Oh I come from a land, from a faraway place”

Where the caravan camels roam

Where they cut off your ear

If they don’t like your face

It’s barbaric, but hey, it’s home” – Aladdin

נוסעים לגא’יסלמר הרחוקה, מסע ארוך, בתחילה הכביש מפתיע לטובה אבל מהר מאוד כמו שלמדנו הכל משתבש והדרך לג’איסלמר רצופה במהמורות, נתיב אחד בשיפוץ אז אנחנו נוסעים על חול, כורכר ושלל בורות, הילדים עייפים מנסיעות, אסא פורש לאחור ומכריז “אני רעב, התא שלי בבטן ריק”, ומוסיף “אם תמצאו איש עם עוף אז תגידו לי…”.

הילדים משחקים “מי אני”, בוחרים דמות או חיה אפשר גם דומם, וצריך לנחש מי זה בכן ולא, אנשים בנורדיה זה הכי מצחיק, גם בארץ עיר הרשינו להם באישיות לבחור אנשים מנורדיה… תמרה ממציאה, יוצא “פ” והיא מכריזה על ארץ בשם פוליס… לאט לאט הן כבר יודעים את כל הארצות והערים בכל הא’ ב’. אסא מגיח מאחור, מבין שעוף לא יהיה בדרך ומכריז “כשאני יהיה גדול, אני אתן לילדים שלי כל יום עוף!”, בכלל אסא מבקש צי’קן במסעדה גם לארוחת בוקר, יום לפני שיצאנו הוא הלך עם לוקץ’ למוסך ושאל מה כתוב על המאוורר, לוקץ’ ענה לו “1 2 3  “off אסא נלהב “אבא אבא אפשר להזמין עוף?”. עוצרים לקנות מים, אסא מבקש “אני רוצה ווטר” בדרכים כרגיל קשה למצוא מקומות עם שתייה קרה, אסא מתבכיין “הווטר נו קולד”.

עוצרים לפאראנתה בשום מקום ומתמתחים על מיטות הודיות מחבלים, ג’אייסלאמר עוד רחוקה מאוד…

הנוף משתנה וחולף לנו מבעד לחלון, הגוגל מפ כמובן מעביר אותנו דרך דרכים לא דרכים, בתוך כפרים מהמאה הקודמת, הטופוגרפיה משתנה ואנחנו נוסעים בתוך מדבר מלא בתפוח סדום עם שיחי קקטוס דקים ועצים שנראים כמו שיטה ופה ושם שיחים, הכל שטוח, לא דומה למדבר בארץ בשום דבר, אנחנו נוסעים לכיווון גבול פקיסטן שוב, והכל מתמלא בסיסים צבאיים וגם תחנות רוח ענקיות לבנות ועם פסים, כמו שיש ברמת הגולן, אבל לא 6 אלא אלפים. ממש דון קיחוטה, רק שסאנצ’ו פאנצ’ו והחמור נראים כמו בדואים לבושים בלבן עם גמל. בדרך כמעט ודורסים אנטילופה שרצה במהירות על הכביש, עדר עיזים יפיפיות חוצה את הכביש, והרועה שלהם צועק לנו פן פן, נתנו לו עט, יותר מאוחר הבנו שהם יודעים רק שלוש מילים באנגלית, פן,רופי ושוקולד, לא נראה לי שיהיה לו על מה לכתוב עם העט שנתתי לו, חבר שלו רץ מרחוק מעלה אבק מצטלם עם לוקץ’ ומתחיל להוציא קולות צוויחה משונים, הם נעלמים באופק בתוך ענן אבק ואנחנו ממשיכים הלאה. ביתר הדרך אסא עושה חוברת בעברית ויש שקט באוטו.

מגיעים אליך ג’אייסלמר, אומרים עליך שאת מדינתו של אלאדין וג’אפאר, רק כשאני חוקרת על אלף לילה ולילה בגוגל ומבינה שאלאדין בכלל מתבסס על פרס או מדינה ערבית אחרת, אבל אין ספק יש המון דמיון לג’אייסלמר. ג’אייסלמר העיר הזהובה קיבלה את שמה בשל המבצר המרהיב שבלילה צבוע באורות זהב ובתי האבלי יפים ומתפוררים שניצבים בה בערבוביה של יופי עוני וחורבה. ג’אייסלאמר ללא ספק עיר אקזוטית מבודדת, קצת נשכחת ומאוד חמה, בתוכה ארמון חול ענקי שמסמל מאבקים וקרבות, מוקף בחומה גבוהה וצופה על כל העיר, זכרון לכח וגדולה מהעבר. ג’אייסלמר היא עיר חלומות שהחום בה בחודש שאנו הגענו הופך את כל המראה שלה להזוי ולוהט אף יותר.

בכניסה לעיר נצמדים אלינו אופנוענים ומדביקים על החלונות כרטיסי ביקור למלונות תוך כדי נסיעה, הלחץ התיירותי האגרסיבי החל עוד בטרם נכנסנו לשערי העיר, מגיעים לפול אבלי בעקבות המלצות בקבוצת המטיילים, פול אבלי הוא גסט האוס של כמה אחים שבמקור הם מהכפר ליד, הגדול מהם שמו מאנו, בחור חביב שמגמגם, הגסט האוס קטן בן תשעה חדרים מושקעים בטקסטיל צבעוני ותמונות כריות ושטיחים, הגסט האוס בסגנון האבלי נראה ישן אך חדש למדי, הגג שלו מטופח מלא בצמחים ומקומות רביצה מצופים בבדים צבעונים אבל המסעדה לא משהו מסחרר, הוא נמצא מחוץ למבצר והאזור נראה קצת עזה אבל יש לו את הקסם שלו, סמטאות צרות וילדים מאופרי עיניים רצים בסימטאות בבגדים צבעונים מעט מאובקים. אוכלים ארוחת ערב על הגג כשברקע המבצר מאיר באורות זהובים כמו חלום, אלונה מצאה שערה בפסטה, תפנית קשה ויצא החשק לאכול, צופים באלאדין בחדר וקורסים לישון, מחר יום כיפור.

