על מעבורת כדי לעבור אותה. מחלפים, גשרים, והכל נראה מערבי, קזינו וספינות הימורים, עוברים עוד יותר משעתיים ומגיעים למרגאו העיר היפה שנמצאת בתחילתה של דרום גואה שזכורה לנו כל כך לטובה, מרגאו צבעונית יפה וענקית כמו שזכרנו, וממנה מגיעים ישר לחוף אגונדה, טוב אז לא כל כך ישר אבל נניח. באגונדה חוף גדול יפה ונקי שמעולם לא היינו בו אבל שמענו עליו רבות, בפעמים הקודמות שלנו בגואה נראה לי שהוא לא היה מתוייר בכלל, בקיצר לא היה קיים, רק נכנסים עם הג’יפ לחפש מקום לישון ולידינו עוצרת מונית וממנה יורדים טל ולירון סויסה ושלושת ילדיהם. טל מבדים טי אל וי, לקוחות שלי מנווה צדק, שמיד בעבודה הראשונה שלי אצלם התחברתי אליה ולאחיה גיא, יותר מאוחר היא גם באה עם אחותה הקטנה אלי הביתה לצילומים בסטודיו במושב, הכי הזוי היה לפגוש אותם, במיוחד שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בטעות במלון בוטיק בתל אביב בארוחת בוקר, ואני עם אחיות שלי, רויטל ואפרת חוגגות סופשבוע 40, שיכורות כלוט בארוחת בוקר… נכנסים לריזורט של בונגלוסים בחלק הדרומי של אגונדה מול הסלעים הגדולים שבמים בשם ראמה, אנשים מקסימים, חניה, בונגלוס גדול על קו ראשון למים, במחיר מופקע. אנחנו יורדים מהג’יפ ואני משחקת עם אסא כדורגל ונקרע לי הכפכף, 10 דקות לאחר מכן אני מנסה להדליק את המחשב, והמחשב מת !!! מחשב חדש, בן 5 חודשים הלך לנו, ויגון גדול יורד עלינו. אוכלים במסעדת הבית ומתחיל לרדת מונסון כבד כנראה המלקוש. הבאנו על גואה מונסון צוחקים עלינו המלצרים. מלצר מביהאר חביב כל כך מגיש לנו סטייקים של טונה ודגים בחמאת לימון ואנחנו צונחים לישון שבעים וגמורים. קמים בבוקר מול הים ונכנסים ישר למים, חוף מהמם אגונדה במיוחד בחלק הדרומי, צמח משתרע עם פרחים סגולים, עצי קוקוס, הר של ג’ונגל עם מלון 5 כוכבים נטוש שמטפסים עליו שיחי פרא, אבנים שחורות, סירות דיג לבנות וסוסה אחת יחידה ומיוחדת משוחררת שמתהלכת בחוף ידידותית ומטיילת לה באגונדה בכל מקום, וכמובן שכחתי איך אפשר, עשרות פרות יפיפיות ואחת במיוחד, לבנה עם קרני שפיץ וקעקוע של קילשון ופעמון, והודיות מ”המועצה” עם שכפצים מנקות את החוף ואוספות אחרי הפרות את גלליהן בסלים גדולים. נועם, שהכרנו בפושקר, הגיעה לבקר אחרי שנה טיול בהודו, באה להפרד מחברים שלה באגונדה, לבנונים, והיא עוד כמה ימים טסה חזרה לארץ, שמחנו מאוד לפגוש אותה אישה נדירה שכמותה, טיילנו על החוף והלכנו לפגוש את לירון וטל ושלושת ילדיהן בסימורס הבונגלוס ריזורט שלהם שבחלק האמצעי של החוף, יושבים איתם בחוף ובמסעדה. איתי הגדול, אביתר (אביה בקיצור) ואליה הקטנטן, החיבור ביניהם אלינו היה מדהים, הילדים לא עזבו אחד את השני במשך כל הזמן שהם היו באגונדה עד