פוסט שהוא כולו על “סדהנה פורסט” אשר באורוויל, חווה אקולוגית טיבעונית שעוסקת בייעור ובמפגש ייחודי של אנשים מכל העולם, שיוצרים קהילה מרגשת שהפכה לנו לבית, פתחה לנו את הראש ונכנסה עמוק ללב והציגה בפנינו הרבה סימני שאלה על דברים שהיו ברורים לנו מאליו.

“הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים”. יאנוש קורצ’אק.

עוזבים את טריוונאמלאי, לכל אורך הדרך הרי סלעים, כפרים קטנים ודוכנים צבעוניים של אבקות צבע פזורים לאורך הכביש, נוסעים לפונדיצ’רי הצרפתית ששוכנת בדרום למרגלות חופה המזרחי של הודו. “פונדי” כפי שהיא המכונה בפי אוהביה, היא עיירת חוף יפה במדינת טאמיל נאדו ששזורה באדריכלות צרפתית מיוחדת, עד היום שומרת העיר על הניחוח הצרפתי לצד הניחוח ההודי החריף המוכר, לא להתבלבל, בכניסה ריקשות, המולה, ציפצופים, מקדשים, רעש ומפחיד לנתב בין כבישיה העמוסים, עד אשר מגיעים לחלק הצרפתי ושני העולמות הללו נפגשים, פונדי היא עיירה קטנה המנציחה את התקופה בה גם צרפת נהנתה לנגוס בפנינת המזרח, מלבד האנגלים ההולנדים והפורטוגזים בין היתר. השוטרים מתהדרים בכובע מצחיק ונראים כמו דמויות של לואי דה-פינס, הרחובות רצופים בארכיטקטורה אירופאית קוליניאלית ובשמות צרפתיים, גם ההודים נותני השירות, מעבר לכך שקוראים לנו ברגיל   sir & mam שזה גם ככה מביך ומיותר, גם מוסיפים no possiblea במבטא צרפתי. במסעדות תפריטים של קישים וקוראסונים, וכמות תיירים צרפתיים גדולה ממה שאפשר להכיל. הים בה סוער, זרמים מסוכנים בקרבת הים והטיילת, רק חסר איזה “לס מוואה טמה” של מייק ברנט ואבדנו…

לרוע מזלנו הגענו יום לפני היום הולדת של “האם” ופונדי מפוצצת עד אפס מקום, מחליטים לנסות את מזלנו באורוויל (“האם” דרך אגב זו גם האם של אורוויל, זה מסתבר לנו אחרי הגסט האוס העשירי המפוצץ ואחרי 10 דקות שהגענו למרכז המבקרים).

רקע על אורוויל: מייסדי אורוויל היו סרי אורובינד, פילוסוף הודי,יוגי, משורר ומנהיג פוליטי, ושותפתו “האם” שהיתה נשמה היפית שגדלה במשפחה חומרנית באירופה של סוף המאה ה-19, שמה מירה אלפאסה, והיא היתה יהודיה צרפתיה יוגית, הינדית אלג’יראית כך מספרים… (נשמע לי קצת יותר מידי עדות, בטח את היהודיה היהודים הוסיפו). באיזשהו שלב בחייה ביקרה בהודו ופגשה את סרי ושניהם הפכו לבני זוג רוחניים, בסביבות שנות ה-50 התחילו השניים לדבר על מקום על פני כדור הארץ האמור להיות שייך לאף אחד, מקום שיהיה שייך לאנושות, בו כולם יוכלו לגור, תוך התנזרות מחומריות, בשלווה, בשותפות ואחווה רוחנית המתבטאים גם בתפיסה אקולוגית רחבה. הרעיון קרם עור וגידים ואליו הצטרפה ממשלת הודו וגיוס כספים מכל העולם. ב-1968 נחנכה אורוויל בטקס רב משתתפים, עם נציגות מ-126 ארצות ורבות ממדינות הודו. כל אחד מהנציגים הביא חופן אדמה מארצו ויחד טמנו את האדמה במיכל דמוי פרח לוטוס סגור בתלולית עפר משותפת במרכז אורוויל ברב טקסיות והדר.

אורוויל :”עיר השחר”, עיירה, מעין מטרופוליס של העידן החדש שהוקם כניסוי אלטרנטיבי בחיים אקולוגיים ורוחניים שמחוייבת לערכי שלום, רוחניות וסביבה, על פי החזון, האדמה של אורוויל לא שייכת לאף אחד, לא לאדם שיושב עליה, לא לקהילה ואפילו לא להודו. העיר נבנתה בצורה של גלקסיה, כאשר במרכזה הוקם המקדש הרוחני העגול והזהוב, הנקרא “מטרימאנדיר”, וממנו יוצאות מעין קרניים המחלקות את העיר לאזורים רבים ושונים של התנסויות מדעיות, חקלאיות, תעשיות, אזורי אירוח, מגורים, ותרבות יש בה יותר מתשעים יישובים (קהילות) קטנים, העוטפים את העיר, בדומה למערכות של השמש בגלקסיה. היא נראית יותר כמו קיבוץ של עמים בינלאומיים ופחות כעיר המוכרת לנו במערב. המקום בנוי על שטח כפרי גדול, חלקו מיוער, ומוקף בחוות חקלאיות. הרעיון הוא שהיחסים בין בני אנוש שגרים במקום לא יהיו מבוססים על תחרות כי אם על שיתוף פעולה. על תלולית העפר המשותפת נוסדה אורוויל, ברוח חזונה של “האם”, אורוויל קמה בתקווה שהרעיון הקהילתי המיוחד הזה יעלה אור על האנושות כולה ויאיר את העולם בהבנה שאפשר לגשר על פערי התרבויות והבדלי הדתות. אורוויל היא כיום קהילה בנלאומית של 2500 איש לערך, שליש הודים ושני שליש זרים, מכ-38 לאומים שונים, שחיים בהרמוניה ושלווה מתרגלים מדיטציות ומתבוננים לתוך עצמם. במילותיה של “האם” מתוך המניפסט שלה, “חייב להיות איפשהו על פני האדמה מקום שאף עם לא יוכל לתבוע לעצמו כרכושו הבלעדי, מקום שבו אנשים בעלי רצון טוב וכוונה טובה אמיתית יוכלו לחיות חופשיים כאזרחי העולם.”

אנחנו מגיעים למרכז המידע, שזה קומפלקס שלם, מחנים בחוץ את הרכב ויורדים רגלית למספר מבנים ובהם בין היתר מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוזיאון ומשרדים. אני מתיישבת עם אלונה בחדר משרדי בעיצוב מודרני עם קריצה של רטרו בטוב טעם, ומול מחשב מגלה עם הפקיד שאין גסט האוסים פנויים, אנחנו מנסים לא להתייאש, מחליטים לנסות את מזלנו ולהתקשר לסדהנה פורסט, רצינו להגיע אליה בכל מקרה אחרי כמה ימים של התאקלמות והבנה איפה אנחנו, אנחנו מרימים לשם טלפון והם מזמינים אותנו לבוא, על סדהנה קראתי פה ושם ותכננתי לנסות ולבדוק, אבל לנחות למקום כזה בלי להציץ בו ובלי להיערך לזה היה כמו מקלחת קרה ביום שלג לבן… והופ אנחנו בסדהנה פורסט, המקום שיטלטל את חיי.

“החיים הם הבזק של גחלילית ונשימת הבאפאלו בחודשי החורף…”  בלאקפוט.

סדהנה פורסט, הקדמה על קצה המזלג מה זה סדהנה, לפני שנצלול להתנסות שלנו הפרטית והקולקטיבית: סדהנה פורסט היא חווה אקולוגית טבעונית שמייערת מחדש שטח גדול באורוויל, חווה התנדבותית, ללא מטרות רווח, המקבלת את כולם, את המקום הקימו אבירם ויורית רוזין, פסיכולוג קליני ואיש הייטק ואדריכלית, שעזבו את חייהם “הנוחים” לפני 20 שנה, הם חיים שם עם שתי בנותיהן, אושר בת 17, ושלו בת 10. למעשה מדובר בקהילה בינלאומית של מתנדבים, עם חיי קהילה עשירים ועוטפים. משמעות המילה סדהנה היא “הדרך”, במובן החיפוש אחר האמת, אחר נתיב לחיים במודעות הולכת וגוברת כחברה ערכית עם אידיאלים וזיקה מכל הלב לאדמה, המנהלת מערכת גומלין עדינה, מכילה, יחודית ומופלאה עם היער ועם הסביבה.

