לאדאק –”if you believed they put a man on the moon”
“תעקבו אחר החלומות שלכם הם יודעים את הדרך”…
קמים מוקדם מתחילים לטפס לרוטנג פס, כובעי צמר פונצ’ויים ושאלים, קונים סנדוויצ’ים עם חביתה, עוגיות ומים מינרלים ומתחילה נסיעה של יומיים אל הלא נודע…
ערפל וגשם מקבלים את פנינו, לא רואים יותר ממטר קדימה, הכבישים שטופים מים מהמונסון, העליות תלולות וחדות והכביש מאוד צר, שיירות משאיות ואופנועים מצפצפים מכל כיוון, עולים בהר ועולים, סיבובים מסוכנים, מצוקים של יותר מ-3000 מטר, מתחיל להיות קר, שלג שלא נמס ממלא את צידי הכביש, פתאום רואים נשר מקראי כמה מטרים מאיתנו פורש את כנפיו… אחח הטבע בהדרו!
הכל ירוק מאוד והכל הולך להשתנות. מגיעים לרוטנג פס (פס זה מעבר על רכס הרים בין 2 עמקים, רוטנג פס בגובה 4000 מטר, כל פס שעוברים יש בו עשרות שרשראות אם לא מאות של דגלי תפילה טיבטים מבדים צבעוניים).
יורדים מהפס והשמים מתבהרים, שמיים כחולים ותכלת כהים מופיעים, שזורים בעננים לבנים בצורות ובגוונים.
לוקץ’ נוהג מדהים אני אפילו לא מעירה הערות כמעט, בארץ מנורדיה לבית ינאי אני מעירה לפחות 10 פעמים, מודה.
בכלל אנחנו מגלים שאף אחד מלבדנו לא עולה את הדרך הזאת ללא נהג או אוטבוס מונית או ג’יפ מאורגן, ובכלל אין תיירים עם רכב בהודו, הכי הרבה אופנוע ומעט יחסית עולים איתו ללאדק, צריך הרבה שלווה, שליטה, ונסיון בשביל לנהוג בהודו ובמיוחד בדרך המאתגרת הזאת.
עוצרים בתחנת דלק האחרונה לפנינו עוד- 365 ק”מ, התחנה ניראת כמו משאבה בשום מקום ויש בה תור מטורף.
מגיעים לאגם קטן בשם דיפאק טאל ואחריו יותר גדול בשם סוראג’ טאל, אגמים במקומות כאלה יפים בצורה בלתי רגילה הם מוקפים בהרים ומימיהם צלולים וכחולים וקרים כקרח ובאף אחד מאלו שראיתי לא היו דגים. באגם השני פתאום נעלמת הצמחיה והמראה משתנה לחלוטין כמו נחיתה על הירח, מדברי ובקצוות קרח ושלג מצופה, צחיח ויבש מאוד.
לאדאק היא למעשה המשכה של טיבט, ארץ הירח, החלק הכי פחות מיושב בכל הודו, איזור מבודד שרק 2 כבישים מובילים אליו, הכביש ממנאלי והכביש מקשמיר, לאדאק למעשה פתוחה בין יוני לספטמבר וברוב החדשים מושלגת וחסומה. הדרך הזאתי נפתחה לראשונה ב – 1987 עד אז תושבי קשמיר ולאדאק חיו בבידוד.
ההרים משתנים לנו כל הזמן ואיתם גם הקשיים והמהמורות. יורדים מהפס, הג’יפ קופץ מצד לצד אחרי שעה זה ממש נהיה בלתי נסבל. הדרך מתפצלת ללהול וספיטי ואנחנו ממשיכים ללאדאק, לוקץ’ שואל הודי שעצר איזה כביש פונה ללה, ההודי מראה לו עם היד והראש ביחד כיאה להודי ואומר במבטא הודי כבד”bad road is over my friend”, שמחנו לנו עד שהתברר לנו לאחר 5 דקות שהכביש שוב נעלם.
אנחנו חוצים נהרות זורמים ועוברים תהומות מסחררים ונופים מדהימים שמתחלפים כל הזמן.
חגיגה לחובבי גיאוגרפיה וגיאולוגיה, המון פעמים זה נראה לנו כמו מכתש רמון או הרי אילת, רק פי אלף יותר עצום ועם שלג בקצוות, בצידי הדרך יש עובדים כהים כנראה ממדינת ביהר במזרח הודו שעובדים על הדרך עם פטישים וכלים מעטים, מכוסים במטפחות בשל האבק, מבקשים מים או משהו לאכול, החלטנו להצטייד בעוגיות שיהיה לנו מה לחלק להם בדרך, הם מתקנים את הכביש מנסים למנוע מפולות סלעים, מרחיבים את הדרך ומחדירים דינמיט בסלעים, עבודות פרך, בעיקר אלה שמרסקים את הסלעים לחצץ ומסדרים משום מה את הכל בריבועים לאורך הכביש, וגם נשים איתם.
הדרך מלאה בשלטים משונים חלקם מצחיקים וחלקם מוזרים שמישהו טרח לפזר, לדוגמה:
“Darling I like you but no so fast”
”Beep beep don’t sleep”
”If you are married divorce speed”
”Don’t be a gamma in the land of lama”
“Drive slow enjoys virgin nature of Ladakh”
”After whisky driving risky”
“if you sleep your family will weep”
ועוד עשרות משפטים מצחיקים ונאיבים…
כל פעם שמתקרבים לסיבוב צופרים ארוכות ונדמה שהפעם נדרדר למטה, כי הרי ברוחב כביש כזה איו מצב ששני כלי רכב (במקרה הטוב רכב ולא משאית) יעברו, איכשהוא זה תמיד הסתדר…למזלנו כמובן.
אנחנו נוסעים לקראת מקום בשביל לישון בו לילה, אוהל עם מסעדה בפנים, נראה כמו דוכן אבטיחים גדול שנמצא בגובה של כ-5000 מטר.
