מנאלי-קאסול-טוש-מלאנה-פולגה-ג’יבי

פרוואטי היית או שחלמתי חלום?…

העמק הפלילי הידוע לשימצה, העמק שטבול בשיחי גאנג’ה ובשדות קוטלה.

הוא בעצם עמק יפיפה בהימאצ’ל פראדש, צר ירוק ומהפנט שאי אפשר שלא להישבות בקסמו.

נהר גועש זורם לאורכו, העמק מלא במטעי תפוחים, אגסים ופרפרים בשלל צבעים צורות וגדלים, ובמינים רבים של חרקים, ציקדות ירוקות בגודל של עכבר, ועכבישים בגדלים עצומים שגורמים ללב לרעוד.

עמק פארוואטי נקרא לכבודה ועל שמה של האלה פארוואטי, אשתו של שיווה ואמו של גנשה. האלה הכי יפה והכי מסוכנת, מתאים בול לתיאור של העמק. עמק פארוואטי טומן בחובו כפרים קטנטנים ופסטורלים והגישה אליהם היא רגלית

אמרנו לעצמנו, ניסע ישר לכפר קטן ולא לקאסול, רק נעבור אצל טאג’י נגיד שלום ונציץ…הצצנו ונשארנו 8 ימים.

קאסול היא למעשה הבירה של פארוואטי, עיר שאין בה כלום מלבד החצר של טאג’י האגדית, בסוף קאסול חצר רחבת ידיים עם גסט האוס, בית המשפחה, ושלושה קוטג’ים קטנים, הכל בתוך גינה פורחת מלאה בפרפרי ענק שחורים, כחולים וירוקים, מטע תפוחים, וגולת הכותרת מעיינות חמים הנובעים מהאדמה בטמפרטורה רותחת, טאג’י בנה סביבם חדרון קטן מחופה קרמיקה, נירוונה, כל כך נקי שקט ורותח.

אנחנו טובלים במעיין כל יום וגם לפעמים פעמיים ביום, הילדים לא רוצים לצאת החוצה.

מלבד זה גם גילינו חוף ים ממש, עם חול לבן מנוקד בחלקיקים כסופים על גדות הנהר בשטח של טאג’י, הילדים מבלים שם שעות בבניית ארמונות ובית לנחש שלהם הצעצוע, למקום מגיעים עדרי סוסי פרא שהכלבים של טאג’י בלקי, אנג’ל ולוקו מבריחים, הנהר מאוד חזק ומצידו השני השביל לג’אלאל וקטלגה הכפרים הקטנים.

טאג’י הוא למעשה עירוני ממניקארן, בחור גבוה ונאה וסתלבטן כל היום ישן ושוכב בערסל, אשתו אישה יפה ולבבית בעלת פנים עגולות כירח ועיניים בגוון חום צהבהב, להם שלושה ילדים, הבן צ’יטאן מנהל את הגסט האוס ולו אישה וילדה קטנה בשם ניז’אל.

בפעם האחרונה שהייתי אצל טאג’י, יואב שמיר הבמאי הדוקומנטרי צילם סרט ל BBC על הישראלים בהודו בשם FLIPING OUT , בפתיחה של הסרט טאגי מדבר עם בחורה במעיין שאומרת לו במבטא אנגלי מביש BIG WAR IN ISRAEL , A LOT OF PEOPLE DIE זה הייתי אני וזה היה בזמן מלחמת לבנון השנייה 2006,  ואז המסך נהיה שחור ומתחילים להקליד “FLIPING OUT”.. מאז עברו הרבה מים בנהר הזה, אבל השיחה שלי עם טאג’י לא תישכח לדיראון עולם.

עוד היי לייט בקאסול זה הפריקסול של איציק שעכשיו נמצא שם שאנקאר, שהפך משנת 2003 מדוכן פריקסה למסעדה קטנה וטעימה עם ניחוחות של הארץ.