סדהנה פורסט נמצאת קצת מחוץ לשטח של אורוויל, ואנחנו מגיעים לאזור צחיח מלא בשיחים גבוהים ולא מוצאים את הכניסה, לפתע באמצע דרך עפר בשדות מפגש עם אישה כבת 40 ומשהו על טוסטוס, אחרי משפט שניים מתחילה לדבר איתנו בעברית ומראה לנו את הכניסה, מסתבר שזאתי יורית, בעלת המקום, ושאחרי כמה ימים שם לא אפסיק לשוחח איתה בשבילי החווה בעיניים נוצצות. אנחנו מגיעים לכניסה ופוגשים את רוביק ובנו אמיר שפגשנו בהאמפי, קבלת הפנים החמימה של רוביק מפשירה את חששותיי. אנחנו נכנסים לחווה, מקבל את פנינו אקיל, בחור הודי צעיר שעושה לנו סיור קצר ומוסר לידינו חמישה סבונים אורגניים ללא ריח, לכל נפש אחד, עטופים בנייר אורז לבן… הסיור עובר בכל שטח החווה, המגורים המשותפים של המתנדבים, מגורי המתנדבים של long terms , ומגורי המשפחות, כולם עשויים כבקתות קוקוס מסורתיות בגדלים שונים מוגבהות מהקרקע, ללא קירות (כן, ללא קירות!!!) לכל אחד מזרון וכילה. והסיור ממשיך לבקתת מדיטציה ולבקתה שהיא ספריה ציבורית ומחסן בגדים למי שצריך, לבקתת המטבח , וה main huts שהוא הלב של המקום, שם אוכלים ומתקיימים בו המפגשים החברתיים, ובו יש גם חדר המשחקים לילדים וגם חדר התקשורת, שרק שם אפשר להיות עם פלאפון או מחשב, שעתיים ביום בלבד. משם עוברים לאזור הפאנלים הסולאריים והאופניים שמייצרים חשמל על ידי הנעתם, הסיור ממשיך לצריף הכלים של השתילה וההשקייה, אזור מנסרת העצים לבעירת התנורים במטבח, כן הכל עובד על עצים אין גז. ויש את בריכת הבוץ האדירה שהדרך אליה עוברת בין שיחי פירות יער עסיסיים וחמצמצים ושיחים עם פריחה צהובה ועלים מחודדים, משם עוברים ל children land , מתחם שלם שבסופי שבוע מפעילים בו את ילדי הכפרים הסובבים, והגושלה, שזה בית הבראה לפרות שאנשים לא רצו, שם מסרקים ומאכילים את הפרות במסירות אין קץ, ולא שואבים מהם חלב חלילה, הישר אל “מגרש החניה” עמוס זוגות האופניים, שמעודד רכיבה על אופניים המצמצמת את זיהום האוויר, משם הוא מראה לנו את המקלחות, שירותי הקומפוסט ומתחם הכביסה, בקתת המיחזור שנקראת ה zero waste, וכמובן איזור שטיפת הכלים, כל מתנדב בתום כל ארוחה שוטף את כליו, לא בסבון ובמים, אלא באפר מדורה ושערות קוקוס, מעביר את כלי המתכת בשלוש גיגיות מים, לא בברז מים זורמים, חוויה שצריך להתרגל אליה, בייחוד אם יצאת בסוף הארוחה והגיגיות מלאות בשאריות אוכל, שאריות שמחולקות לאוכל לפרות, אוכל לכלבים ולקומפוסט, וידידי יש דברים שפרות וכלבים לא אוכלים, אז צריך לשים לב (לימון אסור לתת לפרות, הידעת? מי שעבד בחייו ברפת כמוני, יודע שקליפות פרי הדר הן מרכיב מאוד עיקרי בתחמיץ הרפת)!, בשטח סדהנה יש הרבה כלבים, לכולם דואגים ומאכילים, אחד מהם אכל לנו את הספר של הארי פוטר ואכל לי את הכפכף שקניתי בדקטלון בבנגלור ושבר את ליבי כמעט, ונתן לי שיעור בחומר ובמותרות. ובחזרה לשירותים והמקלחות שהם בנפרד אחד מהשני, מבנה שעשוי מנייר ממוחזר דחוס ללא גג, המקלחת זה מבנה ריק שאליו מגיעים עם דלי מים קרים ומתקלחים, אין ברזים, חוסכים פה במים, את הידיים רוחצים בשלוש עמדות שפזורות בחווה, סיר אלומיניום גדול עם מים ומעליו כוס אלומיניום, אותה ממלאים ושופכים אותה לכוס נוספת שממוסמרת על עמוד, ובה חור שהמים יוכלו לזרום לאט, ולידה בקבוק עם סבון אורגני וככה שוטפים ידיים. השרותים זה סאגה אחרת, ואנחנו כמעט נחנקים מהלם בסיור אליהם ומההסבר. שני בורות, באחד עושים פיפי, בשני קקי, אחרי הפיפי שופכים מים, אחרי הקקי שופכים נסורת, עד פה ניחא, אבל עם יוצא פיפי ביחד עם הקקי יש לתפוס אותו עם מחבת, כי את ההפרשות ממחזרים, משקים ומדשנים איתם את היער, לא העובדים במקום, אלא מתנדבי החווה, כלומר אנחנו. כן כן, מהיום נלמד לעשות את צרכינו לדלי, ואחרי שהדלי יתמלא, גם בתולעים לבנות, אז לפנות אותם לבד למיחזור, אפשר רק לדמיין מה עבר עלינו בזמן שהוא הדגים לנו איך תופסים את הפיפי על המחבת, לא?. הסיור מרתק ומלא בפרטים, חוקים וכללים אקולוגיים עד לפרטים הקטנים ביותר, כמה חוקים, כמה יש לזכור חשבתי לעצמי. כבר מחשיך, מוליכים אותנו לבקתת קש על עמודים, לזוג, עם מזרון ובלי קירות, רק קילה, לישון את הלילה הראשון, אנחנו מניחים את מטלטלינו, מיותר לציין שאת כל ציוד הצילום שלי אני סוחבת על גבי לכל מקום מהיום והלאה. אז ממשיכים לארוחת ערב ראשונה main hut , לב ליבה של סדהנה, שם פוגשים עוד משפחה ישראלית, בן מדארג’אלינג דיקלה ושלושת ילדיהם, הילדים מיד התחברו עם הילדים של רוביק ועם הילדים של דיקלה, כולם משתוללים בנדנדות הטרזן שבמרכז הבקתה. בכניסה הרשמית לביקתה יש תערוכה של כל שלושת הפרויקטים של סדהנה בעולם, באורוויל, בהאיטי ובקניה. לפני תחילת הארוחה מציגים כל אורח חדש, אנחנו אומרים את שמנו, וכל המאה ומשהו מתנדבים עונים בקול welcome alona , welcome asa , וכך הלאה… היה מביך,  ואי אפשר היה שלא לצחוק ולהתאדם מלוא הפנים, זה נבע בעיקר מההפתעה ומהתשומת לב והמבוכה (מתי פעם אחרונה, 120 איש לערך, בירכו אותך בבת אחת כמקהלה?). מקבלים ארוחת ערב בצלחות הטאלי הכסופות הטיפוסיות, אוכל לא מתובלן וטבעוני במאה האחוזים. יושבים עם כולם כמו שבט של קבוצה מלוכדת, מתנדבים מכל קצוות תבל, בתוך בקתת עץ ענקית אך חמימה ומשפחתית, ומחכים לצליל פעמון הנחושת הקטן, שהוא פעמון מדיטציה של 2 דיסקיות קשורות בחוט, צלצול הפעמון יבשר לנו מהיום שmoment of silence  מתחיל, ובסופה אפשר להתחיל לאכול. מרגע זה, כבר היה ברור לכולנו שזאת הולכת להיות חוויה מטלטלת, שהולכת ללוות אותנו ולהדהד בתוכנו מכאן והלאה. הולכים לישון לילה ראשון ביער, מופתעים מתנאי השטח, יתושים נכנסים לקילה וצפוף, אני בקושי עוצמת עין, לוקץ’ שוב ישן עם לדרמן בתחתונים, בחמש וחצי בבוקר מעירה את כולנו נגינת גיטרה יוקיללה ,אנחנו מעולפים מלילה לבן, נרדמים לפנות בוקר וכמעט מפספסים את ארוחת הבוקר שהיא דייסה ופרי, עייפים יוצאים מארוחת הבוקר כמעט ולא טעמנו כלום. הילדים משחקים עם נעמי ויסמין אום וים, אלונה מוצאת את מקומה ואפשר לראות את ההתלהבות וההתרגשות בקולה והיא פורחת. ארוחת צהריים ולאחריה תדריך ורישום עם שיר החמודה, ישראלית מפרדסייה מתנדבת עם בן זוגה שגיא מגנות הדר. שיר מאפסת אותנו ומרחיבה לנו על המקום וחוקיו, הלו”ז היומי, ההשכמה נעשית כל יום על ידי מתנדב שעובר בין הבקתות ביער עם כלי נגינה. (זה מסביר את ניגוני הגיטרה בחמש בבוקר, מסתבר שכלי הנגינה משתנים וגם הזמירות). אבל למדנו לאהוב אותם והם מן קול רקע כמו זימזומי היער, לבטח עדיפים על שעון מעורר של סלולרי.