שהם טסו חזרה לארץ. לקראת שקיעה הלכנו בין כוכבי ים והילדים תפסו סרטנים והחזירו אותם כמובן למים. חוזרים לארוחת ערב בראמה ובבוקר קמים ומקבלים חזרה את הכביסה שלנו בריח של מרכך מבושם…אחחח דבר כזה פעוט שכל כך מוערך כאן שאין לתאר. עוברים בבוקר ל”ג’ארדים דל מר” ריזורט של בונגלוסים צמוד לסימורס ולטל ולירון. לא בקו ראשון למים אבל בחצי מחיר ועוד הבונגלוס מחולק למעין 2 חדרים, המקום שייך לנפאלי שנשוי לגרמניה פלוס קטנטונת אחת, בקיצור כל הרייך ה- 3 ואחותו ישנו איתנו, לפחות היה שקט הם הרי לא דברנים גדולים, בכלל באגונדה אין כמעט ישראלים, נחשב חוף יקר ומאוד אירופאי.יושבים כל היום עם טל ולירון במסעדה אוכלים נחים ורוחצים בים, הילדים לא מפסיקים לשחק ולהנות ביחד. לוקץ’ נוסע למרגאו לנסות לתקן את המחשב, שעה נסיעה, בהמשך לאחר שוטטות גדולה הוא מגלה שהמעבדה של לנובו נסגרה ויש רק בפנג’י, 3 וחצי שעות מאיתנו, הוא סר לשם ומבלה יום שלם בכבישים ובמעבדות. אני וטל יוצאות עם כל הילדים לטיול רגלי לחלק הצפוני של החוף, לאזור הנהר, וחוזרות לשקיעה, החוף שזור בכוכבי ים, שקיעה חמימה וסוסה אחת לבנה ונהדרת, הילדים לוכדים עשרות דגיגונים ונאלצים להחזירם למים. לוקץ’ חוזר ומודיע שהלך הלוח אם והוא השאיר שם את המחשב שינסו לאתר חלק.

חושך אנחנו יוצאים לחלק הצפוני של החוף לתור אחרי מסעדה טובה, כל החוף מלא בסרטנים ענקים וגם קטנטנים ולמעשה כל החול זז, ובדרך מתחיל לרדת גשם זלעפות אנחנו רצים לתוך מסעדה ריקה ומטפטפת עטורה בשרשראות של מנורות כחולות ואולטרה סגול שהבעלים וכל המלצרים מהימאצ’ל פארדש ועוד מקאסול, מרגישים בבית, מזמינים מאכלים הודים ודגים בקארי ונהנים מרומנטיקה וגעגועים לצפון. קמים בבוקר אוכלים ונוסעים לפאלולים, החוף המיתולוגי שלנו, הישר לחצר של אדמיתה, לוקץ’ ישר מזהה את הכביש לחצר, יש לו זכרון למקומות מטורף, נכנסים ברגל דרך חצרות, שכנה קוראת לנו וקוטפת לנו גויאבות מהעץ, אנחנו מגיעים לאדמית שהזדקנה מעט, אדמית מזהה את שנינו ואומרת לוקץ’ לוקץ’, עברו כל כך הרבה שנים, פעמיים התארחנו בביתה כחודש, בשנת 2000 וב 2004, בישלנו במטבח שלהם והיינו שם כמו בני בית, פגשנו גם את אלוואר ומריה והיה משהו חסר, לא וזה לא הכלב הקטן שלה שמת בנתיים ריקי מרטין שמו… אדמיתה מספרת לנו שבעלה מת אחרי 8 שנים של דיאליזה. הבת שלה נשואה במרגאו, והבן עובד באנגליה היא נשארה עם אשתו והילדים, הבונגלוסים שלה והשטח נמכרו ויש לה כמה חדרים להשכרה קטנים. אלי הבן של מריה, אח של אלוואר, שאהבנו כל כך התחתן עם אוליביה השוויצרית ולהם 2 ילדים והם מתגוררים בשוויץ. יורדים לחוף שלנו קו ישר מביתה עם עץ הקוקוס המכופף ביותר בחוף,העץ המפורסם שמופיע על כל הגלויות, פאלולים