בבוקר קמים יושבים בגג המלון, אחר הצהריים יכנס יום כיפור, אני אוכלת גויאבה לאות הזדהות. שלושה ישראלים צעירים שאני פוגשת על גג המלון מכריזים על ארוחה מפסקת, הם ירדו אחר כך לחדרם וייקיימו את מצוות הצום. אני יושבת במרפסת מחייכת לעצמי ומוותרת, הפעם זה לא ילך פה. יושבת נותנת ביס מגויאבה, טעמים מסויימים כאשר אתה חש בהם בפה בשנייה הראשונה משגרים למוח מראות וזכרונות… גוייאבה בשבילי זה יום כיפור ובית הכנסת בנורדיה, השדרה של טובה והשדרה של אזולאי. נולדתי בבית אתאיסטי חילוני, אבי ואימי מעולם לא צמו ואף אימי מקפידה על מסורת פריקסה ביום כיפור. אני צמה כל שנה, ולאחרונה גם בתשעה באב, הצום הכי ציוני בעיני. בתור ילדה היתה לי חברה חדשה בנורדיה ששמה שחר, שצמה ותמיד רציתי להיות כמוה, גם בשנים הראשונות שלי לצום צמתי אבל שתיתי, כי ללכת ברגל עד קניון השרון מצמיא מאוד, והייתי נוהגת לקטוף גויאבות ולמצוץ את טעמם בלי לאכול. ביום הכיפור הראשון שצמתי ממש הייתי מותשת, מצאתי את עצמי הולכת לפני תפילת הנעילה ותקיעת השופר לשדרה של טובה, יושבת על הדשא בישיבה מזרחית כשבסיכול הרגליים היתה ערימת גויאבות, ומבטי לשמים לספור שלושה כוכבים. כל כך אני כל כך אוהבת גויאבות, וגויאבות היו רק בספטמבר, אז אני ושחר היינו נוהגות להקפיא גויאבות בפריזר של סבתא שלי ולהפשיר אותם בחורף ולגרות את כולם בתחנת האוטובוס לבית יצחק. ב 2004 העמסנו את האנפילד על רכבת מדלהי לגואה, שלושה ימים, ביום האמצעי חל כיפור, צמתי ברכבת למרות החום וסנדביץ’ האומלט הטעים שהיה בכל תחנה. שלוש שעות לפני תום הצום, אישה כרסתנית עלתה עם סלסלת נצרים ענקית מלאה בגויאבות. נשברתי הסתערתי על הסלסלה, לא יכולתי יותר. בהודו קשה לצום, גוייאבה בשבילי זה יום כיפור, גם כשאני צמה זה הדבר האחרון שנכנס לי לפה בדרך לבית כנסת לפני תחילת הצום, השנה לא צמתי אבל לפחות אכלתי גויאבה.

מחליטים לנסוע לטיול ג’יפים במדבר עד שיתפנה לנו החדר המשפחתי, בינתיים יש לנו זמן להרוג עד הצהריים המאוחרות שהחום נרגע קצת ויוצאים למסע. נוסעים 6 ק”מ מחוץ לעיר לסנוטאפס בדה-באג. זהו מתחם של קברים ריקים, מעין בית קברות מפואר שנבנה לבני משפחת המרהג’ה. בכל פעם שאחד מבני המשפחה נפטר היו שורפים את הגופה ובונים מצבה לזכרו, כל קבר נראה שונה בעיטוריו, בכיפתו וגודלו, תלוי בתקופה ובמעמד המהרג’ה. המקום בנוי מדורג על גבעה, זוגות צעירים שרק התחתנו מניחים מנחה ומתפללים על קבר זה או אחר למזל. בכניסה לוקחים מדריך צעיר וחמוד שיעשה לנו סיור, ההסבר שלו קצר כי לא היה הרבה מה להסביר, בעיקר ניהלתי איתו שיחה על כל הקאסטות השונות והעגילים של כל קאסטה ברג’סטאן, הוא ענד עגילים כמו של בן דוד שלי דניאל, עגיל פרח מאבני רובי, צמוד אוזן עם סנטר מספיר של הרג’פוטים הלוחמים. בכיפות יש דמויות שחרוטות על אבן שמציינות את מספר נשותיו שעשו סאטי על קברו או נדחפו ע”י בני משפחתו של המהרג’ה (סאטי – מנהג התאבדות קדום של אישה על שריפת גופתו של בעלה) לכל מהרג’ה יש מספר שונה של נשים, ספרנו הכי הרבה 11. מהרג’ה שחרוט על האבן עם רגל הסוס באוויר, המשמעות שהוא מת מוות טבעי,  אם ארבעת הרגליים על הקרקע אז הוא מת בקרב. בתוך הכיפות תלויים ומנסים לתפוס חשיכה עשרות עטלפים כעורי פנים, רועדים וזוחלים על התקרות הקעורות. המקום מרשים ולצידו אגם קטן, והוא סובב תחנות רוח שנראות חדשניות לצד ההיסוטריה העתיקה ורק מעצים אותה.