לאט לאט מתחיל לדפוק לי הראש עוצרים בבאראלצ’ה, כאבי הראש שלי כל כך חזקים שאני מתחילה לבכות, יקח לנו לפחות שעה לרדת את ההר לגובה נורמלי ולישון במאהל של אוהלים, הבחור הבודהיסטי החמוד נותן לי מרק שום דוחה אבל אני לא מסוגלת לפתוח עיניים, לוקץ’ מחליט לרדת למטה, אנחנו מתקפלים יורדים במהירות בדרך שטח של אבנים, אני שרועה על הכסא עם עיניים עצומות, סובלת וכל הג’יפ מטלטל, מידי פעם נרדמת , הגוף עובר למצב חסכון באנרגיה בלתי נשלט…סיוט!, הצלחנו הגענו לסארצ’ו בשלום, ממש שניה לפני חושך מוחלט. אני קורסת למיטה באוהל עם 3 כדורי גובה, בבוקר שאקום כבר לא ארגיש כלום ולא אזכור שהגענו לכאן.
מתעוררים באוהל אוכלים ארוחת בוקר, בעל המחנה שמו טנזין, בודהיסטי גבוה עדין ואציל. ממשיכים הלאה איתנו כל הדרך חבורה של אופניים, 100 במספר שמפדלים כל הדרך ללאדאק..מעורר הערצה, פליאה, הכל ביחד, כי הרי איך אפשר לנשום בכלל בגובה כזה, אני מצטערת שלא השכרתי בלון חמצן. עוצרים באוהלים שעשויים ממצנח ואוכלים מאגי (זה כמו מנה חמה של אטריות ברוטב) ותה.
הנוף נהיה חולי, אין שעה בנוף שדומה לשעה שלפניה, לא משעמם בטוח.
עוצרים בדרך, אוכלים דאל ואורז חריף ואז מגיעים לאיזור שנקרא “ארץ השולחן”, פתאום רמה שטוחה עם קצת ירוק ועדר יאקים פראים ענקי, מתקרבים לעוד קצת ירוק, ישובים קטנים מציצים בצידי הדרכים ועצי צפצפה מעטרים אותן, עצרנו לנזיר בגיל של תמרה עם גלימה בורדו וכובע קסקט מוזר ולקחנו אותו טרמפ בדממה אבל זה שימח אותנו מאוד.
ההרים מישתנים לצבע ורוד וכתמי שדות של חרדלים צהובים, פרחים סגולים, טרסות וטורים ארוכים של עצי צפצפה, נזירים טיבטים צועדים, נהיה יותר ויותר מיושב ואופ הגענו ללה!
לה…אי אפשר היה לזהות אותה, ב-20 שנה מאז שהייתי פה, היא כל כך גדלה שחוץ מהשנטי סטופה לא הבנתי איפה אני, מדרחוב, אין ספור חנויות , מסעדות ומלונות, ממש עיר ענקית. קצת התאכזבתי בהתחלה אבל למזלי מצאנו גסט האוס נווה מדבר. נשארנו בלאדאק 3 שבועות וזה הרבה בזכות הריבוק, הגסטהאוס שלנו שהיה לנו ממש כמו בית, הרחק מהמכוניות והאבק, כי עם כל הכבוד להתפתחות בג’אנספה, האזור הכפרי יותר אין כבישים ומלא אבק, כולם הולכים עם מטפחות על הפנים וגם מוכרים מחסומי פה שחורים. זכרתי מלה מחלת גבהים בעיקר ואת כל הישראלים שהגיעו אליה מקשמיר שישבו בבית קפה והתבאסו שעוד לא פתחו את הדרך למנאלי שמלאה בשלג, זכרתי גם את מונדיאל ,98 שבשארית כוחותי מהמחלה זחלתי לראות את משחק הגמר של צרפת נגד ברזיל וצרפת לקחה לצערי הרב. אז לא עשו טרקים, לא טיילו באזור, רק היו חווים את האנשים והאוירה, הכל כל כך השתנה.
אז נחזור לריבוק, גסטהאוס לא קטן ולא גדול, באמצע שלו יש גינה רחבה מלאה בפרחים, ובערוגת ירקות מגוונת ומופלאה. עץ משמש 1 ועץ תפוחים, מטבח רחב וגדול מאובזר בכלי אוכל מנחושת ולאורך הקירות מזרונים מצופים בשטיחים עם שולחנות קטנים צבעונים מעוטרים בדרקונים.
נחל עובר בגסטהאוס בתעלת בטון ונוף עוצר נשימה של הרים מדברים עם קצוות מושלגים ושורת עצי צפצפה.
וזו רק התפאורה, ליבת הגסטאוס זו המשפחה המדהימה, בראש ובראשונה האמא עמוד התווך, זאתי שמתפעלת הכל, עודרת, שותלת, מעשבת וזורעת ובעיקר צוחקת, תמיד מחייכת וצחוקה עגול ומתגלגל של אדם שבע רצון ושמח בליבו, לצידה טיפה נחבא אל הכלים, בעלה קטן קומה ורזה שקט וחכם, איש קרוב לדלאי לאמה ומנהל בית הספר הפרטי לאמדון בלה, בית ספר של 2,000 תלמידים מגן עד י”ב, נחזור אליו בהמשך…
נוברו בנם ואשתו שהתחתנו לפני כחודש ,אחותו ושני בניה הקטנים שגרה ברג’סטאן ובאה לבקר את ההורים, אישה מקסימה ,הבן שלה ואסא ישר התחברו ולא הפסיקו לשחק ביחד.