התמלאה וגדלה כשאנחנו הגענו לפה לפני כמעט 20 שנה לא היה בונגלוס אחד ובין עצי הקוקוס נמתחו ערסלים והיתה מסעדה אחת בלבד, והיום עשרות אם לא מאות. חוזרים לחצר של אדמית הנכד הפעוט שלה עומד עירום, אסא מתבונן בו מזועזע אני לא מבינה למה, אסא לא מסיר ממנו עיניים, הוא מסתכל לו על הבולבול ושואל “אבא מה יש לו? הבולבול שלו משולש במקום עגול”. אדמית צוחקת ממהרת לעטוף אותו בלונגי. פוגשים חברים מהארץ שגרים כאן הרבה זמן וחוזרים לפאלולים לשקיעה, עשרות סירות דייג על החוף פורקות אלפי דגים מרשתות דקות ושקופות, סלסלאות קש מלאות בדגים ,הכי משך את עינינו זה השלל של הדגים המעופפים שסנפירם העליון נראה כמו כנף מנוקדת של ציפור ועינם עגולה וגדולה מהרגיל, עשרות אנשים מתגודדים סביב הסירות, מקומיים ותיירים, וחוזים במופע. מתיישבים במסעדה הכי טעימה בפאלולים על החוף לארוחת דגים הודית בקארי ומסאלה וחוזרים בהליכה ברחוב הראשי, עוברים בין חזיתות של מסעדות שמדפיהם מלאים בלובסטרים צבעוניים, סרטנים, קלאמרי, שרימפס, טייגר שרימפס, רד סנפר, ברקודות ענקיות וארוכות, קינג פיש והדג פמפרט השטוח (שאנחנו קוראים לו הטיפש כי הוא נראה סתום), כרישים בכל הגדלים וכל מה שאפשר לדמיין, אוכלים גלידה והילדים מתעלפים מהשלל.

קמים בבוקר, טל לירון והילדים עוזבים היום, נפרדים מהם, הילדים עצובים .. לירון נפרד מאסא ואסא צועק לו “ביי ביי חבר, אני אזכור אותך”. נוסעים לגליה וג’ייסון לארוחת צהרים, גליה היא אמא של נעמי, בת כיתה של אלונה, שהיא וכל משפחתה טיילו שנה שלמה במזרח וכבר בשנה השנייה שלהם מתוך ה-3 הם מתגוררים בגואה והם בעצם ההשראה שלנו למסע הזה. האוכל מעולה והחברה כפליים, יושבים במרפסת ביתם ומשוחחים בנעימות. אלונה מאוד מתביישת ולאט לאט מפשירה ומשוחחת עם נעמי. בסוף כולם משחקים ביחד והשמחה גדולה. משם נוסעים לקייפ דה גואה בהמלצתה של גליה, ריזורט צפונית לאגונדה, לחפש לענת ואבי, אחותו וגיסו של לוקץ’ מלון. כמה ימים קודם, אבי בהפתעה הודיע לנו שליום הולדת חמישים של ענת הם יגיעו אלינו ל-3 ימים לפני סרילנקה, בלי שענת יודעת, ושנזמין לכולם מלון מפנק. המקום מפוצץ, משם ממשיכים לחוף קולה היפיפה ובודקים עוד מקום אחרון לפני האפשרות של להצפין לצפון גואה למלון 5 כוכבים. קולה הוא חוף יפיפה, אחד היפים ביותר בגואה, ואנחנו מבלים שלוש שעות בקולה בלגונה של הנהר ובים עם הזרם החזק מידי, לילדים קטנים מסוכן להיכנס, חוזרים לחוף שלנו באגונדה ואוכלים ב forget me not מסעדה מעולה יפה ומעט יקרה צ’אפטי לאפה עם חזה עוף ופאי לימון,  אסא הולך לישון מתפשט מחזיק את הבגדים ביד ואומר לי “אני לא צריך להחזיק את הבגדים האלה שעה?” דוחף שטר מגולגל של 20 רופי לגומי של הבוקסר ונשכב לישון.