פתיתים (של אוסם), פירה, לאבנה, טחינה, חומוס, חצילים, שוקולית של הארץ, קפה של הארץ, שני וחמישי קוסקוס, מוסקה יום רביעי, שלישי קובה סלק, ראשון ממולאים, קינוחים עם כיפכף וטעמי, שלישי בערב ספינג’.

שמונה ימים, יום יום אוכלים אצל שאנקאר שמפנק אותנו, נהנים מכל ביס,

עם חיסרון אחד ויחיד בשבילנו, שהוא סגור בשבת.

סוף אוגוסט קאסול וכל פארוואטי לא מלאה בתיירים, כולם ישראלים מלבד זוג איטלקים שישנו לידנו בחופשת סמסטר, בערב תמיד מאיפשהוא עולה מוסיקת טראנס מתחרה עם רעשי הנהר, ואף פעם לא ברור מהיכן מגיעה, ואם מתקיימת מסיבה איפשהוא קרוב או שאיזה חדר בגסט האוס ליד הרים רמקולי ענק בחדר.

אין הרבה תיירים אבל יש הרבה תיירים הודים.. צמח פה בשנים האחרונות דור ביניים מבוסס בהודו, שיוצאים ומטיילים ומבלים וגם מתלבשים מאוד מערבי כולל בנות עם חולצות בטן, מעשנים ושותים וזה מאוד שונה מפעם, הם באים בכמויות וגם שומעים טראנס ולפעמים אפשר כמעט להתבלבל בינם לבין הישראלים.

מקאסול עשינו 3 גיחות לפני שעזבנו ממש לשהות בכפרים.

גיחה ראשונה זה למניקראן למעיינות החמים שמקודשים להודים, לוקץ’ ואני היינו שם פעמים רבות בעבר, היה בעיקר עניין לילדים בלקנות את כל הצעצועים בדוכנים, הסתפקנו בשני צבעים של לק ונחש קוברה פלסטיק, החוויה היחידה שהיתה מעניינת במניקראן היא הסיור המפתיע שעשו לנו ברפת, בדרכנו החוצה כמובן שנעצרנו ליד פרות, הילדים נמסים פה מכל פרה, עדיין מלטפים ומתלהבים, ואז ליד מבנה גדול עמד הודי והזמין אותנו להיכנס למבנה בטון חשוך ובו 10 פרות בערך קשורות, בחוץ מקצרה של עשב ישנה, היה מסקרן מסריח ונהננו מכל שנייה.

כל כך שונה מהרפת הישראלית, כמובן שחולבים פה עם הידיים, ובגדול לא כאלה הומאניים לפרות, והיא עוד אל קדוש.

חוזרים למעיין שלנו ולחוף אוכלים אגוז קוקוס ובננות שקנינו בשוק, מסביבנו חגים פרפרי זנב הסנונית צהובים ומשורטטים, מבלים עם שתי משפחות ישראליות, אסא מתרוצץ על ערמות חול יחד עם דגן, וכולנו מפטפטים, נכנסים שוב למעיין בחושך ,קר בחוץ ומטפטף, תענוג !!!

נוסעים לטוש, הכפר בפארוואטי שאפשר להגיע אליו עם האוטו בדרך מטורפת, בכניסה מפל וגשר.

למעשה הכפר הכי גבוה בפרוואטי עם שתי כיווני נוף, כפר יחסית גדול, עם אנשים מקסימים, חייכנים, ילדים חוזרים מבית ספר, כבשים ופרות בשבילים, מטפסים בין בתי הכפר המקום נראה ריק ממטיילים ושקט…אבל הנוף ממנו עוצר נשימה.

חוזרים לקאסול.

יום שישי מגשימים חלום של שנים ומחליטים לעלות למלאנה.

בשנים האחרונות נבנה סכר ענק ובעקבות זה נסלל כביש שמגיע לתחתית הההר שם בנוי למעלה הכפר הכי מוזר בהודו ואולי בכל העולם.

תמיד רצינו להגיע לשם, אבל הדרך ארכה ימים ובשל השינוי החלטנו שאנחנו עולים למרות האזהרות על אופיים של התושבים והעלייה הקשה לפאתי הכפר.

