“כל עוד עובדים, לא מסתכלים לחיים בעיניים.”  (מאיר שלו מתוך “יונה ונער”)

יוצאים בחושך לכיוון בנגאלור ולשדה התעופה, יוצאים לחידוש הויזה שלנו בהודו, הנה עברה לה חצי שנה, מי היה מאמין, קמים לפנות בוקר ויוצאים באור ראשון, הדרך ארוכה לפנינו וכבר מכירים את הזמנים בגוגל מאפ, צריך להוסיף שעתיים לפחות לזמן שהוא מראה לנו, בלת”מים, עצירות, פקקים וחישוב מסלול מחדש,, בגוגל מאפ מופיע עוד 334 ק”מ פנייה קלה שמאלה…אללה ייסטור. הדרך יפיפיה ואנחנו נוסעים בג’ונגל סבוך וירוק מלא בקופים, יערות מנשירים, עלים שקופים ותילי טרמיטים ענקיים נטושים, נראה כמו הארמון של וולט דיסני מחול, עוצרים לדוסה על הבוקר בדאבה מקומית, הפרה שיושבת בכניסה עושה פינוי מהשולחן עם הלשון בתום הארוחה, עולים לאוטו ומתמלאים צפייה עונג והרפתקנות, עם מוזיקה ברקע ודרכים פתלתלות, אחח… איזה כיף לחזור לטייל, לוקץ’ כבר קיבל עודף ביטחון בנהיגה ויוצא לעקיפות מסוכנות באדישות, ואני קצת נבהלת, עוקף טנדרים של מהינדרה עמוסים קש כפול שתיים מגודלן, כל הגברים יחפים עם לונגי על מותניהן ומגבת על הצוואר, חם, פרות לבנות גבוהות מהרגיל עם קרניים שפיציות שפונות למעלה, חלק מהקרניים צבועות בקצוותיהן באדום, על צווארן פעמונים מצלצלים, והן זקופות וגבוהות כמו מגולפות משנהב, בצידי הדרך שלטים טיבטיים מעוטרים בבדים צבעוניים, תכלת ארגמן וצהוב חלמון ודגלים בודהיסטים ואנחנו מגיעים למנזר טיבטי עצום, כל הנזירים תולים דגלים ובשלטים נכתב שעוד יומיים הדלאי לאמה מגיע לכאן, אנחנו נרגשים לפגוש טיבטים כל כך רחוק מהצפון ושהדלאי לאמה בדיוק מגיע למקום שכוח אל הזה, אבל עוד יומיים נהייה כבר באי שלנו במלדיביים, ונפספס אותו הפעם, אך המפגש איתם ממלא אותנו בתחושת חום, מוכרות והרגשה של בית קצת, הימאצ’ל שלנו… מזמן לא ראינו טיבטים. עוברים בדרך כפרים ועיירות קטנות מוסלמיות רבות, קרנאטאקה שזורה כפסיפס צבעוני בדתות שונות, מסגדים קטנים ירוקים נזרעים לנו לאורך כל הדרך, נוסעים ונוסעים 11 שעות רצוף, אני על שוקולד פרה שאמא שלחה לי עם הילה וגרעינים שחורים שאתי שלחה לנו, עוצרים לאכול בדאבה מסריחה מלאה בזבובים, אני שותה מים.

מגיעים לבנגאלור כמעט יוצאים מדעתנו, בתוך בנגאלור מתגלה לנו הפתעה כבר חשבנו שהגענו אבל לא, הנסיעה בעיר אורכת שלוש וחצי שעות נוספות!!! בנגאלור העיר השנייה בגודלה בהודו, עיר הסיליקון (עאלק), קסמיה של העיר אינם ברורים לעין, התנועה מטורפת בכבישים וזיהום האוויר מטורף, בירת ההייטק ההודית, כמו עיר מאובקת מתפוררת מזוהמת, שהפקקים בה לא נגמרים 24 שעות ביממה, הכבישים ממש מערב הפרוע ואנחנו כמעט עולים על שני קטנועים, כולם נדחפים, משחקים ברולטה, פחד אלוהים, לא יודעת איך לוקץ’ נוהג פה, לא אנושי, ובאדישות ובכישרון יוצא מין הכלל, בנגאלור נקראת בנגאלורו, פירוש שמה היא עיר השעועית המבושלת, העיר הראשונה, שבשנת 1905, הותקנה בה תאורת רחוב בהודו והיא משמשת כבירת התעשייה האווירית של הודו, והיא כבירת פיתוח אלקטרוני ומקום מושבם של חברות טכנולוגיה והייטק, לא מצאנו באופן אישי שום יופי בבנגאלור מלבד פקק אין סופי, כן ראיתי את בניין אדובי ועוד כמה חברות גוגל וכו’… מעניין את התח…. אנחנו נוסעים ונוסעים למקום שחבר שלנו, ראג’יב איש עסקים אמיד שלוקץ’ עבד איתו בעבר וביקר בביתנו פעמיים, ראג’יב נסע ללוויה בדלהי והשאיר את אחיו לקבל את פנינו בבניין דירות ליד ביתו, לאחר שלוש וחצי שעות של נסיעת איימים בבנגאלור, כשהבטן כבר נדבקה לנו לגב מזהים דומינוס פיצה, עוצרים בצד ומנסים לחצות כביש סואן, יותר מעשר דקות עומדים ואוחזים ידיים, לא מוצאים רווח בודד להשתחל בכביש, לוקץ’ מנתק ידיים תופס את אסא ורץ, ואנחנו הבנות בעקבותיו כמעט נדרסות, היה מפחיד ממש, תמרה פורצת בבכי ומאשימה אותי “יכולתי למות בגללך אמא, ואני רק 8 שנים חיה”. מגיעים לבניין הדירות מאוחר בלילה, בחוץ מזוהם ומגעיל הדירה גדולה מאוד עם 4 חדרי שינה, לכל חדר מקלחת ושרותים בנפרד, סלון, פינת אוכל ומטבח ענק, בריכה לבניין, בכל הקירות תלויות רפרודוקציות של ציורים מפורסמים והשולחן ערוך בכלי חרסינה, תמרה מזהה ציור אקספרסיוניסטי ומחליטה שבוייאן מצייר ככה. נרדמים מפוזרים בחדרים, לא רגילים למרחב הזה, ככה זה שישנים ב 2 חדרים עוד מעט חצי שנה במקרה הטוב, וברוב הזמן כולם בחדר אחד, הדירה הזאת עושה לנו הרגשה של ללכת לאיבוד. קמים בבוקר ראג’יב לוקח אותנו לארוחת בוקר בקניון, לא כל כך הבנו מה קורה, גם בארץ אנחנו לא חובבי מרכזי קניות וקניונים ככה שלא התגעגענו, אבל אחרי חצי שנה במדינת עולם שלישי היה דוקא נחמד, הילדים התלהבו הם מתים על קניונים, סבא אריה וסבתא מזל הרגילו אותם, כל הקניון מלא בתפאורה לכריסטמס, עץ אשוח ענק מקושט שצומח מהקומה התחתונה עד הקומה העליונה, סנטה ענק ואיילים, מתנות תלויות מהתקרה, אמריקה. מתיישבים ברשת MTR  של אוכל הודי מסורתי שיש רק בבנגאלור. ראג’יב אנין הטעם אומר לנו שזה האוכל ההודי הטוב ביותר. הוא מזמין לנו כמה מנות מעולות של ראבה אידלי, קציצת האורז עם עשבי תיבול וקאשיו, במטבלים של קרם פלפלים וקוקוס וצ’או צ’או בהאט, אורז מתובל מתוק ואורז מתובל מלוח וחריף ללקק את האצבעות, הכל מוגש נפלא, תמרה ואסא אוכלים סלט פירות עם גלידת מסאלה צהובה.

