“גואה בלאגן בגואה, תן בקבוק של קולה, מוקפים בחברים, גואה בלאגן בגואה, ועפים על החיים…(רק אני ולוקוס,וחמש מאות רוסים)”. השיר שלנו, נדבקנו בו כולנו באשמת לוקץ’ ואנחנו שרים אותו בעיקר במים, בשקיעה. דדי דדון (אסי לוי) בטוח היה מבסוט.

אחרי חודש בגואה בתור תיירים בבתי מלון ובונגלוסים, יורדים לדרום גואה לתפוס קצת שיגרה, להשכיר בית ולהכניס את הילדים למסגרת חינוכית, לבקשתם כמובן, בעיקר לספוג קצת אנגלית, יהיה נחמד אם הם לא יצאו כמוני שצריכה לשיר את ה abcd   בשביל לדעת מה בא אחרי האות q.

יורדים לדרום גואה, ישר לאגונדה לחפש בית ולא כל כך מוצאים, בצפון אגונדה מתחת לגשר מלא סירות דייגים, דגים, פלפלים וקוקוס מתחת לרשתות לייבוש, השמש מנמיכה לקראת שקיעה והאור העובר דרך אוהלי הרשת מהפנט ונגה, והוא ממלא אותי ואני מרגישה שלמה עם איפה שאני, ומתמלאת באושר ושלווה. כמובן שמקנחים את היום בפאני פורי עגול וחריף בדוכן ליד ונוסעים לכיוון פטנאם, חוף המשפחות ומרכז העניינים, יורדים לחוף, כל התיקים שלנו באוטו, שקיעה יורדת ועוד אין לנו איפה לישון, נפגשים עם אפרת ובויאן שמזמינים אותנו לישון לידם בסלידה דל-סול מתחם בונגלוס גבוה על עמודים בחוף, אנחנו צופים בשקיעה בנקודה הקבועה של כל המשפחות הישראליות, המבוגרים משוחחים, הקטנים משחקים בחול ובים, והמתבגרים עסוקים בסלטות ופליקפלאקים צבועי שיער בכחול וירוק. עולים לבונגלוס ומקבלים צילום מאבי וענת בוואטסאפ, נפילה בסטנדרטים במלון שלהם בסרילנקה, ומחזירים להם צילום של הבונגלוס הרעוע והמתנדנד שלנו, פלוס צפרדע אחת בארון ואחת במקלחת הכחולה מידי. יושבים עד השעות הקטנות עם בויאן, ומדברים על החיים ועל אומנות איזה עונג.

יום למחרת כל היום בים, מלבד 2 גיחות עם גיא וייסמן לראות בתים אחד של עיישה בקולום ואחד בראג’-באג, שכונה הודית קרוב לנהר, כל קירותיו בצבע ורוד פוקסיה מבחוץ ומבפנים, רצפה מבריקה שחורה ומטבח שחור, הבית חשוך והורוד לא שמח אלא מבחיל ומזעזע. מחליטים לקחת את הבית הטורקיז בקולומב של עיישה, רוצים כבר פינה משלנו ומקום לבשל, עייפנו ממסעדות. אוכלים פיצה אצל האיטלקייה המעולה בפאלולים עם בויאן אפרת, הילדים משתוללים שם עד בושה. ושוב שיחות ארוכות לתוך הלילה ככה זה שאתה בין חברה טובה. אלונה ותמרה באטרף ללכת לבית ספר, יש שני בתי ספר בינלאומיים בדרום גואה, וידיה ארנה האנתרופוסופי,  והריבר הבריטי. לוקחים את הילדים לנסיון של שעתיים בוידיה ארנה. בית הספר שוכן בשכונת ראג’-באג והוא כולל בשטחו משרד בנוי, סככת אוכל וכיתות העשויות מבונגלוסים, במרכזו עצי בננה וקוקוס ועץ גדול ומפותל שעליו נתלים ומטפסים והוא לב הבית ספר. אסא קטן מידי להכנס לבית הספר בגלל שהוא מתחת לגיל 6. פוגשים את טניה היפיפיה המזכירה השוויצרית, ואת המנהלת ההונגריה, מכיוון שבאנו לתקופה של מתחת לשלושה חודשים תמרה ואלונה נכנסות ל ADVENTURE SCHOOL שעליו אחראי אורן ומורתם היא אלישיה שהיא בריטית ממוצא גואני עם מבטא בריטי חזק, טום בוי או יותר נכון יותר בוי מטום, בעלת רעמת שער תלתלים שחור, יחפה שנוהגת באופנוע כבד. תמרה ואלונה מתאהבות בה במבט ראשון. אנחנו מתחילים את היום הראשון ב  ADVENTURE SCHOOL, אלונה ותמרה מצטרפות לקיימי, ילד חצי גרמני וחצי אקוודורי. חוזרים לסלידה דל-סול ומעמיסים את כל הדברים שלנו ועוברים לבית של עיישה בקולומב. בדרך החוצה מנהלים שיחה עם בעלי המקום, הודים נוצרים שלא מפסיקים לשאול אותנו שאלות על ירושלים וארץ הקודש, ועינייהם בורקות שאנחנו מספרים על בירתנו.

מתמקמים בביתנו שבכפר הדייגים קולומב, בין פטנאם לפאלולים, בבית משפחה מוסלמית שחיים כולם במתחם אחד, לא רחוק מהמסגד הגדול. ראש המשפחה היא עיישה אישה כבדת משקל עם לב זהב, אלמנה, וביתה דילארה שלה מכולת קטנה בשטח הבית על הכביש, יתרון גדול לא רק שהיא אישה מהממת, מכולת ליד הבית שפתוחה עד 9 בלילה וגם עושה כביסה, אנחנו קונים שם לפחות 6 אם לא 10 פעמים ביום, במיוחד פיתות קטנות טריות ביצים ומים ואוהבים את דילרה בכל ליבנו. לעיישה עוד 2 בנים, ריזואן הגדול ואשתו ושני ילדיהם המתוקים ריפה ורייאן, וואסים החתיך ואשתו הקתולית עם 2 ילדיהם שגרים מעלינו, לוואסים יש את המסעדה הביג צ’יל שליד הבית, ממולנו בית שמושכר ע”י הולנדית מבוגרת כבר 15 שנה רצוף בשם מלאן עם שיער ורוד, שקטה, שמשקה את הגינה הרבה, ונוסעת באופניים כל יום, ולומדת הינדית, ולידנו השוויצרי המבוגר, בעל קול עבה, טרנזיסטור, שמגלגל ג’וינטים בכמויות יוצאות דופן ממש. ורוסי מבוגר שבא לכאן שנים. מסדרים את הבית שלנו. יש לנו מרפסת כניסה, והבית כולו צבוע טורקיז מבחוץ, ומבפנים מרוהט בריהוט הודי כהה ומכוער (הספות בדוגמא של לואי ויטון מעור מדומה), מטבח קטן ומקרר שווה, טלוויזיה עם אינטרנט, יותר טובה משלנו בארץ, ושני חדרי שינה עם מיטה זוגית מברזל שחור, ארונות עם מראות על הדלת, מאווררי תיקרה ומזגן, המרפסת צופה על ג’ונגל קטן עם בעלי חיים, שקט וטוב לנו.