יוצאים מוקדם ונוסעים יותר משעה באחת הדרכים היפות ביותר שנסעתי בהם בחיי, מלאנה כפר שנמצא בעמק שמצטלב עם עמק פארוואטי, כפר נסתר ומרוחק וגבוה מאוד.

מחנים את הרכב בקושי, יורדים לדאבה מקומית ובה צעירים מקועקעים, מזמינים פאראנטה חריפה ומיץ, עוברים בקשת ברזל ומתחילים לרדת, יורדים עד הנהר ואז מתחיל הטיפוס, טיפוס שלוקח קצת יותר משעה, תלול וקשה בשמש מעיקה, הילדים מקטרים אבל ממשיכים ללכת ומגיעים לכפר, בכפר מתקיים חג כבר יומיים וזה היום השלישי, חג דתי שמסמל מעבר עונות, במלאנה יש שבע עונות בשנה לא כמו לנו ארבע.

קצת רקע על מלאנה לפני למי שלא מכיר, כפר מלאנה מפורסם מאוד בקרים מלאנה שלו, הג’אראס שנחשב לאיכותי ביותר בעולם, כל הכפר מתפרנס מג’אראס, נשים זקנים וטף, כולם עובדים בשדות, השבט ברובו בהיר עור ויש לרבים מהם עיניים כחולות וירוקות, כפר מלאנה טוענים שהם צאצאים של אלכסנדר מוקדון, הם גם חושבים שהם הקאסטה הכי גבוהה בהודו ובכלל, לכן אסור לגעת בהם ולטמא אותם, כמוכן אסור לגעת בבתיהם, לרדת מהשביל וכו’… הוא כפר מבודד שמתחתן בתוך עצמו ועם עוד שתי כפרים בלבד, גאראן וראשול, בני הזוג שם מתחתנים בלי התערבות של ההורים, דבר שמאוד שונה בהודו, ויכולים להתגרש בקלות דבר שמביא אחוזי גרושין מאוד גבוהים ברוב השבט הקטן שמונה כ 600 איש, הילדים הולכים עם האבא לאחר הגירושין, הכפר מאוד מבודד מהעולם, מעוניין להיות סגור ולא מעוניין שתיירים או הודים או כל זר שהוא יבוא לבקרו. האל של הכפר הוא אל מיוחד לכפר. מלאנה היא אוטונומיה דמוקרטית בפני עצמה והמשטרה ההודית לא מורשית להיכנס אליה והיא נחשבת מאחת הדמוקרטיות הראשונות בעולם, החוק ההודי כמעט ולא תקף בכפר.

חזרנו…נכנסים לכפר, הכפר מטונף יחסית יותר מהרגיל, מיד כל מי שחולף על פניך מקפץ לצד שמא תיגע בו, בחורה עושה פרצוף ומוציאה מגרונה רעש של חתול תוקף צצצצצצ בבוז כלפינו, אנשים יורקים, מוציאים לשון, אסא מתרוצץ אנשים מגיבים אליו בעצבנות, אנחנו נכנסים פוסעים בשביל ומנסים לזוז לצד ולא לגעת באיש, אסא נוגע בקופסת סוכריות בדאבה, בעלת הקיוסק מגרשת אותו בצעקות, לאחר התנצלות היא מניחה את הסוכריות על הרצפה נוקבת במחיר, ואנחנו מניחים את הכסף על הרצפה וממשיכים הלאה.