.בבוקר קמים לאט, אסא מצחצח שינים ואומר “אמא, למה בכלל צריך גבות?, אני לא צריך אותם, תגלחי לי את הגבות”. אוכלים ארוחת בוקר במסעדה שלנו, גליה הזמינה אותנו לחוף הצבים, טרטל ביץ’ שנקרא גאלג’יבאג, חוף קצת מרוחק ובודד, אנחנו מגיעים לחוף למסעדה שהיא כיוונה אותנו, המסעדה מפוצצת בכל המשפחות של הקהילה הישראלית והאירופאית שם. שליש ישראלים ושני שליש ארופאים, טבילה ארוכה בגלים והכרות עם חלק מהחברים , גם יעל חברה של אלונה מהכיתה שם, החוף ענק אין בו קוקוסים רק עצי קזוארינה, גלים ארוכים וחזקים, בצידו הדרומי נהר וגדה יפה עם סירות דייג. יושבים על גדת הנהר, הילדים משחקים עם דג מת, אלונה יעל ונעמי, 3 בנות מכיתה אחת בדמוקרטי לב השרון מחזה מרגש. לפני השינה תמרה ואסא משחקים בבובות, ותמרה אומרת “אל תאכל אותי”, אסא עונה לה “אני לא אוכל אותך אני ילד ואני צמחוני”, יושבים בלילה במרפסת, לילה ארוך של שיחות מחשבות ותהיות. הימים עוברים בגואה בנעימים, כל היום הילדים בתוך המים מנשנשים סלטי פירות עם קוקוס אננס ופפאיה, אנחנו שותים קצת בירות, אוכלים אוכל מערבי בעיקר, ולפעמים מאכלי דגים גואנים חריפים, מטיילים על החוף עם הסוסה אחרינו, מטפסים על הקצה הדרומי על הסלעים ומתבוננים בשקיעה שוכבים על בולדרים ענקים של סלעים שחורים, מוקפים בעייטים עם ראש לבן, סרטנים ופרות שרובצות בחוף, מנקים את רגלינו בקערית מים בכניסה לבונגלס ושום דבר לא עוזר, הבונגלוס מלא חול…נהנים מהחיים. שולחים למשפחה בארץ מידי פעם ולחברים תמונות. אסא אומר ללוקץ’: “אבא אני מצלם אותך”, סוגר עיניים ופותח “תסתכל העליתי את זה ללוקצ’ים”.

משכימים קום בשש בבוקר לשיט דולפינים, יוצאים להפליג, מסביבנו דולפינים רחוקים אנחנו רואים את זנבותיהם או את סנפיר הגב שלהם מבצבץ במרחק, עושים לנו סיור מהים בבטרפליי ביץ’ שזה חוף קטנטן שבחודש יולי מלא בפרפרים והגישה אליו רק מהים ומהיבשה ארוכה ומסובכת והוא נסתר, והאני מון ביץ’ שזה חוף קטנטן שזוגות באים אליו לירח דבש, מעלינו חגים עשרות עייטים וסלע גדל בצורת צב מבצבץ מהמים. יוצאים מהמים ומתבוננים דקות ארוכות בדייגים שולפים דגים וסרטנים מהרשתות.