נכנסים לחנות בגדים ענקית, אני קונה לאסא קולקציית קיץ חדשה. נוסעים לבית של ראג’יב בשכונה עשירה וסגורה ,הבית משתרע על שטח גדול, בסגנון מודרני הודי ומאוד מפונפן, כמה מפלסים צפים, במה והגבהה במרכז הבית, לחדרים עוברים בגשרים צפים, שלושה משרתים, כמה מכוניות יוקרה, חצר עם חממה, הכל בטוב טעם, מזכרות מכל העולם, חדר פוג’ה ענק עם פסלים מברזל, ספות לבנות ושטיחים לבנים וכלב קטן לבן ואנטיפט גדול, טאפי הבעייתי, כמו מנאלי שלנו רק עם אופי חרא. אשתו מקבלת אותנו בחום, אישה יפיפיה לבושה בטוב טעם ולה ולביתה חנות בגדי נשים ושמלות ערב. ראג’יב מזמין לי מהמטבח צ’אי מסאלה מעולה, פוגשים את בנו שהיה אצלנו בבית לפני כמה שנים, הוא גדל מאוד וגבה, אגוזים ופירות יבשים ומגוון כיבוד מגיע אלינו בלי לשאול, אנחנו נהנים מתשומת הלב וגם מובכים. ראג’יב שולח אותנו עם הנהג והג’יפ הלבן שלו לסיור, הפקקים מטורפים ומתוך שלושה יעדים אנחנו מספיקים אחד, לעץ באניאן ענקי מחוץ לעיר שמשתרע על שטח של 4 דונם, העץ ענק ומרשים ומלא בקופים שאוכלים הכל וחוטפים תיקים. שותים מיץ מקני סוכר, פאני פורי ותירסים וחוזרים לבנגאלור, בדרך מזהים חנות דקטלון ומבקשים מהנהג לעצור, עושים קניות כפכפים חולצות ומחדשים קצת את הסמרטוטים, אסא משתולל נורא ורוצה עוד כדור רגל הפעם מזהב. חוזרים לפקקים לבית של ראג’יב לארוחת ערב, פיתות קטנות ביתיות בטעמים של חומוס, גבינת פאניר, תורמוס, אסא אוכל ארבע פולקה ומשתולל עם הבן של ראג’יב, הבת גם מצטרפת והאבא של אשתו שמתגורר איתם, איש זקן וחביב בן 80, עושה 3 שעות יוגה ביום מ 4 בבוקר, נראה מצויין אבל קצת דימנטי ,הוא משוחח איתי באנגלית רהוטה ובאמצע עובר להודית ולא מפסיק לדבר, הבת של ראג’יב מראה לי את החנות והאתר שלהם, ומספרת לי שהיא נוסעת לעשות תואר שני במלבורן אוסטרליה. חוזרים לדירה מלאת החדרים וקמים בבוקר, אסא מתבלבל ודוחף שטר של 10 רופי למנהל המלון והמנהל מחזיר לנו את הכסף. המלון שולם מראש ע”י אורחינו, ההודים כאלה לארג’ים, מעכשיו החלטנו שנזמין חדרים לבד. ארוחת בוקר אצל ראג’יב במטבח, מסביבנו חגים שלושת המשרתים ולא מפסיקים להכין אוכל מעולה, טאפי, הכלב הבעייתי, נושך את תמרה ותמרה מדממת מהאצבע ופורצת בבכי, ראג’יב כועס על הכלב מכניס אותו למרפסת ומכה אותו עם מקל מכות חלשות, כמעט ולא נוגע בגופו, במראה סוראליסטי עדין ומצחיק, הבת שלו רצה מהמפלס העליון בצעקות “פאפה פאפה נווווו”, לרגע היינו בסצנה מתוך סרט הודי, מזל שאנחנו בדרך לשדה התעופה, שכחתי לרגע אנחנו טסים עכשיו ל מ א ל  ד י ב י ם, אמאל’ה לא להאמין.

נפרדים לשבוע,  מקבלים מאשתו של ראג’יב צידה לדרך, תיק מלא פירות יבשים ואגוזים, ואני מקבלת ז’קט צבעוני יפיפה מהחנות שלה מתנה, משאירים את הג’יפ שלנו אצל ראג’יב והנהג שלו לוקח אותנו לשדה, פקקים איומים והנסיעה לא נגמרת. מגיעים סוף סוף לשדה, משפחות הודיות מפוצצות נוסעות לנפוש במלדיביים, אחת המשפחות מלווה בשלושה צלמים שמצלמים אותם באורכי מוקד שונים, מצלמים כביכול באקטים רגילים אך מבוימים, ואני מבינה שהמשפחה הזאת השכירה שלושה צלמים איתם למלדיביים לתיעוד ודרמה, אין על הודים האלה והשופוני שלהם. זוגות רבים עומדים איתנו בתור, ולכל הנשים משותף קעקועי חינה על כל הרגליים, המלדיביים מסתבר הם יעד נחשק לעשירי הודו לירח דבש, עם כובע קש, אודם אדום ועקבי שפיץ מחודדים .עולים על הטיסה, הכל בהודית, כללי בטיחות בהודית בלי תרגום, איך שהמטוס מדליק מנועים אסא צורח… “מוכנים למות???” טיסה של שעתיים, אומנם קצרה אך מפחידה נורא, כיסי אוויר לא נגמרים, אני יושבת מרותקת לכיסא לא מרימה את הראש ובקושי פוקחת עיניים, לידי מוסלמית עם כיסוי ראש מקריאה את כל הסורות בקוראן ואני רק מקווה שלא נתפוצץ, רגיעה של חצי שעה שבה אכלנו אוכל טעים, ואז פתחתי בשיחה עם שכנתי עד סוף הנחיתה על הקוראן, הסורות, אורדו והשפה הערבית, גילינו שיש פסוק בקוראן זהה לתנ”ך, מעפר באת ואל עפר תשוב, עם הכיס אוויר האחרון נראה לי ששתינו נגמור בים לא עפר ולא נעליים, וככה עברה עלי יותר בנעימים טיסת האימה הזאת. לוקץ’ מתלהב ממראה האיים הבודדים למטה והים טורקיז ומצלם קצת, אני מפחדת להזיז את הראש והמטוס מטלטל מכיס אוויר לכיס אויר נוסף ואני תכף מתחילה לדקלם עם השכנה שלי את כל הקוראן ביחד.

