בלוג ראשון בהודו-דלהי אהבה ראשונה
“אחד בונה את ארמונותיו ואחר נושא את תרמיליו.” פתגם הודי
חמישה ימים בדלהי, יושבת במרפסת, חם, אין אויר, אובך.
הריח של דלהי משכר, ריח שיש רק פה, אי אפשר לאפיין אותו למשהו ספציפי, מין בליל ריחות שמי שמתרגל אליו יחזור ויתגעגע אליו ולא יצליח להיזכר בו מבלי להיות בו שוב.
אוהבת להתעורר לניחוח הזה, לבלגן, לזוהמה, לעכברים, לעכברושים, לביוב פתוח עם איש בתוכו, בתים עבשים, מלא טוסטוסים, אופנועים וריקשות, צפצופים בלי סוף.
אנשים יושבים במרפסות בתיהם הקטנים והבלויים, כלבים נובחים, דוכני אוכל פצפונים עם ריחות חריפים, חומרי בניין פזורים, נשים בסארי הולכות עם שקיות מהשוק, סיקים מנהלי עבודה לבושים יפה עם זקן מפואר מגולגל בחוט.
חם, מחניק, כולם בבגדים ארוכים מיוזעים מוכתמים, עפיפונים מרחפים בין הסמטאות, רעש מזגנים ומאווררים בכל מקום, יונים, מאינות ועופות דורסים.
דלהי, כולם הולכים לישון פה רק אחרי 12 בלילה, ילדים, גברים, נשים וזקנים וקמים מאוחר, השוק מתעורר פה רק ב 11 בבוקר -שינקין סטייל…כמעט.
עזבנו את חיינו מאחור למכולה אחת וחדר עמוס אצל אימא פלוס בוידם מפוצץ, שלושה ימים לפני הטיסה בירכנו לשלום את צחית ודני שעברו לביתנו, נפרדנו מהתרנגולות מהמכרסמים ומגינתנו, מכל החברים, משפחה ומסאלי הסאלוקית שעברה לקריית מוצקין
ונסענו לשדה, הילדים היו בהתרגשות, טיסה ראשונה שלהם.
הטיסה התאחרה ביותר משעה, האוכל היה סביר והילדים נהנו ממשחקי מחשב במטוס ובמשחקים בטאבלט, אפילו אסא נרדם ליותר משעה (תודה לאל)
נחתנו בטשקנט, שם היה קצת מתיש, תורים ארוכים ועליה למטוס ותוך שלוש ומשהו שעות נחתנו בדלהי
שדה התעופה החדש מרשים וארוך, הלכנו והלכנו לא נגמר…
היה צריך לחכות לנו מהמלון נהג מונית שכמובן לא הגיע, התקשרנו פעמיים, חיכינו שעה וחצי ולבסוף קצת עצבניים לקחנו מונית למלון והגענו ב-5 בבוקר לחדר גמורים, מזיעים ומותשים…אלונה ותמרה מיד פרצו בבכי.
התקלחנו, ישנו וקמנו בצהריים מלאי אנרגיות, מאושרים, שכרון חושים. מיד ירדנו למיין בזאר…אחח הרגשה ששבנו הביתה.
אנחנו פה חמישה ימים וזה נראה כמו חיים שלמים וכנראה שנהיה פה לפחות עוד יומיים, בשלושת הימים הראשונים טיילנו המון ונהנו מכל רגע. ארוחת הטאלי הראשונה בסם קפה אותה חלקנו עם עכבר מתחת לשולחן הייתה טעימה מאוד.
נסענו לשער הודו (פעם שנייה שלנו) כמעט בשקיעה, אלפי תיירים הודים, כמויות של רוכלים עם צעצועים שמתפרקים אחרי דקה, מקלות סוכר בצבע ורוד זוהר ופרחי יסמין מושחלים בשרשראות וקבצנים מיוזעים, היה לנו חם, היינו עוד מותשים מהטיסה …חזרנו למלון.
קמנו בבוקר למרפסת של המלון שלנו, jyoti mahal,מלון יפיפה קצת מוזנח שעובר כרגע שיפוצים ודפיקות בכל מקום , אנחנו החדר היחידי במלון, קצת כמו בסרט ברטון פינק של האחים כהן .