מתחילים לחפש בית לתקופה ארוכה, אני מתעקשת לחפש בית על הים, רק שכמעט ואין בתים על הים מלבד מסעדות, יש הרבה חופים ואנחנו מכתתים רגלינו בהליכה מפאלולים לקולום ולפטנם, נוסעים בג’יפ לטאלפונה וטרטל ביץ’ ומחפשים בית שווה. באחת השקיעות בפאלולים אנחנו פוגשים בשקיעה זוג ישראלים מאוסטרליה עם ילד קטן, אסא משחק כדורגל בחוף עם ח’ברה הודים ואנחנו הולכים איתם לאכול פאני פורי, והם מזמינים אותנו לבוא לאכול באיטלקית הותיקה עם משפחה שהכירו היום בים, אנחנו מצטרפים אליהם, יש רגעים כביכול שוליים בחיים, אקראיים, שעושים שינויים גדולים כמו אקו במים שעושה גלים, זה היה אחד מהרגעים האלה, בזכות שיחה רנדומלית ומקרית בים התמזל מזלנו להכיר את משפחת לזנוב שהנעימו את זמנו ואף יותר מזה, מאותו רגע ואילך החיבור בינינו היה משמיים, בויאן אפרת סופי ויניק היו בשבילנו מתנה מופלאה. בבוקר למחרת הילדים בונים ארמון בחול, אני מתיידדת עם ציירת גרמניה מופלאה בשם סוניה שמתלהבת מקעקועי החינה של אלונה ומבקשת ממה שתכתוב לה סוניה בעברית על היד, לסוניה קעקוע ו”אהבת” בעברית על העורף, היא נותנת לנו במתנה ציור מהמם שלה בדיו שחור. בויאן ואפרת באים אלינו לאגונדה ומבלים איתנו יום שלם בים, בויאן צייר בחסד שלמד בבצלאל שם הכיר את אפרת שלמדה שם צילום והיא גם צלמת מהממת בפני עצמה עם הבלוג ההורס My lovelymess בויאן הוצג ע”י גלריית זומר וגלריות  בניו יורק ואפרת פתחה סדנאות לצילום וקולינריה מאוד מצליחות, ושניהם מתגוררים בבולגריה, ארץ הולדתו של בויאן, בבית קסום על גדות הדנובה. יניק וסופי משוגעים על חיות, יניק מצייר כמו אבא שלו ומלמד את אסא שיעורי ציור. בקיצור החברה המושלמת בשבילנו. מטיילים איתם עם הסוסה הלבנה וצופים בהאכלת פרות היומית בשקיעה. נוסעים לפטנם ללוטוס לצפות בהקרנה של סרט לילדים, הילדים יושבים וצופים בסרט את הזמנות האוכל הם מקבלים לפי שמות בעצמאות גמורה והמבוגרים אוכלים בופה הודי ומקשקשים. שישי בבוקר ממשיכים בחיפוש אחר בית, יושבים בטאלפונה במסעדת דגים ואוכלים לאפו מטוגן, דג לשון, גיא בחור מקסים מראה לנו בתים, אנחנו עומדים בחוף ומנשנשים סופגניות ממוכר על אופנים עם צפצפה .

קונים אננס וזר גדול של סחלבים, ונוסעים לארוחת ערב אצל ידין וטלי, זוג שגרים פה עם 3 ילדיהם, גם גליה וג’ייסון מוזמנים עם כל הילדים ואורי אח של גליה, טלי מבשלת נהדר וזכינו לאכול את האחת הארוחות הטעימות בטיול הזה עם מלא טעמים של הבית. בבוקר נפגשים עם אופיר, בן דוד של יורם יאירי שאביטל קישרה בנינו, אופיר הבן של אח של כרמלה מותיקי המושב, גר בהודו יותר מ 8 שנים ונשוי לדברה האנגליה שבהריון, לאופיר חברה פרטית של צילום אוירי ומיפוי. יושבים איתם לארוחת בוקר, דולפינים מקפצים באופק, הם מחפשים בית באגונדה, הם גרו עד עכשיו בצפון גואה. אופיר ואסא ישר התחברו ובשביל אסא זה הדבר הכי קרוב לתלם. אפרת ובויאן באים אלינו שוב לכל היום, שיחות ארוכות עם בויאן על פרנסיס בייקון ואומנות בכלל, איזה כיף לדבר על אומנות, מהמעט שאני יודעת הוא ניער ממני הרבה אבק, בויאן מוקסם מהציורים של אלונה ומעודד אותה להמשיך לצייר, אני ואפרת לא מפסיקות לצלם את הסוסה, דג מת, הילדים, מה לא??. התקפת מארק 3 כפולה בכל פינה עורבת, לוקץ’ הולך לראות בית בראג’באג וחוזר עם נעמי חברה של אלונה שנשארת לישון איתנו ולא מפסיקה להשתעל, יותר מאוחר יתברר שהיא לקתה בשעלת עם עוד ילדים מהקהילה הזרה, והרבה הורים יתחילו לתת אנטיביוטיקה כדי למנוע הדבקה. מסיימים את היום המופלא הזה בפטימה קורנר, מסעדה מקומית מעולה, הילדים נעמדים בשורה מול הטלויזיה ומחקים קליפים בוליוודים בריקודים, כולם אוכלים פירות ים ודגים ומרק כוסברה ולימון נדיר.