נחתנו במאלה, תודה לאל לשיווה למוחמד ולכל דכפין. האי מאלה הוא רק שדה תעופה, שצמוד לאי שהוא עיר הבירה, הגענו למלדיביים נשמע כמו הזייה, חוסיין מהגסט האוס שלנו פוגש אותנו בשדה, שמוקף בים, ישר לספיד בוט שקשורה לרציף, כל הספיד בוט שלנו פרטי, מחלקים לנו מים מינרלים קטנים ויאללה זזים, חצי שעה הפלגה במהירות בים כחול עמוק וקצף שמשפריץ בצדדים, חולפים על איים מרחוק, קטנים נטושים ומאוכלסים, בונגלוסים על רציפים של ריזורטים יוקרתיים, דולפינים מלווים את הספיד בוט, איזה אושר, איזה הרגשה, קשה להסביר אותה, ממש מרגישים בלב ים, תחושה נפלאה וגם קצת מפחידה, הרגשה של סוף העולם ממש. אני עוד לא קולטת שאני בהודו ועכשיו מעניין מתי אקלוט שאני במלדיביים, הטורקיז כחול הזה כל כך יפה שקשה להכיל את כל היופי הזה, אנחנו בגן עדן, אם יש כזה אז הוא בטוח נראה ככה.

האיים המלדיביים היא קבוצת איים של 1,192 איים שמפוזרים ב 26 אטולים, אטול זה קבוצות איים, במלדיביים 100 אחוז מוסלמים,  עד שנת 1300 בערך אוכלוסיית המלדיביים היו שבטים שמתהלכים בעירום חלקי והקריבו מדי חודש בתולה לשד, מתוך 1,192 איים  192 הם איים מיושבים, מתוכם 120 הם ריזורטים פרטיים, משמע מלון 5 כוכבים צף ללא תושבים, שם מותר להתהלך בבגד ים וגם לשתות ולעשות כל העולה על רוחכם, ביתר 72 האיים מתגוררים כמעט 400,000 בני אדם, שמתוכם כ 150,000 גרים במאלה על פחות מששה קמ”ר באחד המקומות הצפופים בעולם, בכל האיים מסגדים והנשים בכיסוי ראש. המלדיביים מפורסמים בגלים המושלמים ובחופים האקזוטיים היפיפיים. עם כל הרצון שלי לגלוש הפחד מהים גובר עלי, אז לא תכננתי אפילו לנסות, גם הגענו בעונה שלא מיועדת לגלישה, אך המלדיביים נשאר כחלום ופנטזיה לגן עדן טרופי שקט, אומרים עליו שיעלם בשנים הבאות ויטבע עם עליית מפלס הים, המקום הכי גבוה במלדיביים הוא שני מטר ושלושים סנטימטר.

מגיעים לטולסדו, אי קטן באטול שנקרא קאפו, ובו גם מאלה עיר הבירה, קיבלנו המלצה עליו מעידן וירדן, זוג צעיר שפגשנו במנאלי בדאבה של סנדוויצ’ים והתחלנו לדבר, סיפרנו להם שאנחנו רוצים לצאת למלדיביים זה היה אז רק בגדר רעיון, פגשנו אותם במקרה גם בפושקר כמה חודשים אחר כך והם בדיוק סיפרו לנו שקנו כרטיסים, אמרנו שנהיה בקשר ומאז התכתבנו במסנג’ר וקיבלנו מהם המלצה לאי הזה, נפגשנו אפילו בגואה אחר כך שכבר היה לנו ברור שנזמין כרטיסים. הגענו לטולסדו בספיד בוט לקראת שקיעה, נכנסנו לרציף הנמל, חתיכת מזח דקיק כשממולנו גן שעשועים ענק צבעוני, החול היה כל כך לבן שהיה נדמה שאנחנו במאפיה של לחם וקמח נשפך על הרצפה, האי היה שקט, אנחנו יורדים וזוג אוסטרלים מבוגרים עוזבים, אחר כך אחמד סיפר לנו שהם עלו אתמול על “סירת באר” שבה מותר לשתות בלב ים מחוץ לאדמת האי, השתכרו כל כך שהמשטרה החזירה אותם לגסט האוס כי הם לא ידעו איפה הם נמצאים. אנחנו עולים על טנדר פתוח בספסל האחורי עם התיקים, מצטרפת אלינו בחורה צעירה מאיטליה בעלת אחד הגסט האוסים כבר שנתיים, ותוך נסיעה קצרה בין סמטאות ורחובות של חול לבן ובתים פשוטים מגיעים לגסט האוס שלנו, GOLHAA VIEW INN והחוף שלו. הגסט האוס שקט, רק אנחנו שם והוא נקי חדש ויפה, עשוי מעץ כמו ספא, בכניסה כל הציוד הימי שאפשר לבקש, ערימת צדפים נטושים שתיירים השאירו אחריהם, דק עץ עם כסאות ושולחנות מעץ עבה, החדר שלנו ליד הקבלה בקומה ראשונה, לגסט האוס 8 חדרים, אנחנו נכנסים לחדר חדש במראה לבן ועץ עם מיטה גדולה ומזרונים על הרצפה ומקלחת מבריקה. מקבלים את פנינו בכניסה עם מגבות קטנות לבנות קרות להתרענן, ומיץ פרות אדום בסגנון תות בננה.