ואמו שזה קיצור, שבהתחלה חשבנו שהיא אחותם ואז ככל שהתקרבנו הבנו שהיא קרובת משפחה שגרה איתם מגיל קטן, משפחתה דלת אמצעים מהכפר לה, אמו התאהבה באסא וליוותה אותנו כל הזמן שהיינו בלאדאק. בנחל הילדים לא הפסיקו לשחק וגם פעם אחת לעשות כולם כביסה עד שגילינו שיש ליד מכונת כביסה ומייבש עם ריח פרחים. כל בוקר התייצבנו במטבח אוכלים ביצים, לחם קלוי או פיתה לאדקית עם חמאה שהם חובצים במקום במכשיר שנראה כמו עמוד קטן במקדש ועם ריבת משמשים שהם מכינים לבד, שותים תה ונהנים מחברתם ומחברת המטיילים האירופאים המבוגרים שישנו שם.
סופרת אמריקאית מבוגרת שהשכירה את החדר הכי גדול עם המטבח, הצרפתייה, עוד משפחה מצרפת עם ילד בשם זיין, הצייר האמריקאי שמצייר מדהים בצבעי מים ומתלונן על טראמפ, כמה צעירים ישראלים ואפילו משפחה ישראלית דתית עם ילדה בגיל של תמרה מתוקה בשם יעל.
הבעיה היחידה בלה שאין אינטרנט כמעט בכלל, לרגעים בודדים וממש נמוך אי אפשר לשלוח תמונות וגם לא לפתוח והניתוק היה קשה בעיקר מהווטסאפ אבל גם קסם לנו נורא.
עוד בעיה זה היובש…כל הזמן האף מתייבש והשפתיים, לכולם נוצרו פיצוצים בשפה, לאסא זה נראה כמו חתך באמצע השפה, אלונה סבלה הכי הרבה, והקושי לנשום, לפחות בהתחלה היה לי קשה מאוד לנשום ושלא נדבר על לעלות מדרגות או טרקים שעושים כאן ולא ברור לי איך.
בשבוע הראשון לא עשינו הרבה, להתרגל לגובה וגם להירגע מהיומיים המטורפים של הנסיעה, ישבנו בגינה הרבה והתבוננו באמא מטפלת במסירות בגינה ועזרנו לה מידי פעם.
קראנו ספרים, כתבנו יומנים וראינו סרטים, ראינו עם הילדים פורסט גאמפ, הם כל כך הושפעו שכל פעם שראינו קטוע רגליים על לוח עץ עם גלגלים הם מיד הצביעו עליו (לצערי) וקראו לו לוטנט דן.
הם התאהבו בסרט מצוייר שכבר ראו עשרות פעמים, הם ממש מדקלמים אותו לפי תפקידים, קוראים לו טורבו והוא על חילזון מירוץ…משפט מנצח אצלנו מהסרט “לא מתורגל על בטון, אה? חילזון גינה” ממליצה לראות.
הסרט האחרון שראינו שוב וגם בדלהי זה “חיי פאי”, שבן דוד שלי עזר בתפאורה שלו ולא מפסיקים להגיד אצלנו במבטא הודי כבד “ריצ’ארד פארקר”.
אז נחזור לגינה אני בדיוק קוראת לאט מאוד את ספרו המרענן של מאיר שלו, הסופר האהוב עלי עם דעות פוליטיות הרבה פחות אהובות עלי אבל מצליחה להפריד, שהתחבב עלי מאוד בזכות חברתי רויטל שוחרת הספר והשירה. גינת הבר של שליו והישיבה מול הגינה של האמא בריבוק היו בשבילי כמו מציאות ודמיון מעורבבים ומזינים. בגינה של הריבוק היו מינים רבים של פרחים, דליות, לילי בכמה צבעים, ורדים, פרח האופיום שכשהוא סגור הוא נראה כמו פסל, וכשהוא פתוח הוא מסתורי ורוד ומבולגן במרכזו, האמא הסבירה לי שהיא שמה את הזרעים שלו מעל עוגיות לטעם, סלסלי הכסף, טגטס כתום וצהוב, פטוניה ועוד מיני פרחים רבים שאינני יודעת לשמם, הייתה שם ערוגה של פרחים גבוהים לבנים ודקים שנקשרו באלומות, שאלתי אותה מדוע והיא הסבירה לי שזה קוריאנדר כלומר כוסברה והקשירה כי היא מאוד גבוהה ושלא תיפול, בגינת הירק היה הרבה בצל סגול, כרוב, חסה, תרד, כרובית והכל מטופל במסירות והכי חשוב באהבה גדולה. “הגינון אינו דת” קובע מאיר שלו אבל גם הוא וגם האמא בריבוק הופכים אותו לגאולה, לגן עדן שמוצף באהבה לצומח, ליופי ולשלווה בשמחת חיים שסוחפת איתה את לב הסובבים.
אנחנו פחות בענייני הליכות, תמיד עצרנו בהודו איפה שהאופנוע לא יכל לטפס יותר, ודווקא הפעם רוצים לטייל ממש, רק שמאוד גבוה ולילדים קשה, אז אנחנו בעיקר משתדלים להגיע למקום, לחוות אותו, להתחבר למקומיים וכך רקמנו קשר הדוק עם בעלי הבית שהוביל את האבא להזמין אותנו לסיור בבית ספר, נוברו הבן הקפיץ אותנו, שחס וחלילה לא נלך ברגל, האבא המנהל לא היה בעיר והפקיד אותנו בידי סגניתו, אישה מקסימה ורצינית, שעשתה לנו סיור בכל כיתה וכיתה, מיד בכניסתנו לכיתה כולם נעמדים ומברכים אותנו, זה נורא הביך אותנו והילדים מאוד התביישו, הגענו בשבת אז רובם היו בתלבושת פרי סטייל ולא בעניבה ותלבושת רשמית, היה מביך ומרתק, הילדים לומדים שם אנגלית מגיל 3, הכיתות הגבוהות די צפופות, המורות נעימות ומזמינות, יש שם ילדים בתנאי פנימיה שאפשר לבקרם אבל הם חוזרים לכפר המרוחק שלהם פעם בשנה, הרבה מנוזלים, ביישנים ולבושים בשמלות מגוחכות, קיבלנו יחס וי אי פי, ישבנו במשרד הענק של המנהל הציעו לנו לאכול ולשתות והזמינו לנו מונית ספיישל חזרה לפתח הריבוק. היתה חוויה חד פעמית, אסא אפילו קיבל כובע.