מארגנים את הבית מנקים ומסדרים, עושים קניות פעם ראשונה, ממש כיף לקנות פה, שוק דגים, שוק פירות וירקות ומלא סופרים קטנים, וגם אחד ממשלתי גדול והכל בצ’אוודי ובסביבה, מגלים שצריך לקנות קצת השלמות לכלים במטבח, אוכלים באודופי הוטל, דאבה קטנה בצומת צ’ראסטה, בין העיר צ’אודי אלינו, מסאלה דוסה וצ’אני מסאלה, שזה לחמניה שטובלים בתבשיל חומוס עיגולים מטובל, טעים בטירוף. אפרת ובויאן באים אלינו בערב, הילדים רואים סרט “מותק הילדים התכווצו”, אפרת לא מוותרת וצופה גם ,אוכלים ארוחת ערב פתיתים מהארץ, סלט ביצים וסלט קוסקוס, ונהנים אחד מהשני. בבוקר, אלונה ותמרה מתעוררות מוקדם ונעמדות ליד המיטה, “אבא אמא יאללה קומו יש בית ספר”, הן כל כך נרגשות, אנחנו מקפיצים אותם, בית ספר בתשע וחצי, שעה מעולה לעצלנים כמונו, כולם מאוד נחמדים מברכים לשלום, יש בבית ספר מכל כך הרבה ארצות, גרמניים, ספרדיים, איטלקים, אנגלים, פולנים, רוסים, שוויצרים ישראלים ועוד… היום זה יום הכרות הדאבה, והבנות נוסעות במונית יחד עם קיימי לאודופי הוטל לאכול אוכל הודי אותנטי, דוסה ואידלי, ולראות מה ואיך הודים פשוטים אוכלים, שיחזרו לבית הספר יציירו צלחת ויכתבו באנגלית את כל המאכלים ויציגו לפני ההורים, אנחנו לוקחים להיכרות את אסא לבית הספר הריבר ולגן של טניה שנמצא בדרך לאגונדה, את אסא תמיד קשה לשחרר, גם כי הוא הכי קטן, וגם בגלל שהוא שובב גדול, ואני מתה עליו ומעדיפה שיהיה קרוב אלי, אבל אסא בשלו רוצה ללכת לבית ספר כמו הבנות ולא לגן. בסוף היום פה, שזה שלוש בצהריים, הולכים לאסוף את הבנות שמתעלמות כשאנחנו נכנסים, ותמרה מכריזה שהיא לא רוצה ללכת חזרה הביתה… הביתה, פתאום הדבר הזה הופך לבית, ובשבילי יש בית אחד וזה בארץ, וזה חדש ומשונה גם יחד, ואז אני נזכרת בגדול מכולם, מאיר שליו, שכה רחוק ממני  בדעותיו הפוליטיות אבל תמיד מרגיש הכי קרוב בלב, באחד מאימרותיו, “זה? זה לא בית. זה אבנים, אבנים מסותתות מסודרות יפה אחת על השנייה, בית זה בית רק כשיש בו אישה ומשפחה”. בחזרה מבית ספר הרגל מגונה, עוצרים במכולת קבועה על הכביש בפטנאם, של אנשים מקסימים, וקונים ארטיק וניל מצופה בקרח תות כמו ה”קיד וידיאו” שהיה בארץ בשנות ה-80, מזל שאין לה מאגנום בכלל ובפרט שוקו שוקו המתוק היחידי שלי בגואה, ואני את שלי קונה בפאלולים פעם ב…

אנחנו נוסעים לפאלולים לנהר, ובדרך מבחינים בכלב דומה לכלב רוח, רק קטן, ונתקפים געגועים לסאלי שלנו. סאלורי…שמתארחת אצל חיים ורותי שמפנקים אותה בלי סוף. הולכים ברגל עד לקצה הצפוני בפאלולים לנהר, עולים על סירת קאנו ושטים בנהר השקט של פאלולים, שטנו בו לפני 20 שנה. הסלע העגול הבודד מונח למעלה ולא זז, שורשי העצים ממלאים את גדות הנהר, ציפורי קורמרן יושבות בשקט ולא זזות, שלדגים פיצפונים כמו נקודות טורקיז מבצבצים מבעד לסבך, חוות דגים פרמיטיביות שנראות כמו מעגל מקלות מופיעות פה ושם, עייטים חומים וכאלה עם ראש לבן מלווים את הסירה בציקצוקם וקול הנהי שלהם נשמע כמו תינוק מרחוק. בעל הסירה מתחיל לזרוק למים שיירים של עוף שחוט, רגליים ועור, עשרות נשרים מקיפים אותנו וחגים מעליו, צוללים לנחיתות ותופסים את הבשר ברגליהם עוד מהאויר, בהחלט מרשים ביותר הכמות הענקית שלהם והקירבה אלינו ועם זאת מחלחלת בתוכי תחושה ודאגה שזה לא דבר טבעי, ושזה מתערב בטבע, ושלפני 20 שנה לא זכור לי יותר מ 2 עייטים בכלל, והאם בשל התיירות מתרבים העייטים, מתנוונים ושוכחים לצוד, ועל חשבון מי???. אנחנו חוזרים מההפלגה, היה מדהים, יורדים מהסירה לאור דמדומים, אלפי סרטנים קטנים כתומים או איך שאסא אומר “בצבע גוף אמא”, מתקבצים על גדות הנהר ברבבות, כאשר מתקרבים אליהם הם קופצים למים ונעלמים, עיניהם בולטות כמו 2 מוטות של ג’וייסטיק ואחת הזרועות שלהם כצפוי גדולה יותר, והם נראים כמו חייזרים ביזארים. הולכים לכיוון האי של פאלולים, מימיננו גשר במבוקים סבוך למרכז יוגה, וסלע מחודד שציירו עליו שיניים ונראה כמו כריש, נשים צנומות עומדות על הסלעים אוחזות בסל וסכין ופוקעות צדפים שנצמדים על סלע רטוב, ומשלשלות רכיכה דביקה ונוזלית לשקית בסל לארוחת הערב, קשוחות מקומטות, בתום הליקוט מתיישבות על הסלעים מעשנות סיגריית בידי מגולגלת, וצופות בשקיעה בכמה רגעים של חירות, אנחנו צופים בשקיעה, יש אובך והכל נראה מונוכרומטי ודהוי, טובלים במים והולכים לאכול ארוחת ערב בבית. כן בבית!

