“כל הבתים שם היו עומדים בשורה ובית זה יצא מחוץ לשורה. רחוק קצת מן הרחוב ועולים לשם במעלות של אבן, ואבן גדולה היתה לפני הבית ומעין גינה קטנה היתה מאחורי הבית, ומשם מזדקף כמין הר ומאחוריו סוף העולם”      ש”י עגנון

אז איפה הפסקתי… אה, יצאנו מדארג’אלינג לכיוון הסיקים, כשלוש שעות נסיעה בהרים מתפתלים בירוק ודגלי תפילה צבעוניים, מלאים בסקרנות לגבי המדינה הקטנטונת והמבודדת הזאת, מרגישים שמתקרבים למקום שונה לגמרי, עוברים מעל נהרות וגשרים, אין כל כך דרך מסודרת, מגיעים לביקורת גבולות, עושים פרמיט ומקבלים חותמת בדרכון בפעם הראשונה בתוך הודו, אנחנו בסיקים, מרגש! (הערה: למדינת סיקים אין כל קשר לדת הסיקית שרוב מאמיניה גרים בפאנג’אב, סיקים היא ממלכה בודהיסטית עתיקה שהצטרפה להיות חלק מהודו רק בשנות ה-70), מתחילים לטפס ונתקלים במחסום, הדרך חסומה ממפולת הרים, עומדים חצי שעה מחכים ששופל יפנה את הסלעים, הדרך נפתחת ואנחנו ממשיכים לנסוע בעמקים תלולים וצרים מלאים במפולות ומחסומים, בדרך קוראים על נדב בן יהודה שנפל פה לפני כמה ימים בהר קאנגצ’נדזונגה (שם לא נתפס), ההר השלישי בגובהו בעולם, ולא מאמינים איזה סיפור מטורף.

הקלאץ’ מראה סממנים של מוות, מנסים להמשיך לנסוע וזה נהיה בעייתי מאוד מרגע לרגע ואנחנו בדרך צרה והתנועה ערה מאוד. וזהו נתקעים סופית, בדרך פלא כמו שיכול לקרות רק בהודו, בכניסה למוסך, מכונאי בן 15 חורץ את גורל הקלאץ’ ומפוצץ לנו את המצבר על הדרך ומודיע שאין לו מושג איך לטפל בזה. אנחנו תקועים בשום מקום בעלייה באמצע ההר, שני מקומיים מקסימים והיחידים שיודעים אנגלית באיזור נחלצים לעזרתנו ונשארים איתנו חמש שעות לכל בעיה שתהיה, הם מביאים מכונאי מוסלמי מהעיר הקרובה שאיכשהו מוביל את האוטו אליו למוסך, איכשהו?..עכשיו נסביר, את המכונאי הביא ביסווה, אזרח שבסה”כ תיקן את האוטו שלו במוסך, והוא נחלץ לעזרתנו ונסע יחד עם לוקץ’ להביא את המוסכניק מגזינג העיר הקרובה, ואנחנו נשארנו בצידי הכביש עם שבעה מוסכניקים שלא מדברים מילה באנגלית, עם ציפורים כחולות שמנתרות בשיחים, ובחור לא שפוי שצועק שהוא מנצח, והוא מלך, ונשכב על הכביש ליד אלונה, ואנחנו יורדים לקיוסק שנראה כמו מלונה, קונים עוגיות ומיץ ומעבירים את הזמן עם הקוביה ההונגרית ממונאר, לוקץ’ חוזר עם המוסכניק בן דוד, הוא פירק מהאוטו של ביסווה את המצבר והניע איתו את האוטו שלנו. כבר חושך, אנחנו נוסעים עם ביסווה באוטו שלו, בלי לוקץ’ ובלי מצבר, על צלע ההר עפות גחליליות ועל מנורת רחוב חגים אלפי פרפרים ואני מתמלאת אופטימיות ומבינה שמישהו שומר עלינו מלמעלה, הנסיעה היתה פחות מרגיעה כי היא היתה תוך כדי ירידה יזומה נגד כיוון התנועה בהר עד שהאוטו הניע, ואז בלי לעצור עד לעיר הקרובה, שם ביסווה לוקח אותנו למסעדה בתוך בית, בלילה, מעיר את כולם, במסעדה מגישים רק בשר חזיר וביף וכל השכונה באה לראות אותנו אוכלים צ’אומין חריף אש ולגעת בתלתלי הזהב של אסא. איך שאנחנו נכנסים לעיר תמרה מעירה “יש פה ריח של עוני”. לוקץ’ בינתיים בסרט משלו עם המוסכניק, הם מניעים את הג’יפ עם הסטארטר ישר בהילוך שני בעליה ללא קלאץ’, הם נוסעים 5 ק”מ וכל פעם שבא אוטו ממולם נכבה להם המנוע והם מתדרדרים אחורה ומתניעים שוב, בדרך נס הם לבסוף מגיעים אחרי שעה וחצי, מרחק של 10 דקות, הם מגיעים למוסך וביסווה מסדר לכולנו מונית, לוקץ’ מארגן לנו הום סטיי בכפר קטן חצי שעה משם שדיפקט מדרג’אלינג המליץ לנו עליו, ואחרי 5 שעות ביסווה נפרד מאיתנו בלחיצת יד ואפילו לא מוכן לקחת כסף על העזרה, איזה איש נדיר. עולים למונית פיצית עם כל התיקים שלנו בגשם שוטף, צפוף התרגלנו לג’יפ, ומרגע זה התנתק לנו האינטרנט לעשרה הימים הקרובים. אנחנו במערב סיקים, לילה, מגיעים לכפר בשם דאראפ, רבע שעה אחרי העיירה התיירותית פלינג, ההום סטיי מושלם כמו באגדות, והאנשים מאירי פנים, באים לאסוף אותנו מהרחוב עם פנסים סולריים, אוכלים אוכל טעים ומתמוטטים לישון. בבוקר קמים ומבלים יום בנעימים, מתחילים את היום עם ארוחת בוקר מסורתית בכלים מברונזה, סוג של פנקייק מקומי, פאראנטה וקרד (דאהי בהודית משמע יוגורט) וקוטג’ פיקלס(המצאה גאונית כמו קרזנט הונגרי, מטבל גבינה אבל חריף אש ותמרות עשן) ותה מעולה בספל מצויר עם מכסה צבעוני עם דרקונים סינים הכל מוקפד. הילדים משחקים במונופול שיש במקום, על תמרה עולה עלוקה, אלונה לומדת. הולכים לסיבוב בכפר, כל הכפר עוצר מלכת ומתבוננים בנו. לוקץ’ מתגלח ואנחנו קונים עוגיות, כי רק זה מה שיש לקנות, ואנחנו הולכים למסעדה של “מומו שילשולים” ונודלס ובירת מקומית חמה וחזקה מאוד (בכפר שתי מסעדות אחת ליד השניה ויש שם רק מומו וצ’אומין אחת נראית כמו מוסך והשניה כמו פנצ’רייה) אני קונה צ’וקולוקים (צ’יפס ועוגיות נשבר הז….) ומלטפת ילד מפגר, אמא שלו בחנות מחליפה לו חיתול ומסבירה לי שהוא בן שש והוא נפגע בלידה כלא קיבל חמצן, אמרתי לה שהבנתי את זה לבד, ושיש כאלה בארץ, אז היא מסתכלת עלי ושואלת אותי אם הוא יהיה בסדר, אם הוא יבריא??? אני אומרת לה שלא ממה שאני יודעת, אבל שתתנהג אליו כמו ילד רגיל, הכי טוב בשבילו לפי דעתי ודמעות יורדות לי מהעיניים, בלי נוזל שלא תראה. היא ממשיכה לחתל אותו ומודה לי. כל הכלבים של הכפר מתאספים ומלווים אותנו לגסט האוס וגם חמישה ילדים מתווספים אלינו ומבקשים להתלוות אלינו, כולם משחקים בגינת ההום סטיי שלנו מונופול ואני מנהלת שיחה עם זוג מקראלה, אחת הילדות מטפלת באחותה הקטנה כמו אמא, האמא עובדת בשדה וילדה בת שבע מטפלת בילדה בת שנתיים יום שלם לבדה, לא יאומן. סיווה בעל הבית נתן לנו חדר נוסף להתפנק כי המקום ריק, אחרי הארוחת ערב אלונה לא נותנת לנו לפרוש לחדר לבד ועושה סצנות, ואסא מתנהג נורא, נרדמתי מיואשת ומעורערת משני הילדים האלה.