אנחנו קמים בבוקר שוב הפסקת חשמל ומקבלים טלפון מגיא, הבית על הים הלבן בטלפונה התפנה לשלושה ימים אם בא לנו לעבור אליו ולהתפנק במחיר סמלי, מיד ארזנו במהירות הבזק ועזבנו את אגונדה ל- 3 ימים חלומיים בחוף טלפונה הקטן והרגוע עם הכפר השקט שלו, בכניסה לבית קיבלה אותנו פרסונה, שהיא לגמרי פרסונה, הודית יפה ורזה שמנקה לגיא את הבתים קבוע, פרסונה קיבלה את פנינו בחום ונשיקות, הבית נראה כמו בית סוכנות בכפר ויתקין, מסויד בלבן שזה נדיר פה באזור, סלון מטבח ו 2 חדרי שינה, רצפה מרוצפת בבלטות שומשום, חדרים עם מצעים ווילונות לבנים, צנוע ובול מה שצריך (הכי קרוב שיש לים), מקלחת בחוץ כדי להוריד את החול ו 2 מרפסות גדולות, אחת יושבת על החול של הים ובגאות הגלים מגיעים עד המדרגות המטפסות אליה, חצר גדולה ומשפחת קופים שמופיעה אחר הצהריים, בבית מלא פרפרי לילה גדולים וצבעוניים, נמלים, חרקים, כמו שלוקץ’ אומר “זה לא שיש לנו קן נמלים בבית, יש לנו בית בתוך הקן נמלים”. אנחנו מתמקמים בבית ולוקץ’ נוסע להביא את הבולגרים, אנחנו נכנסים כולם למים ומתיישבים במסעדה היחידה בטלפונה של דיפאק, אוכלים פירות ים ודגי לאפו מטוגנים. בבוקר לוקץ נוסע לפנג’י להחזיר את פגר המחשב שלנו שלא נמצאו לו חלקים מתאימים בהודו, לתקן את הפנסים השבורים ולשטוף את האוטו, עוד יומיים ענת ואבי באים. אנחנו מבלים כל היום בים, אוכלים ארוחת בוקר אצל דיפאק, נכנסים למים, דולפינים שוחים קרוב אלינו, מטיילים בחוף עד הקצה הדרומי, אזור סלעי מלא בצמחים שנראים כמו קקטוס דוקרניים, סרטנים שחורים, החוף הרטוב נראה כמו ציור, תמרה ואסא משתרכים לאט מאחורינו, לוקץ’ חוזר ואנחנו נוסעים לפאלולים, אפרת ואני עושות קניות בחנות בגדים של עודפי בילבונג בגדים מהממים, אוכלים פאני פורי בעגלה ממול הים ומקנחים בפיצות אננס במסעדה האיטלקית. יום אחרון בבית בטלפונה בבוקר רואים בית להשכרה אחד בקולום ואחד בטרטל ולא מרוצים… חוזרים לים לבית החלומי, עד אחרי הצהרים לא יוצאים מהמים מלבד להלך בין העקבות הרבות שטבועות בחוף, עקבות של ציפורי מים, עורבים, עייטים שצונחים לתפוס סרטן, עקבות של חלזון ים שגורר את עצמו, פרסות של פרות, כדורים קטנים של חול שסרטנים מוציאים מהבורות, עקבות של בני אדם, והיפים ביותר של כוכבי הים שזזים לאט עם עשרות רגליהם הקטנות והלבנות, כל החוף מתמלא כוכבי ים חלקם הפוכים חלקם זזים חלקים שקועים קצת וכאלה ששקועים ממש לגמרי בחול, שקיעה סגולה צובעת את השמים, קבוצת צעירים משחקת כדורגל ואז קבוצה נוספת נכנסת לחוף בשאגות ומסמנת עיגול ענק ומתחילה במשחק קריקט קולני, הילדים מעיפים עפיפונים ומשחקים בשלוליות בחול. אבקת קסם מהלכת עלינו והרגשה של שלמות ואושר חמימה. אורזים את מטלטלינו ונהנים מערב שלישי רומנטי במרפסת מול הגלים, משחקים בחשיפות ארוכות במצלמה, ממולנו ברקים בשמיים כל כמה דקות, ולהקות של כלבים מכורבלים בחוף מלווים אותם בנביחות ושירה. קמים מוקדם בבוקר ממש בזריחה, החוף ריק מסירות דייג, כל הסירות בים, מרימים רשתות לאט לאט, הסירות חוזרות ונשים עוזרות להניח קורות עץ כדי שיהיה קל להגליש את הסירות לחוף, כולם עושים הכל בשתיקה, החוף מלא בפרחים שאריות מהפוג’ה שנעשתה לפני היציאה לדייג, בוקר ערפילי מולבן ושקט אנחנו נפרדים ממך טאלפונה ומהבית הלבן.