אסא מבלה איתנו 3 ימים ואנחנו מקדישים לו את מלוא התשומת לב, משחקים טאקי וכדורגל ומבקרים 3 ימים רצוף בדאבה אודופי שקירותיה סגולים והיא לא נקייה בלשון המעטה, ארוחה ל 5 אנשים עולה שם גג 15 שקלים, פשוט מתים שם על האוכל, כל יום מגלים מאכלים חדשים, גולגהג’י עיגולים מטוגנים עם בצל בפנים ברוטב קוקוס בצד, בננה ברד מעין סופגניה עם בננה וזרעי כמון, וגולת הכותרת לפחות בשבילי מרז’י, פלפל צ’ילי ירוק מטוגן בטמפורה כמו הפתעה, אי אפשר לדעת כמה חריף, מרטיט את החך וכובש את סקרנותי כל פעם מחדש.(אבא היית מת על זה). הדאבה מלאה באנשים, בעיקר גברים ובשעות מסויימות בנערים מבית ספר בתלבושת אחידה, שאוכלים פלפל חריף אחד בקוקוס והולכים, המלצר לא תקשורתי בעליל, לא מבין מילה באנגלית וגם לא רוצה, אז איתו קצת קשה והדיבור עם הידיים, כמעט תמיד מקבלים משהו אחר אבל הכל טעים אז זה בסוף מסתדר.

הולכים לפגישה עם טניה הגננת, בחורה מיוחדת עם קול יוצא דופן, רזה מאוד, ממוצא גרמני שנשואה לבחור הודי מאסאם, ולהם 2 ילדים שגם בגן עם עיניים מלוכסנות, לוקץ’ ואני מאוד מתרשמים מהגן, המרחב והמחשבה היצירתית, ומהצוות הגדול והאוהב, אליסיה הספרדיה, עוד מתנדבת איטלקיה וספרדיה ,4 הודיות, ושני מתנדבים צעירים גרמניים סלאבה וניק. אני שומעת ילדון קטן כבן 3 מדבר עברית, אני שואלת אותו “אתה ישראלי?” הוא עונה לי בעברית “לא”…זה אדם, והוא הולך להיות החבר הכי טוב של אסא, וכמעט היחידי שאסא מבין. אדם מסיים את היום מוקדם, אז גם אסא רוצה ואומר ללוקץ’: “אבא תבוא לקחת אותי ב-1”, לוקץ’ עונה “אני ינסה” אסא עונה “אל תנסה פשוט תעשה”. לוקחים את הבנות והן עושות לנו תצוגת דאבה, ומספרות לנו שדוסה מכינים מעדשים ואורז והכל באנגלית ומכינות לנו צ’אי, בסוף היום כל הוידיה מתקבצים במעגל מתחת לעץ, חלקם על העץ עצמו, ושרים שיר פרידה ליום, מקסים, תמרה אומרת “אבא למה אנחנו הולכים עוד לא היה את הסרקל טיים”. אלונה מתחילה להצטרף בצהריים לכיתה של נעמי ויעל, בנות גילה מהכיתה בארץ, וכל פעם שבאים לקחת אותן הן על איזשהו ענף על העץ, וכל בוקר מתעוררות שעה לפני הזמן מזרזות את כולם להתעורר, ככה זה שנהנים כל כך.

דילרה התרסקה עם הטוסטוס וכולה חבולה, גם השכן הרוסי נפל עם האנפילד של הבעל בית, כלב נכנס לו בגלגלים, או שהוא נכנס לכלב ברגליים תלוי איך מסתכלים על זה ונפגע קשות, לוקץ’ לוקח אותו לבדיקות בבית החולים בצ’אודי, אנחנו מחכים שהאינטרנט יעבוד, ושיביאו לנו דלי ומגב, בסוף הכל מסודר בקצב הודו, קוף מנסה לפתוח את החלון בסלון וחושף שיניים, יושבים הרבה במרפסת יונקי דבש קטנטנים וצבעונים שותים צוף מההיבסקוס הכתום בעל 2 הקומות שבחצר, אחד עם חזה צהוב, השני שחור עם נוצות זוהרות בכחול וירוק, עייטים דוהים בשמים מצקצקים ובוכים, וקופים מטפסים על הגג ועל עצי הקוקוס ממול, כל ערב הולכים לשקיעה לפאלולים ולפעמים לפאטנם ברגל, קרוב לבית, טובלים והילדים משחקים, חוזרים שהשמש נעלמת בים.

כל יום מסתיים בשקיעה, לא שבארץ השקיעות פחות יפות אבל  לרב לא מוצאים אליהן זמן

בויאן ואפרת באים  לארוחת ערב וקונים לנו כוסות מצויירות יפיפיות לחנוכת בית. יום שישי, עושים כאן הרבה קניות כי המוצרים ההודים לא מחזיקים הרבה ימים מעמד וגם הכל טרי כאן וקרוב שאין צורך בקנייה גדולה, אין יום שלא קונים משהו ולפחות פעמיים. קונים בעיר בצ’אודי, כלי בית, פירות, ירקות וסחלבים, זר סחלבים שהוא כל כך יפה שהוא לא נראה אמיתי ובשבעה שקלים וגם מחזיק שלוש שבועות, תמיד אהבתי פרחים בשישי. בערב אנחנו הולכים ללוטוס בחוף פאטנם, יש הקרנה של סרט לילדים ושחייה לילית, בשבת מזמינים את טלי וידין לארוחת בוקר, ונוסעים לנהר של ראג’ באג לחתור בסאפים, טלי ואומה מחכות לנו בחוף בטלפונה, ואנחנו יורדים בגשר שלושה על כל סאפ וחותרים את כל הנהר שלוש שעות, יוצאים לים עוקפים את המצוק וחותרים החוצה לחוף טלפונה, היה אדיר, היה קטעים עמוקים וקטעים רדודים ומלאים בבוץ, דגים מקפצים וציפורי מים, גשר שרכבת עברה לנו מעל הראש, והיה גם קצת מפחיד, בעיקר בים, בעומק עם הגלים, והיתה לנו גו פרו, שהיא מתגלה הרבה פחות חזקה בסטילס ויותר שווה בוידיאו, אבל אפשר סוף סוף לצלם כשרטוב ובלי להיסחב עם המארק שלוש.