חם מאוד, נוסעים משם למסעדה מומלצת בלונלי פלנט בשם “קבב קורנר”, שם מבטיח ללא ספק, מתיישבים בחדר סגור עם מזגן ועם תיירים הודים, ואוכלים בשר, הקבבים שלוקץ’ הזמין בנוסח קשמירי התגלו כקבבוני בננות משונים, העיקר שאסא אכל צ’יקן טיקה וצ’יפס, מגיעים לגסט האוס על הקשקש, הג’יפים מחכים בחוץ ואנחנו צריכים לארוז תיק של לילה. יוצאים לטיול, ג’יפ מהינדרה קומנדר ישן, נראה כמו סופה של אדון חסון מהגשש רק עם גג. אני ואסא ליד הנהג, היתר בספסל האחורי ומאחורה ארבעה תיירים, שלוש מקולומביה ואחת מגוואטאמלה, הם גרים ועובדים במאדראס שבמזרח הודו, אני חיכחתי ידיים, חבר’ה מקולומביה יהיה מעניין, אבל נפלנו על ארבעה זיגים, את האמת ממש חמודים. אנו הנהג, בחור שקט רזה וגבוה מאוד, שחום וחרוך מהשמש, התברר שקטן ממני בשנתיים אך הוא נראה בגיל של אבא שלי, השמש לא עושה טוב זה בטוח, מייבשת את עורו כקלף מקומט, אנו הפגין מיומנות מטורפת וקור רוח ונהיגתו היתה ללא רבב, אם קצת מהירה לטעמי. נוסעים בכביש צר במהירות גבוהה כשעה ויותר בלי שום פניות, ואז חותכים לשטח, מספר בתי בוץ וקש, שם העמסנו מיטות חבלים אוכל ושתיה, הקולומביאנים שנסעו עימנו הועמסו על גמלים מעוטרים ברדידי צמר צבעוניים, קשורים באפם ומקועקעים בסמלים שונים, הספיק לנו בעמק נוברה טיול הגמלים, וכבר מראש סגרנו לדלג על הקטע האכזרי הזה ונשארנו בכפר עד שיסיימו להעמיס את הג’יפ, בארבעת הבתים מתגוררות המשפחות של בעל הגמלים ובנו שימשיכו איתנו, הנשים לבושות בדים צבעוניים ואת ראשן מכסה בד משי צבעוני שקוף, הן עטורות תכשיטי כסף בכל פרקי גופן, הילדים והתינוקות נראים מלוכלכים בגדיהן מוכתמים ואיפור שחור כבד בעיניהם, גם לתינוקות מתחת לשנה נגד עין הרע, הנשים מזמינות אותי לביתן, הן לא דוברות מילה באנגלית, הבית עשוי מבוץ על רצפתו מושלכים שיירי אוכל ועטיפות, אין ריהוט בבית מלבד מיטה וארון מקרטע, ואני תוהה אם זה בית או מחסן, הן מושיבות אותנו על המיטה ושמות לנו טיקה ומציעות לבנות לשים לק, ממש לרגע חשבתי לתומי שאני מעניינת אותם והם מנסות להתחבר אלי, עד שאחרי ששאלתי אם אני יכולה לצלם ונענתי בחיוב, לאחר שצילמתי הגיעו שתי מילות הקסם מאני פוטו, ישר נעמדתי, ממש נעלבתי גם ככה הבאתי להם מתנה כובע קש מזארה ברגע שירדנו מהג’יפ, וחשבתי שיש בינינו חיבור נשי, אבל לבקש כסף הרגשתי כמו בגידה, הם לא ממש מעוניינות בחברתי, הן רואות אותי כמו ארנק, וזה העציב אותי מאוד. יצאתי מפתח הבית ורציתי לברוח משם, הלכתי לכיוון הג’יפ, ראיתי את הנהג עם הביג מאמא, מושכים חבל מתוך חור באדמה, החבל היה מכוסה בזבובים, ותהיתי מה הם מעלים משם, זה היה נראה לי כמו בור לכבשים מתות, כמו שיש בדיר שלנו בנורדיה, עמדתי שם ואני רואה שהם מושכים כד מים, המים בצבע ירוק ועליהם צפים זבובים רבים מתים, הם מוציאים את הכד ומסננים את המים מגוויות הזבובים, הנהג מעמיס את זה לגיפ, אני שואלת אותו נרעדת למה נועדו המים והוא עונה לי לשטוף כלים, התחלחלתי כולי, והוא מוסיף שזה מי גשמים וזה המים שהם שותים. החלטתי להשגיח על הכד הזה בחירוף נפש, שלא יבשל לנו איתם ארוחת ערב.

המשכנו לנסוע בלי הקולמביאנים לכיוון דיונה ענקית, הנסיעה היתה פרועה בשביל לא לשקוע, פעם אחת כמעט ושקענו, העוזר של אנו הנהג ירד והניח מתחת לגלגלים זרדי קוצים, ואנו חילץ לאחור והגענו לדיונה, דיונה שלא נגמרת, הילדים קפצו מהג’יפ החלו לרוץ ולהתגלגל, כלב ישן מתחת לשיח בצל, למי הוא שייך? ומה הוא עושה כאן? לרגע חשבתי שהוא מת, מלא עקבות חרקים ובעלי חיים.

אנו והעוזר שלו מתארגנים למחנה, תוך שעה מחשיך, הם מסדרים לנו מיטות עושים מדורה ומתחילים לקלוף בצלים, הגמלים מגיעים ואיתם הקולומביאנים מותשים ומתלוננים על תחת כואב, הגמלים מתיישבים בקבוצה ונחים, הילדים מקיפים אותם ומלטפים אותם בלי הפסקה, אב המשפחה בחור יפה עם שפם מחודד ועגילי זהב, לבוש בחולצה ומכנס לבן, פניו מאירות ואנחנו ישר מתחברים איתו, הוא משחרר את הגמלים ונותן להם להסתובב וללחך קצת עשב, חיפושיות זבל רבות מגלגלות גללים עגולים של גמלים במורד הדיונה, והילדים נוהרים בעקבותם. כל אחד תופס לו מיטת שדה, אנחנו מצמידים ומחברים את שלנו, שיחה קולחת עם הקולמביאנים ותוך כדי אנו והאחרים מתחילים להגיש לנו את מה שעמלו עליו קצצו בישלו וקילפו, תחילה מוגש לכולם צ’אי מהביל בכוסות קטנות ואז פקורה ירקות וצ’יפס צבעוני בצורת מגן דויד,אחר כך הם ביקשו זמנית מיטה אחת שלנו ועשו ממנה שולחן, הגישו לנו אורז צ’אפטי ותבשילים, גם חריף היה. הירח האיר מעל ראשינו והלילה טרם היה שחור משחור, הגמלים המשוחררים החלו להתפזר וללחך עשב, אפשר לדעת איפה הם לפי הפעמונים שמצלצלים על צוואריהם, בבוקר הבדואי יחזיר אותם ואפילו אחד תועה ממש מרחוק (לא כזה תועה, נראה לי שניסה לתת בריחה, אפשר להבין אותו),