במשרד המנהל היתה תמונה של הדאלי לאמה ומתחתיה כתוב מדבריו:
“child is a flower, let him bloom on the soil of love and affection”
נסענו לפסטיבל מסכות בכפר ליד, ישבנו ב-ח’ של 2 קומות, בעיקר תיירים וקצת זקנים מקומיים וצפינו בנזירים בודהיסטים בתחפושות צבעוניות של משי ורקמה, עם מסכות עץ צבועות, רוקדים באיטיות ובהתאמה, לצידם נגנים נזירים שמכתיבים את הקצב, היה משעשע כאשר שניים בתחפושת מגוחכת דיברו בג’יבריש ועשו צחוק מהקהל בשביל כסף תרומה ובעיקר אמרו כל הזמן שוקו מוקו.
הילדים נהנו אבל מיצו מהר, היה חם שם, המשכנו לכמה מנזרים עתיקים ומרתקים, הסתובבנו בין עשרות דוכנים שנודדים עם אירועים של תיירים ואפילו קנינו לבנות עגילי קורל ולאפיס ולאסא שוב צעצוע צ’יקמוק שנשבר אחרי 10 דקות.
טיילנו במדרחוב של לה התיירותי, ליקקנו גלידות צבעוניות עם שקדים בכל טעם שתבקש,קנינו קריסטלים מאדם זקן שישב ברחוב הירקות לבוש בתלבושת מסורתית, הלכנו לדואר ושלחנו גלויות, קנינו תכשירי הימאליה שונים והצטיידנו בבקבוק שמן זית במחיר מופקע תוספת לסלט — אנחנו כאלה ישראלים זה משהו…
יום אחד לא הרגשתי טוב, לוקץ’ נסע עם הילדים בליווי אמו מהריבוק לכפר אלצ’י עם המקדש הכי עתיק בלאדאק, הם ביקרו גם בבית מחסה לחמורים ולי היה קצת שקט ומנוחה, בדרך חזרה היתה להם תאונה עם אוטו מלא בנזירות,שלום לכולם.
עלינו למקדש השנטי סטופה שמשם רואים את כל העיר לה, היה צבעוני ומשעשע, בפעם הקודמת שלי בלה העניין היה לעלות עשרות מדרגות, הפעם תודה לאל הגענו עם הג’יפ עד לכניסה.
בערב פגשנו ישראלית שהלכה עם 2 חברות הודיות לידנו, היא סיפרה לנו שיש פסטיבל מוסיקה של המקומיים החלטנו ללכת…
זה היה בבנין גדול עם גרם מדרגות משמאל ומימין, שמאל לגברים וימין לנשים, לא הבנו למה ההפרדה ואז הגיע חיפוש, ומה הם חיפשו סיגריות ומצית, נו סמוקינג פליז, חייכתי מאוזן לאוזן אחח… הם משהו הבודהיסטים האלה, שילמנו וקיבלנו צאי ועוגיות, האולם היה מפוצץ ולא היו יותר מארבעה תיירים, התברר שזה פסטיבל נוער, רקדו ושרו, חילקו בקבוקי מים מינרלים ופירות יבשים, הייתה הופעת ראפ מעולה ובסוף להקה ששרה PINK FLOYD ,coming back to life , לא להאמין, זה היה מעולה 2 משפטים בלאדקית היתר באנגלית וחזרה ללאדקית, הייתי מאושרת.
ארזנו אחרי שבוע ונסענו לפאנגונג לייק, כהרגלנו בלי לדעת הרבה על הנסיעה ומה מחכה לנו.
הייתה נסיעה עם נוף כמו ציור מהאגדות… יפיפיה בצורה שקשה לתאר. כפרים קטנים וצפופים של בתים לבנים בנויים על הר מחודד באמצע שום מקום, לאט לאט נעלמים עקבות של התיישבות ומתגלה עמק מטורף עם נוף מהפנט מלא בהפתעות, שיירה של 49 משאיות צבאיות חלפה לפנינו, הילדים ספרו משאית משאית, נעמדנו על סף תהום, נותנים לכולם לעבור ומקווים שאף לא אחת מהן תסטה חצי מטר לכיוונינו, לא שהיה בינינו רווח של חצי מטר אלא הרבה פחות. אגם פנגונג נמצא בין המדבריות הגבוהים בעולם בצל הרי ההימלאיה, הכביש התחלף לדרך לא דרך של סלעים גדולים שמידרדרים ולזירמי מים שוטפים, עולים לכיוון הפס שנקרא צא’נגלה פס בגובה 5,360 מטר, לאט לאט מתגלים לנו גושי שלג שחור מאבק ובתוכו חורים מהינמסות ומים זורמים, הפסגות מתגלות בהדרן מצופות בשלג עיקש שמסרב להינמס, הגענו לפיסגה רעבים, עוצרים בדאבה היחידה שמלאה באנשים וחשוכה, איך שיורדים מהאוטו מתחילה סחרחורת נוראית, מתנדנדים לכיוון הדאבה מזמינים מרק טיבטי עם טופו ואיטריות, טעם חלומי של בית, מזכיר מרק גולש, והטופו ממש מזכיר בשר בקר, אני לוגמת מהמרק ומרגישה כאילו מטופפים לי העל הראש, פתאום מתיישב לידנו בחור עם אישה יפיפיה ומרשימה ושואל לשמנו, מתברר שזה חבר של איציק, לפני שאיציק נסע לארץ הוא סיפר לו עלינו, התחבקנו והצטלמנו, הוא התעקש לשלם לנו על הארוחה הבנו ממנו שהוא סיקי שסיפר את שערו , הוא איש אמיד מאוד עם עסקים רבים, נפרדנו וקבענו שנפגש במנאלי, בינתיים אני התחלתי לאבד את שיווי המשקל, בחילה תפסה אותי ושוב השתרעתי על הכסא הקידמי בעיניים עצומות, לעזעזל שוב פעם מחלת גבהים, הירידה היתה סיוט, כאבי ראש ולחץ מטורף, טלטלות וקפיצות,פתאום ראיתי “לוטרה” צעקתי מהחלון “לוטרה לוטרה” ואף אחד לא האמין לי, חשבו שאני הוזה, חזרתי למלמל ולהתבכיין ולהירדם לסרוגין, הנסיעה היתה מדהימה כולם מספרים, אני לא פתחתי עין, סבלתי ונשכתי שפתיים, הלוטרה שראיתי התבררה כמרמיטה ונפרש לפנינו שטח עם עשבייה ומנהרות של עשרות מרמיטות ידידותיות ושמנות, גם הרבה מראה של עיזים עם קרניים מסולסלות יאקים,פרות וסוסי פרא.