אנחנו עושים סיבוב לים ( 15 מטר משער הגסט האוס…) , המים טורקיז ואפשר לראות את קרקעית הים, כמה סירות מנוע קטנות קשורות במים הרדודים, זה חוף הביקיני נאמר לנו. מסתובבים באי הקטן שגודלו בערך 400 מטר על 700 מטר, אפשר לעמוד במרכז האי ולראות מארבע כיוונים את הים. מחשיך, אנחנו מוצאים מסעדה פתוחה בשם טולוז עם כסאות ושולחנות מקש לבן, מתיישבים ומזמינים לאכול סטייקים של עוף וסטייר פיש ברוטב לימון מעולה. הארוחה יקרה במונחים הודים, אבל זולה מאוד במונחים של ישראל, והכל משולם ברופייה מלדיבית או בדולרים, הכסף המלדיבי נראה כמו יצירת אומנות, עמיד למים הרגשה פלסטית כזאת, בשלל צבעים וציורים של מטפס על קוקוס, דגים וסירות. ממשיכים להסתובב באי ומגיעים למזח ממנו ירדנו מהסירה, מבחינים בטריגון, חתול ים, שוחה לאורך החוף ממש צמוד אלינו. החוף מלא סרטנים ענקים, ומתחת לעצים תלויים ערסלי מאולתרים מסגרת מברזל ורשת חבלים שתפוסה על המסגרת, גברים פזורים לאורך החוף מתנדנדים בערסלים שומעים מוזיקה או צופים במסך טלוויזיה שתלוי למעלה. הכל שקט, כולם רגועים, הרבה בגלל האיסור החמור במלדיביים לשתיית אלכוהול, לא יזיק להודים גם. במלדיביים אפס אחוזי פשיעה, אפס! מדהים! .

קמים בבוקר, הטבח שלנו מבנגלדש ערך לנו כבר את השולחן והאוכל מעולה, מלא קוביות של פפאיה מתוקה. יורדים לים ואיך שנכנסים נחש מים שחור לבן מפוספס שוחה לי ליד הרגל, אנחנו נכנסים עם שנורקלים ונהנים ממגוון דגים צבעונים יפיפיים, עושים טיול סביב האי בין הסלעים, בחוף חבורה של ארבע מורנות רבות על דג מפוספס, הגדול זוכה בנתח וטורף אותו להנאתו, בלי לשים לב אלינו במיוחד, הגענו ללגונה שזו בעצם תוספת מלאכותית של האי, מיליוני שקי חול שהביאו כדי להגדיל את האי ויצרו מים רדודים בצבע טורקיז שקוף, מעולה לילדים, בלגונה ארבעה עצי קוקוס וקצת צמחייה, יאכטה קטנה עוגנת בסוף הלגונה, וארבעה מקומיים רוחצים אותה ומגרדים ממנה את הרכיכות שנדבקו אליה לתחתית, בקבוקי מים ופסולת זרוקה פה ושם, המקומיים פה לא יודעים לשמור על הניקיון ואחרי שמסיימים לשתות לא זורקים לפח אלא לחול, כמה שזה עצוב ומכעיס, מה אפשר לעשות, המנטליות שלהם ככה כמו הודים. שוחים בלגונה ונהנים מאוד, אני מבקשת מתמרה שתזהר לא להשפריץ מים על המצלמה והיא עונה לי “את מעניין אותך רק הציוד צילום שלך, את תמכרי אנשים בשביל להשיג עוד מצלמות”.

נכנסים לרחוב של המקומיים ונכנסים למסעדה מקומית ומזמינים סמוסות קטנות מטוגנות ממולאות בטונה ומילויים שונים, מיץ גויאבה, ענבים וגם אגסים, שני גברים יושבים במסעדה ולועסים אגוז מוסקט, כמו הפאן ההודי, עלה ועליו אבקה כלשהי, מסמר ציפורן, ופרוסות מושלמות ומצוירות של אגוז מוסקט חתוך דק, הפרוסות נראות כמו יצירת אומנות, שותים קפה ואוכלים סמוסות. הולכים ברחוב, שקט, כמעט ואין איש בחוץ, מחוץ לכל בית ספסל של ערסלים עבודת יד, הבתים מוקפים בחומות בטון צבועים בצבעים שונים אכולים מהמלח של הים, חצרות הבתים נראות פשוטות ואפילו עלובות, אין כל יופי בהן והן נראות כמו חצר אחורית מוזנחת, האנשים פה נראים חסרי כל, עניים. חוזרים לחוף שלנו לשנקרל ומגלים עוד שני נחשי מים, בחור מקומי מסביר לי שזה סוג של מורנה, משנרקלים סביב לשובר גלים עד הערב. הולכים שוב לאותה מסעדה ונהנים מהאוכל והשקט, חוזרים לגסט האוס, אסא צופה בכדורגל בטלוויזיה עם אחמד, הטבח מבנגלדש ולילי, לילי היא התוכי הקוקטייל של אחמד.

אנחנו מגלים שהיום זה נר ראשון של חנוכה , אלמלא אתי פיאחוטה לא הייתה שולחת עם הילה ערכה כוללת של יצירה לחנוכה, נרות חנוכה, סביבונים, מטבעות שוקולד, והשוס כמו בכל שנה קפיצים מהמפעל במושב כתושבת לנר, לא היינו מדליקים נרות בכלל, אנחנו מדליקים נרות מקדשים ומציירים, עם אחמד והטבח מבנגלדש, מחלקים לכולם מטבעות שוקולד, חג חנוכה שמח לכולם, מרגישים רחוקים מכל מסורת ישראל והיהדות.

בבוקר לאחר ארוחת בוקר טעימה קמים לפיקניק בצ’יקן איילנד, אי ממול האי שלנו, אי פיצי (200 מטר על 20 מטר…) נחשב מאחת מ2 נקודות הגלישה הכי מפורסמות במלדיביים, נקרא צ’יקן איילנד כי בעבר היה בו לול תרנגולות, הטבח מכין לנו צידנית עם מים מינרלים מיץ וסנדוויצ’ים של טונה, ואת כל ערמת הפנקייקים שלא סיימנו מהבוקר, אחמד אורז לנו שנורקלים ומשקפות, לילי הציפור עולה לי על היד ומתיישבת עלי עד שאנחנו זזים, שטים בסירה הגזעית של הגסט האוס לצ’יקן, חמש דקות מאיתנו. מגיעים למזח מתפורר שעומדות מעליו ומתחתיו נשים מוסלמיות שרק פניהן מציצות מבעד לכיסוי ראש ולשמלה שחורה, טובלות במים ונראות כמו יצור משונה ומוזר, המזח פרוס על מי טורקיז בהירים שהולכים ומתכהים עד העומק, נכנסים לשנרקל ומשתכשכים במים ונהנים לראות את כפות הרגליים בחול הלבן, הכל שקוף, אני שואלת את אסא: “אתה חבר שלי?”, אסא עונה “כן”, “אז תחזיק לי במותנים אני יסחוב אותך שתצוף”, אסא  אחרי 10 שניות שואל אותי “אני יכול ללכת? אני חבר שלך, טוב?”, יושבים בצל העצים בערסלי ברזל וחבל מסורתיים, כמה ארנבות ותרנגולות משוחררות באי, מבנה של לול נטוש, מורנה שוחה ושושנת ים סגולה גדולה מבצבצת מהים השקוף.