על הבוקר לוקץ’ נוסע למוסך, הילדים לומדים ומשחקים עם הגורים, שלישיית גורים שחורים חמודים של טיטי הטרייר הטיבטית האישיות הכובשת הזאת, והיא מזכירה לנו את מנאלללל , כלבתנו האהובה ז”ל (טרייר טיבטי שימש אלפי שנים נזירים טיבטים בטיבט והוא כלב מזל, ואפילו לדלאי לאמה יש אחד שמלווה אותו במסעותיו). קונים בתי מלון במונופול, רבים ושותים תה, לוקץ’ חוזר עם האוטו, הגיעו החלקים ממוסך מהינדרה המורשה והוחלף קלאץ’ חדש ומצבר חדש, הפועלים השאירו את כל האוטו מלוכלך, פירקו את כל האוטו, הכסאות, הידית של ההילוכים היתה על הדשבורד ואיכשהוא כמו רק בהודו הכל חזר למקום כמו שהיה. המוסכניק המוסלמי לרגע נחנק שאנחנו ישראלים, הוא לא ציפה לזה, אבל מרגע שלוקץ’ תיקן לבד את המחט של המד חום בלוח שעונים הוא ולוקץ’ נהיו סחבקים. לרגע היה ללוקץ’ אינטרנט במוסך והוא גילה שהמשפחות שלנו נטרפו מדאגה ונתן אות חיים. יורדים למרכז הכפר, מתבוננים בשתי נשים אורגות תיקיים צבעונים מצמר על נול, עוצרים אצל זקן במורד הכפר וקונים ממנו את כל הקיוסק העלוב שלו, הוא היחידי עם מקרר ויש לו בקבוק 7אפ קר אחד, תענוג שאין להסבירו, קונים מסטיק אבטיח וסוכריות קפה, צ’יפס עם צ’ילי ועוגות תפוז יבשות וגם מחברות לילדים, ממשיכים לרדת לכיוון מגרש בית ספר וצופים באימוני לחימה, טיטי מלווה אותנו כל הדרך ונוהמת על כלבים אחרים, עולים בחזרה דרך חצרות הכפר עם בתי בוץ וגזעי עץ שמשמשים לכוורות, וזקנות עם עגילים זהב ענקיים במורד האף, כולם מנופפים לנו לשלום במרכז, כבר מכירים אותנו. מתקלחים ואוכלים ארוחת ערב, סיווה חזר עם הבן שלו, בן ה -11 שהגיע הבייתה אחרי חודשיים, לשבועיים חופש מהפנימייה, שמחנו לראותו, גם הבן וגם הבת בת ה 9 לומדים בפנימיות שנחשבות לטובות במרחק שעות ארוכות מדאראפ וכמעט ולא חוזרים הביתה, איזה בחירה, איזה מנטליות שונה, אנחנו מתקשים לא לשאול על זה ומנסים להבין בנימוס. פורשים לישון והפעם ישנים לבד, צופים בסרט ונרדמים. בבוקר קמים לארוחת בוקר, הילדים מסרבים להפרד מהמונופול ועוד יותר מהכלבלבים, המשפחה מעניקה לנו צעיפי תפילת דרך טיבטים לבנים, תמונות ופרידה ואנחנו בדרכנו לקאצ’אפורי לייק.

נוסעים דרך כביש מפותל בעמק עוברים מפלים וגשר ומגיעים לקאצ’אפורי, כפר קטן לרגלי האגם הקדוש, מחנים את האוטו והולכים למנזר, לגלגל תפילה ענק ולהליכה של רבע שעה לאורך שרשראות דגלי תפילה בודהיסטים בצבעי לבן, אדום, כחול, ירוק, צהוב בכמויות אדירות כולל מוטות במבוק עם דגלים ארוכים, ים של דגלים, אוקינוס של מנטרות ותפילות, צבעוני ומחמם לב. מגיעים לאגם ומתחילים לטפס לנקודה תצפית גבוהה לראות את האגם מלמעלה, כולם נשברים בדרך מלבדי ומלבד תמרה, אנחנו מטפסות עד הסוף, עליה תלולה בקושי נושמות ומגיעות לנקודת תצפית מופלאה ומתמוגגות מהשלווה והיופי, האגם שקוע בים של הרים ירוקים מוקף בדגלי תפילה, נראה כמו מראה עגולה שנפלה בין קפליו של בד קטיפה ירוק ורטוב. יורדות חזרה וביחד אנחנו הולכים לגשר עץ שלאורך צדדיו גלגלי תפילה ומגיעים לשפת האגם שמלא בדגים שקופים בצבע זהב שנראים כמו בקבוקי זכוכית כהים, בחור צעיר מאכיל אותם בעוגיות והם מתפרעים וחובטים זנבות ובסנפירים ונלחמים על הפירורים ומשפריצים מים לכל עבר, הדגים קדושים לוחש לי הנער שלצידי.