אני בולעת כדורי גובה כבר שבוע, מידי כמה שעות מרגישה נמלול ברגלים והידיים, כדור נורא אין ספק וגם לא עוזר בכלל. הגענו לאגם ורצינו להמשיך לנקודת אוהלים לא הומה, מסלול שלקח לנו 8 שעות מלה ועוד יותר משעתיים נסיעה לאורך האגם שהג’יפ קופץ ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני עומדת להקיא.
הגענו למאן, מצבי היה גרוע, חיפשנו בית חולים או מרפאה, מצאנו משהו צבוע בלבן, האחות הכינה לי מרק דוחה, תפוח וכדור נגד בחילות, נכנסתי לחדר האישפוז למיטה מזוהמת, לא היה לי אכפת, היא תפסה את הברז של הבלון חמצן עם מפתח שוודי והיכתה בו באבן נגד הכיוון, קיבלתי חצי שעה חמצן, כלום לא עזר, נכנסתי למיטה עם הבגדים, לא ראיתי איפה אני נמצאת ונרדמתי עד הבוקר. התעוררתי, פחדתי לקום מהמיטה ולאט לאט התאוששתי.
בוקר טוב פאנגונג לייק, חצי כנרת שלי אהובתי, חצי ים המלח וחצי שלישי בכלל לא קשור.
אגם בגובה 4,350 מטר עם מים מליחים ללא דגים מלבד אווזים וברווזים מצויירים שנחתו עליו מדי פעם,נקרא בטיבטית “ארץ העשב הגבוה”
האגם סה”כ 604 ק”מ רבוע, בחורף האגם קופא לגמרי, הוא נקרא אגם כלוא ולא מחובר לשום נחל, 60 אחוז ממנו בשטח סין, לכן אין לשוט בו, אורכו 134 ק”מ, אורך שנפרש בין הודו לסין (טיבט יותר נכון, שייחנקו הסינים האלה).
אנחנו בכפר מאן, 22 בתים ומחנות אוהלים, ישנים אצל דוברה לאדאקי בודהיסטי עדין ומתוק שמדבר אנגלית רהוטה, איש מקסים שאי אפשר להפסיק לשוחח איתו,ביחד עם אמו ואחיו ובת דודתו וילדתה, אביו המבוגר נסע ללמוד עם הדאלי לאמה חודש בלה.
האוהל שישנו בו חדש עם שטיח מקיר לקיר, שמיכות צמר צבעוניות ושרותים וכיור מבריקים כמו בארץ, יכולתי להשאר בגלל זה שם שבוע היה אוהל מושלם.
במקום מכולת קטנה שנפתחת לשעתיים ובה רק עוגיות תפוצ’יפס חריף מים וקולה. אוכלים 3 ארוחות בחדר אוכל של האוהלים, אוכל פשוט, צ’אפטי חמאה וריבה לבוקר ותה, וצהריים וערב תבשיל סאבצ’י ירקות, דאל עדשים ואורז בלי טעם(מה הקטע שלהם לא להוסיף מלח או שום לא ברור).
לפעמים יש בצקיות קטנות בירקות, התיישבנו ליד קולמביאני וארגנטינאית שבאו מצויידים עם אגוזים משמשים וענבים, יצאו לנו העיניים ומאז קונים פירות בכל דוכן לעת צרה..
הורדנו מוסיקה מעולה מחבורת ישראלים שג’ינגלו בכל מיני להטוטים ובעיקר ישבו באוהל וריחפו, לא ברור לי איך בחוסר חמצן הזה אפשר לנשום עשן, אבל אני לא בגילם אז לא אבין זאת.
העברנו את זמננו בצפייה באגם בשיחות, צפינו בסרטים, עשינו מגדלי אבנים ונהננו מהנוף העוצר נשימה תרתי משמע, בעיקר פחדתי לחזור, פחדתי מהדרך.
נשארנו 3 ימים, הרוב באים ועוזבים למחרת.
חזרנו ללה, הדרך היתה מפתיעה הירגשתי טוב וראיתי את כל הנוף שהחמצתי, שיחי ענק עם פרחים ורודים, עדרי יאקים מרשימים והרים שמתחלפים בשלל צבעים ובצורות של שוקולד מקופלת, נחושת ירקרק ואדמדם.
הגענו ללה, הריבוק היה מלא באנשים, הלכנו למלון גרוע ובערב למסעדה במרכז העיר על הגג מלאה בארופאים ואלכוהול, קמנו בבוקר ונסענו לנוברה וואלי.