בכל פינה יושבים קבוצה של גברים מבוגרים ומעשנים צ’ילומים ומברכים בקולי קולות בום בום בולנאט, כל השבט חובש כובע בצבע קרם עם מסגרת לבנה או שחורה, אנחנו מנסים לקנות פוקפורן צהוב שתלוי בשקית על עמוד, המוכר מסרב למכור לנו, מגיעים למקדש שתלויים עליו צמידים צבעוניים ועשרות קרניים של איילים, גוערים בנו שירדנו מהשביל, אף אחד לא מדבר איתך ולא יוצר איתך קשר עין,  ולרוב מתעלמים מקיומנו כאילו אנחנו אויר, לא נעים לצלם ולמעשה לא נעים בכלל אבל מסקרן, מגיעים לרחבה ששם הולך להתקיים הטקס מתיישבים בצד מקימים אותנו, עוברים למקום אחר וגם משם מגרשים אותנו, לכל הגברים יש פרחים בכובע בגלל החג, אנחנו נמצאים במרכז הכפר רוצים להמשיך בשביל לא מרשים לנו, בחור צעיר אומר לנו צ’לו, לכו מפה בהודית, אני מתחילה להיעלב, קיבינימט, אני יכולה להבין אותם ואני מכבדת אותם, למכור לכל העולם ג’אראס אין להם בעיה, אבל ככה להתנהג, הם נראים לי הודים רגילים לא צאצאים של שום משפחת מלוכה בסה”כ שבט מאוד פרמיטיבי ובעיקר לא נחמד…אנחנו עוזבים את הכפר.

 

חוויה מטורפת, עם כל החוסר נעימות, אני מקווה שהם יצליחו לשמור על עצמם ככה או שאולי עדיף שלא. אנחנו יורדים מההר, כל כמה מטרים נשלחות אלינו הצעות שקשה לסרב, הגענו לאוטו היתה חוויה אנתרופולוגית מטריפה.

חוזרים לקאסול, יום שבת כל היום יורד גשם בשילוב עם המעינות חמים זה יותר ממושלם, בנוסף קשת נפרסה בין צידי העמק, לוקץ’ בבוקר לשימחתנו השמיש את המטבח והכין לנו ארוחת בוקר לתפארת, והיום הסתיים לו בשקיעה ורדרדה, הלכנו לאכול במאמא קפה ואסא לא הצליח להתאפק וצפה והפריע לכל משחקי הסנוקר שהתקיימו, לוקץ’ הצטרף למשחק ושיחק נגד ישראלי שהתחבר לאסא והם לא הפסיקו לצחוק ולדבר ונפרדו בכיף סודי, קשה לעזוב פה.

גם ביום ראשון התעוררנו מאוחר והחלטנו להשאר עוד יום שאותו העברנו בשיחות עם צ’יטאן, לידנו בקוטג’ הצטרפו זוג דתיים בירח דבש שסיפרו לנו שהם לא ישנו כל הלילה כי היה להם עכברוש בחדר, בבוקר הם קמו והתקפלו בחלחלה, לעומתם לנו היו בלילה נציגים של עכבישים שארבו לנו בפינת התקרה ונראו אימתניים ויכולים להביא תחת רגליהם ותחת כנפיהם צרות גדולות, ואם הם לא ארסים הם עדיין מעוררים חלחלה ואימה בגודלם המטורף והיוצא דופן. יום שני, לאחר שמונה ימים החלטנו שמתקפלים ועולים לכפרים, נפרדים מהמשפחה ומקבלים סיור בבית המפואר שלהם, אסא מרגיש בבית, נכנס לסלון ומתיישב לשחק עם צעצועי הנכדה ומקבל מטאג’י מתנה יקרת ערך ,קופסא שקופה עם חלקים של קינדר של דרקונים ורובוטים בהשאלה ,אסא בעננים.

נוסעים לפולגה, בכפר קאלגה כבר היינו בעבר והחלטנו ללכת לכפר שלא מוכר לנו , נוסעים שעה לוארשאני מחנים את האוטו קרוב לנהר ועולים בהר כשעה לפולגה מלווים בפורטר קטן וחמוד, העלייה קשה לפרקים אבל עוברת מהר, כל כמה זמן שיירה של סוסים נמוכים עמוסי סחורה מפלסת את דרכה בשביל ואנחנו קופצים לצדדים. מגיעים לפולגה, עולים לגסט האוס הכי מרוחק צמוד ליער שנקרא view forest  , גסט האוס בעל 2 קומות מאבן מלא בחלונות וקורות צבועות בלבן, התמקמנו בחדר העליון שכולו חלונות, מעקה אין בכל הקומה העליונה, קצת מפחיד, הגסטהאוס מלוכלך במקצת והשירותים והמקלחות משותפות, החלטנו שאם נשארים פה זה לא יהיה יותר מ 3 ימים. אנחנו כבר לא בגיל להתכלב והחלטנו שלא נתקלח עד שנחזור לקאסול, פולגה כפר די גדול נראה עני מאוד, משתרע למרגלות הגסטהאוס, בתים ישנים מטים ליפול צבועים בשלל צבעים, אין מסעדות ויש מעט חנויות למוצרי מזון בסיסי, שקט מאוד בפולגה ויש בו מעט מאוד תיירים.