יוצאים בדרך מלאת הדגלים לאוטו, מארגנים תיקים, רק דברים הכרחיים ועולים עם עוד 2 פורטרים צעירים כארבעים דקות לכיוון הכפר שבו אנחנו נלון כמה ימים, מתחילים לעלות בשביל בוצי חלק וצר בתוך ג’ונגל תלול מאוד, כל שניה שנעצרים מבחינים בעלוקות כמו שנורקלים מחפשות למה להידבק, כמה הפסקות קצרות והגענו לשביל על פסגת ההר שמוביל לגסט האוס. המקום נראה חלום, מבנה יפיפה בין שני קומות, החדר שלנו נעים ומפנק עם תמונה ענקית של ההולינס המחייך אליי, הדלאי לאמה האחד והיחיד, במקום גם חדר מדיטציה וגינה מלאה דגלים, גידולים אורגניים וגומפה עתיקה. בעלת המקום מקבלת את פנינו עם הילדים, ילדת טום בוי מאומצת מדהימה ושמה קאסאן, ילד בן 3 מופרע וילדה בת 13 שנראית אינדיאנית שהיא אחות של אחד הפורטרים שהעלה לנו את התיקים. מכינים לנו תה ואנחנו מסדרים נשימה מוחים זיעה ונרגעים. אנחנו מזהים זקן שוכב בחדר בטון לבד. הילד בן 16 שסחב לנו את התיק בעליה מכין לנו גם אוכל, הכל נראה שמנוהל על ידי הילדים, אין מים מינרליים, אין נייר טואלט. אנחנו שומעים זמזום חזק שלא נגמר ומגלים שיש נחיל דבורים ענקי בתוך הקיר של החדר שלנו והרעש מצמרר, נראה שהנחיל פורץ אלינו עוד שניה. פתאום הפסקת חשמל, מזל שהבאנו פנסים, אף אחד לא בא לבדוק אם יש לנו אור, הילדים נרדמים ופתאום… רעידת אדמה הכל זז, בבוקר אנחנו מבינים שיש בסיקים 1,000 רעידות אדמה בשנה, 1,000! הנחיל פעיל מאוד בלילה והלילה עובר בפחד ובמבטים לקיר, אה, שכחתי לציין השרותים למטה, לא בחדר, ולוקץ’ מלווה אותי לעשות פיפי עם אין ספור חיפושיות ופרפרים.

שמונה בבוקר דפיקות בדלת לקום לארוחת בוקר, הסיקים חרוצים קמים בחמש בבוקר, בשבילי זאת שעת חליבה בלבד, והילדה המאומצת כורעת לשטיפת כלים, ואנחנו קמים בעצלתיים בכוונה להתקפל. ארוחת בוקר, צ’אפאטי ריבה, תפוחי אדמה, דבש ביתי, חמאה ביתית בטעם בשר כבש ותה. יורדים והסבא מזמין אותנו להיכנס לחדרו, הוא בן 85 מדבר אנגלית ונראה ממש סיני. הוא שוכב במיטה מחייך ואומר לנו שלום בעברית, וישר עושה תנועות של צ’ילום ומודיע לנו שהוא מעשן באנגים, הוא שולף שקית גראס מתחת לכרית ומבקש שנכין לו משהו, אבל בצהריים כדי שהבת שלו לא תדע, נופלת לי הלסת אני המומה ממנו, אני בכל פעם הופתעתי והוא בכל פעם צחק, הוא ממשיך ומספר לנו על עצמו, שלוש נשים, שמונה בנות, חמישה בנים, והשוס שהוא היה הטבח של הדלאי לאמה בלאהסה בטיבט ועבר איתו לדארמסאלה, הוא כולו חלש, הוא מתעייף ואנחנו עוזבים אותו. בסוף אנחנו מחליטים להישאר והולכים למנזר של הכפר, דבורה מהחדר הסמוך עוקצת אותי בעפעף, אסא עולה על אבן עם סמל טיבטי, תמרה אומרת לו “אל תעלה על הסלע הזה, זה סלע קדוש”, אסא עונה “לא קדוש ולא ברוש”. כל הדרך שביל אבנים ומלא דגלים מכל הסוגים ונוף מדהים. הולכים בין הבתים המעטים, הכפר נפגע ברעידת אדמה ב-2011 מתו 2,500 איש בסיקים ויש שלטים ממשלתיים על הבתים שנפגעו קשה, הבתים קטנים בגודל חדר מעץ מבוץ מאבן ומפח, כל הכפר משפחה מורחבת אחת, מלבד ארבע בתים. תרנגולות מסתובבות, כלבים מלווים אותנו, גומפות וסטופות בכל עבר. המנזר סגור נראה בשיפוצים, יורדים ליד הכיתות לימוד, ארבעה נזירים ילדים לומדים ומשננים בעל פה דבר מה, ממשיכים עוד קצת ,חרקים מוזרים ונוף עוצר נשימה מכל עבר ופרחים ורודים למרגלות ההר. עולים חזרה ועוצרים בסונאמס, הגסט האוס השני והאחרון בכפר, יושבים עם סונאם ומפטפטים הוא בן חמישים וארבע אישתו בת עשרים, נראה לי השנייה, והוא האח של בעלת הגסט האוס שלנו, סונאם מסביר לנו על המקום, עוברת ישראלית נחמדה מגוש עציון מטיילת לבד יושבת איתנו, מפטפטים וממשיכים לגסט האוס.

 

ארוחת צהרים והילדים רואים הארי פוטר 4 בטאמילית, אנחנו ישנים צהריים, גן עדן, ספר, שלווה, ושקט, הילדים חוזרים מבית ספר ובעלת הבית מוציאה לכולם ביצי כינים בזמן שאלונה עושה לילדים חינה על הרגליים, כי אסור לבוא עם חינה לכיתה וברגליים המורה לא תראה. זוג הודי עם ילדה הגיעו לגסט האוס, כל הבנות משחקות ביחד, בערב צופים עם הסבא בסרט “שבע שנים בטיבט”, הסבא מתרומם בכל פעם שרואים את הדלאי לאמה, הוא מזהה מקומות ונוקב בשמם ושלוש פעמים מזיל דמעות. יושבים לארוחת ערב עם ההודים והם שואלים אותנו מלא שאלות. אני קמה לבדי לזריחה בארבע וחצי לפנות בוקר והולכת עד סונאם, בדרך שומעת מכמה בתים ילדים משננים משפטים באנגלית בקול רם, בדיוק כמו בנאגאלנד, לומדים בבוקר שעה (חמש בבוקר), עובדים, ואז הולכים קילומטרים לבית ספר וחוזרים בחמש אחר הצהריים, לא יאומן!, הר קאנגצ’נדזונגה (בסיקים אי אפשר לזכור שמות, לא של מקומות ולא של אנשים הכל נשמע כמו ניגון סיני בלתי נתפס) מתגלה בשלושה חודים לבנים ומלאים בשלג, להר יש שבע פסגות, נדב בן יהודה במחשבותיי, מענין מה איתו, אין לי אינטרנט להתעדכן, הוא אמור להיות בבית חולים, מתפללת לשלומו. אור הבוקר בזוויתו צובע את השמים ממול בצבע אפור כחול ואת הצמחיה הירוקה בצהוב ,הדגלים מתנופפים ואז השמש עולה וצובעת הכל באור בוהק וקורן עד כדי סינוור, רגעי חסד ללא ספק. חוזרת לקרוא ולנמנם, אחריי כלב עם פצע בגב שעולה איתי קומה, הילדה הטום בוי קאסאן מנסה לגרש אותו והוא מנסה לתקוף אותה.