“כשאדם מתרחק מהטבע, לבו נעשה קשה”

סדר היום בסדהנה קבוע , משכימים ברבע לשש בבוקר לצלילי שירה ונגינה מהלכת ביער ונפגשים למעגל מתיחות וחיבוקים (מי שמכיר אותי קצת יודע שאני לא טובה בחיבוקים, זה לא בגנטיקה שלי), בשש וחצי כבר כל אחד פונה לבצע את ההתנדבות הראשונה שלו, ההתנדבות נקראת SEVA , משמעות המילה היא לתת מעצמך למען האחר בלי לצפות או לדרוש משהו בתמורה, בהחלט נותן הרגשה טובה לפתוח כך את היום.  ההתנדבות הראשונה מתמקדת בעיקר בנתינה ליער במגוון עבודות ייעור, כיף להסתובב ביער בשעות הבוקר המוקדמות, ברבע לתשע נפגשים כולם לארוחת בוקר ב main hut , בדרך כלל סוג של דייסה עם תוספת ג’אגרי, סוכר קנים חום, וכמה סוגי פירות , פאפאיה , אננס, אבטיח, צ’יקו, בננות ועוד, ברבע לעשר מתפזרים להתנדבות השנייה שמתמקדת בתחזוק המקום, השקייה , ניסור עצים להסקה, סתימת חורים נגד טרמיטים. ברבע לאחת ארוחת צהריים, אורז מלא בצבעים שונים, דאל, תבשיל ירקות, התפריט והטעמים משתנים בהתאם לשף המתנדב ולפי מה שיש במטבח. אחרי ארוחת צהריים הזמן חופשי , בשש בערב נפגשים לארוחת ערב ולאחריה מלא פעילויות מעניינות שמשתנות כל ערב. לוח הזמנים הוא בין שני לשישי, ובשבת ובראשון חופש, כמשפחה לא חלה עלינו התחייבות ברורה, הרעיון הוא שאתם תורמים כשאתם יכולים, תפקידכם הוא לגדל את ילדיכם ולדאוג להם, אינכם מחוייבים לשום SEVA. המקום ערוך מאוד לקליטת משפחות. סהדנה היא קהילה טבעונית, המזון אורגני וללא מוצרים מהחי. העישון אסור וכמו כן שתיית אלכוהול, כל מי שלוקח חלק במרחב זה צריך להיות צלול ונקי. לא אוכלים או מכניסים שום אוכל מעובד. כל מתנדב שמגיע בעצם לוקח על עצמו להיענות ולכבד את כללי המרחב והקהילה. אחרי לילה ראשון בבקתה קטנה, אנחנו מקבלים בקתה משפחתית בכניסה לחווה, מרווחת וגדולה. נוסעים מחוץ לחווה לקנות מים (יש מים מפולטרים בחווה, אבל לא קרים, זאת שריטה שעוד לא הצלחתי להתגבר עליה עד היום. אני מודה זה סוג של חולשה). אוכלים על הכביש סמוסות, פאני פורי, ולקינוח זלביה כתום מהסרט סארו, חוזרים ומסדרים את הביקתה, כולם הולכים ל- None Talent Show, במה במובן המטאפורי שבה כל מי שרוצה יכול להופיע עם הכשרון שלו או חוסר הכשרון שלו, כל מה שעולה בדעתו, לפעמים מערבים את הצופים, לפעמים זה מצחיק עד דמעות, לפעמים זה מרגש, מה שבטוח זה כמעט תמיד מעניין ומפתיע מאוד נעים ומזמין ומכיל את כולם, אני נשארת מתחת לקילה להקריא לאסא סיפור, לוקץ’ חוזר עם הילדים מהערב כשרונות נרגשים ומלאי סיפורים, מתנדבת נויורקרית שהתאהבה בישראלי בצפון הודו שעזב אותה סיפרה את סיפורה בעיניים לחות, בחור ישראלי צעיר סיפר שבמסיבות של הקהילה בארץ צועקים ברחבת הריקודים “תרימי תרימי” והקים את כולם לצעוק, ואחד לימד את כולם שיר על אבטיח בעל שורה אחת, עד היום חודשים אחרי כולנו מזמזמים אותו בכל מקום. ועוד… בבוקר, אחרי ארוחת בוקר, אנחנו מתייצבים כל המשפחה לשתילה, הרי למטרה זו באנו ככה חשבנו, וזו בעצם מהותה של סדהנה פורסט, נטיעה מחדש של “יער עד טרופי יבש”, סוג היער המקומי שנכרת ולמעשה הוכחד כמעט עד אחרון העצים בידי המערכת הקולוניאלית, זו הרגשה נהדרת לתרום ככה לסביבה, וזאת עבודה חשובה ביותר, בזכות היעור המוצלח (יותר מ 28,000 עצים ניטעו עד היום, ממש ג’ונגל קטן) ושיטות שימור המים, עלה מפלס מי התהום בכל האזור ביותר מששה מטרים בעשר השנים האחרונות, זה שינה למקומיים ולכפרים באזור את החיים, הבארות שיבשו חזרו להפיק מים, ויש להם שוב גישה למי שתיה, בלתי נתפס. אנחנו מתאספים בצריף הכלים, לוקחים כפפות ומגרפות, הולכים חבורה של עשרים איש ליער, היום לא שותלים, בעצם בחודש חם זה של השנה שותלים פעמים בודדות, מטרתנו היא איסוף עלים ויצירת גבעה מסביב לשתילים הצעירים, בשביל לשמר לחות ולא לאבד מים, בתוך כל ערמה יש בקבוק פלסטיק עם פתיליה, וצוות אחר דואג למלא את הבקבוק כל כמה ימים, ידנית עם משפכים, המים יורדים בטיפטופים ומשקים את העץ לאט לאט לעומק בדיוק לשורשים, שיטה שנראת אומנם פרמיטיבית, אבל גאונית, לא מצריכה כסף מלבד ידיים מתנדבות. גורפים עלים יבשים של הצמח האוסטרלי, Acacia , צמח שפזור פה על כל השטח, נראה במבט ראשון כמו צמח פולש, מתברר לי מאוחר יותר שהוא נזרע פה בשביל להציל ולהצליל את האדמה, הוא מונע אידוי מי התהום, איננו מאיים על העצים שגודלים פה כמו הינבוט מוסקיטו שפולש וחונק את כל הודו. ממלאים שקים לבנים בעלים, מפזרים סביב השתילים. מכירים הונגרי שעובד איתנו, לאבא שלו קוראים שאנדור, כמו סבא שלי, הוא למד יערנות,  ושם משפחתו כמו שלנו, לוקץ’. הבחור חמוד ומאוד משעשע, ואנחנו משוחחים איתו ארוכות תוך כדי עבודה, העבודה בשמש, באמצע הפסקת מים ובננות, חוזרים לעבוד, מלא קוצים שמתעקלים בבשר, חם מאוד, כל הדרך חזרה שיחה עם מתנדבת יפה בלונדינית מבלגיה עדינה ושקטה, כל כך הרבה סוגי אנשים יש פה, מכל כך הרבה ארצות שונות, שונים כל כך במראם ובאופיים, אבל משהו משותף לכולם, האכפתיות, והחיבור העמוק לאדמה.

חוזרים לארוחת צהריים מיוזעים, הולכים להתקלח במים קרים, משתמשים בסתר בקונדישינר “לא חוקי” של הימלאיה, מרגישים שעושים עבירה. בלילה מתעוררים מרעשי כרסום, עכברוש בגודל של כלב בודק את השטח, קמים לארוחת בוקר, אידלי חום מאורז מלא, לוקץ’ והילדים מתנדבים לעבוד בניסור עצים למטבח, הילדים מתלהבים סוחבים עצים, מנסרים, מוצאים גזע בצורה מיוחדת ואוספים חלקים כדי לבנות את פינוקיו, בניצוחו של אסא חדור המטרה. אני מתעוררת אחרי לילה קשה, לא מהעכברוש, אלא מעמדת השומר שקרובה אלינו לבקתה, יש כוננות ותגבור של עוד שומר, הם ישנים עם מערכת קשר בווליום מטורף, נוחרים בזמן שהקשר רועש, יש הרגשה שאני כוננית בתוך סמב”ציה, כל זה כי מודי, ראש ממשלת הודו, מגיע לביקור באורוויל, וכל האזור כמרקחה. הימים הראשונים קשים מנשוא, ואנחנו כמעט ונשברים, הרי הכי קל זה לקחת גסט האוס, לעשות ככל העולה על רוחך, אבל משהו במקום הזה מיסמר את רגלי ליער. אני עוברת התמוטטות עצבים קטנה, אחרי שלושה לילות ללא שינה, היום והלילה החום והיאוש מאיימים להכריעני, בעודי יוצאת מהבקתה אני מבחינה בחבר’ה צעירים מתנדבים מתאבקים עם שיח קוצים שמטפס על דקל, אני מתקרבת למקום ומגלה שהם מפנים אזור ישיבה ל zero waste , פינת המחזור, אני נוטלת כפפות ומצטרפת אליהם, ומשכיחה מליבי את רחמי ועיני האדומות מבכי ועייפות. אין טוב מלהשכיח כאב או עצב בעבודה קשה, כמו שיורית אמרה, עבודה זה המידיטציה שלך כל אחד ודרכו, אני חותכת קוצים ומגרפת בשמש וליבי מחייך, משתדלת לא לדבר עברית עם שני הישראלים שבקבוצה, וזה מאוד קשה כי אנחנו מתבטאים הכי טוב בשפתנו, אבל מסביבנו צעירים רבים, דוברים כמה שפות, מהודית ועד פורטוגזית, וכאן בסדהנה משתדלים כולם לדבר רק אנגלית.

מסיימים ארוחת צהריים והולכים לבריכת בוץ, יושבים על אדמת בוץ מחורצת ויבשה בצל המועט, מסביבנו צפרדעים זעירות מקפצות, בכניסה למים בוץ טובעני, הרגלים נעלמות בו, המים הרדודים חמים וככל שנכנסים והברכה מעמיקה המים קרים ונעימים, מתפרעים במלחמת בוץ ומתכסים לאט לאט כולנו בבוץ, כמו בים המלח אבל לא שחור אלא כמו חימר טרי. הולכים להתקלח, וזה לא מה בכך, להתקלח בדלי מים קרים כשכל כולך מרוח בבוץ יבש גם בקרקפת.