החבר’ה שאיתנו בגסט האוס התגלו כחבורה מקסימה ובילינו איתם שלושה ימים בנעימים, ואת מי פגשנו חדר לידנו? את חברו של אסא מהסנוקר שמו יפתח והוא בחור מקסים, מיד הוא ואסא העמיקו את הקשר ביניהם, שיחקו ודיברו ואליהם הצטרף גם חברו ערן, כולם מאוד נחמדים, עסוקים רוב הזמן בלעשן ואיך שהוא זה התמזג איתנו ולא היווה איזשהו מוזריות ליד הילדים, מיד אלונה החלה לעשות קעקועי חינה לשתי הבנות מהגסטאוס וקיבלה תגובות נלהבות, יושבים כולם בשולחן משוחחים ושיירה של סוסים מגיעה מלאה בסחורה אוכל שתייה וממלאת את מחסן הגסטהאוס,

הולכים לישון וקמים בבוקר מזמינים ארוחת בוקר הגסט האוס מנוהל ע”י חבורה של צעירים לא נקיים במיוחד ממאנדי, ואני מהר מאוד יצא לי החשק מלאכול בו, החלטתי שאני בצום פירות, יותר מידי אוכל ישראלי בקאסול לא יקרה כלום, עולים ליער הפיות מטפסים בשביל לאורך מצוק ונהר ומגיעים ליער ענק מלא עצי ארז, התמקמנו בקרחת יער ולאט לאט כל הגסט האוס עלה בהדרגה, הילדים משחקים, מדליקים מדורה ומציירים בפחם ואני שלוש שעות אוספת פרחים ופטריות צבעוניות, לפחות 20 סוגים שונים, שרך שולמית, תותית הודית ודשא גמדי, על כל גזעי העצים תפוסות שלדי חיפושיות חומות חלולות, אספתי כנפי ציקדות שמצאתי מציקדות מתות שנראות ממש כמו כנפיים של פייה ,  ומכינה לי יער פיות משלי, נהנית מכל רגע.

בילינו כמעט יום שלם ביער וירדנו אחרי הצהרים לכפר, אחרי שהילדים חזרו מבית הספר…הגענו למקדש בחלק התחתון של הכפר ושם רשת, כל הכפר מתאסף משחקים כדור עף, מהר מאוד ילדים רבים ניגשו אלינו, אכלנו בננות ואגוז קוקוס וילד נמרץ התחיל לשחק עם אסא כדורגל בבקבוק פלסטיק, אלונה שאלה ילדה אם היא מעוניינת שהיא תעשה לה קעקוע חינה הילדה הסכימה ומהר מאוד כל ילדי הכפר הקיפו את אלונה ועמדו בתורים ארוכים, ואלונה הכינה 19 קעקועי חינה עד שכאבה לה היד מאושרת ושבעה.

חוזרים לגסט האוס ואלונה פותחת בסרייה נוספת ועושה לכל הגסט האוס קעקועי חינה, כולם נלהבים ומחכים לתורם בנות ובנים. ליפתח חבר של אסא יש יום הולדת 25, החבר’ה בגסט האוס הכינו מדורה ועטפו תפוחי אדמה וחצילים בנייר כסף, תמרה הכינה לו ציור בצבעי אקריליק והקדשה, אלונה הכינה לו צמיד מחוטי צמר בקשירה ואסא גזר לו איש מקרטון, הלכנו לישון והקרנו לילדים את הסרט “שבע שנים בטיבט” כהכנה להגעה המתקרבת שלנו לדרמסאלה, הילדים היו מרותקים והייתי צריכה לתרגם כל מילה לאסא הנלהב. קמים בבוקר ויורדים מפולגה לאחר שלושה ימים מופלאים.