מתעוררים לארוחת בוקר ומתבוננים דקות ארוכות בדבורים שמביאות איתם בשני צידי הגוף סלים כתומים של צוף מתוק, מראה מהפנט ביותר. יורדים למטה בירידה מההר ומתחלקים, לפחות ארבע עלוקות עולות על אלונה, שלושה צעירים עולים עם הכלב בשק, לא לאכילה הפעם, אלא מדאגה שלא יעלו עליו עלוקות. נוסעים ליוקסום, עיר הבירה הראשונה של הסיקים, מלא מפלים, דרך צרה ומפותלת. נוסעים לנקודת המפגש של שלושת הלאמות (לאמה:מנהיג רוחני בודהיסטי טיבטי), מלא דגלים, טביעת רגל עתיקה, כס מאבן שבו ישבו הלאמות שהקימו את הסיקים ב 1641 והכל נמצא מתחת לעץ ארז יפני עתיק ומרהיב, הרוח בעץ גדול וזקן שונה מהרוח בעצים צעירים. הילדים מגלגלים גלגלי תפילה ונתלים עליהם בקרוסלה, הנזירים מקבלים את זה בהבנה ואפילו מחייכים, אסא ותמרה ממלמלים בצחוק רם “אום מאנה פדה אום” בלי הפסק…הללו את הפנינה שבלוטוס. נוסעים לאכול בדאבה ומזמינים בירת דוחן מבחילה, בירה מסורתית חמה בתוך חבית במבוק זעירה וקש מבמבוק, ואוכל גרוע, הדאבה של משפחה מביהאר עם עיניים כחולות ענקיות נחמדים מאוד.

נוסעים כשעה למפל ענק יושבים למעלה אחרי הטיפוס ונהנים מעוצמת המים והשקט. חוזרים חזרה לקאצ’פורי, יושבים בדאבה ליד החניה ואוכלים מומו וצ’אומין כל הכפר מכיר אותנו ושואל על הג’יפ שלנו שבחניה. הולכים עם עדי הישראלית מגוש עציון היחפה לפוג’ת ערב במנזר הנשים, המנזר חדש, מרשים עוצמתי וצבעוני מאוד, פסלי בודהה מוזהבים קטנים מסודרים בשורות לאורך הקיר ופסל בודהה מוזהב עצום בחזית, במנזר 15 נשים יושבות בשתי שורות מקבילות מאחורי שולחנות מקבילים בלי רגליים, מתפללות ומנגנות בכלים עוצמתים ומסורתיים, חצוצרות כסופות וארוכות ותופים מרטיטי לב מעור מתוח. הן מתוקות ומזמינות את הילדים לשבת לצידם והילדים מתביישים, הן ממלאות את הילדים בחבילות עוגיות בכמויות היסטריות, נזירה עוברת עם קומקום מתכת עצום עם מניפת נייר בזרבוביתו וממלאת לכולנו תה חמאה, תמרה מחזיקה ידיים עם נזירה כל התפילה. אחרי שעה אנחנו חייבים ללכת כי עוד מעט יחשיך ויש לנו טיפוס תלול לכפר, של יותר מחצי שעה לצערנו ואי אפשר להשאר עד הסוף.

עולים למעלה עם כמות מסחרית של עוגיות, בדרך קשה, פנינו מאדימים כסלק, בקושי נושמים וכל רגע אלונה צורחת עלוקה עלוקה. מגיעים ויושבים להתאושש בחוץ, הילד הקטן זורק אבנים ויורק, והאמא מתנצלת “הוא מאוד שובב, הוא מאוד שובב…” ילד בן שלוש שהולך בשבע בבוקר בהר חמש ק”מ לגן וחוזר בחמש בערב, אולי את שובבה. ארוחת ערב עם המשפחה מהיידראבאד מלאה בצחוקים ושיחות ארוכות, איזה אנשים מגניבים, האמא שרה לנו שיר הודי עצוב בקול מקסים ואז הם שמים מוזיקה וכולם רוקדים, האבא באופן משעשע ביותר כמו ילד, הם פורשים לישון וקאסן הטום בוי היפה והמיוחדת נשארת איתנו עד מאוחר מציירות נסיכות עם הילדים, אנחנו נותנים לקסאן שש זוגות עגילים, מראה מתקפלת ושתי חולצות, מתים על הילדה הזאת, הבנות עושות לה ציורים, אם יכולנו היינו מאמצים אותה. נופלים לישון ומתעצלים להתקלח. קמים בבוקר לארוחת בוקר, כבר לא מעירים אותנו, מקלחות, אני הולכת עם תמרה ואלונה להמשך צילומי יום הולדת של תמרה אצל סונאם ואז תוך כדי מתברר לי עוד פיסה בסיפור המשפחה, האמא של סונאם ובעלת הגסט האוס שלנו מתה בגיל 41, בשנת 85, מלידת עכוז בילד העשירי שלה שמת איתה, הרגליים נשארו בחוץ ונשאו אותה באלונקה לבית החולים במרחק 90 קילומטר, מיותר לציין שהיא מתה בדרך. עדי הישראלית באה לבקר אותנו מהכפר למטה ואנחנו יושבים איתה, היא נחתכה ברגל (היא מטיילת יחפה) ומלאה עקיצות של עלוקות, אחרי שעתיים היא נפרדת מאיתנו ויורדת יחפה בהר במבול מטורף. עוד פרטים מתבררים לי בפאזל המשפחתי, שבעלת הבית הקשוחה שלנו מספרת לנו שהיא היתה בת שלוש אימה נפטרה ולה היו חיים קשים מאוד עם האם החורגת, היא גם מספרת לנו שהיא שנה הבאה שולחת את בנה לגור אצל אחותה עד גיל 13 כדי שלא יצא מפונק, קשה להבין את הסיקים, הילדים גדלים אצל קרובי משפחה, מנטליות כל כך שונה משלנו ואסור לשפוט. ארוחת ערב עם ירקות, (יש!) תה והילדים רואים הארי פוטר עם קאסאן, רוח רעה נכנסת בהארי פוטר ואסא פורץ בבכי היסטרי. הפסקת חשמל, יושבים כולנו מכוסים עם שאלים על מזרונים וגשם חזק יורד בחוץ ורואים את הסרט “קונדון” עם קאסאן, איזה גאון סקורסזה הזה, כל התלבושות של הטיבטים בסרט מרהיבות, ואני נזכרת שהיום בבוקר כשהיינו אצל סונאם והוא נתן לי באקו (שמלה סיקית מסורתית) לצילומים בשביל תמרה ושאל אותי מה הבגד המסורתי של הישראלים, אמרתי לו שאין לנו ולא היה מעולם, ואני חושבת…וואלה? אין לנו? או שאני לא יודעת כלום על עברי ונרדמת עם המחשבות.