מלא בריהוט עתיק מרהיב בריכת נוי בלובי ריקה ומסעדת גג מלאה בצמחיה,מיד זיהיתי את רב הצמחים ומה שלא שאלתי ובקשתי לדעת את שמם בהודית ובאנגלית.
היו שם שני מטפסים שיש לנו בגינה ופיטנה קטנה בעציץ מזן לא מוכר ועליה ציפור אפורה עם כתם אדום מתחת לזנב וראש שחור שהאכילה 2 גוזלים, המלצר האכיל אותה באורז והיא התמסרה לו.
נסענו בריקשה אחת חמשתנו למבצר האדום, מקום מרשים מוקף בחומה של 18 מטר גובה עשוי מאבן חול אדומה, כבר בכניסה קפצו ורצו מסביבנו עשרות סנאים והילדים רצים בעקבותיהם.
כולם רוצים להצטלם איתנו במיוחד עם אסא שבטוחים שהוא בת.
משם יצאנו למסגד ממול ג’אמה מאסג’יד, היינו לבושים במכנסים קצרים ולכן לא נתנו לנו להיכנס.
ירדנו במדרגות ונכנסנו לחפש מסעדה מומלצת בשם s’karim.
מסעדה של מוסלמים שמחולקת לחצר פנימית ומוקפת בחדרים, נראה שמושיבים בה לפי הבדלי מעמדות.
הוליכו אותנו לקומה שנייה,הרצפה הייתה מטונפת להחריד, זוהי מסעדה מוגולית לחובבי בשר שקיימת משנת 1913
הזמנו תפריט צמחוני של מאכלים לא מוכרים, נהדרים…הכי טעים היה פאניר טנדורי…ריבועים גדולים של גבינה צלויה מצופה ברוטב חריף.
נהנינו גם לצפות בהכנת הפיתות בטנדורי במיומנות מרשימה, שילמנו לא מעט…בכלל, נראה לנו שהכול התייקר מהפעם האחרונה שהיינו פה.
משם יצאנו לשוק צפוף וארוך, הלכנו בו עד שהתעייפנו, היה הומה, כולם מוסלמים, הנשים חלקן היו עם רעלות, צפוף וקצת מלחיץ אבל מעורר ומעניין, חזרנו חזרה בשתי ריקשות אופניים, נפעמים מהמראות וההמולה.
חוזרים למלון, בדרך עוצרים בדוכן משקאות, קונים מים מינרלים “הימלאיה”, המים היחידים לטעמי שכאשר הם קרים אין להם טעם לוואי, קונים גם מיץ ליצ’י ומיץ מנגו מתוק, אסא נכנס בפתח התחתון לתוך הדוכן ומשלם.
בבוקר קמנו ונסענו לקבר הומאיון, מבנה מרהיב ומושלם שהשפיע על תכנונו של הטאג’ מאהל, מוקף במבנים מתפוררים נהדרים של המורשת המוגולית עם עיטורים של מגיני דוד, גנים ומדשאות…אבל בתוכו יש קברים מוסלמים שלא מצאנו בהם שום עניין אך הטיול על החומה הגבוה ומיליון הסנאים שימחו אותנו מאוד.
ביציאה החוצה גילינו עשרות מנהרות ומחילות של עכברושים בגודל של חתולה, הייתה חוויה מגעילה ומפחידה אבל מסקרנת מאוד.
חזרנו למיין בזאר, הילדים התקשטו בקעקועי חינה לצלילי “אל המעיין אל המעיין בא גדי בא גדי קטן” של אמן החינה האותנטי.
בדרך קנינו בדוכן עוגיות חמאה מופלאות וחמות, כמה ענפי ליצ’י מלאים בפירות וגויאבות במחיר מופקע.
מצאנו לנו בית בית קפה “פיאסטה” באחת הסמטאות,נראה לי הבית קפה הכי יקר בהודו אבל טעים ונקי ושקט.
אנחנו שורצים שם עם הילדים, הילדים מציירים וצובעים עד שמגיע האוכל, יש פה אוכל מעולה, טאלי חריף, תה לימון קר עם נענע ושייקים מעולים, פיצות ופסטה.