יוצאים בטלפונה לארוחת דגים, כמו לחזור מהפלגה. אני יושבת במרפסת עם הצפרדע הקבועה, אולי זו קרפדה אין לדעת, אבל היא הולכת על הקיר ולא מפחדת כלל, לוקץ לוקח את דימיטרי לבית חולים, הוא ממש היפוכונדר מסתבר, המסכן.

יום ראשון נוסעים לחוות התבלינים, מרחק שעה נסיעה מהחוף, עם בויאן אפרת סופי ויניק, אין חברה טובה מזאת. נסיעה כל כך יפה בתוך ג’ונגל ירוק עד. מגיעים לחווה שמלאה בעצי אגוזי קשיו, קוקוס ומגוון עצים טרופיים צפופים, שותים תה עשבים מהביל בכוסות זכוכית דקות, אלונה מנתחת סממית מתה וכל הילדים מסביבה, יוצאים לסיור במטעים, קקאו, פלפל שחור, כורכום, וניל וקינמון. יש מלא מזיקים על העצים, גם על עצי הפרי וגם הנוי, מלא עובש ואקרית לבנה, לא רק פה, בהרבה עצים בגואה, אני שמה לב לזה, לא שמעו פה על קונפידור. בויאן אוכל פלפל חריף פצפון וכמעט מתעלף, אפרת מתלהבת מתרמילי הוניל, כיף להסתכל עליה מתלהבת מהצד בשבילי יותר מהמקלות עצמם. התרמילים הם צמח טפיל ממשפחת הסחלביים שמאבקים אותם בהודו ידנית, הם יכולים לאבק את עצמם רק ע”י ציפור יונק דבש בעל מקור בצורת מגל דקיק שיש רק במדגסקר, עוד סיבה ללכת לראות את מדגסקר, חוץ ממרטי הזברה, אלכס האריה, מלמן ההיפוכונדר, וגלוריה המדושנת. חם במטעים בצורה לא רגילה, ואנחנו מזיעים למות, מראים לנו גם גידול של דבורים ביתיות ואיך כל תבלין ופרי  גודל, הילדים פחות עם סבלנות והגברים אחרינו, מבקרים בבית בוץ עתיק של המשפחה בחווה, בכניסה אליו מייבשים אגוזי דקל שממנו מפיקים את הטבק לעיסה, משטח של עיגולים חומים, הם מראים לנו פולי קקאו ועוד תבלינים שכבר נקטפו. אין אוירה של עמל רב, אין הרגשה של חווה חקלאית קודחת, אנשי הבית נראים מנומנמים שמנמנים מחיי התיירות המציפים את החווה, אין הרגשה שהם ממליחים את אדמתם בזיעת אפם מזריחת השמש עד שקיעתה אלה כבית ראווה לחנות תבלינים.אבל בהחלט היה מעניין. לאחר מכן מתכבדים בבופה טאלי צמחוני מעולה, עם תבשיל אננס בקארי מוצלח, כל הילדים מקנחים בשוקו קר מקקאו טבעי. מטיילים קצת באוטו ורואים עצי באניאן גדולים ואגם יפיפה, ובדרך חזרה מבחינים בסלוקי לבן כמו סאלי רק לבקן, וליבי יוצא אליו.

חוזרים חזרה לעת ערב לכולם כמעט בחילות מהסיבובים. אוכלים באודופי אחר, ממול לזה שאנחנו רגילים, ומקנחים בשווארמה הודית בלאפה, ולהפתעתנו נשארנו בחיים, משם בהמשך לגרגרנות נוסעים לאגונדה במיוחד כדי לסיים את הערב עם איך לא, פאני פורי מטוגן וחריף. אנחנו לבד בבקרים, הזכרתי את זה? מתשע וחצי עד שלוש בצהרים, חופש אמיתי, ממש ירח דבש, כיף לנו ביחד תמיד היה לנו כיף, אנחנו יכולים להיות כל היום ביחד לא נמאס אף פעם, מבלים את הבקרים שלנו בבתי קפה בים, נהנים מהשקט, מגלים את הקאלה באייה שעל סוף פאטנם, בית קפה טעים עם חביתת תרד מדהימה, עם נוף משגע וכלי זכוכית עם פרחים צפים, בבעלות ספרדית איטלקית ואנגלית. הג’אלי שעל כביש פאטנם עם קפוצ’ינו מעולה ואוכל גורמה. בשלוש מחזירים את כולם, ומשתדלים לשבת איתם על חשבון ושפה שעה, שעה וחצי ואז ישר לשקיעה, כל יום בים, שיגרה של ים, חול ומלח בשער, טעם בפה של ים, בעפעפיים תמיד ניתזים אגלי מימיו.

אסא מתחיל חוג כדורגל, בתחילה אצל ידין, אבל הילדים היו גדולים מידי לטעמנו בשבילו, אז הוא עובר לג’ורדי הספרדי, בקבוצה כמעט 20 ילדים, שתי קבוצות גיל, רובם ספרדים ואיטלקים, אסא תותח, הוא נותן את כל מה שיש לו, נלחם כמו אריה, בעינינו הוא שחקן על, המאמן מבסוט ממנו ונותן לו להיות הקפטן, בסוף המשחק הקפטן בוחר קבוצה, נתנו לילד אחר לבחור את ריאל מדריד, אסא התעצבן ויצא מהמשחק, ג’ורדי הבטיח לו כדי שיחזור שבמשחק הבא, אסא יבחר קבוצה, שלושה ימים אחרי אסא התייצב עם חולצת כדורגל, מיותר לציין שהוא בחר את בית”ר נורדיה ירושלים. תמרה אלונה ואני נוסעות לפאלולים לטיפול יופי במכון של מורן, הבנות מקבלות מסאג’ ראש ורגלים ומורחים להן לק, תמרה לא מפסיקה לקרוא תוך כדי שעושים לה מסאג’ בכפות רגליים, הילדה הופכת לתולעת ספרים ומסיימת ספר 200 עמודים ביומיים, קשה לעמוד בקצב שלה. אסא ממשיך את המונולוג על הגבות שלו: “לתמרה שהיא תהיה גדולה לא נגזור את הגבות, כי הן מעולות !”. מסיימים ויושבים באיטלקית בפאלולים, מור ואלון וילדיהם ממיצר ברמת הגולן מצטרפים, והשמחה גדולה. בלילה שכולם הולכים לישון, לוקץ’ ואני צופים בסרטים נוסטלגיים, נקודת פריצה, ביג לובובסקי ועוד… תמיד כשאנחנו רואים את ג’ף ברידג’ס נזכרים בצ’ינו. געגועים. בלילה ממש בעשרה לשתיים עשרה, שהכל חשוך ושקט, אנחנו יושבים במרפסת ועוברת רכבת, אמנם מרחוק, אך נשמעת מעל ראשינו, ולוקץ תמיד אומר “אני יכול להרדם עם הרעש הזה…” הערבים בגואה מתארכים כמו הערבים בארץ, אני הרי נשואה לינשוף, עולים לישון לא לפני שתיים בלילה, אנחנו בחופש, ובבוקר מקללת מעייפות.