נוסעים לאורוויל, כל אורוויל מחסום משטרה אחד גדול, כבישים נסללים לכבוד מודי, עבודות בכביש בכל פינה, ומלא אבל מלא שוטרים. מגיעים לים, החוף המזרחי של תת היבשת, ומתאכזבים נורא, טינופת מטורפת בחוף, ערמות של זבל ושקיות ניילון, בית קברות נוצרי עם קברים טריים על שפת הים, גברים שיכורים שותים, דייגים יושבים ופורמים רשתות דייג ברכינה בשמש, עורם כקלף מקומט. עושים סיבוב רגלי קצר ברחוב kolapalayam ,שאנחנו מהיום מתחילים לקראות לו “כולם באים לים” , אוכלים ארוחת ערב מעובדת ולא טבעונית בטאנטו, המסעדה האיטלקית, חוזרים הולכים לישון, שוב לילה לבן, אני ישנה אולי שעה וגם אותה נרדמת בתום בכי מייאש, מרגישה על סף שבירה עוד שנייה אנחנו מתקפלים מפה… בבוקר ממהרת להטביע את צערי בעבודה והולכת להתנדבות בגושאלה (גושאלה בסנסקריט משמעותה מקלט לפרות), מלטפת מסרקת ומביאה להן חציר, מי היה מאמין שרפתנית כמוני תלטף פרה ותרגיש כאילו היא מלטפת גור כלבים, אני הרוסה על הפרות פה, כולנו, בכלל בכל הודו מלטפים כל אחת. הולכים לאכול ברחוב הראשי של הכפר / עיר / אוטוסטרדה / מקום לא מוגדר , שליד החווה ונקרא ה koot road, אוכלים טאלי עם כל השוטרים, קונים מתנה קטנה לנולי היפה, הילדה של דיקלה ובן, שחוגגת היום יום הולדת שנתיים .יום שישי, קבוצה של תיירים מגיעה כל שבוע לסיור, מקרינים סרט אקולוגי ויש ארוחת ערב לאורחים, מי שחדש בסדהנה, מוזמן להצטרף לסיור בהדרכתו של מייק האמריקאי, היה סיור מרתק בו מייק ענה על רבות משאלותי לגבי הייעור, בקבוצה הגדולה היו גם קבוצת נשים בגיל של אמא שלי, מקיבוץ בארי, גזעיות, שלא הפסיקו להתחלחל מתנאי חיינו כאן, הלכתי איתם הם גרמו לי להתגעגע לאמא שלי, ועצם הקרבה אליהן עשתה לי נעים הרגשתי כמו ילדה שוב.

יום שבת ונתבקשתי להחליף את האיטלקיה כריסטינה, היא מתנדבת כאן עם בנה הקטן אניר, שמציג את עצמו בשם גנאש משום מה,  ב- children land גם בשבת וגם בראשון, ואני מצטרפת ליומיים עבודה אינטנסיביים של שלוש סוות ביום, איתי גבי מתנדבת מגרמניה שהילדים כל כך אוהבים ,שרה האמריקאית המתולתלת, מעיינה הישראלית שמזכירה לי את חברה שלנו מירב, ועוד אמא איטלקיה עם בנה רפאלו הקטן, ואנחנו מקבלות שלוש קבוצות ביום של ילדים מהכפרים ליד, קבוצה אחת ילדים מהכפר הסמוך , אחת ילדים מבית יתומים בפונדיצ’רי, כל הילדים כולם בנים בגילאים שונים, אין בנות, הם מגיעים בהתלהבות, כמעט ולא דוברי אנגלית, רק טאמילית, כולם רוצים לבריכת בוץ, ומשתוללים שם שעה, ואחר כך חוזרים ומכינים סלט פירות, תה וצ’אפאטי, הילדים מדליקים אש ועצמאיים בצורה יוצאת דופן ומשמחת, גם גורמת לי לחשוב שאני לא נותנת לילדי מספיק חופש ואחריות, הם קוטפים פירות ביער ואוכלים הכל, פירות שלא ידעת שהם אכילים בכלל, אוספים עלים רבים ומכינים תה חריף אש, מעגל של שיר וריקוד ברכה, ודקת דומיה וארוחה, בסיום של כל קבוצה חלקם מחבקים אותנו במותנים לפני שהם עוזבים, חלקם משתוללים ממש, אני מוציאה בוץ מהבריכה ונותנת להם לפסל איתו בחימר, מלמדת קבוצה אוריגאמי, הם זוכרים כל שלב ושלב ומפתיעים אותי ממש. הילדים המקומיים בוגרים, צנועים,  משתפי פעולה, ומאד שמחים על ההזדמנות שלהם להגיע למקום שנועד רק להם ומאפשר להם המון חופש.

“המתנה היפה ביותר להעניק לילד- שורשים וכנפיים”

ארוחת ערב, יורית מתיישבת לא רחוק ממני, מאוד מהר השיחה מתפתחת לשיחה מרתקת על un schooling, יורית מספרת לי שהיה לה ולאבירם, עוד כשאושר היתה בבטן, חזון צנוע ליצור קהילה של “כמה משפחות בחינוך ביתי, שחיות יחדיו על פיסת אדמה, מגדלות יער, אוכל, וילדים אל החופש האין הסופי , ברוח ה”Unschooling” ,החינוך החופשי, וכל מה שהיא מספרת לי נשמע לי הכי טבעי והכי נכון שיש, שמאחורי חינוך חופשי יש הרבה הגיון. החינוך החופשי, שמכונה גם “למידה טבעית” ו”חינוך מתוך החיים”, מאמין בכך שלא צריך לחייב ילד לתבניות למידה וחינוך מסוימות. נקודת ההנחה היא שילד הוא סקרן מטבעו ורוצה לדעת וללמוד דברים חדשים כל הזמן. אותה הסקרנות היא זו שתוביל אותו ללמידה הכי חיונית, מהנה ואפקטיבית שיש, הכי טבעי, זוהי תפיסה הגורסת שהדרך הטובה ביותר להתפתחות ילדים היא לאפשר להם ללמוד בעצמם, כשהם מונעים בידי הסקרנות המולדת שלהם, ושהניסיונות ללמד את הילד מסרסים את אותה סקרנות. פתאום הכל מתבהר לי שבעצם זה קיים אצל כל אחד מאיתנו, החברה בעצם גורמת לך לחשוב שאתה שונה בתפיסתך עם אתה חושב ככה, פשוט וטבעי וזה מתחבר לי עם התגובות הלא פשוטות שקיבלתי מאנשים מסביבי שהחלטתי לגדל את ילדי עד גיל מאוחר בבית, וכשהעברתי אותם לחינוך דמוקרטי. אנחנו משוחחות על זה ארוכות, תוך כדי שטיפת הכלים ובשביל ובדרך לבקתה שלה, השיחה איתה מרתקת אותי, ומשאירה אותי עם הרבה מחשבות ורצון לקבל מהאישה הזאת עוד השראה ועוד…

עבר שבוע, ושוב פעם הגיע ערב הכשרונות והפעם לא התכוונתי להפסיד אותו בשום מחיר. עולה אוליבייר, צרפתי, פעיל חברתי בעולם, נתן נאום פסימי ואפילו מפחיד על מצב כדור הארץ והזיהום, ממש נאום תוכחה. אחריו עלתה אמא של רפאלו ונתנה מונולוג על לגדל ילד בחינוך חופשי, עלו כאלה ששרו וניגנו, תמרה נרשמה וכל הילדים עלו איתה, התביישו והתפוצצו מצחוק, מתנדב אמריקאי הוליך אותנו במעגלים עד חיבוק של כולם, שוודית צעירה הקריאה שיר שכתבה על סבתא שלה שנפטרה בשבדית, ועוד ועוד…הערב ערך כמעט שלוש שעות. פורים מתקרב, איזה כיף השנה חופש מתחפושות, שיר מארגנת לכל הקהילה בסדהנה שבוע גימודים, הישראלים מכירים את זה, האירופאים פחות, בעצם בכלל לא ולא הכי מבינים את המשחק, לנו יצא בפתק לגמד את איבון, סינית שרוב חייה גרה בקנדה, בחורה שקטה ומופנמת כך נראתה לי, יש כללים פה בגימוד כמובן, הכל טבעוני אסור להוציא כסף, איזה משחק ענק, רק חיפשתי פתח ליצירתיות, ובשבוע הקרוב אני נהנית מכל רגע לגמד את הסינית הפרטית שלי, שתופתע כל פעם מחדש, תצלם כל גימוד וגם תזיל דמעות מהתרגשות, הפכתי אותה לשלגיה ביער ואותנו לגמדים, אלונה ואני חיפשנו קליפות ביצי ציפורים ירוקות, נוצות טווסים, קוציי דורבנים, קליפות עצים ופירות להפתיעה וכך יצא. הגימוד האחרון לא צולם ובוצע ע”י אלונה בעיקר שצבעה קליפת עץ וקישתה בפרחים ועלים ועליה שקית בד שקופה וזעירה ובתוכה חרוז קדוש הינדי, חלוק אבן קטן מסדהנה פורסט, תהילים זהוב בגודל 2 סנטימטר שהבאנו מהארץ, וצדף Shiva eye.