הילדים משחקים עם עשרות סרטני הנזיר, כל החול זז, לכל קונכייה יש רגליים, הילדים בונים להם זירה מחול ומרהטים אותה באלמוגים מתים וקונכיות, ומשחקים משחקי תפקידים ומירוץ, הקונכיה השולטת כאן זה זה קונכיית גולהה כמו השם של הגסט האוס והיא יפה נורא. עוברים לצד השני של הצ’יקן, האי צר מצד לצד בפחות מדקה, משנרקלים באזור מלא באלמוגים ודגים, נורא רדוד ואני בלחץ לגעת עם הסנפירים באלמוגים וזה כמעט בלתי אפשרי כי המים מאוד רדודים, רוב האלמוגים מתים, נאמר לי שמהתחממות המים, דגים צבעונים, קיפודי ים, שושנות, אלונה נכנסת ללחץ ואנחנו יוצאים, חוזרים לפני השקיעה אחמד בא לקחת אותנו עם הסירה, להקות של דולפינים מקיפים אותנו ממרחק מטר, הדולפינים פה קטנים ושחורים יפים, הם שובבים ומלאי אנרגיות ועושים לנו מופע של סלטות וברגים באויר, השמש שוקעת עלינו כשאנחנו מוקפים בעשרות דולפינים וההרגשה מופלאה.

מתקלחים ומסתובבים ברחובות החשוכים של טולסדו, מגיעים לגסט האוס של גולשים מתחת לעצי קוקוס, ואוכלים מול הים סטייקים של טונה ופסטה מעולים, עובדי הגסט האוס מדהימים, איברהים ממאלה ושני מלצרים מבנגלדש ואנחנו מעבירים את כל הערב בשיחות איתם, בשולחן יש “מלח הארץ” מישראל, אנחנו מופתעים ושואלים איך זה הגיע לפה?, ומקבלים תשובה שאחד החבר’ה הגולשים השאיר את זה, מסתבר שטולסדו הוא אחד מהאיים הכי מרכזים לגלישה במאלדיבים ובחודשי הקיץ האי מוצף בגולשים ישראלים, אחד מהם בא עם מלח מהארץ, מצחיק, מה לעזאזל יש להביא מלח מהארץ??? חוזרים לגסט האוס ומתיישבים עם אחמד השקט לשיחה עד חצות, סוף כל סוף הוא נפתח, הוא בחור מאוד מופנם, מבוגר מאיתנו בכמה שנים ונראה מאוד בודד, ראה עולם למד באיטליה וחי שנים באירופה, יש לו הרבה חוכמת חיים והשיחה איתו נעימה לי מאוד, הוא רוב היום ישן ומעשן ומסתובב עם לילי הציפור שלו, הוא והטבח לא מחליפים מילה. קמים בבוקר לוקחים קייאק וסאפ וחותרים מטרים ספורים מהחוף מוקפים מכל צדדינו בדולפינים, הם כל כך קרובים אלינו שאלונה נכנסת לבהלה ומייבבת, עד אשר נרגעת למראה שלנו נקרעים מצחוק ומאושר, ורק חותרים עוד ועוד לכיוונם עד שאנחנו מוצאים את עצמינו בעומק לא קטן, יש גלים היום אז מצד ימין שלנו גולשים ואפשר לראות אנשים בתוך צינורות, וגם מצד שמאל שלנו גולשים בצ’יקן איילנד ואני מתמלאת התרגשות מעורבת בקנאה, גלישה, איזה חופש אולטימטיבי זה, חופש מעצמך מהמחשבות המדיטציה הכי טובה שיש, והספורט הכי כובש. משנרקלים לאורך החוף, לפתע 2 מנטה ריי קטנטנות עוברות אותנו במהירות, ואחריהן טריגון ענק שחור יורד מתחת לסאפ כמו צל שחור, לוקחים את האבוב ספה הירוק של הגסטאוס ומשתוללים עליו.

בטולסדו, אי של 1,200 איש, יש מפעל קוקה קולה. היום המפעל סגור יש תקלה, כל העובדים ויתר גברי האי יושבים באמצע היום בבטלה על הערסלים, הגבר הטולסדי הממוצע יושב קרנות מובטל, אחמד מספר לי שאחד מכל משפחה עובד, היתר חיים בצנעה על חשבונו, בכל שעה ביום ערסל זה או אחר מסביב לאי מלא בגבר רענן וחזק שבוהה לאופק, ככה זה במלדיביים. מטיילים באי בגן השעשועים עם ילדים מקומיים ותיירים מהמלדיביים, הבנות הקטנות כבר בגיל שלוש עם כיסוי ראש, יורדים לשקיעה בלגונה, ששם אסור להיכנס למים בביקיני, מי שלא יודע באיים המלדיביים חל איסור להשתזף בביקיני בשם אללה, רק בחופים המורשים, אי חול קטן נשאר במים ולוקץ’ והילדים עולים אליו ומשתוללים שם, אני מצלמת שקיעה כשלצידי זוג, הבחור תורכי ואשתו פיליפינית ביחד עם הזוג הוריו של הגבר, מוסלמים מתורכיה והשיחה מעניינת, הם בשלבי פתיחה של גסט האוס באי. אני מגלה להפתעתי שבשפל ניתן לעבור לאי ממול, ומה זה האי ממול? הקלאב מד הוא ולא אחר, בזמנו כשרצינו לנסוע לכאן ביררנו ,בשביל הסקרנות,  כמה עולה למבוגר שבוע בקלאב מד בכריסטמס, הזמן שבו טסנו, וגילינו שהמחיר הוא 7,000 דולר לשבוע. אה גה דום דום דום, שיהיו לי בריאים מה זה? 30,000 אלף שקל לשבוע? ממש כלום.

חוזרים לגסט האוס, הטבח שלנו הכין לנו ארוחת מלכים, דג מעושן רד סנפר בגודל שולחן, השיניים שלו אימתניות ובתוכם מצא הטבח קרס, אחמד מסביר לנו שבמלדיביים אסור לדוג עם רשתות רק עם חוטים בעומק, ולכן הדגים כאן גדולים כל כך, בגואה לעומת זאת, באופק כמעט בכל שעה ביום יש עשרות סירות דיג, בכל חוף פורשות רשתות ומכמורתנים גדולים, שלפעמים נראה שבסוף לא ישארו דגים בים. בתפריט היה גם אורז, נודל ירקות, פסטה, עוף מוקפץ וסלט וגם קינוח, ושייק אננס סמיך, מלא אוכל אי אפשר לסיים חצי וטעים נורא.