לאסא התנפחה האוזן, וגילינו בהנחיית דוקטורינו הפרטי שלומי סנאי, בית מרקחת בלי מרשם, שכל הנרקומנים לא יקבלו רעיונות, שלומי מנהל שיחת וידיאו עם הדילר/רוקח שמתגלה כשולט בחומר. היום זה היום בשבוע שתמרה ואלונה הולכות במסגרת הכיתה לחוף ראג’ באג לטבילה וספורט, בינתיים הצטרפו עוד ילדים לכיתתם, יובן הגרמני, לוטי הגרמניה שחיה באוטובוס בחוף אגונדה עם משפחתה, וגרטה האיטלקיה. אצל אסא בגן, אבא קנדי בונה סולם וגשר   חבלים, שני המתנדבים הגרמניים בונים שער מחבלים לכדור רגל. חוזרים מבית הספר, ובכניסה עיישה בעלת בית יושבת ושתי פועלות רזות וחזקות מפצחות לה אגוזי קוקוס, בשביל שמן קוקוס לשיער, איזה נשים חזקות יש פה, נראות .דקיקות ושבריריות אבל לוקחות כל גבר בהליכה. בחצר מסתובב ג’אנגל בוי כמו שעיישה מכנה אותו ומנקה את השטח וכמובן מבעיר הכל באש, הוא מסתובב חצי ערום רק לונגי לגופו צנום כאילו ירד עכשיו מהעצים, מרתק אותי האדם הזה בפשטותו ממש אפשר לראות שהוא חי רחוק מציוויליזציה.

יום חמישי, מצטרפים עם הכיתה של תמרה ואלונה ליום ב”קאמה קיטנה”, שזה מקום בג’ונגל עם בתים על העץ, בונגלוסים, מרכז יוגה, מסעדה בקטע טיבעי ואקולוגי. הילדים אוספים דברים מהטבע, כנפי פרפר, אגוזים, ענפים עלים, תרמילים, זרעים ופרחים, ומכינים חימר טבעי מבוץ ומפסלים. הם חוזרים במונית לבית ספר, ואנחנו נוסעים להביא את אסא, מגלים שהוא ירק על המתנדב הגרמני ניק שלקח לו את הפריסבי. איזה בושות לעם היהודי, לפחות היה אומר באנגלית וזה בשביל מלחמת העולם השניה. סתם בצחוק, אני כבר בסדר איתם לאחרונה ומי שכבר מכיר אותי יודע שזה משפט גדול בשבילי להגיד. אסא כמובן מתנצל.

נעמי של אלונה באה אלינו אחרי הצהרים, וזה מרגיש כמו בארץ פתאום. נוסעים עם בויאן ואפרת לערב פרידה, מחר הם נוסעים להאמפי, נוסעים לאגונדה למסעדת הפטימה הקבועה שלנו, בדרך חזרה רואים נחש על הכביש ושומעים בקולי קולות מטאליקה וACDC, אסא ויניק במופע פוגו בספסל האחורי, האוירה באוטו אש, חיבור משמיים, נפרדים עם טעם של עוד, אנחנו עוד נתגעגע אליהם והם תמיד יחסרו לנו, ככה זה שמוצאים אנשים שמצליחים להכנס לך ללב. קמים בבוקר איזשהיא חיה פיזרה את הפח זבל וכל המרפסת מטונפת, יש פה קטע עם הזבל, קודם כל הם מאוד מקפידים להפריד אוכל, דבר נוסף בא מישהו לקחת את הזבל בשבע וחצי בבוקר וזהו, צריך לקום במיוחד, ומה חטאתי??? לקום בשעה זו. אז אנחנו אוגרים זבל כמה ימים לצערנו, ואז נוסעים לחפש עובד זבל בסיבוב בפאטנם, איפה שכל הפרות מתקבצות, שלוקח מאיתנו את השקיות לא לפני שהוא בודק שהכל מופרד ונותנים לו טיפ. אין פחי זבל בגואה, וכנראה לישון מעבר לשבע וחצי בבוקר זה חוצפה. יש עוד משהו שמאפיין מאוד את הבית ובכלל את גואה, הנמלים. אנחנו בעצם חיים איתם, לא הורגים אותם, יש כל כך הרבה מהם וכל כך ההרבה סוגים, יש שחורות קטנות עם מחושים ארוכים שרצות על השיש השחור תמיד, יש פיצפונות איטיות  שנכנסות לסוכר, יש שיירות מהחלון, מהדלתות ומהקירות יש ענקיות שיוצאות רק בלילה, יש כאלה שהולכות במקלחת ויש גדולות ג’ינג’יות שמסתובבות על השרותים. אמא שלי היתה מתה, קראתי פעם פתגם אינדונזי עתיק פשוט אבל נכון ויכול להיות עמוק עם מתאמצים לחשוב עליו “במקום שבו יש סוכר יש נמלים”. יום שישי בקולומב זה יום המוסלמים, הבעלי בית שלנו מחליפים לחולצה ארוכה עם צווארון סיני אלגנטית לבנה, הנשים עוטפות את ראשן ומושכות שערן בשמן קוקוס, ומתקשטות במיטב שמלותיהן  וכולם חגיגיים, וואסים הבן של עיישה, נראה כמו דוגמן חתיך, מהבוקר מתחילה דרשה במסגד של יותר משעתיים, בשפה קנקונית המקומית, המטיף נשמע קצת תוקפני ונראה כאילו הוא נותן לכולם בראש, כמובן עם מערכת הגברה על המינרט, ואני יכולה רק לדמיין מה הוא אומר, כולם מתאספים במסגד על הכביש שממנו נמתחים דגלים רבים של האיסלאם ועוצרים את כל עבודתם ומתפללים, אני מתחילה להתרגל לתפילות היומיות, ובשפה הקנקונית זה דווקא נשמע לי מקסים. לא סיפרתי שהמרכולית של דילרה, מעבר לזה שהכל מכוסה באבק שהיא מנגבת במטפחת בד, היא גם התחנת דלק שלנו מבקבוקים, וזה מזכיר לי ששכחתי לספר שהשכרנו טוסטוס עד להודעה חדשה, אלונה לחצה “כולם מגיעים עם טוסטוס לבית ספר גם אני רוצה”, אז קיבלנו טוסטוס כחול משיילאש, הודי אחד שנקרא מהיום משולש, שנתן לנו את הטוסטוס ככה בלי מקדמה ונעלם. גואה סטייל.