נוסעים לצפון גואה לווגאטור, עוד כמה שעות ענת ואבי נוחתים, נחיתת הפתעה, נוסעים כשעתיים וחצי להניח את כל הציוד שלנו במלון, לפנות את הג’יפ, ולקשט לענת את החדר בשרשרות פרחים שקנינו בשוק בצ’אודי, אוכלים בבית קפה הודי בדרך ונוסעים לשדה התעופה. עם שלטים עומדים נרגשים ממול הכניסה, ענת ואבי יוצאים וההתרגשות גדולה, אנחנו נוסעים איתם למלון ה- W, רשת עולמית, מלון 5 כוכבים על הצוק בווגאטור שצופה לים, מלון יפיפה וצעיר ברוחו להתפנקות של 3 ימים, אבי הזמין 3 חדרים, זה אומר שהילדים לבד בחדר, ואנחנו בחדר ליד ממש מרגש, אלונה אפילו מסכימה לזה. החדר במלון בעל מיטה ענקית רכה ולבנה עם אורות כחולים מלמטה, טלויזיה לבנה ענקית מסתובבת מול המיטה. בין החדר לחדר המקלחת הענקי הקיר עולה מלחיצת כפתור, חדר המקלחת יותר גדול מכל חדר שישנו בו בחצי שנה האחרונה, ובג’קוזי יש טלוויזיה שקופה, יש בחדר יותר כפורי לחיצה מאשר בחדר בקרה של הכור הגרעיני בדימונה, החדר מעוצב ומנורת קריסטלים סגולה מטילה כאילו צל על התתקרה שעשוי ממדבקה, מרפסת ענקית שממנה רואים את הים, חלוקי אמבטיה מפנקים, מלא בקבוקי מים מינרלים ננסיים, פירות ומתוקים…אין סוף לפינוקים, מניחים את המזוודות של אבי וענת ומקבלים מהם מתנות ומשלוח מההורים, חגיגה אמיתית, לוקחים אותם לפלי-מרקט השוק הענק באנג’ונה, מיליון בסטות וחנויות וביניהם כמה מערביים שמוכרים תכשיטים עבודת אומנות יפיפיים, אנחנו עומדים על הסלעים מול הים והודי משכנע באורח פלא לנקות ללוקץ’ ואבי אוזניים עם מקל ארוך. אלו היו רגעים הזויים ביותר, ענת ואני לא הפסקנו לצחוק. צפינו במופע של ילדי גומי משתחלים בטבעות ומהלכים על חבל דק, אכלנו גלידות וקנינו כמה קשקושים, הלכנו לאכול בגואה ארק, מסעדה של זוג ישראלים עם ילדים, סיון ודודי שבמקור מבני יהודה ברמת הגולן. הילדים משחקים בפינת החי שם ואנחנו מתענגים על מאכלי ים בסגנון ים תיכוני, אופיר בא לבקר, סיון היא בת דודה שלו. חזרנו למלון וגילינו שם משקל שקוף, נשקלנו אני שברתי שיא משקל מלפני הלידות ולוקץ’ ירד 12 קילו, באמצע הלילה אסא מקיא וכל היום אחר כך מרגיש גרוע, מסכן. אנחנו קמים בבוקר לארוחת מלכים שקשה לתאר במילים, כל סוגי האוכל הכי טעים שאפשר לדמיין בשפע וכמויות, הילדים מעמיסים נקניקיות, דונאטס צבעוני, גלידות, לא יודעים מה לקחת קודם, בארוחה מלא גבינות שלא אכלנו חודשים, בייקון, אג בניקדט, נקניקים, פירות, פנקייקים, מאפים מליון סוגי סלטים, אגף שלם של אוכל הודי, הכל מהכל. יורדים לבריכה, הרוק פול, בריכה שמשקיפה על