בבוקר למחרת הלכתי לגושאלה עם אלונה, שכל כך רצתה לטפל בפרות, האפי, הפר הגבוה היה כל כך חתיך ומרשים שאי אפשר היה לא להתאהב בו, והארי הלבן אפור הנמוך מזן אחר, לא מש מאיתנו וקיבל ליטופים וסירוקים במשך שעה, הפרה השחורה שכאן חודש, לא צפויה ונוטה לנגוח פה באנשים, אז הורנו לטפל בפרות מהגדר,העמסנו חציר במתקני האכילה תמיד מסתכלים בחצי עין לכיוון המטורללת הנגחנית. בגושאלה האדמה נקייה כמו אצל רופא שיניים, הקקי של הפרות נאסף פעמיים ביום, הם מקבלות שאריות אוכל, פירות וירקות, ומסרקים ומלטפים אותם כל יום, ממש בית הבראה לפרות, אלמלא סדהנה פורסט כנראה שהן היו מוצאות את מותן ביום שיצאו מתפקוד מלא. יש שם פרות עם אוזנים חתוכות, אחת שרגלה נדרסה ועוד…ביומיים הבאים אני מתנדבת בפינת המחזור, בסידור הזולה, ואנחנו מכינים כסאות ישיבה מצמיגים ומחוטי ניילון ממוחזרים ומשוחחים תוך כדי על מיחזור ועל טבעונות, אני מתה על עידו, איזה בחור שמח, אמיתי ומצחיק. אני קודחת בצמיגים ומשחילה חוטים,פינת המחזור צבעונית ושמחה ושקיות ניילון שמגיעות לכאן נשטפות ונתלות לייבוש, כל הזבל מקוטלג, וכל בקבוק מפורק לפקק, נייר, ופלסטיק, שהוא במצב טוב או במצב גרוע, עד כדי כך מקפידים פה על הדברים הקטנים. אוכלים שלוש ארוחות טבעוניות למהדרין בmain huts  על הרצפה, על כרית בורדו עגולה עם עוד מאה ומשהו צעירים וילדים, בכל תחילת ארוחה דקת שקט שאותה מכריז מתנדב תורן בשפתו פיליפינית, איטלקית, טמילית, שוודית ועוד…ושורה ארוכה של הודעות לגבי תוכן הערבים, הסוות השונות וכו.. הילדים משתוללים בפינת הילדים למעלה ,האוכל פחות טעים להם, גם לוקץ’ מרבה לקטר, אנחנו אוכלים בעיקר ירקות ודגנים ופחמימיות מלאות, הכמות לא גדולה, אבל משביע ואנחנו יורדים מאוד במשקל, בננות ניתן לקחת מארון המטבח חופשי, ואסא כמו בנדיט מסתובב יחף בלי חולצה על האופניים, עם החבר’ה שלו, ומחלק לכולם אשכולות בננות, אלונה בפריחה מטורפת ואנחנו בקושי רואים אותה, הילדים פה מלוכדים, כמו שבט, מטפסים על עצים משתוללים ומגלפים מקלות. לתמרה יותר קשה להתחבר, כי רובם כאן בנים, ואין ילדות בגילה וההשתוללות פחות מתאימה לה, היא מרבה להתגעגע לסאני ונסגרת בעולם הספרים, מסיימת ספר תוך יומיים והחלה לקרוא ספרי מבוגרים, כרגע קוראת את “כל הדברים נבונים כמופלאים”…לוקץ’ מתנדב יומיים עם רוביק בפינת העצים, ומנסרים כל הבוקר, אסא הכין בובת פינוקיו לתפארת בעזרתו של לוקץ’ כמובן . לוקץ’ בורח החוצה כל יום להביא מים קרים, אבל אני יודעת שהוא בעיקר בורח לעשן סיגריה ולהביא לנו איזה פטיסייר צרפתי מסוכר לבן וקמח רגיל, וכל פעם שאני אוכלת את זה אני מרגישה שאני מטנפת את הגוף והבטן כואבת לי. אבירם מידי פעם מופיע בארוחות ויורית משתדלת להיות לפחות בארוחה אחת ביום, אושר הבת הבכורה, מדברת כמה שפות ועם בטחון עצמי של בת 30 לפחות, תענוג לראות אותה, והיא דוגמא חיה להצלחת האן סקולינג ממש, כל הזמן מתנדבים באים והולכים, היום הגיעה מתנדבת גדולת מימדים, עם משקפי ראיה בצורת רייבאנד טייסים, מג’וגארט שבהודו, והיא מרבה לתת פקודות במטבח, לא לי, אבל את  ההודים הצעירים היא גומרת, ואחד מהם הביט בי היום בעיניים תצילי אותי ממנה, את האמת היא ממש טיפוס ,לחיות לצד כל כך הרבה אנשים שונים ומשונים זה אתגר גדול, ולא פשוט בכלל. הדבר הכי חזק בסדהנה זה המתנדבים, שמגיעים לכאן מכל העולם, אבל מכל העולם, לא רק מאירופה, גם ממקסיקו, צ’ילה, קוריאה, סין, איראן, ואפילו דרוזי מכפר יאסיף, חמד של בחור שחשבתי שהמבטא שלו מרוסיה השחורה, עד אשר הוא גילה לי שהוא דרוזי, רק עצם ההיכרות איתם היא עולם ומלואו, ואם אתה נשאר פה מספיק זמן אתה יכול להרגיש איתם מעין חיבור משפחתי, את החיבור שנוצר בין מגוון האנשים מתרבויות וארצות שונות שבעיקר בני 20 ומשהו אי אפשר להגדיר במילים, הם מעשירים אותך, וחולקים אתך רגעים שעוברים רק בסדהנה, תוך כדי העשיה והשיחות הם ממשיכים ומלווים אותך במחשובותיך גם אחרי שאתה עוזב פה, ונצרבים לך בזכרון ולא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו מזכירים את זה או אחר חודשים אחרי סדהנה פורסט.

“אתה לא יכול להישאר בפינה של היער ולחכות לאחרים שיבואו אליך, לפעמים אתה צריך ללכת אליהם” פו הדב.

מודי הלך, והבקתה הגדולה והשווה מתפנה ואנחנו עוברים לשם בשמחה, יותר לא נשמע את השומר הנוחר, אנחנו שכנים קרובים ליורית ואבירם ושכנים של הפנאלים הסולאריים, הבקתה מקסימה ויש לנו בחוץ מבנה מאולתר שהטרמיטים מנסים למוטט של שירותים ומקלחת, דלי לשירותים, וברז מים קרים ודלי, אבל היא כולה שלנו, פיפי עושים ביער ליד הביקתה, הילדים ישנים בקומה למעלה, ולנו יש את כל הקומה למטה, ויש בבקתה מדפים ונדנדת טרזן ושולחן משיש וארגזים לבגדים ואנחנו מרגישים שם כמו בית, קירות אין, אז בלילה עוד מתעוררים מרעשים בשיחים ונרדמים עם פנס דולק עד שנגמרת הבטרייה, בשש בבוקר שוטפים את הפנאלים, כן כל יום שוטפים אותם, יותר משאנחנו מתקלחים, אז משש בבוקר, על ראשנו, יש שיחות בשפות שונות של מתנדבים, אבל זה לא כזה נורא, ואנחנו מתעוררים לאיטנו לארוחת הבוקר ולסווה השניה. אום, ים, נעמי כל היום אצלנו בבקתה, לפרקים ארוכים הילדים נעלמים, בונים ומתנדנדים ואלוהים יודיע מה הם עושים יחפים שרים ורצים, גם שלו הבת של יורית ואבירם התחילה להתקרב לאלונה.

אחר הצהריים שרה האמריקאית אירגנה מסיבה בבריכת בוץ ,הילדים מוצאים קוצים של דורבן, לוקץ’ משחק פריסבי עם כולם בבריכה, יש מוזיקה מספיקר קטן וכולם במים. אחר כך ערב פורים שיר מארגנת מסיבת פורים לכולם ב main huts , אנחנו שלוש משפחות ישראליות ועוד חמישה ישראלים בסה”כ , אבל יש מסיבה, ומי שבא בא. אנחנו מתארגנים בבית שלנו בחושך, כמובן אין חשמל ומאוד קשה להתאפר עם פנס. כולם מתחפשים להודים, כמה מקורי, ואני מאלתרת ברגע האחרון תחפושת כאילו של שיווה, רוביק התחפש לעץ, ועדי למלכת הלילה, שתי התאומות האנגליות התחפשו לירח ושמש, שגיא ושיר התחפשו לבקתת קוקוס ועוד… היה מצחיק והמוזיקה היתה נוראית, אבל שמחנו ורקדנו קצת ובעיקר היה מצחיק, עם תהלוכת תחפושות שהפכה למפגן התעמלות קרקע של שלו.

מיני הפקת פורים הודו טמיל נאדו 2018

בבוקר לוקץ’ מתנדב עם הבנות במטבח, ואני בצהריים, שמו אותי לערבב פפאיה ותפוח אדמה ואבקת עדשים ללאדו, אני בתנור העצים והעשן הורג אותי ואני דומעת בלי סוף. התנדבתי בבוקר של שבת למשמרת במטבח אבל יש לי התנדבות בבית הילדים ולוקץ’ מתעורר ומחליף אותי ואני הולכת למשמרת מהבוקר עד אחר הצהרים ב children land. בארוחת הערב אלונה מחליטה שהיא מכריזה על השקט בשפה הערבית, ולומדת את הברכה בעל פה .אני גאה בה כל כך. אסא מבקש להתנדב “אני רוצה להתנדב לעשות מדיטציה” ,למחרת יוצאים לקוטרוד, לרחוב ההודי לידנו, אוכלים סמוסה ומוצאים בטעות סטודיו של צלם, מצטלמים ברקע של טבע שמצויר על קיר. אנחנו הולכים למרכז מבקרים לארוחת בוקר קפה ועוגה, ומבלים בתערוכה על אורוויל, הולכים ברגל בחום לצפות במטרימאנדיר, מרחוק והוא נראה לי כמו גוף זר שנחת על כר דשא, מעין הכלאה של ספינת חלל עם כדור גולף שעשוי מזהב. חוזרים באוטובוס תיירים למרכז ואוכלים עוגת פאי לימון וקפה קר מתוק מידי. אנחנו כבר עוד מעט שבועיים באורוויל ולא יצאנו כמעט מסדהנה פורסט.נ מצאים ביער שלנו מנותקים מהעולם, אין חשמל, אין מים זורמים, אפשר להטעין מכשירים חשמליים במקום אחד רק שעתיים ביום, הקצבה מהלוחות הסולאריים בלבד, אז אין סרטים אין מחשב וכמעט תמיד אין בטרייה בטלפון.