אסא בהתחלה פחד, אומר ללוקץ’, “אבא אתה בן אין סוף ,אני קטן אני לא רוצה למות, תחליש”. לוקץ’ מגיע לבית ספר בהפתעה, הבנות חוזרות על הטוסטוס, כל כך נלהבות ששרות בקולי קולות, נוסעים עם הטוסטוס לפאטנם חמישתנו, שקיעה בפאטנם עם הגו פרו, אסא עם אדם, ותמרה עם אחותו רונה בת גילה, אלונה עם נעמי ויעל, משחקים עד שמחשיך, אחר כך סרט בלוטוס, ואנחנו המבוגרים נהנים מבופה הודי בזמן שכמעט כל הילדים לפחות שלושים במספר אם לא יותר, אוכלים שניצל וצ’יפס, בדרך הביתה זיקוקים בחוף, מלא סרטנים ודייגים פורסים רשתות בחוף פטנאם וחוזרים חמישתנו בטוסטוס בחושך כולם מחבקים את כולם וצוחקים.

שבת,יש שוק בשבת בצ’אודי ואנחנו קונים דגים, פירות וירקות, שוק הדגים בצ’אודי לא השתנה בכלל בעשרים שנים האחרונות, והוא בפריקאסט חשוך רטוב ומסריח. חגיגה. נשים יושבות על רמפות בטון, ודגים ופירות ים מסודרים בשורות וערמות קטנות, חתולים מטיילים, ועורבים נכנסים לחטוף, ובחוץ דורסים מחכים לשלל, הנשים יושבות וסכין מגלית בין רגליהן, הן מנקות את הדגים על המקום, ושיירי דגים בכל מקום, צריך לפסוע בשוק לאט להזהר לא להשפריץ מים מקרח נמס ומיץ קרביים, כולן מציעות את מרכולתן בפסססס…. כמו קריאה לחתולה.

ג’ייסון, גליה, נעמי ויעל באים לאכול אצלנו היום, טנג פיש, לאפו, מקרלים וסרדינים, פתיתים וקוסקוס ומלא סלטים, ויום אחרי זה, שזה יום ראשון, חופש פה בנוסף לשבת, נוסעים עם גליה וג’ייסון וישי ותמרה, (ישי למד איתי צילום בויצו, לא התראינו שנים) לחוף קולה, עושים קייאקים בלגונה, מתענגים על פפאיה קוביות (בזכות גליה שהכירה לי, פרי השנה מבחינתי ותגלית מפתיעה), וחוזרים לאגונדה לשקיעה לטבילה, לידנו חונה האוטובוס של לוטי מהכיתה של אלונה ותמרה, ג’ייסון שוחה למרחקים והבנות מתרשמות. אחר כך הולכים לאכול במסעדה.

מתקרב מועד החצי שנה שלנו בהודו, ואנחנו צריכים לצאת לויזה ראן, ומנסים לברר לאן לנסוע, אני בעניין של האיים המאלדיביים, אנחנו יושבים בקאלה באייה, ומנסים לברר טיסות. שקיעה משפחתית בפלאולים, חותכים מפאלולים הקטנה אחר הצהרים מתחמקים מלהיתקל בשוטרים שתמיד נמצאים בסיבוב ואנחנו בלי קסדות. בוקר זוגי בפאלולים, לוקץ’ ואני לוקחים קייאק ומקיפים את האי, יושבים עם סמסון מהקיוסק שאנחנו עוד זוכרים מלפני עשרים שנה וקונים מצוף לגו פרו… אך איזה חופש…

חוזרים לבית להקת קופים מול המרפסת, מתקרבים אלינו וחושפים שיניים, הקופים פה זה לנגור שחור, אבל יש לו בכתפיים ובגב שיער ג’ינג’. מבקרים פעם שניה בחוף טרטל עם עוד שלוש משפחות, הילדים משחקים בסלעים וצדים סרטנים ומקנחים בארוחה טובה אצל סנטוס, עם מור הנדירה.

מגלים עוד מסעדה הודית מקומית בשם מנגלור, שלא ברור מתי היא פתוחה, כשבמקרה עוברים לידה והיא כן פתוחה אז נכנסים, נראית כמו דאבה מאובקת, אבל התבשילים ההודים מעולים, במיוחד הטאלי דגים והמנות הגואניות בשלל פירות הים שלה. מצטרפים לאלונה ותמרה זוג אחים ישראליים ושלושה בריטים, הן כל היום מטפסות על עצים בתוך הבית ספר, וגם על העץ הבניאן הגדול מחוץ לבית ספר, פעם בשבוע הולכות לים ופעם בשבוע לקאמה קיטנה, חוזרות עם יצירות, בינתיים אני מנסה לרכב על הטוסטוס, קצת הרבה חסרת בטחון, לא חסר סיבות, ריקשות שטסות, פרות על הכביש, כלבים ויותר מידי תאונות מסביבי. אני ולוקץ’ מתענגים על בקרים פנויים, קפה טוב, וארוחות בוקר עם הפנים לים, אוספים את אסא שרוקד בגן ומשתולל יחד עם כל הילדים לצלילי מוזיקה הודית, הוא גם מספר מידי יום חוויות על השיר המשותף ששרים בכמה שפות, שאומרים בו שיווה שמבון.