עמק הנוברה שוכן צפונית לרכס לאדאק, מלא בקרקעות פוריות ושטחי חקלאות, שוב צריך להוציא אליו פרמיט בשל קירבתו לסין ולפקיסטן המסוכסכת מאוד עם הודו, בתוכו שוכנים מספר כפרי בודהיסטים עם מנזרים וגומפות, כפרים ציוריים, נופי בראשית והרגשה של סוף העולם. רוב התושבים בודהיסטים ומקצתם מוסלמים אירוח צנוע ונטול יומרות. אבל קודם צריך לעבור מכשול (בשבילי) של הפס הכי גבוה בעולם הכוונה הכביש הגבוה בעולם בשמו החרדון לה. לפני 20 שנה טיפסתי לשם וירדתי אני ועוד בחור שאת שמו שכחתי, הכרנו בקשמיר והוא ירושלמי. תפרנו בלה בגדים וכובעים של ביתר ירושלים בשביל תמונה… עבר הרבה שלג בנהרות וכדורגל כבר כמעט ולא מעניין אותי חוץ ממשב מרענן של בית”ר נורדיה ירושלים קבוצת הכדורגל של האוהדים המיוחדת והרגועה. מטפסים בשלג, קר כולם בבגדים קצרים, הבטחתי לדור מהמושב שלי שנצטלם בפסגה עם חולצות של בית”ר נורדיה בכדור רגל אז כל הדרך בטלטלות חיברתי דפי ציור בסלוטייפ וכתבתי שלט ארוך “לעולם לא תצעדי לבד בית”ר נורדיה ירושלים” היינו צריכים לעשות את זה מהר כדי שהראש לא יכאב לי, כולם מגיעים לשם עם אופנועים אופניים ג’יפים ומצטלמים, חבורה של הודים שעלו עם אנפילדים הצטרפו אלינו לתמונה, הם כאלה מתלהבים ההודים האלה כמו ילדים חמודים, היה קר מאוד, הצטלמנו ונכנסנו מהר לג’יפ, לא עזר….
הדפיקות בראש התחילו לדפוק, יורדים בהר כמויות שלג, מים זורמים בסיסים צבאיים ומשאיות שנפלו בהר, ממש באב אל ווד.
הגענו לכפר הראשי דיסקיט, שם ראינו 2 ישראלים זרוקים תופסים טרמפים, הצטופפנו ולקחנו אותם איתנו, הייתה נסיעה מצחיקה שהעלימה לי קצת מכאבי הראש, נוף מרהיב ושונה, נסענו לכפר המרוחק ביותר, טורקטוק, נסיעה ארוכה מאוד, חצינו גשרים ונקודות בדיקות דרכונים והגענו.
טורקטוק כפר מוסלמי מהזרם הסופי באיסלאם, 10 ק”מ מגבול פקיסטן, כפר יפיפה כאילו החיים נעצרו לפני 50 שנה, מבודד ומרוחק, היה מסופח בעבר לפקיסטן ונפתח לתיירות לפני שנים אחדות, כל תושביו מוסלמים ויש בו מסגד, הבנות ואפילו הילדות בכיסוי ראש, תושביו בקושי יודעים אנגלית. אין כניסה לכפר ברכב, והוא מבוך של שבילים בסמטאות וגשרים על נהר גועש כמו מטע עצי פרי בלב מדבר.
עצי מישמש הבלדי פה הם גולת הכותרת, מלבד המפגש עם האנשים המקסימים האלו כל הכפר מלא בעצי משמש כתום חמצמץ ומתוק, פרי קטן שנקטף מעצי משמש עתיקים, אי אפשר להפסיק לאכול, כל הכפר מלא בעלומות חיטה קשורות, בכפר מעט תיירים, גדוש בילדים, לכל משפחה כאן יש הרבה ילדים, לא כמו בשאר הודו שכבר הבינו שיותר מ 2 זה יקר מידי.
הילדים גדלים בחבורות מטפלים אחד בשני, ההום סטיי שהגענו אליו נקרא בלטי, זה מסתבר השפה שלהם, שם הם לא יודעים ערבית למרות שמתפללים בשפה והידע שלי בערבית בשפה קרוא וכתוב מרשימה אותם עד מאוד, לא נראה לי שיש להם מושג מה זה ישראל, הילדה הבכורה בת 11 שבתה את ליבנו, קשה לזכור שמות כי השמות משונים לנו, זוכרת שמות כמו ג’מילה אנס ואניס, את השם שלה אחרי שהיא אמרה פעם ראשונה שכחתי והתביישתי לשאול שוב ועוד אחרי ששלושה ימים היינו צמודים אליה. הילדה יודעת אנגלית רהוטה מספרים, לא לומדים שם אנגלית בבית ספר ובעצם היא מנהלת את העסק, יפיפייה, לבושה בבגדים צבעוניים, אותם בגדים, אף אחד לא החליף שם בגדים בשלושה ימים שהיינו. ההיגיינה שם לא הייתה בשיאה ולמרות שהייתה לנו מקלחת משלנו צחצחנו שיניים בחוץ ולא התקלחנו 3 ימים.
המשפחה היא משפחה מורחבת של 3 או 4 משפחות אמא מבוגרת ועוד 4 נשים וילדיהם, כולם לבושים צבעוני, שחומים מלוכסנים ויפים, הילדים מתלהבים מהילדים שלנו, אין כאן הרבה תיירים ובטח שלא משפחות, אנחנו מקסימים אותם במשחקים בטאבלאט, בסנאפצ’ט וגולת הכותרת הקרנה של הסרט “פרוזן” במחשב, הבנות של המשפחה בחרו לכל הילדים ב 9 בערב, גם שכנות באו לראות וילדים הציצו מהחלונות. כולם התאספו סביבי כשלימדתי אותם להכין עגור אוריגמי וביקשו שאני אכין לכל אחד בנפרד.