קמים בבוקר לארוחת בוקר מושקעת, ירקות וחביתה ומיץ תפוחים תוסס, ואני מתמלאת ברוגע… שקט לי פה בכפר ושליו לי כל כך, אחרי ארבעה ימים אפילו את זמזום נחיל הדבורים בקיר הפסקתי לשמוע וכמעט שכחתי שהם שם, למרות שדרך החריץ נראות עשרות רגלים יוצאות ונכנסות, זמזומן כבר נעים לי וחלק מפס קול חיי. אפילו את הטיול הלילי לשרותים למטה התחלתי לחבב, צריך רק לפתוח דלת, לעבור מסדרון רצפת עץ חורקת, לפתוח עוד דלת, לחצות פינת אוכל מהודרת ששם כמו בחדרנו תמונת ענק של הדלאי לאמה וצעיף סביבה, והדלאי לאמה מלא בפרפרים, אחד יושב לו על המשקף, מישהו שוב שכח לסגור את אחד הדלתות, ומפינת האוכל לפתוח עוד דלת ולרדת עשרים מדרגות לפחות, ואז ללכת שלוש מטר ולהכנס לעוד מסדרון, בדרך עשרות פרפרים ירוקים, צהובים, כתומים, לבנים אולטרות, שקופים, לבן עם נקודות שחורות ויש אחד עם ראש שעיר, כשיצאתי מהחדר אוכל, כל הפרפרים קפצו עלי נכנסו בשערי ובחולצתי, אחד בלעתי בטעות, אני מקווה לפחות שזה היה אחד מהם ולא מקק קטן. כל הדרך אני מתבוננת בפרפרים מנסה לחקוק את מראם בזכרוני שלא אשכח שיש כל כך הרבה סוגים ולא רק את לבנון הכרוב שלנו. כמה אתגעגע לטבע ולעוצמה שלו כשאחזור לארץ, בעיקר לפרפרים בעיקר אליהם…

קאסאן נשארה בבית היום, היא מספרת לנו שהילדים של האח לא הולכים לבית ספר היום וחוץ מהם אין לה שם חברים. אנחנו מתחילים לארוז שני צעירים מנגנים בחליל ושרים בקול פעמונים יורדים בהר עם מגפי זהב לעבודה, כל האחיות כבר מחמש בבוקר מצחקקות למטה והסבא מברך אותנו בשלום.

יורדים עם קאסאן שמלווה אותנו והיא מספרת לי את קורות חייה, אמא שלה הלכה עם אחר כשהיא נולדה, האבא מת כשטיפס על גג היא הייתה בת שלוש, היא לא זוכרת את שניהם, גרה בסילגורי שבבנגל עם המשפחה של הבעל של בעלת בית, הילד הקטן של המשפחה דחף אותה במדרגות ושבר לה את שתי הברכיים, ואז לפני שנה היא הגיע לכאן… וואוו… לא יכולתי להזיז את הרגליים ממקומי, חום הציף את פני ומילותיה היו כמו מסמרים בבשרה ובבשרי, סיפורה שבר לי את הלב והיא תמיד תהיה במחשבותיי הילדה הזאת, תמיד. מגיעים לאוטו ונותנים לה מתנה משקפי שמש ונעלי ניו באלאנס של אלונה ונפרדים ממנה בצער. עולים למנזר נשים, הוא ריק ואפשר לצלם. יוצאים לדרך חזרה לכיוון דאראפ יש שתי מקדשים שאנחנו רוצים לראות, מצטרף אלינו לנסיעה לאטו, בעל הגסט האוס של עדי, שמספר שעדי הגיעה בשלום אתמול ומבקש מאיתנו טרמפ. כל הדרך משוחחים, אני שואלת אותו הכל על הסיקים, הוא מספר לנו שהוריו אימצו ילד של צעירה מהכפר ליד, הילד נולד באותו יום שאח שלו הקטן מת מבעיה בלב, ואביו מאמין שהוא הגלגול נשמות של האח, הם לא מפסיקים להדהים אותי הסיקים, מלאים בהפתעות. כמעט שעה עיכוב בשל סלילת כביש, מגיעים לפלינג למאפיה טעימה הוא מזמין לנו דונטאס מעולה טרי עם שוקולד חם נמס, מזמינים גם קפה מתוק מידי ועוגיות קוקוס, עוגת שמרים שוקולד ובורקס תפוחי אדמה הכל טעים מאוד. נוסעים למנזר שנקרא הלוטוס השמיימי, עולים במדרגות לקומה השניה יש פוג’ה של נזירים, אנחנו יושבים בצד ונהנים מהתפילות והנגינה, המנזר חשוך, רצפת בטון צבועה באפוקסי בורדו מבריק ועליה מפוזרים גרגרי אורז, גם העמודי עץ צבועים בבורדו וזה המנזר העתיק ביותר בסיקים, משנת 1600, על כל הקירות ציורים עתיקים בצבעים כהים, אנחנו מסיירים בתערוכה ורואים שרידים של נעליים, בגדים, כלי קדושה, מסכות, כלי נחושת ועוד, התצוגה מתפוררת וחשוכה עד כדי כך שצריך להדליק פנס בשביל לראות. במנזר לומדים היום שלוש מאות נזירים, יורדים לחצר שמוקפת בבתים עתיקים מאבן ועץ צבעוני, ילדים נזירים משננים מנטרות מאחורי בדים בצבע בורדו שמכסים פתחים של כיתות, לאטו נפרד וחוזר לעיר.

 

אנחנו ממשיכים לעיר הנטושה וההרוסה, עיר הבירה השנייה של הסיקים, עוברים בין יונים לבנות הדורות וכלובי פסיונים והולכים כקילומטר בין טיפות הגשם בג’ונגל חשוך וסבוך, הדרך עשויה מאבנים מסותתות בנות למעלה מארבע מאות שנה בחיתוכים של כסף וזהב, מנצנצים בין העלים החומים הרטובים כמו אבן לברדור איי, כנראה סוג של ציפחה. מגיעים לעיר עם חומת אבן נמוכה ושרידים של מיבנים משקיפה על נוף משגע וערפילי בין השרידים, הכל מגונן, ירוק ופורח, כל החומות מכוסות בדשא גמדי תטחב וירוקת.

“בארץ סין גר צ’אן סו לין בבית עם גינה, ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה, יפה בתו של צ’אן סו לין רגליה לה קטנות והיא נועלת סנדלים ממשי דק מאוד.”   לאה גולדברג

נוסעים לגומפה סאן צ’ו לין, גבוה גבוה בעלייה תלולה בין העננים, קונים פוקפורן ישן בקיוסק, מולנו בחנייה בית יתומים של נזירים, אסא ותמרה נותנים לאחד הנזירים עם עין חצי עצומה פגומה, בובת פו הדוב בדיוק בצבע בגדיו בורדו וצהוב שאסא קיבל מילד בגן בגואה, הילד מבסוט. עולים למנזר החשוך מלא בפסלי חמאה מתוקה וצבעונית שמפוסלים ומגולפים בתשומת לב רבה, כסממן ארעי ותזכורת לעולם ששום דבר לא נמשך לנצח ובקרן אור שמש ראשון ימסו הפסלים ויחלפו להם. הכל מתכסה בענן ואין ראות, ההר מכוסה איך לא במאות דגלי תפילה בערפל, שדרות של דגלים, ממולנו בונים מנזר חדש עם פסל בודהה ענקי על הגג ומליון מדרגות לטפס אליו אבל הכל בשיפוץ והערפל מכסה את כל המנזר ולא ניתן להבחין בכלום מלבד בסיסו הכל נבלע בעננים.