חוזרים למלון, חם מידי להסתובב, הילדים צופים בסרט או משחקים בטאבלט.
אנחנו יושבים במרפסת וצופים בבנייה הסיזיפית של הבניין מולנו ובשכנים ממול, משפחה גדולה שחיה בחדר אחד בלי מזגן, ישנים על הרצפה בחוץ במרפסת ועושים טיפול כינים לילדה.
יום שישי הלכנו לקידוש בבית חב”ד, הילדים שיחקו עם שירה גאולה ומנדלה, ילדיהם הקטנים של השליחים .
בכל בית חב”ד בכניסה יש שומר מטעם ממשלת הודו, שלא יהיה פיגוע חס ושלום ,אכלנו חלה והיה ממש נחמד.
לא פספסנו את המקדש הסיקי עם כיפת הזהב, חלצנו נעלים ועטינו על ראשנו מטפחות צבעוניות ונדחפנו באטיות בשיירה לכיוון מרכז המקדש המוזהב לצלילי מלמולים ותפילות, שעת שקיעה, אלפי סיקים, מראה קסום של כתמים בשלל צבעים עזים של סארי וכיסויי ראש סיקים, השמש שוקעת לתוך אגם עם דגי זהב וצבי מים, תחושה שכמוה אפשר למצוא רק בהודו, קינחנו את הערב המיוזע בארוחה קוריאנית חריפה וטעימה
החלטנו שלא מחכים יותר למגזין top gear עם ההצעה שלהם שאני אכתוב בלוג על המסע ובתמורה נקבל ג’יפ לטיול אחרי השיחה האחרונה שהם ביקשו מאיתנו להגיע לאסוף את הרכב מבומבאי.
החלטנו שממשיכים לבד ונסענו לקרול-באג, רחוב המכוניות והמוסכים של דלהי, לחפש לנו ג’יפ מאינדרה, ג’יפ משלנו.
הכרתי קשמירי בשם שי שנשוי ליפנית, איש מקסים ונעים שחיבר אותנו עם בן דודו, הוא ולוקץ’ נסעו לבדוק רכבים, בהודו תייר לא יכול לקנות רכב, חייבים שהרכב יהיה רשום על הודי.
אז עכשיו אנחנו במסע, סרט, כבר מאוד רוצים לצאת מדלהי אל הצפון הירוק, לאוויר למנאלי, לוקץ’ מתרוצץ מסוחר רכבים לסוחר רכבים, בדקנו יותר מ – 8 רכבים , מרביתם ממש סכנת נפשות בטיחותית, בזמן שלוקץ’ נהנה לו בסבכי הביורוקרטיה והקומבינה ההודית אנחנו מדלגים מבית קפה למלון, היום נסענו לקונוט פלייס אל מאפיה מומלצת, התיישבנו ואסא ליקק את התפריט(אלוהים ישמור), קמנו וחזרנו למלון…אחרי שישה ימים כבר אין כוח ולא סבלנות…רוצים לצאת מהעיר אחרי הכל אנחנו עכברי הכפר….או המושב
שנה אחרי… את בדרך הביתה, ואני סוף סוף מגיעה לשקוע בקריאה. מרתק, צבעוני ומסקרן :-). איזה כייף שיש לפניי עוד בלוגים של שנה שלמה לקרוא 😉
אורנית
אליפות במילים ובמסע.
חריפות האוכל ,כיצד הילדים מתמודדים או מתרגלים לעכברושים ולחריף?
שימרו האחד על השני.
מתמודדים עם הרבה מים
תמונות מקסימות והמילים מצליחות להעביר את התחושות, הריחות הטעמים… אין על הודו. מחכים לפוסט המשך. נשיקות
צמרמורות בכל הגוף, מצליחה להריח את הריחות שאאת מתארת
מחייכת לעצמי ומקנאה בשקט
בהחלט יש מקום לחלום
אורנה, זהו, אני אתכם במסע. גומעת כל מילה. מתענגת על התמונות שמעלות זכרונות מתוקים. הודו נמצאת בליבו של כל מי שביקר בה. מחכה כבר לבלוג הבא.
הדס רוזנצוייג
וואוו … מרתקת…
תודה על השיתוף הצבעוני