אנחנו שוכבים במיטות עם אפליקציה של אחד התיירים שממפה את כל הכוכבים, ממש גאונית, ומחכים שזוהר הירח יכבה, אט אט כולם נרדמים ואנחנו נשארים ערים אחרונים, אחת הקולמביאניות ניסרה את הדיונות עם הנחירות שלה, הזזנו את כל המתחם של המיטות כמה מטרים ממנה ונרדמנו, התעוררנו באמצע הלילה, היה קפוא, הירח נעלם ונגלה מעל ראשינו מראה מרהיב של אין ספור כוכבים שנראים כמו פרורי אבק ואבקת קסמים, כוכבים או חלקי כוכבים מידי פעם צוללים כזיקוק שנכבה לו בטרם עת, המראה כל כך שובה לב ואנו שוכבים חבוקים מתחת לשמיים השחורים זרועי הכוכבים כמהופנטים ממש, ההצגה הכי טובה בעיר, יותר נכון במדבר, כמו שלוקץ’ קורה לזה מיליון סטאר הוטל. קשה לחזור לישון כלבים נובחים ומייללים ונכנסים זה בשטח אחר וריב פורץ, כמה מהם נכנסים מתחת למיטות והם מגרגרים לאות אזהרה, כמה כוכבים מתחילים לזוז ואתה מניח שזה מטוס, כוכב אחד די נמוך צבעו צהוב אולי זה נגה או חמה, פעם אבא הסביר לי שהייתי ילדה אך אף פעם לא הפנמתי את זה ממש. מתעוררים מוקדם מאוד עייפים ממש לקראת זריחה ,ישר מתחיל להיות חם ואין לנו מסתור מהחמה, אוכלים ארוחת בוקר ומתקפלים, חוזרים חזרה בג’יפ עוברים בכפר נטוש עם סיפור אגדה, מצליחים לראות שתי אנטילופות רצות בסוואנה בין מראות תעתועים ופאטה מורגנה של אלפי תחנות רוח.

חוזרים לגסט האוס עייפים, ברחוב מלא ילדים מקיפים אותי עם עיניים בצבע אמרלד, ואני לא מפסיקה לצלם הם כל כך יפים.

אנחנו נכנסים למבצר שנכלל ברשימה העולמית של אתרים עתיקים בסכנה, המבצר מצוי בתהליך הרס עצמי עקב הלחץ המופעל על רשת הביוב של העיר, מידע שקראתי מלפני שבאנו לפה ובעקבות זאת התעקשנו לא להתאכסן במבצר כדי לא להעמיס עליו. בלוז לעיר הצהובה, המבצר מרשים מאוד מבחוץ ומוקף כמו כל מבצר בחומה בצורה וגבוהה על ראש גבעת טרקוטה בהתאמה מושלמת עם צבעי בתי האבלי המתפוררים, המבצר חצוב באבן חול, הרחובות צרים הוא נבנה ב-1156, כרבע מאוכלוסיית העיר מתגוררת בו. מחנים את האוטו ונכנסים בשערים עם דלתות ברזל דוקרניות, קונים ארטיקים ויושבים ומלקלקים אותם על ספסל, מתבוננים בעוברים והשבים. בשער הראשי כמות מטורפת של עטלפים, המראה בהתחלה מבהיל וגם קצת מבחיל מהכמות הבלתי נגמרת שלהם, מתחילים להתרגל, נכנסים למסעדה מזמינים טאלי, לוקץ’ מוציא מתוך הפאלק פניר שערה, משלמים ויוצאים עם בחילה. עייפים מהלילה במדבר עולים לישון, בבוקר חוזרים למבצר ומבלים שם יום שלם, נכנסים לארמון המבצר, משלמים סכום אבסורדי ודי מתאכזבים ממנו, הארמון לא ממשלתי והוא שייך למהרג’ה של ג’אייסלמר שאנו מגלים שהוא טיפוס די מפוקפק ושיכור, בכניסה ממוסגרת סדרת תמונות של ביקור חשוב, אני שואלת מי הוא המכובד שבשבילו תיעדו את זה על שלט זכוכית בכניסה לארמון, האם הוא המהרג’ה? לא, נאמר לי שזה שחקן קולנוע מפורסם, אין על ההודים, כמה הם מעריצים שחקני קולנוע, כאילו הם אלוהים. הארמון מוזנח, מלא עטלפים ולא מעניין במיוחד, לולא היו בו כל כך הרבה עטלפים שתלויים ממרחק של מטר ולא זזים ואפשר לצלמם, הייתי ממש מתבעסת. טיילנו בתוך חדרון שיש בו חלון קטן שדרכו ניתן להתבונן בעטלפים ממרחק קרוב, העטלפים גם ליוו אותנו בכל הארמון, בכל חריץ של דלת וסדק של קיר. יוצאים מהארמון ומטיילים בסמטאות, קונים לבנות שני סארי, לתמרה בצבע טורקיז, ולאלונה בצבע ורוד אדום עם ריבועי זהב בולטים, האמא של המוכר מלמדת אותנו לקשור אותם. בדרך החוצה קונים כיסוי מיטה בעבודת יד מטלאים ומנהלים שיחה מעניינת ואינטיליגנטית עם המוכר החביב. יורדים לכניסה למבצר ונכנסים לאכול במסעדה איטלקית חשוכה עם נוף לארמון ומעוצבת להפליא, האוכל היה מצויין וללא שערות לשם שינוי, בדרך החוצה קונים לבנות צמידי רגליים בצבע כסף עם פעמונים מהודית צועניה צבעונית עם עיניים ירוקות מטמטמות שמעשנת סיגריה, היא נותנת לי צמיד מתנה ועונדת לי אותן על הקרסול. בבוקר קמים, מאנו בעל הבית נותן לנו סארי מתנה, אנחנו מציעים לו טרמפ לעיר הלבנה, הוא נענה בחיוב, והופ אנחנו בדרך לאודיאפור.