יום למחרת בבוקר מפליגים לקורל גרדן, זה חור בלב ים מלא באלמוגים וחיות, אומרים שאפשר לצלול שם ולראות צבי ים, לרדת מסירה בלב ים כחול ועמוק עם שנורקל וסנפירים זה דבר לא פשוט בשבילי, בצבא אומנם עשיתי קורס צלילה 2 כוכבים, אבל באוקינוס עם מלא דגי ענק ולראות כחול אין סופי ועמוק זה אחד הפחדים הגדולים שלי, אלונה ואסא נשארו עם אחמד בסירה, ירדנו לוקץ’ אני ותמרה, משנרקלים שעתיים בריף, שושנות צבעוניות אלמוגים ודגים צבעונים, להקת חלילנים כוכבי ים ומורנות, אבל לא נראה צב ים באופק, הקורל גרדן בחלקו הרדוד כמעט מולבן לגמרי ואנחנו בעצם משנרקלים בבית קברות לאלמוגים לבן שמידי פעם יש אות חיים, כל החיות והיופי נמצא במעמקים נאמר לנו, ובגלל התחממות המים וכדור הארץ אנחנו צופים באחת מתופעות המדאיגות והעצובות שמדברים עליהם וחוקרים ימים לא יודעים איך לעצור את אותה הלבנת אלמוגים, אני עולה לסירה בתחושה לא פשוטה עם המון דאגה לעולם היפה הזה המרהיב ביופיו צבעיו ושלל גווני החיים, שמלבין את פניו ומת.

מעלינו חגים כל הזמן מטוסים פרטיים שנוחתים על מים ומובילים תיירים לריזורטים יוקרתיים. חוזרים ומחליפים בגדים, אסא נכנס בריצה לחדר בזמן שלוקץ’ סוגר את הדלת. אסא מקבל מכה בראש ,נעלב ונשכב במיטה, אחרי רבע שעה הוא קם וכל הכרית שלו עם כתמי דם, אסא פתח את הראש, לוקץ’ לוקח אותו ל”בית החולים” באי, למזלנו יש באי “בית חולים” שנראה יותר כמרפאה, טולסדו הוא אי מנהלתי של כל האטול, ויש בו גם משרדי ממשלה שונים, בית משפט ומשטרה של כל קבוצת האיים, הרופא החליט שצריך לתפור, לא היה להם דבק ולא תפרים נמסים, והרופא תופר אותו עם חוט ומחט בלי הרדמה, אסא לא זז מילימטר , וחזר בגאווה עם פלסתר תחבושת בראש, והוראה שאסור לו להרטיב את הראש שלושה ימים, בפעם הראשונה שאסא יגלח את הראש, מכיוון שמעולם לא נגזרה שערה מראשו, תבצבץ צלקת בראשו, שתמיד יוכל לספר שזכה בה באיים המאלדיביים. הולכים לסיור במפעל קוקה קולה, אסא נשאל בדרך ע”י תמרה מי זה הרופא שלו ואיפה הוא נמצא, אסא עונה: “הרופא שלי קירח ,לא יודע כמה חדרי טיפול יש לו”, בחוץ חונות אופניים ירוקות שכתוב עליהן פלסטין, אף אחד באי לא יודע כלום על ישראל, וכולם נחמדים מאוד, זאת אחת הסיבות שמותר לנו לישראלים לבקר באיים המוסלמים, כשמלבד מצרים וירדן לכל מקום מוסלמי אין אנו רצויים בו, וזה כיף גדול. מקבלים כרטיס מבקר, אסור לצלם, וכובעים דקיקים שקופים כמו של מקלחת, שלא תפול שערה מראשנו לבקבוק קולה בטעות, במפעל הזה לא מייצרים פחיות, רק בקבוקי פלסטיק, את התרכיז עצמו מקבלים מוכן מחו”ל, התהליך סודי ולא נותנים להכנס לאזור המילוי, המדריך לוקח אותנו לפס יצור של הבקבוקים, התווים, הפיקוק והאריזות, סיור קצר ומעניין שבסופו שותים הרבה ספרייט וקולה בבקבוקים מזעריים בגודל של תמצית וניל, במפעל הרבה עובדים, חלקם מקראלה שבהודו, ואני מתקשה להבין, אם בקושי לתושבי האי יש עבודה, מדוע מייבאים עובדים מהודו וטבחים ומלצרים מבנגלדש?

יוצאים למסעדה של המקומיים שמלאה בגברים, ומזמינים מאכלים שונים וחדשים בטעמם, בופה של סמוסות בגדלים צורות טעמים ומילויים שנקראים כאן הדיקה, ותבשילים של דגים מעושנים וזרועות תמנון מתובלות, לא דומה לשום דבר שאכלנו אי פעם, הפה מתמלא טעמים של עישון חמוציות ומתיקות שלא הכרנו, היה מאוד טעים. יושבים בנמל הקטן של האי בערסלים וצופים בשקיעה עם גברי העיר. בכל האי אולי 50 תיירים, אף לא ישראלי אחד, ורובם בני גילנו ומעלה. אנחנו מתים על הכיסאות והערסלים המאולתרים שלהם במיוחד, לוקץ’ מבטיח לעשות כזה בחצר.  בשקיעה משוחחים עם משפחה הודית עם ילד קטן, הוא ואסא התחברו, שם האישה נשימה בעלה עובד כאן במפעל קוקה קולה והיא באה לחודשיים לבקר אותו, הם מקראלה, היא נותנת לי את מספר הטלפון שלה, שנבוא לבקר שנהיה באלפי הם יסדרו לנו מקום לישון, ככה זה עם הודים, יש חיבור מידי. אנחנו מגלים עם שיחות עם המקומים שרוב תושבי המלדיביים ביקרו בהודו בבנגאלור אם היתה להם בעיה רפואית כלשהי באחד מבתי החולים שם.