נוסעים חזרה לדראפ, מגיעים לכפר כולם מברכים אותנו לשלום, הנער עם הרגל הקצרה, הילד שאוהב מונדיאל, הטיבטית המבוגרת עם הסינר פסים, וכל ילדי השכונה, רק הזקנה מהבית ממול מביטה מעל הגג זועפת כמו כל יום ואנחנו צוחקים. נכנסים לחצר וטיטי קופצת עלינו ומלקקת אותנו, והילדים רצים לגורים והמונופול נפתח, ואחרי שעה קלה אסא מתחיל לצרוח מהפסד צורב, יושבים מסובים לארוחת ערב טעימה ושיחה עם סיווה שמסביר לי את הפירוש לסאן צ’ו לין, שזה כנראה עלי מחט כפוג’ה לאלים במקום גבוה, הוא עוזר לנו עם הדרכים כי אין אינטרנט ואין מפה. ואנחנו פורשים לישון בחדרים סמוכים ונרדמים מיד, גשם מתחיל לרדת לזמן ארוך, מבול חזק ממש, כאילו כל שמונת הימים שלנו בסיקים הוא התאפק וביומיים האחרונים החל לנזול ולטפטף, מהצטברות והעוצמה, ובבוקר האחרון שלנו נפתח הסכר והמעצורים, ירד וירד ולא הפסיק מלווה אותנו לגבול נפאל ואיתו דמעותיו של אסא קודם על “רימוי של תמרה” כמו שהוא מכנה את זה ב”נחשים וסולמות” ואחר כך שהוא לא מסוגל להפרד מהכלבלבים ורוצה לפחות אחד.

אוכלים פורי מטוגן ותפוחי אדמה על הבוקר, נפרדים ועוזבים ונוסעים עד העיר גייזן מבקרים את המוסכניק שמתלהב לראותנו, עוצרים בבזאר קונים דגלי תפילה כל צבע מנטרה אחרת עם הסבר וצעיפים קטנים לקשור מתחת למוט בדגלים ואחד לנזיר שיקדש עליהם, קונים גם קוביה הונגרית חדשה ומגפי גשם זהב עד הברך מגומי של הפועלים בשבילי, כל הדרך תמרה שרה ” לא מפחד ולא יעבור אני הולך להיות גיבור, אני הולך להיות גיבור.” ואנחנו יורדים כל הדרך למטה בהרים, עננים מכסים את העצים וגשם לא מפסיק לרדת, דרך בוצית וחלקה מנוקדת בבורות ושלוליות. נגמרו עשרה ימים מופלאים בסיקים ושנה שלמה בהודו, ואנחנו נוסעים לנפאל שצמודה לסיקים להוציא ויזה חדשה.

“אתה מאבד אך ורק את מה שאתה נקשר אליו, שחרר אותו והוא יהיה שלך לנצח.”  בודהה.

בסיקים מצאתי שלוות עולמים. משהו אצלי שקט, כבר השלמתי עם המעבר לנפאל ואפילו התחלתי לחבב את הרעיון, ההרים הירוקים והגובה, הדגלים הצבעוניים וזמזומי פועלות הדבש והבודהיסטים השתלטו עלי…החלו לחלחל בעורקיי כמשקה שיכר בירת הדוחן ופשטותם של החיים. הרגשתי בבית עם נהמות התפילה ועיניו חצי העצומות של בודיזצה המסכל את רגליו ושותק… סיקים תשארי תמיד בחלומותי… אם יכולתי להשאר בתחומייך יותר הייתי צוללת אליך לימים ארוכים שינסכו עלי שלווה… שלוות עולמים.

נוסעים בירידה מגזינג בגשם מבול, הדרך מפותלת ותלולה, למזלנו אין הרבה תנועה על הכביש וגם לא חסימת כבישים, הכביש אם אפשר לקרוא לו כך בוצי מאוד, ככל שמתרחקים ככה הגשם הולך ונחלש ומתחיל להתחמם, עוצרים בדרך לחפש לתמרה שמלת באקו מסורתית ולא מוצאים. ולמרבה השמחה יש אינטרנט אחרי עשרה ימים שהיינו מנותקים. מגיעים למאלי לביקורת דרכונים והופ יצאנו מהסיקים, עצוב קצת. נוסעים לאורך הנהר, אנחנו במערב בנגל שוב, מרגישים את ההבדל באנשים, מלוכלך, מרגישים שחזרנו להודו למרות שעוד לא יצאנו ממנה, שטח מלפנינו עם שיחי תה (שוב פעם) ושלט פילים חוצים (שוב פעם), לוקץ מעיר “כנראה  שפילים אוהבים תה, זה תמיד בא ביחד”, חוצים עיירה על גדות הנהר שמכוסה בדגלי מדינות המשתתפות במונדיאל, מתחילים לטפס עליה תלולה ומפותלת, מסתכלים לרגע לאחור ורואים את רכס ההימלאיה מושלג מאחורינו. עוצרים בדאבה קטנה לאכול  נודלס ומומו כמובן, ואני מוצאת קרטון butter milk  עם תבלינים (ריווין נוזלי עם כמון וצ’ילי) ואני מאושרת. אנחנו נוסעים למקום שסיווה מדאראפ בסיקים שלח אותנו, טינצ’ולאי, כפר קטן. פניה חדה בכביש ויורדים לדרך צדדית משובשת שבורה ותלולה ביותר, אבל ממש תלולה. מטפסים ומגיעים לגסט האוס הודי פשוט, שלוש מיטות זוגיות ושני מקלחות ומנורות דיסקו בחדר שמאירות על הקירות, נוף מטורף על כל ההימלאיה. ממולנו טיבט האסורה והמושכת, הילדים מתרגשים נורא מהמעבר לנפאל. יושבים על הגג וצופים בשקיעה כחולה ומהפנטת בתוך שפיצים של שלג על הרכס הגבוה בעולם, שם ההרים מזהיבים באור אחרון ומתמלאים אופוריה ואושר שרק שקיעות יכולות להביא איתן.