פיניתי למנו את הכסא קדימה וגם את הנסיעה האינטימית המשפחתית, את האמת היה ממש לא פשוט, מנו בחור פשוט וחביב ביותר, סיפר לנו שהוא התחתן בגיל 15 ואשתו היתה בת 11, דיברנו לפעמים בדרך אך הוא לא התגלה כדברן גדול, בכלל הדרך היתה מלאה בדמויות ססגוניות ומרתקות שחלפו לנו בחלון ואני צילמתי אותם בעיניים, נסענו יותר מעשר שעות, מידי פעם אוכלים משהו, גברים לבושים בלבן עם טורבנים מגולגלים וטפוחים באדום וורוד, שפמים ארוכים ועגילי זהב, אוחזים מקל רועה או הליכה, נשים עם סארי מכסות את פניהן, עונדות צמידים לבנים מפרק היד עד הכתף, כדים על ראשיהם מלאים מהבאר והם חוזרות ממנו על צידי הכביש זקופות וחסונות, המון שטחים חקלאיים וטרקטורים, עגלות ואלפי פרות עם קרניים מרשימות ומצויירות, תפוח סדום מלווה אותנו כל הדרך ואני חושבת לעצמי שמישהו יפיק מהשיח הזה משהו, הוא רעיל מאוד, אחלה של רעיון לפיתוח כלשהו. לצידי הדרך שדות גידול של צמח הקיקיון, אני חופרת על זה בגוגל ומגלה שמפיקים מהקיקיון שמן.

מגעים לאודייפור אחרי 8 בערב, חושך ואנחנו מותשים, מנו מפנה אותנו לראג’ו חברו, הבעלים של המינרווה, אפילו לא התווכחנו, היינו גמורים נכנסנו למינרווה לגסט האוס הכי ישראלי שיש, עולים לגג ראג’ו מדבר איתנו בעברית… אסא קופץ עליו וצועק “אמא הוא ישראלי, הוא ישראלי.. תביא פתיתים”.

ראג’ו נשוי לישראלית, עד לפני כמה שנים היה נשוי לישראלית אחרת בשם אבישג, היא נפטרה על שולחן הניתוח הקיסרי בהודו עם בנה השני בבטן, סיפור טראגי שמהלך באויר המקום, בגג ישנה מסעדה עם אוכל ישראלי וכולם מדברים עברית, לוקץ’ מזהה את לי, אחות של ענבר מהקריות, ובעלה ושיחה נעימה מתקיימת. נופלים לישון אפילו בלי להתקלח בחדרנו המולבן והמצוייר בפרחים צבעונים. למחרת קמים מאוחר ומכריזים על יום מנוחה, רק עולים לאכול ארוחת בוקר וחוזרים לחדר עד אחרי הצהריים ממלאים מצברים.

יורדים לסטורי, בית קפה בסטייל מערבי ממול המלון, מעוצב בתצלומים על הקירות של כל מיני אישיות מפורסמים ממוסגרים בשחור לבן, שותים קפוצ’ינו אפוגטו ופיצה, לידינו יושב צרפתי שעובד על המחשב, מתפתחת שיחה מעניינת ולבבית אליה מצטרפת האמא של בעל המקום, הודית אינטיליגנטית ומודרנית מג’וגארט, השיחה גולשת לכמעט שעתיים והילדים מאבדים את הסבלנות, יוצאים לטייל ברחובות אודייפור העתיקה, חנויות בגדים וחפצי אומנות, סבוך ומפותל, מגיעים עד לשפת האגם, חוצים גשר ומתיישבים לאכול במסעדה שנקראת “הנסיך הקטן” וממוקמת על שפת האגם, אסא והמלצר מתחברים ומשוחחים בעברית שבורה, שותים בירה.

בבוקר קמים ונוסעים ל Animal Aid  , בדרך לאוטו עומס תנועה של טוסטוסים וריקשות, טוסטוס עולה לתמרה על הרגל, כל המוכרים והעוברים כולל השוטר דואגים לה, ומאותו יום כל יום שנעבור שם בעשרת הימים הבאים ישאלו כולם בצומת לשלומה. שלומה בסדר, כלום לא קרה אם שאלתם.

Animal Aid  זה מקלט של משפחה אמריקאית שהקימה בית מחסה לחיות פצועות, המקום נמצא 20 דקות מאודייפור. מגיעים לשם ומקבלת את פנינו איילה, מתנדבת ישראלית צעירה שמתנדבת שם שנה וארבעה חודשים, במקום מתנדבים רבים מכל העולם, המקלט משמש בית ובית חולים לבעלי החיים משוטטים. במקום יש צוות הודי ומערבי שלם עם רופאים ואחים שמטפלים, מאכילים ומלטפים את החיות במסירות. המקומיים מכירים את המקלט ומתקשרים לדווח על בעלי חיים פצועים או חולים, צוות מהמקלט מגיע עם אמבולנס מיוחד לבצע איסוף. יש 60 קריאות ביום ולכולם נענים. אנחנו נכנסים למקלט שמחולק לחצרות, מימין הבית חולים ומסביבו כל החיות שנתונות להשגחה צמודה, יש כלובים להסגר בשביל למנוע הדבקות של מחלות קשות, חצר לחולים במחלות עור, בצד שמאל יש אזור של הפרות, גמל וחמורים, וחצרות של 80 כלבים נכים, חצר של עיורים ועוד.. איילה עושה לנו סיור, כל המתנדבים לבושים בחולצות המקום, עשרות עובדים הודים מפוזרים בחצרות, מנקים, מטפלים מאכילים ובעיקר מלטפים, ריח כבד של מוגלה באויר. יש שם פרות בלי רגל, חמורים שדרסו אותם, יש אפילו הוספיס לפרות ,מכיוון שזו חיה קדושה אסור לעשות לה המתת חסד, אנחנו ניגשים להוספיס, שלוש פרות שוכבות עיניהן נראות כבר בעולם הבא ומלטפים אותם, לגמל יש מחלת עור והוא קרח ומקומט, נכנסים למתחם של הכלבים העיוורים, מחולק לחצרות לפי קבוצות שמסתדרות ביניהן דיינו להקה, דאמיין אחד הכלבים מתלהב שאנחנו מלטפים אותו קופץ על תמרה וקורע לה את החולצה, (יום לא פשוט לתמרה שלנו) ממשיכים למתחם גדול עם כלבים נכים, לחלקם חסר רגל או שתיים, רובם משותקים פלג גוף אחורי כנראה מדריסה, גוררים את עצמם, מתקרבים ומשתוקקים למגע, שתיים עם פגיעה נוירולוגית בראש שבוכים וקורעים לי את הלב, השחור נראה מתהלך כשיכור, כמו צבוע מבולבל, פרינסס ישר ניגשת אלינו מתפנקת בליטוף, גם ג’ימי הזקן שובה את ליבי בעיניו העצובות, חלקם יושבים בגיגיות מים מתקררים מהחום, יושבת שעה קלה עם דיפאקט, כלב יפייפה בעל רגל אחת וחצי, נדרס ע”י רכבת, ויש סרטון של החילוץ שלו ביטיוב, מצורף קישור לבעלי לב חזק ,השיקום שלו פשוט מרגש: https://www.youtube.com/watch?v=iUb4bFlkEZw