יום שישי בבוקר, אני עומדת ומדברת עם דימיטרי השכן הרוסי בחוץ על המדרכה, ולפתע נופל משהו מהשמיים, אני ממשיכה לשוחח איתו ובזוית עין קולטת שמה שנפל זז, לתדהמתי אני רואה נחש אפור גדול פצוע מתפתל, לנחש יש חתכים בגוף והוא נראה גוסס, לאחר שלוש שעות אני מספרת את הסיפור לוואסים, הבן של עיישה שגר מעלינו, והוא נוטל מקל לפנות את הגופה, הוא נוגע בו קלות והנחש מתרומם לגובה הברך שלי עם פלג גופו העליון, וואסים נרתע לאחור ומודיע לי שזה נחש מים מהנהר, והראה לי שזנבו כמו סנפיר וכנראה עייטים הפילו אותו בטעות, אני מבקשת ממנו משהו לשים אותו והוא נותן לי פיסת רשת צל, הוא שם לי את הנחש בפנים ואני ולוקץ’ על הטוסטוס בדרכנו לחוף קולומב לשחרר את הנחש, לא ידענו אם הוא יחייה, ולא יאומן, הנחש שחה לו בחזרה למים, תחילה בהיסוס, הוא פשוט לא האמין שמהטפרים של העייט והמדרכה בכפר הוא יצליח לצאת מזה, ועד מהרה החל לשחות. חזרנו הביתה מרוצים, עם חשש בלב שמעכשיו שוחה איתנו נחש בים, וזה לא דבר פשוט.

שקיעה עם אופיר בפאטנם מובילה לביקור הראשון שלנו באגונדה במסעדה הלבנונית, היחידה בכל גואה, חמש חבר’ה מביירות, מדהימים, שיודעים לבשל, ממש הרגשנו שאנחנו במטולה. חשמל במסעדה לא היה, וגם לא תפריט, סעיד הנעים את זמננו במגוון מאזטים של חומוס משאוושה, כרובית מטוגנת, חצילים, סלט פאטוש, לאבנה מתובלת, וטחינה, היה חלום והאוירה הייתה אש. שבת בבוקר, יום הולדת לעידו הבן של טלי וידין, בחוף פאטנם, לילדים תחנות, נר בבקבוק, והעברת מים בפה, ואפילו משחק הקמח, התיירים וההודים מתבוננים בהשתאות בההוויה הישראלית הזאת, והחוף מתמלא בקמח. את משחק הסוכריה על חוט החליף בננה ברד. ארטיקים בסוף, זיקוקים ומופע אש של אלון הקרקסן, היה ממש כיף.

עשר בלילה והים מגיע עד למסעדות, ציקלון במאלדיביים ובחופי קרלה, עם מצב הירח המלא, והחוף בכל גואה נעלם ואיננו. נוסעים לחפש את שני החופים האחרונים בגואה, לפני שמתחילה קארנטקה, חוף קסנדרים ופולם לפי המפה, ישי תמרה והילדים מצטרפים, לא מוצאים את הירידה לחוף קסנדרים המבודד, ומגיעים אחרי שעה וחצי לחוף פולם החוף האחרון בגואה. בחוף רק תיירים הודים מעטים וחבורה של שיכורים, שמפנה אותם שוטר אחרי שהם עושים גלגלונים עם הכרס בחוץ, ומשפחה איטלקית מטלפונה שגם באו כמונו, החוף בתולי ויפיפה והמים גועשים, שוטרים לא מרשים להכנס למים פה ובכל גואה, יוצא קצף לבן מהמים, ממש מסיבת קצף, הילדים משתוללים בקצף ומשחקים בחול, אלונה עושה חינה לנינה ואנחנו מעבירים יום נפלא עם ישי ותמרה. כשאנחנו חוזרים הים ממש משתולל, והדייגים בקולומב קושרים את הסירות ונראים מודאגים, (אם אינך רוצה לסבול משטפון אל תבנה את ביתך על החוף), המילה צונאמי נוחתת עלינו מטלפון מדאיג מישי, אני מתקשרת לאבא שמגחך ואומר לי שציקלון לא מביא צונאמי ושאני יירגע.

נרגעת בערך, וכולם הולכים לישון. קצת מודאגת עדיין ועצובה נורא, בבוקר העליתי את הפוסט הכי מעניין שהעליתי על גוג’ארט, שקולו נבלם ולא נשמע. נפגעתי, כזאת אני. החשיפה הזאת בפייסבוק קשה לי, ותכלס מאוד כיף שמפרגנים לך, כשמפרגנים פחות והרבה פחות, בשביל אדם רגיש כמוני זה פוגע. הילה ועופר כרמלי דנמרק ואלי הקטנה מנורדיה מגיעים אל קולומב, איזה כיף אוהבת ביקורים, אנחנו מוצאים להם חדר לידנו, דימיטרי השכן נסע ועוד לפני שנסע השאיר לנו שנורקל, סנפירים, מסכה, ובוגי, האדיר הזה. מחכים לעופר והילה בחנות שייקים ופירות בפאטנם של בחור מהימאצ’ל שעושה שייקים מעולים, הם באים איתנו לשיעור כדורגל של אסא, ואחרי זה למסעדה הלבנונית. מתעוררים בבוקר לגשם, ישר לצ’אי שופ המקומית בפאטנם, כוך קטן על הכביש, עם שולחנות וספסלים מעטים, צבוע בורוד ומלא בקורי עכביש ואבק, מלצר מחוייך מגיש בננה ברד, סנדביץ’ אומלט, ומסאלה אומלט טעימים, סאמוסות ועוגה בחושה וכמובן הצ’אי, אנחנו פחות באים לכאן, רק אלונה שותה צ’אי, ואני מעדיפה את החביתה שלי עם תרד, אבל המקום עמוס כל הזמן ומהווה מקום מפגש מרכזי, אלי ועופר שותים צ’אי ואנחנו מחסלים אומלט, עושים איתם סיבוב בפאלולים, ולוקחים אותם לדאבה אודופי לטבילת חך.

 

הגשם מאוד חזק וכולם נרטבו בבית ספר, והבית ספר נגמר מוקדם, הולכים עם כולם לקאלה באייה לשתות שוקו חם, רק שהשוקו מקקאו והילדים מקטרים במקצת, גם בתוספת טונה סוכר. הים מאוד סוער עדיין, ארוחת ערב אצלנו, הגיע מצבור שלם של פתיתים, לוקץ’ מכין גם תבשיל שרימפסים וקלאמרי, סלט אבוקדו וטחינה של בית, יושבים וצופים ב”משהו טוטאלי”. הילה עובדת כל הבוקר על המחשב, ואנחנו נוסעים עם עופר ואלי למרגאו, קונים כפכפי אצבע, מסיירים בשוק הנפלא והחשוך, לוקץ’ מתלונן על ירידה בראייה, ועושה בדיקה שמודיעה לו שהוא זקוק למשקפי קריאה וקונה זוג.