בדרך למטה לוקץ’ מתפוצץ מהתרגשות לגלות שלא גנבו לנו את האוטו, נוסעים לקאסול הישר למסעדה של שאנקאר, יש מוסקה וגם פריקסה ,נפרדים משאנקאר בחיבוקים נתראה כבר בהמפי, בהמשך שאנקאר מצייד אותנו בשקית מלאה בפריקסה צידה לדרך ,מחזיקי מפתחות, מדבקות לאוטו, והשוס ביסלי גריל מהארץ, הילדים בהזיות. נפרדים מטאג’י ומשפחתו ועוזבים את פארוואטי.

פעם חמישית בפארוואטי וזו הפעם הטובה ביותר שהיינו בה.

פארוואטי בת זוג מושלמת היתה לנו כמאהבת, פרשה את זרועותיה וחיבקה אותנו ממש. הולכים ממנה אסירי תודה, נוסעים לג’יבי איזור כפרי בדרך לעמק קינור הנפלא שבו היינו לפני שנים רבות,כל הדרך סיבובים וקפיצות לכולם בחילה, נוסעים הרבה עד שמטפסים לכביש צר מאוד לאורך עמק קסום ומגיעים לגסט האוס על גדות הנהר של משפחה חמה ולבבית, הגענו בלילה ולכן נשארנו בו אפילו שהחדרים קטנים, אחד הגסט האוסים הכי מקושטים שראיתי מימי, תמונות על הקירות, קישוטים, פרחים חיים ומפלסטיק, סוס מעץ, ראש צבי מעץ, ופוסטרים של חיות בר, ג’יבי מקום קטן ובסוף עונה כמעט ואין כאן תיירים, לא חנויות, ולא מסעדות ואת כל ארוחותינו מבשלים לנו בגסט האוס, הם פחות מבינים פה בתיירות ובארוחת בוקר כשביקשנו two fried egg קיבלנו את זה:

מתעוררים למחרת ליום אביבי, מעבירים את היום הראשון בלא לזוז מהמרפסת, הילדים כל היום מכינים מסעדה מנייר, תפריט ומנות, עסוקים עד הראש ואנחנו קוראים וכותבים ונחים מול הנוף המשגע.

ביום השני קמים ובעל הגסט האוס לוקח אותנו למפל, מפל קטן ויפה שנמצא בין נקיק ירוק מלא בירוקת וגשרים קטנים מעץ, הוא מספר לנו שהמפל נמצא לפני חמש שנים, והממשלה השקיעה כאן כסף רב לפיתוח המקום, התגלה בצד שמאל של המפל כידוני שיווה נעוצים באדמה זכר לטקס פוג’ה שנעשתה שם מלפני כמה דורות לאל שקרוי על שם המפל. במפל גם בריכה קטנה אבל המים קפואים מידי בעונה זו. חוזרים ונוסעים בג’יפ והוא מסביר לנו על כל הכפרים באזור, גשם שוטף מתחיל והדרך צרה ורטובה ומאוד מסוכנת ואנחנו חוזרים למלון.

אחר הצהריים פסק הגשם ושמש חיוורת הפציעה, עושים כביסה מתעודדים שתתייבש עד הבוקר תחת השמש הנפלאה, מסיימים את הכביסה ואחרי שעה מגיע מבול, שוב אוכלים בערב דאל אורז וסבג’י צ’פאטי וסלט, קמים בבוקר ומתקפלים, דראמסאלה אנחנו בדרך אליך, לעיר היושבת על ענן, אל תדאגי לא שכחנו מטריה…

AN OPEN HEART IS AN OPEN MIND”…HH.THE DALAI LAMA”