קמנו בבוקר לשלושה ימים של עננים ורוח. אוכלים ארוחת בוקר, הטבח הסופר שקט שלנו מבנגלדש שבקושי מוציא מילה מהפה, מגוון לנו כל בוקר פרי אחר חתוך, מנה מתוקה של פנקייק או קרפ או עוגה, ביצים משתנות, שוקולד חמאת בוטנים ועוד.. היום הוא הכין את המאכל המקומי של המלדיביים לארוחת בוקר, זו מנה של סלט טונה קצוץ קטן וקוקוס יבש קצוץ אף הוא באופן שווה,  את זה מגלגלים בצ’אפטי דקה במיוחד, אני מתה על זה. קפה בבוקר כאן שותים באבקת חלב, אין חלב בכל האי, רק בריזורטים עם הביקיני חופשי הבירות והקוקטילים. הולכים דרך עצים סבוכים ומזח רעוע לאי פצפון שצמוד לטולסדו שנקרא קוקס (על שם מפעל הקוקה קולה שבאי) וזוהי נקודת הגלישה המפורסמת, אין פחד לעבור שיחים סבוכים כי אין כמעט בעלי חיים באי, מלבד סרטני הנזיר עכבישונים לא מזיקים וכמה חתולות שהאדם הביא, כלבים אין, חיה טמאה למוסלמים, אין נחשים או חרקים מלבד מקק מצוייר או שניים שראינו, ציפורים יש והרבה, מציפורי מים לציפורים ששורקות ושרות בקולי קולות וקוראות אחת לשנייה בחיזור, יושבים בספסלי הגולשים ומתבוננים בגלים הסוערים והלא מסודרים מעל הספסלים מתוח בד לייקרה שכתוב עליו…..RESPECT THE LOCALS OR GO HOME.

מסתובבים סביב האי ועוברים בלב האי, חמש חנויות מזכרות, שני סופרים קטנים ומסעדה אחת, קונים מזכרות כמו תייירים טובים, שן כריש בשרשרת לאסא וקוקוס משובץ בצדפים. גשם מטורף מתחיל לרדת, תמרה ואלונה משתוללות מתחת לכיפת השמיים ורוקדות ברחבת הדק בגסט האוס, אני יוצאת לטיול עם הגו פרו סביב האי והמסך מתמלא טיפות וקשה לצלם בבירור אך הטיול מדהים, כל הים נהיה טורקיז אפור מנוקד בגשם זלעפות, אני סחוטה מים כולי ומאושרת עד שד עצמותי, גשם בבגד ים חלום מתוק ורטוב.

מקנחים את היום בפיצריה מעולה של זוג אמריקאים מטקסס, הם שנתיים וחצי באי, פיצה דקה עם חומץ בלסמי מעל וכל התוספות שאפשר, אני מבקשת צ’ילי ומגישים לי צ’ילי בצלוחית קטנה ומזהירים אותי, אני מתרברבת ושופכת את כל הצ’ילי על משולש אחד, החריפות עולה ומזדחלת בצעדי ענק עד אשר שורפת לי את כל חלל הפה ואני חווה כמעט התקף חרדה מרוב שחריף לי, ומרסנת את עצמי מלצרוח כשהילדים לידי, למדתי לקח לא לגעת בצ’ילי פצפונים ולהקשיב לאזהרות. אנחנו משוחחים עם הזוג שמספרים לנו על ההתראות שהיו לאחרונה לצונאמי, ושבצונאמי הגדול שהכה באינדונזיה תאילנד וסרילנקה בשנת 2004, גם המלדיביים נפגעו עד שהיה צריך לשרטט מחדש את מפות האיים לאחר האסון , בטולסדו המים כיסו את כל האי לגובה מטר כמעט, וכשהם ירדו המצב היה פה קטסטרופה, ערב הסעודית נרתמה לעזור ואמרה לכל התושבים שזה קרה בגלל שהם חטאו ולא היו מספיק דתיים, וביקשו מכל התושבים לבנות חומות מסביב בתיהם ולנשים להתעטף ולהצטנע ובגלל זה הם ככה היום. עוד הם הסבירו לנו על השינוי הגדול שחל במלדיביים בשנים האחרונות, במלדיביים מסתבר שלט ראש ממשלה או נשיא המון זמן, יותר מ 30 שנה, מושחת כמו בכל מקום לצערי, ואז ב 2012 הוחלף ע”י ראש ממשלה צעיר שביקש מיסים מהריזורטים בשביל תושבי המאלדיבים העניים, הריזורטים סירבו, עד שנת 2012 היה חוק שאסר להיכנס למלדיבים אלא רק לריזורטים, אז הוא חוקק חוק שמותר לבנות גסט האוסים באיים של המקומיים, ומאז זה מאפשר לאנשים פשוטים לנפוש במלדיביים ולא במחיר אסטרונומי, מרבית האנשים שאלו אותנו איך אנחנו נוסעים לכאן שזה נורא יקר, אז זאת הסיבה. לבחורה האמריקאית היו על 2 פרקי ידיה קעקועים בעברית למרות שמוצאה לא היה יהודי “אמן” ו”הללויה”, זה הפליא אותי וריגש אותי יחדיו. קמים לזריחה ועומדים בצלליות הקוקוס הכפוף, ומשחקים עם סרטני הנזיר.

לוקחים סירה לצ’יקן איילנד, השמים אפורים ומבשרים על גשם, תמרה עולה לסירה ומשום מקום שואלת,  “מתי נראה את חיים מסטיקים?”, חיים מסטיקים, זה הכינוי של דוד חיים אח של אמא שלי, שניתן לו בטיול ותמרה מתגעגעת אליו. איתנו בצ’יקן שלוש צעירות שמנות ובחור וילדה לבושים בבגדיהם בתוך המים ,הם תיירים תושבי המלדיביים, אף אחד מהם לא עובד ,הם נורא נחמדים והילדה משחקת עם הילדים, מתחיל לרדת גשם חזק בהתקפות ואנחנו מסתתרים בתוך הלול הנטוש שמלא בסרטני הנזיר משוטטים, ואחד מהם במקום לתפוס צדף תפס לו פקק אדום, הגשם מפסיק ואנחנו שוב במים, ושוב התקפת גשם אלונה ותמרה רוקדות ומתפרעות בגשם והשמחה גדולה, בעל סירה סוחט דיונון והמים מסביבו  נהיו כתם דיו, אני מתקרבת לראות והוא מציע לי אותו, הדיונון עדיין גוסס, עינו בצבע כחול וירוק זוהר והוא מנוקד בנקודות שחורות זוהרות ומזיז את איבריו בתנועות אחרונות. אנחנו חוזרים מהצ’יקן חזרה לאי, אולי זאת הפעם האחרונה שנראה אותו, הצ’יקן איילנד מסתבר נמכר למליונר פרטי הודי והולך להפוך לריזורט, בעסה לנו ובעסה לגולשים.