“העולם גדול ואני רוצה לתת בו מבט טוב לפני שהוא מחשיך.” ג’ון מאייר

פורשים לחדר שמחשיך, אינטרנט כמובן אין, לומדים קצת, משחקים ומכוונים שעון ל 0440 לזריחה. קמים מוקדם אבל לא מספיק מוקדם לזריחה שאותה ראינו מהבאגז’ באוטו מלווה בקיטורים של הילדים, פיקששנו קצת אבל המראה עדיין כובש, נוסעים לכיוון סיליגורי, בדרך יורדים את כל ההר שטיפסנו אתמול, מגיעים למישור, הרגשה של הודו חוזרת מייד, עוני, לכלוך, והודו מתעוררת לבוקר, חוצים את סיליגורי בלי לעצור, ישר לגבול, תדלוק אחרון בהודו ולכיוון המעבר לנפאל. בנפאל היינו לפני עשרים שנה והיה שם נהדר, אבל מעולם לא חלמתי לבקר בה שוב, כבר כמה חודשים שאני מנסה לחשוב לאן נצא בתום השנה כדי לעשות ויזה חדשה ושום מקום הגיוני לא משך אותי וסיקים צמודה לנפאל וזה הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל הלב והראש אמרו לא, לבסוף נכנעתי ועשיתי את הדבר, הסכמתי עם לוקץ’, וזה היה דבר לא פשוט בכלל.

“החלטה היא רק התחלה, כשמישהו מקבל החלטה הוא בעצם קופץ לתוך זרם חזק שישא אותו למקומות שכלל לא חלם עליהם בשעה שהחליט”

הגבול נראה כמו בדיחה גרועה, היינו בטעות יכולים לעבור מבלי לשים לב, במקרה עוצר אותנו שוטר ממש לפני הגשר לרדת לאימיגריישן, במשרד האימיגריישן תמונות של מוסלמים מבוקשים מבנגלדש, מקבלים חותמת ועוברים לנפאל, חום איימים וכולנו בטרניגים ואין הרבה סבלנות, עולים על גשר ועוצרים באימגריישן הנפאלי, עושים ויזות ומקבלים אישור לא ברור לעבור עם רכב שלא רשום על שמנו בכלל, יוצאים להמולה נפאלית הודית בלי אינטרנט ומתחילים לנסוע לכיוון קטמנדו, הילדים משתוללים, לא שתינו מהבוקר ולא ברור איפה אפשר לעצור ועם איזה כסף לשלם. לא התכוננו לנפאל בכלל, אין אינטרנט ואין לנו שום המלצה ולא לונלי פלנט. הכביש נורמלי, קצת קופצני, תנועה מכל הסוגים על הכביש, הדרך משעממת והנפאלים בכלל נראים כמו הודים. עוצרים לאכול מנגו מדוכן שנמצא מתחת לעץ ענק, אוכלים מנגו עם הקליפה, הנפאלים מסתכלים בנו ומתאספים סביבנו. יורדים מההי ויי המשעמם ומתחילים לטפס, הנוף משתנה בשנייה, יערות ענקיים נטועים ממוספרים ואין שום דבר לאכול בדרך. מטפסים בהר מפותל בין כפרים ציוריים בדרך לאורך הכביש, הילדים רואים סרט במחשב, אני קוראת ספר, אף אחד לא מגלה בדרך עניין מיוחד. אוטו בצד הדרך דרס נחש ענק ומחזיר אותו לשוליים לגסוס, עוצרים בכמה דאבות מסריחות רק סאמוסות חריפות ומבחילות ומוצרי שמן עמוק. בסוף נעצרים בדאבה ומגרדים משהו לאכול, האישה בדאבה שואלת את אסא לשמו והוא עונה לה:”no name” אחרי שכנועים שלה וחזרה על “”no name כמה פעמים, הוא עונה לה “מיי ניים איז תחת” ומתגלגל מצחוק והאישה קוראת לו תחת ואז אנחנו מתגלגלים מצחוק והוא נגנב. ממשיכים לאורך עמק ארוך יותר משבעים קילומטר בתוך ערוץ, עמק עם הרים תלולים הכביש מפתיע טוב וצר. אין כלום לאכול בשום כפר בדרך, אנדרטאות מרעידת האדמה שפקדה את נפאל בשנת 2015 בתים הרוסים ובתים סדוקים ונטושים. כל הבתים הישנים נראים כמו מתבנים, שתיים או שלוש קומות מלבנים עם גג קש וטיח בוץ, עוני ניכר בכל מקום, ילדים ונשים יפים כל כך לאורך כל הדרך אקזוטיים ופראים, בדרך קונים ליצ’י עם תולעים, ואני כל כך רעבה שאני אוכלת מסביב למקום הנגוע עד אשר תולעים קטנות ושקופות עולות לי על היד ואני נכנעת, מחפשים מקום לעצור לישון, מפחדים להכנס לקטמנדו בלילה בלי אינטרנט ובלי המלצה, כבר מתרגלים לרעיון לישון באוטו. ממשיכים לנסוע בחושך מוחלט ומחליטים כהרגלנו חסר האחריות להמשיך לתוך קטמנדו. נכנסים לתוך קטמנדו בעשר בלילה, שמסתבר בדיעבד כהחלטה מעולה, הכבישים פנויים ואין תנועה, אנחנו לא יודעים למה לצפות, הילדים ישנים ממזמן באוטו לאחר שש עשרה שעות נהיגה, הם גיבורים גדולים למעט כמה תגרות בדרך הם מתנהגים מעולה. מוצאים בקלות במפה את הטאמל האזור המרכזי בקטמנדו של התיירים, זה הדבר היחיד שאנחנו זוכרים מקטמנדו, מנווטים לתוך הרחובות הצרים, אני קולטת פסאג’ מואר ומלון, נכנסים לבדוק ומגלים מלון מעולה עם חניה, נקי, והסדינים לבנים ונעימים, עוגנים. סוחבים את הילדים לחדר, נופלים לישון בלי מקלחות עם רגליים שחורות, ישר למיטה, שמים מזגן ומתעלפים. מתעוררים בבוקר מאוחר ויורדים לטאמל, מבסוטים, אין הרבה תיירים, נקי יחסית, מלא חנויות מעניינות ואוכל טעים. אנחנו בפירוש לא בהודו. הולכים לאכול באגט מהחלומות, קריספי טרי עם גבינת פלפלת וגבינת עזים רוטב פסטו וירקות.. תצבטו אותי קשה להאמין סנדוויץ’ של בית, כל ביס מתגלגלות לכולם העיניים, לוגמים בירה קרה מבסוטים מהחיים.

נותנים כביסה והיא מוכנה תוך שעתיים, נס רפואי ממש. בבית חב”ד מוצאים רק נפאלים שרועים על ספות עור ישנות משחקים בטלפון, זה לא העונה ואין יהודים. אבל הספרייה ענקית ואנחנו מחליפים ספרים לילדים. שמונה ספרים חדשים לתמרה שבעננים ממש. ישר תמרה הולכת ברחוב עם הראש בתוך ספר. חוזרים למלון לנוח ולראות סרט, בערב יוצאים לאסוף את הכביסה והולכים לאכול ב or2k מסעדה ששייכת לישראלי מתברר, כשהתפריט מפתיע, מלא אוכל ישראלי, זיוות, סביח, לבאנה, אנחנו בהזיות אחרי צום הדאל והאורז של שלושת החודשים האחרונים, אני מזמינה פשטידת קישואים טעימה, אני ממש בוכה לתוך הפשטידה מאושר. הטאמל מאוורר ונעים להסתובב, בערב חוזרים לחדר בריצה, האוכל המפנק מתברר כמשלשל וכולנו חוטפים קילקול קיבה.