הילדים כחבורה אחת מגובשת בונים עגלה משחקים למעלה במיין האטס, מתנדנדים, ים אום מתן נעמי תמרה אלונה ויסמין. שעות שלמות אנחנו לא רואים ולא שומעים אותם, אין מכוניות יש יער, טבע וחופש. תמרה ואלונה ואפילו אסא מתחילים להשתתף בהגשות של הארוחות, ומחלקים לכל מתנדב צלחת אוכל. קיבלנו פעם ראשונה גימוד מהגמד הארופאי שלנו, חצי קוקוס חתוך לקוביות ולב קטן מאבטיח. בארוחת הערב אסא לא רצה לאכול את האוכל והתחיל לבכות, יורית הזמינה אותו לאכול אצלה לחם עם טחינה וסירופ אגבה ,לוקץ’ ואסא חזרו וסיפרו שיורית ואבירם גרים בבית דומה לשלנו והמטבח שלהם בחוץ 12 שנה. וזה רק הגביר את הערכה העמוקה שלי כלפי הזוג המיוחד הזה. יורית שואלת את אסא איך היער? אסא עונה לה “זה לא יער זה גסט האוס”.יורית צוחקת.

“מלאכים יכולים לעוף רק מפני שהם לוקחים את עצמם בקלות” אלן וואטס.

בבוקר אני מכינה לאיוון גימוד ונוסעים לטירוואנמלאי, היום זה ליל ירח מלא ואנחנו נוסעים להקפות של ההר הקדוש, בדרך מתפנקים בבית קפה ברמה אירופאית שנקרא bread and chocolate, קפה קר, לימונדה, מאפה תרד וגבינה, מאפה עלים ממולא בתותים, ארוחת בוקר ביצים עלומות על טוסט ריקוטה ארוחה מעולה. בתום הארוחה אני מרגישה בחילה, מזמן לא אכלתי כל כך הרבה על הבוקר…. מגיעים לטירו די מהר. מחנים את האוטו בסאן-שיין, הגסט האוס הקודם שלנו, ולוקחים ריקשה ומתחילים את הסיבוב, חשבנו לעצמנו שרק נטעם את האווירה, ומצאנו את עצמנו מקיפים את כל ההר, 16 ק”מ, רצוף מי היה מאמין ממש טרק. בדרך עוצרים כל כמה זמן לאכול, לקריאת קלפים אצל מגיד עתידות עם תוכי שפותח בקלפים לילדים, לאסא יוצא קלף של ישו ומכה הקדושה, המגיד עתידות אומר לאסא שהוא הולך להיות ראש ממשלה, יוצא מזה שכל פעם שאסא יראה את דמות ישו מעכשיו הוא יזכיר שזה הוא, ומה יהיה? (חברת ילדות שלי מהמושב חן, הכניסה לו לראש שהוא יבנה את בית המקדש כי הוא אסא משושלת יהודה) אסא מתחיל במונולוג על בית המקדש עם לוקץ’ “אני לא אבנה את בית המקדש, אני אגיד לאנשים שיבנו.” וממשיך “אני לא יבנה בית מקדש רגיל כמו שהיה פעם, אני אבנה אותו מזהב טהור”. כל הדרך עשרות מגדי עתידות שפותחים בקלפים עם תוכי ואפילו אחד שפותח בקלפים עם שרקן. עוצרים בצ’אי של הזקנה, מצטלמים עם באבות, ריחות של קטורות באויר, מקדשים בכל כמה מטרים, פוג’ות וסדואים, באבות כתומים, ריח של שריפת עצים וטיגון, מוזיקה מכל מקום ואנשים מתפללים, אוהלים שמציעים לכל הצועדים ארוחה חמה חינם, מזכרות דתיות וצעצועי פלסטיק זולים, כולם רוצים לצלם את הילדים סלפי כל הזמן, מצעד הבאסטות והאוכל ואנחנו אוכלים הכל בדרך, תירס, צ’אי, בוטנים, זוקיני טמפורה, לביבות, גלידה מה לא. כמויות של אדם משפחות צעירים וזקנים, הולכים בתוך העיר, כואבות הרגליים, תמרה מתבכיינת, הולכים משלוש בצהריים עד עשר בלילה, אזור של קילשונים שבחודם נעוצים לימונים, כל הכביש מלא בלימונים שאנשים דורכים עליהם ומתפללים ,ריח חמוץ מתוק משכר של ליים באויר, כולם נוגעים באש, מלא קבצנים, אנחנו צופים בטקס במקדש כולם לבושים ירוק שורפים בובה של תינוק ירוק, לך תדע למה. כולם יחפים, ירח מלא מלווה את הצועדים, עשינו את זה נגמר, מותשים אנחנו מהלכים לכיוון האוטו בפקקי אין סוף של אוטובוסים שהביאו רבבות של אנשים, בצידי הכביש דאבות של אידלי על נייר פרגמנט, הגענו לאוטו גמורים, אנחנו משתחלים מהעיר חזרה ליער בדרך אנחנו שומעים תיפוף מטורף ושירה, אני מתלהבת ויוצאת מהחלון במחיאות כף ושרה איתם, מתברר שזה הלוויה של אשה מתה בארון שקוף… הודו כמו ביצת הפתעה.

חוזרים בדרך משובשת חושך, כולם על אורות גבוהים, שעתיים וחצי לאורוויל ומגיעים ליער בשתיים בלילה לתנומה קצרה, וכבר בבוקר קמים, היום חג ההולי, חג הצבעים שמסמל את ניצחון הטוב על הרע, שנחגג בצפון הודו בעיקר, נאמר לנו שיש חגיגות צנועות בפונדי, אי אפשר לפספס, לובשים בגדים שאפשר להרוס נוסעים לפונדי לראיינבו נגר, שכונה הודית, מגיעים ואין כלום כמו יום חול, הולכים למסעדה מאוכזבים, לפחות האוכל מעולה, מסיימים לאכול ויוצאים החוצה, חבורה של גברים משתוללים זורקים אחד על השני אבקות צבע זוהרות, מצטרפים אליהם והם ממלאים אותנו בצבע, ואת כל האנשים ברחוב, כולם חברה מהימאצ’ל פארדש, רק אסא סירב להשתתף בחגיגה, אינדבידואליסט שכמוהו, היה מצחיק, אדיר ופיצוי על דרום ללא הולי, כשחזרנו ליער כולם היו מרוחים בצבעים טבעיים על הפנים אדום וצהוב, לא זוהר, ונראה היה כאליו נשפך עליהם קטשופ וחרדל, שום סיכוי כי בטח הצבע שהם עשו היה בריא יותר.

יום שישי וקבוצת מבקרים מגיעה כהרגלה לסיור, השבוע הגיעו איילת ויונתן ושלושת ילדיהם שהכרנו בהאמפי והיה כיף מאוד להיות במחציתם, הסרט האקולוגי היה קשה וארוך והתעסק בטבעונות , לפחות היה קינוח מתוק וטעים של אידלי שוקולד טבעוני שהמתיק את האוירה, בהמשך הערב יושבים עם יורית שלו ואושר ומשוחחים ארוכות. שבת, נוסעים חבורה של עשרים איש, שעה מסדהנה בשיירה ארוכה לבריכת המחצבה, בריכה שחצובה בסלע אפור מימיה טורקיז וצלולים, איתנו באוטו קארל צרפתי בן 21 מצחיק שמנסה ללמוד עברית הוא יושב קדימה עם אסא על הברכיים, שנהיה במים הוא ינסה לעשות גלגול בקפיצה, שהוא יצא מהמים ויגיד “ככה ככה פליקפלאק” במבטא צרפתי כבד, מטבע לשון שתלווה אותנו מכאן ולהלאה, היה מופלא למרות החום הקשה, בדרך קונים פירות ירקות ועשרות אידלים בלי סוף, איתנו בלגית צרפתים הודים ומי לא, אבל הישראלים מבנינו חמישה מבוגרים וילדים כמובן מארגנים הכל, יש משהו מיוחד בישראלים שאי אפשר להתעלם מזה, לוקץ’ פעם סיפר שאיזה רוסי אמר לו שישראלים הם כמו דשן, מטרתם בעולם להפרות ולהעשיר את כולם, אבל כששמים יותר מדי דשן במקום אחד, הכל נשרף.