לא טיילנו בטורקטוק ולא יצאנו כמעט מחצר הבית, אסא חטף וירוס בבטן ולא הפסיק להקיא ולשלשל, לוקץ, בלילה הראשון העיר אותי והתלונן על כאבים בצד, נשאר ער עד הבוקר ועם עזרה מאיסמעיל השכן הגיע לבית חולים צבאי במעבר גבול פקיסטן שם קיבל 2 זריקות ואובחן שסובל מאבנים בכליות, הבית חולים לפי טענתו נראה כמו המסגריה של נורדיה אחרי התקפת סדר של אופיר ואילן הפנסיונר, לוקץ חזר ושכב עם כאבי תופת עד הבוקר שלמחרת ואני מפצירה בו לשתות הרבה מים ובמקביל מנקה קיא של אסא מאיפה לא, היה מאתגר מאוד מפחיד ומדאיג אבל עבר ברוך השם.
התפתח ביני לבין הסבתא קשר מאוד קרוב, תמיד מתחברת לזקנות, כזאת אני בכל אישה זקנה מסתתרת צילה בשבילי האחת והיחידה. בעיקר דיברנו עם הידיים, היא הראתה לי צלקות שלה, באה לבקר את לוקץ’ בחדר כל שעה, קטפה לי עוד ועוד משמשים, סיפרה לי שנסעה למכה פעמיים והיא חאג’, דיקלמתי לה את התפילה המוסלמית, נראה לי שהיא היתה בטוחה שאנחנו ערבים.
בגינה שלה היה חובז’ה מסוג קצת שונה מבארץ, שאלתי אותם אם הם אוכלים את זה, הם היו מופתעים ,סיפרתי להם שאצלנו אוכלים את הפירות ומהעלים עושים קציצות וסלט הם היו מופתעים ומיד קראו לכל השכנים להראות את זה.
הקשר שנרקם עם הילדה הוביל אותנו לטיול פרידה עם אחותה במעלה תעלות המים וההשקייה עצי הפרי והצפצפה כשאנחנו טובלים במי קרח בחום הכבד והעליה הקשה, נפרדנו מהם, הילדה כאילו כבו עיניה והיא נעצבה מאוד כשעזבנו, ממש רצינו לאמץ אותה.
עזבנו את טורטוק ונשבינו מקסמיה, תמרה בדרך גילתה שהכף רגל שלה התנפחה מאוד, היא כבר יומיים התלוננה שכואב לה בזרת והתעלמתי, הכף רגל האדימה ונאלצנו לנסוע לבית חולים צבאי כמובן, מסתבר שמשהו נשך אותה אולי חיפושית ארסית או עכביש, תמרה קיבלה אנטיביוטיקה אבל חיכינו יום יומיים שאולי זה יעבור וזה עבר.
אגב בתי חולים צבאים מאוד אדיבים לא לוקחים כסף ועובדים בשקט על היררכיה מאוד ברורה.
נסענו לעיירה הונדר, מקום יפיפה נושק לדיונות ענק יפיפיות שכאילו מישהו שפך בשום מקום, הילדים התגלגלו שם ופרקו אנרגיות. עשינו טיול גמלים של 2 דבשות שנקרא גם גמל הבאקטרי שהיה מצחיק ומהנה ביותר, אני בעיקר ריחמתי על הגמל שלי ששתי הדבשות שלו היו נפולות וזה שהעלו עליו אנשים אחד אחרי השני בלי מנוחה וגם היה קשור לו חבל עם פעמון לאף, תמרה ישבה על גמל צעיר עם 2 דבשות למעלה ואסא על גמל יפה, ללוקץ’ הדבשת הקדמית נפלה והאחורית היתה גבוהה והפריעה לתיק, גם לגמל של אלונה נפלה דבשת לא ברור למה, הגמל הזה שנמצא במונגוליה ובהודו ובמזרח אסיה, הוא נמוך יחסית ויש לו יותר שיער, כאן הוא מבויית ובסה”כ נשארו כאלה פראיים בטבע פחות מ 1000 והוא בסכנת הכחדה חמורה. רכבנו לקראת שקיעה ואי אפשר שלא לדמיין את השיירות שעברו כאן בימים עברו בדרך המשי עמוסים בסחורות יקרות על הדיונות הרומנטיות האלו.
הילדים הכי נהנו מהנחל שזרם ליד המסעדה שישבנו בה, נכנסו למים ושיחקו ונרטבו עד הראש, כל התיירים מסביב לא הפסיקו להתפעל משלושת בהירי השיער ובמיוחד מאסא האנרגטי.
הגסט האוס היה נקי עם מקלחת שווה וארוחת בוקר ואופ אנחנו בדרך ללה…לנירוונה שלנו לריבוק. הזמנו חדר עוד מהדרך, תיירים נוספים הגיעו, זרעי הכוסברה שהאמא זרעה כבר נבטו והיתה הרגשה חמימה של בית.
אכלנו במסעדה על הגג בעיר והזמנו בירה קינג פישר, היינו צריכים לשמור את הפחית מתחת לשולחן כי זה לא חוקי למכור אלכוהול, את הבירה מזגנו לספלי תה, היה משעשע והבירה בעיני לא כל כך טעימה. יום אחרי שחזרנו נסענו עם אמו והילד הקטן של האחות לשאיי, עיר הבירה הישנה של לאדאק לכנס לימוד מדיטיציה של הדלאי לאמה… אני הולכת לראות את האיש האדיר הזה בפעם הראשונה , 3 פעמים הקודמות בהודו פיספסתי אותו, שלוש פעמים בדרמסאלה הוא היה בחו”ל פעם אחת בלאדאק ביום הולדתו הייתי חולה והפעם אני לא אפספס אותו.
הגענו למקום ענק כולם יושבים על האדמה, אלפים עם מטריות צבעוניות בצבעי הקשת צפופות, זקנים, ילדים, נזירים ותיירים, הדלאי לאמה יושב על במה מסביבו מלא חשובים ומלא מאבטחים מזויינים.