אי אפשר להפסיק ללטף אותו הוא מנהיג הלהקה, לידינו בריכת פיזיוטרפיה לכלבים, מעניין מה אלה שלי היתה חושבת על זה, לדעתי היא בטח הייתה מתנדבת פה לעשות לכולם הידרותרפייה. העובדים מקלחים את הכלבים, ונותנים להם לאכול אורז עם ביסקוויטים ודאל, המקלט צימחוני. יש חתולים בודדים וגם לא מעט באפלו, התינוקות של הבאפלו הפצועים שובים את ליבי. המסירות במקום הזה עד אין קץ, מי שאי אפשר לשחררו נשאר לחיות במקום תחת השגחתם של אנשים טובי לב ואוהבי חיות. יום שלם היינו ב Animal Aid  והחלטנו שנבוא גם מחר, הילדים לא מוכנים לשמוע על אופציה אחרת, מבחינתם היה לבוא לכאן כל יום. עושים כביסה אצל משפחה מדהימה מלאה בילדים שמנסים להתחבר עם ילדינו, אסא נהיה שם דבר ברחוב, ואיך שהוא עובר כל הילדים צועקים אשא אשא.

יושבים לשתות שייקים של פירות מרעננים ומתוקים אצל פפו, ועולים לאכול במסעדת ברביקיו על גג מלון, זיקוקים באוויר מעל האגם וסירות רומנטיות שטות, אחת המסעדות הטעימות ביותר שאכלנו בהם, שמגישות את הבשר עם ציזיקי ורוטב חרדל, יקר אבל תענוג צרוף.

בבוקר הפסקת חשמל יורדים לבית הקפה גראסווד, אוכלים סנדוויצ’ים של טונה וגבינה ולוגמים תה קר, קונים פירות וגויאבות עם תבלינים. מגיעים ל Animal Aid  , בתחילה מאכילים את כל עדר הפרות ואת העגלים המתוקים בבקבוקים, שתי פרות מההוספיס מאתמול נפטרו בלילה, השלישית עדיין גוססת מסכנה. נולדה פרה קטנה שאינה עומדת על רגליה, אנחנו מגיעים לאגף הנכים, היום זה יום הפיזיוטרפיה שלהם, איזה כיף לנו, העובדים רותמים ארבעה כלבים כל פעם על כסאות גלגלים מחלקים לילדים עוגיות והם מריצים אותם, יש מהם עצלנים ויש כאלה שמתים על זה, אלונה מתלהבת במיוחד ורצה עם כל הכלבים הלוך חזור. פוגשים את בעלת המקום, אמריקאית שמפחדת על הילדים, ומספרת שמעט מאוד ילדים מגיעים לכאן והכלבים מתים על ילדים. תמרה מתאהבת בכלבה נכה בשם פוג’ה שלא זזה כמעט. בחצר יש עובד נכה שגורר את עצמו בידיים כמו כל הכלבים, מראה סוריאליסטי במיוחד. העובדים מתלהבים מהילדים מבקשים להצטלם איתם. מבחינים  בכלב עם מחלת הפיל ורגלו האחורית נפוחה כמו עובי גופו. נשארים שוב יום שלם, מלטפים כמה שיותר את כולם, נפרדים לשלום.

נוסעים לבאדי לייק לאכול פירות ולנוח מהמראות הלא פשוטים. אסא משחק פריסבי עם שתי ישראלים באגם. חוזרים וקונים גויאבות במאסלה ופיל חולף לידנו במבט עצוב. חוזרים בפקקים לעיר העתיקה במבוך תנועה בלתי אפשרי, אוכלים ארוחת ערב אוכל הודי בדוקטור קפה בשקיעה על האגם. מלחמת שוורים מתרחשת ליד הג’יפ שלנו בחניה ולוקץ’ נאלץ להזיז אותו בחירוף נפש.

קמים בזריחה הולכים לבאזר דאפו שטרם התעורר. בוקר, אודייפור מתעוררת אנשים שואבים מים, עושים פוג’ת פרחים ותפילה של בוקר, פירות וירקות בכל פינה, אמלה הפרי המוזר ושאר פירות שונים ומשונים, חולפים ליד חנות גבישי סוכר לפוג’ה ותה במשקל, קונים צ’ילי ולימון שמושחלים על חוט למזל, השוק הגדול סגור, ככה זה בהודו החנויות מתעוררות מאוחר חושבים פה שהם בשינקין, הצעירים ההודים לבושים בסקיני וזה נראה לי לא קשור לכלום, ריקשות עמוסות לעייפה בתלמידים בתלבושת אחידה שנוהרים לבית הספר, עוצרים בבאסטה ואוכלים בנייר עיתון פתיתי אורז צהובים עם תבלינים חומוס וכוסברה, לידנו שתי באסטות של בננות, אחת של הבעל ואחת של אשתו, זוג זקנים מוסלמים, אני מברכת את האיש בסאלאם עליכום והוא שואל מאיפה אני, כשאני אומרת ישראל הוא מעוות את פניו וטופח על חזהו ירושלים שלי… אני מתאוששת מתגובתו ואומרת לו היית רוצה, ואנחנו הולכים.