הים בין סלעים עם מוזיקת דאנס ברקע, מלצרים שמגישים משקאות, ספות פזורות בצבעים זוהרים, מיטות אפריון, כל היום בתוך המים לא זזים מהבריכה, ענת ואבי מכריזים שמבחינתם נעשה מה שהילדים רוצים, הם באו להיות איתם, הילדים לא רוצים לזוז מהבריכה, בערב לוקחים אותם למסעדה מקומית בשם אננד, בדרך עוצרים לפאני פורי, ענת טועמת, אבי מפחד. הדג שמראים לאבי לפני ההכנה מלחיץ אותו והוא מפחד לאכול דגים שם, את האמת הדג היה נראה מת מזמן. אנחנו מזמינים יותר מידי אוכל, טייגר שרימפס בגודל של חתול, טעים נורא אבל עם כל הרגליים שהיו עליו זה נראה כמו מקק מים ענקי וחסר פורפורציות. האוכל מעולה והערב מסתיים בהצלחה מסחררת ומלאן צחוקים, חוזרים ונכנסים לאמבטיה. קמים בבוקר לארוחת בוקר היסטרית וישר לבריכה, אחרי הצהרים יורדים לחוף וכל הילדים עושים עם אבי מצנח שקשור לסירה, ענת ואני נשארנו בחוף להסתכל, הולכים ברגל לחוף צ’אפורה צפונית לוואגטור עם סלעים לבנים, שקט ויפיפיה מלא בעופות דורסים, ובערב הולכים למתחם טלאסה בוואגטור בהמלצת זוג מבוגרים אנגלים,  טלאסה הוא מתחם של מסעדה, מועדון לילה וחניויות יווניות של יווניה שחיה בגואה 30 שנה, המקום מפוצץ בתיירים מערביים והודים מערביים, מוזיקה קולנית, האוכל מעולה וכל 20 דקות יש מופע, מוזיקה יוונית עם רקדניות ובעלת הבית שוברת מטבח שלם על הרצפה, מופע אש, רקדנים, פלרינג של אלכוהול ומה לא, ילדה קזחית רוקדת איתנו, ומלא הודיות חשופות רוקדות בהגזמה פראית, תמרה מזמינה המבורגר פרה ושוברת את הרצף שלנו ואוכלת אל הודי ממש ,אנחנו מקנחים בגלידת שוקולד עם צ’ילי וזה היה ללא ספק אחד הערבים השווים שביליתי בחיי, רקדנו וצחקנו והרגשנו ביוון ואנחנו בחוף ווגאטור בגואה. בבוקר קמים נפרדים מדודה ענת ודוד אבי, ארוחת בוקר אחרונה והכי קשה לעזוב את המיטה החד פעמית הזאת.

\

נוסעים ללוות אותם לשדה התעופה, מאותו יום W הופך למטבע לשון בטיול שלנו ולפסגת החלומות, ומשם אנחנו צונחים לאיטנו לפטנם חזרה לדרום גואה, להשתקע קצת ולמצוא לנו בית לתקופה ארוכה, מתכננים שהילדים יכנסו לבתי ספר בינלאומיים ללמוד אנגלית…להתראות דודה ענת נתגעגע אליך המון. והופ אנחנו בפטנם.

“לוח העונות נושר מעצי היער, אדם יונק חיותו מלשד האדמה, שורשיו עוגנים במי תהומות, גבעוליו פתוחים למטרות שמיים, ואין עינו צרה, קצבו קצב הבריאה, עם אורה יתעורר ועם חשכתה ירדם,עם אביבה יפרח ועם חורפה יבלה ולא ידאג,ישוב ויפרח עם עשב השדה ועם היקום כולו, מחר, מחרתיים ועד קץ כל הימים”

הודו .יומן דרכים עזריאל קרלבך.