הגיע סוף סוף תורי להכנס למאטרימאנדיר, ההרשמה ארוכה ויש לחכות כמה ימים, גם אין להכניס ילדים מתחת לגיל 10 אז הצטרכנו להתפצל לנאגלות, לוקץ’ הלך עם אלונה לפני כמה ימים, ואני נשארתי עם הקטנים, ועכשיו אני הולכת לבדי איזה כיף וגם חופשיה ממצלמה ופלפון גם ככה הצילום אסור, כבר בחנייה אוגוסטה מתנדבת כבת 60 מלוקסמבורג הצטרפה אלי לסיור ,הזמינה אותי לקפה ועלינו על אוטובוס תיירים כמה קילומטרים לכיוון המתחם. המאטרי מאנדיר בטמילית הינו ‘המקדש של האם’  והוא מבנה עגול, עצום בממדיו, במרכז גן ירוק רחב ומטופח ולצידו עץ באניאן עתיק שהוא נקודת הציון לבנית המרכז, משמש כמבנה רוחני של מדיטיציה והתבוננות, המבנה מצופה דיסקיות זהב צפופים, בנייתו לקחה 37 שנים. הוא מוקף שתיים עשרה עלי כותרת. והם כניסות לתוך אולם המידיטציה שהוא החדר הפנימי שמכיל את כדור הקריסטל הגדול ביותר בעולם, דרכו עוברת קרן שמש אחת שמאירה את כל החלל, החלל בגובה 30 מטר וכולו לבן והוא מסמל את מרכזה ולב ליבה של אורוויל. כשנכנסים למתחם אסור לדבר, מוליכים אותנו לאחת הכניסות לתחתית הכדור שאליו מתנקזים מים ממפלים שנשפכים ממדרגות שיש לבנות, כדור הקריסטל במרכז, נכנסים לאולם ועולים בספירלה לבנה, הכל לבן, נראה לרגע כאילו אני צועדת בחללית של אנטפרייז ותכף ספייק יבוא מולי עם אוזניו המחודדות וחולצת גוף צמודה מידי, מלבישים על רגלינו גרבים לבנות כשלג, האולם ענק וחשוך רק הקרניים שפוגעות בבדולח מאירות את האולם הלבן והגבוה וחלקקי האבק רוקדים לאורך הקרניים כמו אבקת קסמים נוצצת, שקט כולם מודטים ואפשר לשמוע נשימות של מישהו שהוא בקצה השני של האולם, חוויה עוצמתית ללא ספק גם לציניקנים מאיתנו, הכל מתנהל עם סדרנים בלחישות ובסדר מופתי. יצאנו החוצה לסיור בגנים ע”י בוב, אנגלי אורוולי כבן 70, ונחנו מתחת לעץ הבניאן העתיק. כולם באים לאסוף אותי ממרכז המבקרים לארוחת צהריים באורוויל בייקרי, שם אנחנו פוגשים את הזוג הברזילאי מהאמפי ואת איילת ויונתן כיד המקרה. נוסעים לסיור לסוואראם, חוות כלי הנגינה באורוויל, מפעלים לבניית כלי נגינה בשתי מבנים קטנים, וחצר עם אינסטרומנטים וכלי נגינה גדולים ומעניינים מאוד שעשויים מקפיצים, צינורות, מיתריי מתכת, ומוטות ברזל, הילדים ואנחנו כילדים, מנגנים ומגלים צלילים בהנאה גדולה, והולכים לחנות כלי הנגינה המדהימה וקונים לנו כל מיני כלים שבטיים שעשויים מתרמילים ומבמבוק.

נוסעים לדאבה בפונדיצ’רי לאכול אוכל הודי דרומי דוסות ואפאם, מיץ ענבים סחוט וסודה לימון שמגיעה אלי עם מלח כמון וצ’ילי, שכמובן לא ביקשתי אבל זה היה מעולה. משחק הגימוד נגמר, ואיוון ניגשת אלינו בדמעות וחיבוקים ואנחנו יושבים ומשוחחים איתה ארוכות, על סין על טבעונות על ישראל, מצאנו לנו חברה לחיים, איבון מתנדבת פעם שניה בסדהנה פורסט והיא שפית לרוו פוד. היא מספרת לי שיש לה ארבעה אחים, והם מאזור כפרי בסין, ומשפחתה שילמה כסף כדי להביא יותר מילד אחד לעולם. איוון אומרת לנו שהיא מקנאת בנו הישראלים, שאנחנו נראים אנשים כל כך מאושרים. אני מתעוררת בחמש וחצי להתנדבות בוקר, אחרי מתיחות וחיבוקים מביכים, לפחות בשבילי, תורן הבוקר מודיע שאין היום התנדבות וכולם מוזמנים למאיין האט לשיחה עם אבירם, יושבים על המחצלות ומשוחחים ושואלים שאלות, על אן סקולינג, הקשר לארץ, ועל טבעונות, שיחה פתוחה מרתקת ונעימה כל כך, אני שואלת מספר שאלות והחשובה ביניהם, אם הוא לא חשב פעם להחיות את יער האלונים בארץ לפני שהוא בא לאורוויל, אבירם מסביר לי שהוא לא מרגיש לישראל יותר משהוא מרגיש למקום אחר, טבע זה טבע ולא חשוב רק במדינה שלך, אני מתקשה להבין את זה, זה ברור, ואמשיך לשוחח על זה איתו מאוחר יותר בארבע עיניים. איזה איש מיוחד, מסור, כריזמטי, נעים הליכות, ואמיתי. משפט ממשנתו על החינוך: ” אנשים יבדקו רכב מאה פעם לפני שהם יקנו אותו, אבל את הילד ירשמו לבית ספר הקרוב למגוריהם, בבית ספר שעובד בשיטת לשנן ולשכוח וללכת מכות בהפסקה ולשנוא את הלימודים”. השיחה אורכת כשעתיים, אבירם מספר שהתפקיד שלו בסדהנה הוא לבלבל אותנו, עוד מעט נעזוב והמשפט הזה יהדהד בתוכי ואבין בהחלט שהוא הצליח במשימה הזאת איתי לפחות.

אחרי ארוחת הבוקר הילדים מסתובבים חופשי, יוצאים מהחווה ומגיעים עד לכפר ליד, והיום הזה גולש למלא שיחות עם אנשים מעניינים לאורך כל היום, על החיים על טבעונות ועל ישראל וגם עם איראני שהגיע לביקור של יום עם בת זוגתו הצ’יליאנית. אנחנו מתכוונים לעזוב ולהמשיך הלאה לתמרה קשה, באחד הרגעים שאני איתה לבד בהאטס היא על ערסל קוראת ספר היא אומרת לי” אני מרגישה שונה מאחרים”. והיא מרבה להיות בספריה, לוקץ’ בורח מהחווה לפחות פעמיים ביום, רק אני אסא ואלונה פורחים פה, אבל לוקץ’ לא מוצא גסט האוס אז מחליטים בנתיים להישאר, משפחה ישראלית חדשה הגיעה עם חמישה ילדים, יוני וטל ממיתר, אני קמה בבוקר להתנדבות בוקר ומצטרפת להשקיית העצים ביער עם משפכים, יחד עם יוני ואיוון, איוון מבחינה בחולצה של free tibet שלי ושואלת למה אני לובשת אותה, ומתחילה שיחה בנינו על העם הטיבטי ואני מגלה שלמרות השכלתה היא כמעט ולא יודעת כלום על כיבוש טיבט ומעולם לא שמעה על דרמסאללה ושזה משכנו של הדלהי לאמה, ואני משביעה אותה שלפני שהיא באה לישראל לבקר שתבטיח לי לנסוע לדרמסאלה, שהיא מוכרחה. אני נפרדת ממנה אחרי הארוחת בוקר היא עוזבת וחוזרת לסין, וגם מרוביק ומשפחתו שעוזבים היום בדרכם לתאילנד ונוסעת לגסט האוס לבד, ללילה עם חשמל ואינטרנט לסיים את הפוסט שלי, וקצת להיות עם עצמי, כולם מלווים אותי לארוחה של מטעמים אסורים ואני מגיעה למתחם שנקרא ניו קריאשן, שמנהל אותו איש זקן צרפתי שנראה באחרית ימיו, נראה כמו קיבוץ עם מבנים, מדשאות, בית ספר, ברכת לוטסים מרהיבה וגשרון עליה, עצים ענקים ושורשי אויר. מוליכים אותי לחדרון פצפון בבינין דירות קטן בין 2 קומות, יש לי שרותים, מקלחת, כיור, וברז וקירות לאחר שבועים זה נראה יקר מפז. אני יושבת בכל זמני על המחשב וכותבת, בחוץ במרפסת כולם מדברים צרפתית, באורוויל יש יותר צרפתים מצרפת זה בטוח, לאחר כמה שעות אני יוצאת עם הלפטופ לבית קפה וממשיכה גם שם לכתוב. יום רביעי היום  ואני כותבת רצוף עד 12 בלילה ומסיימת את הבלוג, הפסד הגדול שלי של ערב כשרונות, ואני מקבלת סרטונים מצחיקים של מדיטציית פוגו, תרגיל התעמלות קרקע של שלו שאני עזרתי לה באלמנטים, ונגינתה של יורית באקורדיון ועוד כל מיני ומרגישה פספוס. בבוקר  מכירה את שכני הצרפתיים המאוד נחמדים, ג’אן הפסל שהכין עם ילד שגר בקומה למעלה פסל מחימר וירקות, ואשתו הנכה הציירת.

כולם מגיעים לבקר, ואני ולוקץ’ מתחלפים, אני חוזרת עם הילדים ולוקץ’ נשאר יום אחד לנקות את הראש, אני חוזרת ומספיקה לראות את איוון שנייה לפני שהיא עוזבת ומצטרפת אליה לעולם הילדים, הגיעה קבוצה של ילדים מוגבלים ברמות שונות, והם שובים את ליבי, רוקדים, שרים ומאושרים ושם אני מנהלת שיחה עם פטר ההולנדי שהגיע עם בת זוגתו להתנדב בסדהנה פורסט שנה. אחרי הצהריים כולם הולכים לבריכת בוץ ואחרי זה מקלחות וארוחת ערב, יום חמישי היום, ואין בסדהנה ארוחת ערב, דיקלה מתנדבת לבשל לשלושת המשפחות ולזוג צעיר מגרמניה, שהבחורה כותבת בלוג איך לטייל בהודו בתקציב זעום.