הילדים הולכים לשיעור ציור אצל מאדן, אומן ועסקן שמספר לנו שגידל בילדותו שני טיגריסים ומראה לנו תמונות, הילדים שעתיים וחצי מציירים פילים ואריה, נהנים מאוד, אלונה נשארת לעוד שיעור של שעה בטכניקות ציור בחינה, פתאום שומעים מוזיקה והמולה ברחוב, תהלוכה של נשים וגברים בצעקות, על ראש כמה נשים שמכוסות בבד שקוף מונח כד כסף והן משתוללות בטראנס, כמה גברים מחזיקים אותם, אחד רץ לקראתם ושובר קוקוס על הריצפה, האישה נופלת לכביש מנענעת את הכד והראש וכולם שרים צועקים ומנגנים, אני שואלת לפשר הדבר ונאמר לי שכולם זאת משפחה אחת, הם הביאו מים מהגנגס הקדוש ואל הגנגס נכנס בנשים והם אחוזות דיבוק, מראה הזוי ומשונה ולא מובן וזאתי בעצם פשר מהותה של הודו.

הולכים לגדות האגם ומביטים במתרחצות, כולן לבושות בסארי בצבעים חמים, אדום, צהוב, ורוד וכתום. שוב יושבים אצל פאפ ושותים שייק לימון מתוק ורימון, תפוז ובננה, ואננס, הולכים לאכול מעבר לגשר במסעדה על טהרת הבריאות, אוכל הודי אורגני טעים וחדש לחך, קארי חצילים, מטבל שעועית, צ’אפאטי מתירס וחיטה מלאה. צופים על האגם, כל המרפסת לרשותנו.

בערב הולכים למופע ריקודים רג’סטאנים במוזיאון, תור ארוך משתרך, יושבים בפטיו ב-ח’ גדולה. להקה מנגנת בכלים מסורתיים, השחקנים מחופשים במיטב תלבושות מסורתיות ורקדניות עם פעמונים על הרגליים ושמלות כבדות משובצות אבנים עם שוליים מוזהבים וריקמות חוטי זהב, על ראשן יריעת אריג שקוף ופנים מאופרות בכבדות, מלבושיהן צבעוניים כל כך ואליהם רקומים פירורי זכוכית מראה מבריקים כל תנועה שלהם הן מצלצלות ומעצימות, כל סיבוב הן רוקדות עם כדים ועם פעמונים, מנחה מספרת סיפורי פולקלור באנגלית במבטא הודי כבד, שחקנים מחופשים רכובים על שחקנים שמחופשים לטיגריסים ושדים, מופע בובות על חוטים, בסוף המופע שערך כשעה עולה אישה מבוגרת עם כד על הראש, תנועותיה לאות ואני לא מבינה מי זאת המבוגרת הזאת האיטית והלא מרשימה, אך מיד המופע מקבל טוויסט ואת עוקצו המעניין האישה המבוגרת הזאת מספקת במקצועיות והדר והיא בת למעלה מ 70 שנה, עולה עם כד אחד בתחילה ומצרפת עליו עוד אחד ועוד אחד עד כדי מגדל של לא פחות מ-11 כדים עומדת על רגל אחת, מתיישבת, עולה על שברי זכוכית יחפה ואף נשכבת ונותנת את המופע המרהיב והסוחף ביותר, הקהל ואיתו הילדים מוחים כפיים בהתלהבות וכולם נעמדים על רגליהם. היה מרגש ועוצמתי ובסוף המופע הילדים מבקשים להצטלם איתה. היא נענית בחיוב, רואים עליה שהיא חיה את הבמה.

חוזרים למינרווה אוכלים על הגג וצופים באגם המרהיב ביופיו והאורות משתקפים ומתארכים כפסים עמומים על הנהר בשלל צבעים. קמים שוב להפסקת חשמל, תמרה מתגעגעת לסאני ולארץ, היא מסרבת לקום מהמזרון ואומרת בפיוטיות וקול מתבכיין “אני מרגישה כמו עץ עם שורשים, וכשנסענו עקרתם אותי מהאדמה”, לתמרה הכי קשה להתנתק מישראל, והיא לא מפסיקה להתכתב עם סאני המתוקה ומתלוננת שהפרדנו בניהן. לוקץ’ יוצא לעשן והילדים מחליטים למחות ומכינים שלטים, אבא תפסיק לעשן, בשלט נכתב: “אבא תפסיק בבקשה לעשן, אתה תמות ונשאר פה תקועים לנצח, אמא לא יודעת לאן הולכים בשדה התעופה”, בכל הזדמנות הם מחביאים לאבא את הסיגריות, הסיגריות בהודו מכוסות בצילומים מחרידים של גידולים קשים בפה ובגרון, והילדים נלחצים מזה אז לוקץ’ קונה חפיסה ומכניס אותה לתוך קופסא שהוא קנה של סיגריות מוברחות שנראות כמו קופסא רגילה.

 

יורדים למטה שותים שייק פירות, נכנסים למתפרה ומזמינים חולצות לסארי של הבנות, לפי מידה בצבעים מרהיבים, אדם מבוגר מחופש לאל הנומן הקוף נכנס למתפרה (תופעה מאוד נפוצה ומקובלת בהודו) ועושה קולות, מיד התופרת מגישה לו 10 רופי, אני שואלת אותה מדוע והיא מושכת בכתפיה ואומרת לי “צודקת אין סיבה”, הוא ממשיך ועובר חנות חנות בידו חאפוטה של שטרות מיוזעים. קונים סאמוסות עוגיות ופירות אצל המוכר בפינה, המוכר הכי חמוד באודייפור (גילינו פרי חדש בשם צ’יקו, הטעם דומה לתמר המראה לתפוח אדמה), נוסעים ל”גן העלמות המכובדות” לפיקניק ולתת לאסא אפשרות לרוץ בדשא ולשחק כדורגל להתפרק קצת, בלונלי פלנט המקום תואר כגן מטופח עם פרחי לוטוס, רק כשהגענו הבריכות היו ריקות ומלבד דשא וכמה עצים לא נראו העלמות, אבל כר כזה של דשא משובח וגדול לא ראינו עוד מהארץ אז זה סיפק אותנו בהחלט, מהר מאוד אסא מתחבר לשני ישראלים צעירים שעברו שם ומשחק איתם כדורגל מבסוט ומאושר, לידנו בדשא כיתה ענקית של בית ספר הודי מג’אייפור משחקים משחקי חברה ספורטיביים ומשונים, תחרויות ריצה ותחרות לתפיסת מטפחת, משיכת חבל ועוד…כולם עושים איתנו סלפי איך לא, ואסא משחק עם ילד הודי כדורגל בכל המתחם.