ישר כאשר הבחנתי בו, פרצוף ירח חבוש במשקפים עבות, למרות שזה היה ממש מרחוק דמעות חנקו אותי מהתרגשות, איזה כבוד להיות פה עם האיש הזה. הוא מדבר בטיבטית, תושבי לאדאק לא יודעים טיבטית, יש תרגום לאנגלית באוזניות, הוא מדבר מתפלל, כולם לבושים מהודר, בתלבושות מסורתיות, הנזירים יושבים ממולו וזורקים צעיפי תפילה לבנים באויר, תיירים חוזרים אחרי המנטרות וקצת מגזימים לדעתי, המון זקנים וזקנות חרושי קמטים עם שרשראות אבנים וגלגלי תפילה יושבים ומתפללים.
נזיר עובר עם דלי פח ומצקת מחלק לכף יד של כולם אורז עם פירות יבשים וכדור חום לא ברור אם זה שוקולד או משהו אחר,כולם כולל תיירים אוכלים מהאורז מהיד בשקט.
בסוף הלימוד שערך 3 ימים, עלו ראש המועצה וראש ממשלת ג’אמו קשמיר לנאום, ראש הממשלה היא אישה מוסלמית שאביה נהרג בפיגוע טרור ולה חסרה אוזן מפיגוע טרור, הם דיברו פוליטיקה ואמרו שלום ב-4 שפות ואז כבודו הלאמה עלה ואמר “אתם בטח מצפים ממני לנוסחה לשלום אבל לי אין מה להוסיף ולהגיד, רק תהיו אופטימים…” תמצית הבן אדם העניו היקר והנדיר הזה, אהוב על כולם, איזה איש בקושי הולך, כבר יותר מ 80 וכזאת השראה גדולה, סבלן רחום שקט חכם, רק לצערי טיבט לא תוחזר לטיבטים, בתפילות הם לא ישיגו כלום, העולם לא עובד ככה.
היה חם, וכרגיל אנחנו את המטריה השארנו באוטו, והיה לא פשוט, יוצאים החוצה המוני אדם, מלא קבצנים דוכנים לאוכל ומזכרות, הילדים ראו מחזות לא פשוטים בכלל של פציעות שונות של קבצנים שרוצים שיתנו להם נדבה.
נחים 3 ימים בלה לקראת הנסיעה הקשה חזרה למנאלי, בבוקר עוזבים ומקבלים כהוקרה וידידות, כל אחד צעיפי תפילה בודהיסטים לבנים, מתרגשים, קובעים להפגש עם הילדים והאחות בראג’סטן וומשיכים לדרכנו…נתגעגע עוד אליך ריבוק..
.לפנינו נסיעה ארוכה ומפרכת,שוב פסגה גבוהה, הפעם בלי מחלת גבהים, מחפשים סנו לפרד (נמר שלג) בגבעות, דרך שוממת מפחידה מלאה בגשם וכבישים פתלתלים סיבובים מסוכנים ונופים עוצרי נשימה
והופ אנחנו במנאלי…………
פששש 3 שבועות בארץ הירח, חוזרים לירוק בעיניים, התגעגענו אליך מנאלי.
“רק זה מה שחסר לי להגשים חלומות”
מתוך “כימים אחדים” מפי דמותו של עודד
מאיר שלו
כתיבה יפיפיה , עוקבת בשקט אחר כל הפוסטים (אני לא היחידה…). האם יש דרך ליצור קשר עם ריבוק גסטהאוז במטרה להזמין מקום? האם המיקום לא רחוק מידי? מתכננים להיות בקיץ מס’ שבועות עם ילדים. ד”ש ליורית.
הי זוהר וואוו תודה רבה על המחמאה…אנחנו מכירות?תרענני את זכרוני
איזה כף שאת עוקבת
אמור להיות לי את הכרטיס ביקור של הריבוק..תנסי למצוא את הטלפון ואם לא מצאת אהפוך תיקים
מקסים! כיף “לקרוא אותך” קולח ומבדח. הצילומים שלך מהממים. חבל שאין איזשהו כיתוב מתחת לתמונות בכדי להתמצא מעט.
אני חושב שצריך לעשות סטיקר של:
“לא מתורגל על בטון, אה? חילזון גינה”
מתחיל לאמץ!!
נשיקות וחיבוקים חמים
ווה חולה עליך
אורנה,דרכך אני חווה את הודו בפעם נוספת ונהינת מכל הזכרונות הטובים שעברתי בדרך.בקצב הזה אני אורזת את הילדים והפקלאות ועולה למנאלי.
אתם מדהימים.
תמונות מדהימות וכייף לקרא את החוויות.
נשיקות
אורנה איך שאת כותבת.. מהממת אחת
התמגנטתי!
איזה כייף להזכר
אין כמו לא דאק:)
מושלם! אתם מדהימים ! קוראת כל פוסט ומתרגשת עד דמעות, הרוסיה שבי חושבת שאתם מטורפים ומגלגלת בראשי את כל תרחישי האימה האפשריים ובאותה נשימה מתפעלת (עם קצת קנאה, אבל ורודה) מהאומץ, מהחופש, מהיופי המדהים, מהלימוד ומהחוויות שיישארו בליבכם ובעיקר אצל הילדים לכל החיים. אתם נהדרים!!! תהנו המון, תצלמי הכל ותכתבי עוד, את נהדרת , פשוט מושלם.
אוולין תודה רבה איזה כף שתהיה שנת לימודים מעולה דש לווה
אורנית, תענוג לקרוא אותך… מרתק. והתמונות מדהימות. תשמרו על עצמכם
תודה רבה צחית דש לכל הגברים מדברים עליכם פה
מדהים.
תודה!רבה!
דומעת מהתרגשות מול חוויותיכם ,אורנית לוקץ והילדים המופלאים שימרו האחד על השני והמשיכו במעלה ההר,רובינו בתחתיתו.מחבקת.
תודה רבה שבת שלום והשיקות