לוקחים את אסא מהגן, אסא רב עם ילד קטן בלונדיני והפיל אותו על האף, טאניה הרגיעה אותי שהילד התחיל איתו ושהיא מקווה שהאף לא נשבר. אסא יוצא נסער מהגן מבחינתו הוא לא חוזר יותר, אומר ללוקץ’ “אבא, בוא נלך הביתה, תשלם לה, אני מתפטר”. תמרה שותה ספרים, וכבר ממזמן הפסקנו לספור כמה ספרים היא קוראת, רק שכל שבוע אני צריכה למצוא לה ספר חדש , הולכים לגליה וג’ייסון להחליף ספרים, ומנהלים שיחה על החזרה לארץ, ומשבר גיל הארבעים, ג’ייסון מגדיר את זה בצורה שלוקץ’ מאוד מזדהה איתה, אחרי שנים של הישרדות, עבודה וטיפול בילדים, פתאום בגיל 40 קולטים ששכחנו מי אנחנו ומה אנחנו אוהבים לעשות, שיחה שיושבת בול על הנקודות, רוב האנשים פה עשו פאוזה לחיים, והחליטו שבא להם קצת אחרת, וזה החוט המקשר פה עם כולם, חלק מטיילים וחלק פשוט חיים בגואה, אני עוד לא מיציתי את הטיול שלי אבל מאוד מתחברת עם הרעיון לחיות פה תקופה, ויש כל הזמן מאבק בתוכי בין להשאר במקום אחד, ובין הצורך לנדוד, גואה היא פאוזה מהטיול, יש כאן תחושה של חופש אך עם זאת הרגשה של שיגרה, יש פה קהילה אבל לא משפחה, נורא מזכיר לפעמים קיבוץ לטוב ולרע, מחשבות מתחילות לצוף, לבטים, פחדים ותחושות, מדברים על זה המון. כל מי שחי פה, לפחות הרוב, עובד במשהו או שיש לו פה עסק, רוצים להרוויח כסף לחיות ולמשוך את ההוויה פה עוד ועוד, לוקץ’ שסיים פרק של 14 שנה, מתחיל להרהר מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, הצורך בליצור משהו משלו ולהתפתח מדגדג לו מאוד, וגואה מציתה את זה אצלו, בקיצור אם אפשר שיהיה קיצור, גואה הופכת לאי של שפיות והרהורים ולפעמים קצת מעיקה. כולם נוסעים עם הילה ועופר לאופיר שגר באגונדה, אופיר משחק עם אסא כדורגל בשקיעה.

אני מלווה את הכיתה של תמרה ואלונה ליום ים, ומתעדת שעתיים בחיי שתיהן מרחוק, לא מתערבת. מקסים לראות איך הן מתחברות עם כולם ומפטפטות באנגלית. תמרה מבקשת שידברו איתה רק באנגלית, ואלונה מבינה הכל, הלך עלינו, אין לנו שפת סתרים. עוד כמה חודשים פה והם מדברות אנגלית שפת אם, כמו כל הישראלים שפה יותר משנה שקיבלו מבטא בריטי אפילו. בבית ספר איתם ילד בשם אדיל, ספרדי הבן של המטפלת של אסא אליסיה, שהילדים הישראלים מלמדים אותו שטויות וקללות, והוא רץ בבית ספר וצועק אני פיל שמן, תמרה מתרגשת ממנו ולא מפסיקה לדבר עליו, אסא קולט אנגלית פה ושם, וכשאני מנסה ללמד אותו את ה א,ב בעברית ומבקשת ממנו שיזרוק מילה באות ב’ הוא שולף, באקט (דלי באנגלית), באות פ’ פאניר (גבינה בהודית). ומוסיף, “אמא, אני יודע לספור עד סמך”.

אלישיה, המורה של אלונה ותמרה שאומרת ליאל ביט (little bit), במבטא אנגלי כבד, שגורם לתמרה להיקרע מצחוק, ממליצה לי ללכת ליד הבית לבאקטי קוטיר, שקיימת כבר 25 שנה, של גרמנייה, מסעדה, בונגלוסים, ומרכז יוגה, מטר מהחוף ומהבית מכוסה בצמחייה עבותה כמו ג’ונגל, אנחנו אוכלים ראג’י דוסה, אחד המאכלים הטעימים ביותר שאכלתי, ושותים תה קר, הילה ועופר מצטרפים. אני ולוקץ’ נוסעים לגלאח של לוקץ’ בפאלולים הקטנה לעצב את הזקן, ממול הגאלח פאב של מקועקעים מידי ושיכורים מידי, אירופאים גמורים. מחזירים את הילדים מהבית ספר ונוסעים ללפרד ואלי בדרך לאגונדה להשתכשך בבריכה. אמריקה….  בדרך לאגונדה האינטרנט נעלם, אגונדה מנותקת מהעולם, כשמגיעים ללפרד אתה בניתוק. בלפרד מסיבות כל שישי של האוס, בדרום גואה טראנס איז אווט.

חוזרים לאכול במסעדה של וואסים, הבעל בית שלנו, האוכל מעולה מוקפים בסלעי ענק שחורים, מוזיקה נעימה והולכים לארוז, מחר מוקדם בבוקר עוזבים לשבועיים בערך, לכיוון בנגלור ליומיים ואז טסים למ א ל ד י ב י י ם, מי היה מאמין… משאירים את הבית, והטוסטוס לעופר והילה. את האמת, אני מתגעגעת לריח של הודו וזה בא לי בול, גואה המפנקת, כל כך מערבית וכל כך שונה ואחרי חודשיים פה, יש געגועים למסע …

קמים בשבת מוקדם בבוקר, והופ אנחנו בבנגלור … (לא הופ ולא נעליים, נסיעה של 14 שעות הופ הופ טרלללה) המאלדיביים Here we come. חופש ים, מחופש ים,  ככה צריך לא?

“אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מאוד, מה בדיוק אדם רוצה לעשות כאשר יגדל. חשוב הרבה יותר שתחליטו על דרך בה אתם רוצים לחיות. אם תהיו ישרים עם עצמכם וישרים עם חבריכם, אם תיקחו חלק במאבקים שטובים לאחרים, לא רק לעצמכם, הרי נדמה לי שזה מספיק. ואולי מה תהיו – זה כבר פחות חשוב.”  גולדה מאיר (תודה להגר קלע שלום שבזכותה קראתי את “חיי” של גולדה…הגי לחיי הספינות שבדרך…)