יום למחרת הולכים לסיור בארמון העיר המפואר, מחציתו מוזיאון ובמחצית השניה גר המהרג’ה הנוכחי, אסא מתפרע וכבר בכניסה נופל על ספסל בטון, כל הלחי שלו מתנפחת כמו כדור טניס הוא צורח, ולוקץ’ ואני נכנסים ללחץ, ולוקץ’ טס איתו למשרד מנהל הארמון, שם אסא יושב עם קרח ולאט לאט הנפיחות טיפה יורדת, מיד מתקשרים לשלומי סנאי, רופא המשפחה הידוע בציבור כשלומי ברטלר שאומר שאם הוא מצליח לפתוח ולסגור את הפה כלום לא נשבר, יושבים שם שעה מקבלים יחס וי אי פי ונרגעים קצת, הפנים של אסא נפוחים אבל הוא מרגיש טוב ממשיכים בסיור, הארמון מהמם ביופיו עם חלונות משקיפים לכל האגם, חדרים צבעוניים ומפוארים, כרכרות סוסים, כלי נשק, כדים עתיקים, פסלים ועוד…את אוסף כלי הבדולח של המהרג’ה שכולל ריהוט שלם של ארמון מבדולח לא הספקנו לראות, תמיד צריך להשאיר משהו לפעם הבאה וגם הילדים כבר עייפים מארמונות ומהר מאוד יוצאים החוצה לגן ומגלים צפרדע בבריכה, שיא בשבילם .

 

חוזרים ואוכלים אצל נילאם בגג, משפחה הודית שפתחה דאבה בבית שלה של טאלי צמחוני מעולה, ממול ביתם בית בצבעי אדום וטורקיז שאי אפשר להפסיק להסתכל עליו איזה שילוב מנצח! לקראת השקיעה מגיעים לשייט באגם ומאחרים, הסירה יצאה הילדים מאוכזבים פורצים בבכי ובקיטורים, ילד עומד ומפזר חבילות של ביסקוויטים ומאכיל את הדגים באגם, הבטחנו לבוא מחר בזמן.

יום למחרת מתייצבים לשיט בסירה הממשלתית לעבר השקיעה, עם כוס צ’אי קטנה ביד, הסירה מלאה בתיירים ומקבלת זוית קצת על הצד, אמא’לה, אנחנו שטים על האגם הכי יפה ברג’סטאן, מוקף בגנים ומלונות חמישה כוכבים ואפילו המלון הצף על המים המפורסם כל כך. איך שהסירה מתחילה לזוז מהרציף אסא אומר….”היום זה היום של המוות”, השייט עורך כשעה ואי אפשר להפסיק לצלם, את הארמון המשתקף והגנים, הבתים מסביב לאגם הפסטורלים מלאי הטחב, הסירות השטות וכל מיני איים עם מבנים נטושים ואת הגבעות מסביב שמתמלאות ערפיליות של שקיעה, חוזרים לרציף הסירה לא טבעה.

 

יורדים לרחוב וחלבן הפלוצים עובר, הילדים קוראים לו ככה. זה איש עם אופנוע שיש עליו שני כדי חלב ומוכר חלב מבית לבית, הוא מודיע על בואו במין צפצפה שנשמעת חזק כמו אוניה שמגיעה לנמל. קונים ציורים עבודת יד ממאדן המורה לציור,הציורים מצויירים על דפים ישנים של שטר קניית קרקע, ציור של עץ מנגו וטווסים, מתקנים בגדים, מוציאים את חולצות הסארי מהתופרת, הולכים לצורף, הבנים הולכים למוסך והבנות עולות לבית קפה על הגג עם נוף משגע לאגם, אנחנו אוכלות פאי תפוחים ופאי שוקולד נפלאים ותה קר, אודייפור כמו רחוב שיקי מלא בבתי קפה, חנויות קונספט וסטייל, חנויות בגדים מהודרים וחנויות יוצרים, אפשר להישאר כאן שנה ויש כל כך הרבה מה לראות ולעשות.

הולכות לשפת האגם, חבורה של נערים עושים סאלטות לאגם בתחתונים, אני מצלמת ללא הפסקה.

נוסעים למונסון פאלאס לערב האחרון שלנו באודייפור, ארמון שנמצא על הגבעה הכי גבוהה באודייפור ששיך למהרג’ה, הארמון נמצא בשמורת טבע והנוף ממנו מקסים, יושבים בגג המינרווה ומשוחחים עם עולים חדשים מבלגיה, זוג אחים חמוד, מקריאים סיפור לפני השינה ונרדמים.

בבוקר נפרדים מכולם ברחוב, מכל בתי הקפה שבהם נהנו כל יום, מהמשפחה של הכביסה ומפאפ מהשייקים, מהאיש שמוכר פירות בסיבוב החביב כל כך, מהמתפרה ומהשוטר בצומת ועולים על ריקשה עד האוטו עם כל התיקים, אישה מקוננת בבכי מוקפת בנשים, נהג הריקשה מסביר לי שאיבדה את בעלה, הג’יפ חונה ליד חנות אלכוהול שנמצאת בתוך כלוב ברזל שלא ישדדו אותה, בחניון ריקשות מטופחות עם ריפודים עור תכלת על המושבים, קופים ופרות מלווים אותנו בדרך החוצה, אחח אודייפור, איזה מקום יפייפה, נתגעגע אלייך כל כך, והופ אנחנו באחמדאבאד, ברוכים הבאים למדינת גוג’ארט,  התחזית: עשן!