עברו אלינו שתי משפחות תיירים מהמלדיביים מרובי ילדים, הגברים לא עושים דבר בזמן שהנשים מטפלות כל אחת בשבעה ילדים לפחות, שני בנים לבשו לונגי פרחוני בזמן שיתר הבנים לבשו מכנסיים, שאלתי את אחד האבות מדוע והוא סיפר לי שהם באו לכאן לשלושה ימים נופש, הילדים עם הלונגים בני ה7 הולכים לעבור מחר ברית מילה, אז עושים להם כיף לפני. יום אחרון שלנו, אני יוצאת לסיבוב לבדי, שני  נערים זורקים על עץ גבוה אבנים, אני שואלת אותם מה הם עושים, הם מסבירים לי שברחה להם הציפור, לכל הילדים פה יש ציפור מחמד מסתבר. אני הולכת ברחובות הריקים על חול לבן יחפה, מידי פעם עובר טוסטוס או אופניים, אין מכוניות פרטיות בטולסדו מלבד שתיים, שקט ושליו, חומות הבתים אכולים והצבעים מתקלפים, אני יוצאת עם אלונה לסידורים, לקחת קבלה מבית החולים, להביא לאסא משחה לפצע ולסופר, יורד כל היום האחרון שלנו גשם, אנחנו הולכים לסופר קונים לנו תירס בשימורים, עוגיות ומשלוח סמוסות מהמסעדה, יושבים רואים סרט. ארוחה אחרונה בגסט האוס שלנו הטבח מכין לנו צ’יקן, בחצות מגיעות שתי משפחות מנסיכויות המפרץ לכאן, כשהם יקומו אנחנו כבר נהיה בטיסה.

מפליגים בספיד בוט חזרה לשדה התעופה עם עוד משפחה מאלדיבית, ילדתם הקטנה לא מפסיקה להקיא, הים סוער וגבוה והספיד בוט נוסעת במהירות וטסה על הגלים בנפילות וחבטה. הדיוטי פרי מהמם ויש מלא מה לקנות, הם טובים במזכרות מצדפים במחירים פסיכים, כמובן שקונים לנו מזכרת כדור צדפים ושרשרת קורלים לתמרה. במתחם הילדים בדיוטי פרי כסאות ערסל מעץ מיניאטוריים כמו באיים, תמרה ואסא מרותקים לטלוויזיה כמו שני זומבים. הטיסה מתאחרת בשעה, עולים למטוס שמפשיר והמטוס עומד כמעט שעה עד לטיסת האימים בחזרה, מלא באדים שנראים כמו עשן, אסא יושב לידי ומחזיק לי את היד…מסכן מעכתי אותו מרב פחד, האוכל היה מעולה מטובל במלא ציפורן ולידי יושבים שוטרים מלדיביים שנוסעים להשתלמות של שנה בהודו, וכיסי אויר רבים, איך לא?,

נוחתים בבנגאלור בשדה, מזמינים מונית אובר, מגיע נהג במכונית מצוחצחת, לא מדבר מילה באנגלית וכל הדרך שותק. מגיעים לראג’יב הביתה עם מתנה, כדור נוי ענק מצדפים לבנים סימטרי ומינימליסטי, אוכלים ארוחה בסלון, נוסעים למלון שלנו מתקלחים וצופים בטלויזיה במלחמת הכוכבים בפעם הראשונה, הילדים מתלהבים מהסרט, אסא נלחץ כשדארת’ ווידר נשרף, בוכה ונכנס ללחץ, מחליטים שמלחמת הכוכבים עוד מוקדם לגילו. בבוקר קמים ונוסעים לגנים הבוטניים. שעתיים נסיעה בעיר המטורפת, הולכים למסעדה הראשונה של MTR שקיימת כבר 100 שנים, ממתינים בחוץ עם עוד אנשים ועוברים לשני חדרי המתנה, המסעדה פתוחה בבוקר לכמה שעות לארוחת בוקר, ובצהריים לארוחת צהרים לשעתיים וחצי, זאת היתה חוויה מיוחדת במינה, בקירות המסעדה צילומים בשחור לבן של אנגלים ומהרג’ות במסעדה, המסעדה נראית פשוטה, שלוש קומות כל המלצרים לבושים בלונגי לבן ויחפים, כולם מקבלים צלחת מתכת גדולה ומיץ ענבים סחוט טרי, והמלצרים עוברי עם דליי מתכת ומחלקים יותר משלושים מאכלים מתוקים חריפים ,מלוחים, כל סוגי הלחם ההודי האפשרי וסוגי הסבג’י והאורז, אפשר להתפוצץ, בתום הארוחה מחלקים פאן ללעיסה, קינוחים מתוקים גלידות וסלטי פירות הכל על צלחת אחת, אף אחד לא מדבר אנגלית, האוכל הכי טעים שאכלנו בהודו והמגוון ביותר, ההצגה הטובה ביותר שיש, חבל שלא צילמתי, רק את הסוף. יוצאים מפוצצים והולכים לגנים הבוטניים, עם עצי ענק ומדשאות, לא התעלפנו. נוסעים למפעל ליצור חממות של ראג’יב ואחיו בטמיל נאדו. לוקץ’ הבטיח לבקר ומסתובב עם אח של ראג’יב ועם מנהל המפעל ומשוחחים, אנחנו שותים צ’אי וחוזרים בחושך. התנועה בבנגאלור סיוט כרגיל, הילדים מתנהגים על הפנים, מגיעים למלון ויורדים לאכול בקאנטקי פריי צ’יקן, אני אוכלת במסעדה מקומית ראבה אידלי פאני פורי ומתוקים.

רואים סרט רק שנינו והולכים לישון, בחדר לחות מטורפת. אלונה מקיאה בלילה, מתקפלים ועוזבים את בנגאלור בצינת בוקר, פקקים מטורפים בשבע בבוקר כבר, אנשים אצים על הליכונים בחדרי כושר לאורך הכביש, אין פרות ומעט הכלבים שיש נראים גמורים… בועות של געגועים צפות על פני השטח לצפון, למנאלי, לשקט, להרים, לירוק. נסיעה ארוכה, אלונה לא מרגישה טוב, עוצרים ברשת הקבועה שלנו בדרכים הקופי די, בחוץ יושבת זקנה עם ראסטות משקפיים. כל הדרך תנועה של טנדרים מקושטים הזויים, ריקשה עם כבשים. באבות ומוזיקה, יש כנראה חג מיני רבים, על אחד הטנדרים פרה ועגלה עם זוג רגליים נוספות שיוצאות להן מהגב…

והופ חזרנו הביתה לגואה, היתה חוויה מטורפת, חוזרים לים החום של האוקינוס הערבי מהים טורקיז של טולסדו מבטיחים לחזור בקרוב.

I’d like to be under the sea”

In an octopus garden in the shade

Hewed let us in, knows where we’ve been

In his octopus garden in the shade”

the beatles