לפני השינה טל ואני משרות כמויות חומוס גרגירים למאה ומשהו איש, מחר יום שישי, והתנדבתי להיות השף לארוחת הצהרים המסורתית, חומוס, כולם מחכים לזה כל השבוע. לילה בלי לוקץ’, קשה, המון רעשים בלילה מאוד לא נעים, ואני נרדמת עם פנס דולק לכיוון השיחים וקמה מוקדם ישר למטבח, יש לקלף המון שום, לרשותי כשמונה מתנדבים לעזרה במטבח לבשל צהריים ל 120 איש, את האמת מלחיץ! במיוחד בזמן המועט, אנחנו מכינים כולנו בעזרתה של טל בעיקר חומוס מעולה, חומוס גרגירים מתובל, סלט ערבי חתוך דק עם תוספת כוסברה בצד, כרובית מבושלת ומוקפצת עם רוטב טחינה עם ג’אגרי ופיקלס הודי חריף (בשינוי גרסה לרוטב טחינה דבש ואמבה שאני עושה בארץ שטעמתי במסעדת האחים בתל אביב), סלט גזר חי מתוק עם מיץ תפוזים ואננס לקינוח, ופורסים לחם ממאפיה באורוויל. היה קריעת תחת ומלחיץ לסיים בזמן, שני צרפתים שמו מוזיקת רקע ישנה וטובה והיתה אוירה של מטבח בקיבוץ, הארוחה יצאה מעולה, לכולם היה טעים וכולם לא מפסיקים להחמיא לי, הלך כמעט 10 קילו גרגרי חומוס, אני מחוסלת.

מסדרת את הביקתה, כן גם פה מסדרת לפחות פעם ביום זה עושה לי סדר בראש, מזל בתולה אני אין מה לעשות, מקלחות לכולם תמרה ואסא מתקלחים כמעט לבדם, ועוד במים קפואים כשבחוץ חושך וקריר (לא יודעת אם אי פעם אפשר להתרגל לזה). העין שלי מאוד כואבת ומאוד נפוחה, שיחה ארוכה עם עידו ובסל הדרוזי מכפר יסיף מרתקת ונעימה כל כך. היום יום שישי ארוחת ערב יציקה, סרט על בעיות מים בכפרים במרוקו, לוקץ’ לא מרגיש טוב, יש בנינו נתק, סדהנה הוא לא מקום כל כך זוגי בלשון המעטה, וגם לא בדיוק משפחתי, הכל נטמע ומטשטש קיבוץ כזה של שנות ה-50 מצד אחד ומצד שני אין קשר.הולכים לישון מוקדם וכרגיל ישנים גרוע, מרעשי היער שעוד לא התרגלנו אליהם וגם כל הזמן יש ברקע מאיפשהו רחוק מוסיקה של מסיבות הודיות קולניות בכל שעה נתונה בלילה, שזה משגע את השכל ממש. בבוקר קמים ונוסעים לאורוויל בייקרי אוכלים ושותים קפה ובריוש ענק ונוסעים לסיור בסוליטיוד-  Solitude חווה חקלאית אורגנית, על פי עקרונות הגידול של פוקוקה, שבנויה על עקרונות הפארמה קאלצ’ר נקראת שיטת “no farming” מגדלים כמה סוגי צמחים באותה חלקה, עצים, שיחים וירקות, לא הופכים את האדמה, הפוך מכל מה שמכירים, מאוד מתמזג עם הטבע והמחזוריות שלו, המקום מרשים, בכניסה אנחנו רואים שיותר מעשר חבר’ה מתנדבים מסדהנה מחכים גם להכנס לסיור, קרישנה בשמו הלא אנגלי עם לונגי על הראש, אדום פנים, ולונגי קצר במותנים, לוקח את כולם לסיור בין הערוגות ובמבטאו האנגלי הכבד מספר על מאדר נייצ’ר (במבטא ליברפולי כבד), על עשבים שהם מזון סופר על. קרישנה הוא חתיכת טיפוס ססגוני , נשוי להודית , צועק בטמילית לכל הכיוונים,  אחרי כל סרפד שהוא לועס הוא מזכיר לנו שאי אפשר להשיג את זה בסופר אלא רק אצל הזקנה המקומטת הכפרית שיושבת עם ערימת עלים לא מזוהים ליד ערימת זבל ברחוב , הוא הולך בחווה ואוכל כל עלה שהוא עובר לידו, מכיר לנו את כל התועלת שאפשר להפיק מכל עץ ועץ, למשל שעלי גויאבה ומנגו טעימים ומאוד בריאים להוסיף אותם לסלט, בתום הסיור המרתק בחום קופח אנחנו מתענגים על ארוחה טבעונית מהחווה, צ’יפס מבננות ופפאיה טרייה ועוד…ושתייה מעלים שגדלים במקום ופרחים שצובעים את נוזליה.  בקיצור , הוא טוען שאיבדנו מזמן את הקשר לאדמה ואין לנו מושג מאיפה האוכל שלנו מגיע , הוא צודק , היה לא פחות ממעולה!. את הכלים במסעדה של קרישנה שוטפים לבד(בכל מקום באורוויל מפנים ושוטפים כלים גם בבתי כקפה ומסעדות).

“אני חושב שלהחזיק באדמה ולא להרוס אותה זו האומנות היפה ביותר שמישהו אי פעם יכול לרצות להיות הבעלים שלה” אנדי וורהול

לוקץ הלך לשטוף אוטו, ואני כותבת הקדשה וציטוטים על יער על גבי הפינוקיו של אסא, מתנה ליורית ואבירם, ואנחנו הולכים לביקתה שלהם לתת להם את פינוקיו, הם נורא מתרגשים ואני יושבת לשיחה עם אבירם על פוליטיקה, מדינת ישראל, יער האלונים הנעלם והחיים עצמם. בארוחת ערב שיחה עם עם אמריקאי שלא מפסיק להתלהב מהחומוס, שפתאום מתחיל לדבר איתי בעברית ומתברר שהוא יהודי מפלורידה שמתגעגע לשסק ובת זוגו מפורטוריקו, אנחנו לקראת עזיבה ומתחמשים בסרטים אני מורידה ומעלה מיוני סרטים, מקלחת אחרונה בקור ובחושך, קומפרסים לעין אני נראת זוועה העין שלי נפוחה ואני מלאה בחצ’קונים. יום אחרון, אורזים ונוסעים לארוחת בוקר הודית מעולה בפונדיצ’רי ולבית חולים לעיניים מהטובים בעולם (כך אומרים), יום ראשון הבית חולים ריק, בכניסה חדר מדיטציה ורוד עם תמונות של האב והאם, המתנה ארוכה ואני עוברת בדיקת ראיה ואז בדיקת רופא צעיר וחמוד שקובע שיש לי זיהום בעין נותן לי טיפות  ומשחות. חזרנו ליער, ולוקץ נסע להביא תרופות ואידלי אני ממשיכה לארוז, ואני ואלונה הולכות לראות את הפרה החדשה שהגיעה לגושלה ולקדם את פניה. צופים באנני הסרט המקורי הישן, לילה אחרון, העין מגרדת לי אימים, קמים בבוקר ואורזים, מנקים, אסא רץ בכל שבילי החווה וצורח מבכי שהוא לא הולך, ולא עוזב את ים ואום שהלכו לקוטרוד, הוא רוצה להפרד מהם ומחכה להם שיחזרו, כולנו מחכים והם חוזרים ויש חיבוקים ונשיקות, נפרדים מדיקלה וטל ויוני ומיורית ושליו שממליצה לי להשתין על היד ולשים כל בוקר על העין. יורית אומרת לאסא שהיא שומרת לו על איש העץ עד שיחזור, ואסא מסתבר שקולט לא מעט מהסרטים האקולוגיים באנגלית שיש כל יום שישי במיין האטס, שבו אבירם מספר שהחלום שלו שיהיו עוד ועוד חוות כמו סדהנה פורסט, ואומר ליורית דקה לפני שאנחנו עולים לרכב “שאני יהיה גדול אני רוצה לחזור לסדהנה פורסט, אבל אני מפחד להתבלבל אם יהיו כל כך הרבה…איך אני אדע למצוא לאן לחזור”.

נפרדים יותר מכולם מהיער ומסדהנה, מהמקום המופלא הזה שהיה לנו בו לא קל בכלל, שהציב לנו התמודדיות עם חום ולחות גבוהה, תנאי שדאות שלא חלמנו עליהם, מבחן אישי זוגי ומשפחתי, התבוננות עמוקה על החיים ואל תוך עצמך. החיים בסדהנה פורסט תובעים ממך מודעות סביבתית גם שאתה עוזב את היער, היער לא עוזב אותך, אתה ממשיך לגדול והוא בתוכך מנהל איתו דיאלוג, מנהל דיאלוג עם עצמך מודע יותר לטבע, לסביבה שלך, שפועמת בך חזק מתמיד כאילו חיברו לה מגבר, אתה יוצא עם חזון שאתה מרגיש שאתה חייב להפיץ את בשורתו, שנטועה בין שבילים אדומים, ועלי אוקשייה כסופים, בעיר קטנה גדולה בדרום הודו, אל העולם כולו.

“הדרך הנקיה ביותר אל היקום, היא דרך שממה מיוערת”. ג’ון מיור