קמים כל  בוקר עם מנקה חמודה שמסדרת לנו את החדר, מחליפה מצעים ומגבות, וואוו איזה פינוק. הילדים מתנהגים זוועה, בעיקר אלונה ואסא כל היום רבים ומשתוללים. מקבלים עונש לא לראות את המונדיאל. כל הבוקר ממלאים טפסים לויזה במחשב בחדר ונמרחים לנו בסדינים הלבנים יונקים טלוויזיה סרטים ופרסומות הודיות כמו אנשי המערות שגילו את הטכנולוגיה, אחרי כמה ימים מול הטלוויזיה הילדים מדקלמים פרסומת בעל פה של אפליקציית טריבגו, אסא אומר לי שיש חומר ששמים מעל פצעים בפנים שכדאי לי להשתמש, אני שואלת אותו איזה חומר והוא עונה “מהפרסומות של הודים, ואם הוא קצת שורף אז שופכים דלי מים נקי על הפנים”. הולכים לעשות פספורט בחנות צילום, החנות בשיפוץ והמוכר מסדר לנו את התמונות בפוטושופ בפרפקציוניסטיות מפתיעה. קמים בבוקר ליום ויזות, מוציאים כסף, הכסף הנפאלי דוחה מלוכלך, מקומט ודביק . תופסים שתי ריקשות אופניים לשגרירות הודו, הריקשה שלי ושל תמרה ואסא מגיעה בצ’יק, של לוקץ’ ואלונה בעשר דקות פיגור אחרינו, הנהג שלהם גמור, בדרך לוקץ’ עוד יורד לעזור לו, הנהג שלנו חתיך משופם עם חליפת גינס בן 55 חזק ולא מפסיק לחייך, כל שלושת ילדיו עובדים במדינות בנסיכויות. מגיעים לשגרירות הודו, לוקחים מספר ומתיישבים להמתין, יש לנו ערימה של טפסים לכל אחד, אנשים מוזרים בתור, זוג ספרדים מלאים בקעקועים באמצע סכסוך, מטייל מוזר שיושב לידינו מוציא לפתע ביצה קשה משקית ומכרסם אותה, והריח עושה לכולנו בחילה. תורינו מגיע, סיוט, טעות בדף של אסא צריך להכין הכל מחדש, צילומים חדשים לויזות, כל מטלה כזאת צריך לרוץ לחנות ליד להכין, כל צילום נוסף של טופס, כל פיפס, והכי חשוב צריך תעודות לידה של הילדים באנגלית, להוכיח שלא חטפנו אותם מאיפשהו. לוקץ’ ואלונה רצים לשגרירות ישראל, קילומטר משם, אולי יעזרו, מתברר שלא ממש. הם עוברים תהליך ארוך ומייבש להכנס לשגרירות בכלל, מזל שאין המון נפאלי שרודף אחריהם כמו בסרט ריגול כי לוקח לפתוח להם יותר משעה. בתור מחכה איתם נפאלית דוברת עברית שוטף, עשר שנים חייה בארץ בטבריה, ממלאים טפסים למשרד הפנים בשגרירות, הם לא מוכנים להגדיל קצת ראש ולהיות יצירתיים, או שנבקש ממשרד הפנים את הטפסים ונחכה שיגיע בדואר, או שנקח עורך דין שיתרגם והשגרירות תחתום, שולחים בקשה לארץ ומחכים, בינתיים שולחים גם את אריה ומזל לערימת הארגזים שלנו לחפש, במפתיע הם מוצאים אבל התעודות רק בעברית וזה לא עוזר.

יום למחרת לוקץ’ נוסע קודם לשגרירות ומנסה לקבל מהם איזושהי תמיכה לתעודות לידה שיש לנו, הם תוקעים מחיר מופקע עבור חתימה ותרגום של תעודות הלידה, ממש תזכורת לא נעימה לישראל, לבירוקרטיה שלה ולאטימות פקידותית. מחליטים שאחרי ארבעה ליליות בקטמנדו עד שיגיעו הטפסים מהארץ ניסע בינתיים לפוקרה, מזמן לא ראינו ירוק.

אבודים בפוקרה.

קמים בבוקר בשבע מתקפלים ועוזבים את המלון הנוח שהיה לנו ויוצאים לדרך לפוקרה, הסיוט בתנועה מתגלה די מהר, אנחנו נכנסים לפקקים אדירים עד היציאה מהעיר, מחוץ לטאמל החיים בזבל, ענני אבק, ובורות בגודל של מכתש רמון, ביוב זורם, ועמודי חשמל נוטים לנפול מבאלאגן של החוטים שנקשרו אליהם, אם יש בעיית חשמל פשוט לא מתקנים, אלא מוסיפים עוד חוט כי אין סיכוי לצאת מזה, כמו ספגטי שהסתבך וניתק והחל להתייבש ואין להתירו. פקקים של משאיות, הולכי רגל מכסים את פניהם כי אי אפשר לנשום, לא מגיע לעם הנפאלי כאלה תשתיות, לא מגיע לאף אחד. הלכה השטיפה של האוטו בעשר דקות, לוקח לנו שעתיים רק לצאת מקטמנדו, יורדים ירידה מפותלת בהר, כל הדרך מולנו תור ארוך של משאיות, פתאום עוצרים אותנו שוטרים לוקחים כסף על הכביש, לא ברור על מה, לפחות מפה התנועה יורדת, עוצרים בדאבה מוזרה, אוכלים לחמניות עם חביתה ותה. נוסעים כל הדרך לאורך נהר, הרים תלולים, והדרך ארוכה, נופים יפים אבל כבר קשה לרגש אותנו בנופים אחרי שנה, אנחנו קצת רוויים ראינו הכל. לא יודעים לאן לנסוע, בגנאס טאל או פוקרה, שניהם סביב אגם, מחליטים להמשיך לפוקרה, מגיעים לפוקרה העיר וממשיכים לכיוון האגם, הרחוב הראשי נראה כמו הטיילת באילת, אינספור חנויות ובתי עסק לתיירים בלבד, אובר תיירות לא עושה חשק ראשוני, פוקרה ממש לא מה שחשבנו וקשה ממש לזהות אותה, מהעיירה הקטנה בלי כביש עם כמה חייטים וסוכנות נסיעות אחת בשם סוויסה,(אחד שדומה שתי טיפות מים למאיר סוויסה), אוורסט סטייק האוס וכמה גסטהאוסים בודדים, היא הפכה לעיר ענקית, עשרים שנה לא הולך ברגל, בכלל לא מצליחים לזהות את הרחוב הראשי, מאות בתי מלון ומסעדות אבל נחמד ונקי והכביש רחב ומסודר, הרבה יותר נעימה מקטמנדו זה בטוח, יש מדרכות ומענה לכל גחמה מערבית, עם זאת עדיין אחר צהריים ואנחנו מחליטים לחזור בכביש לכיוון באגנס טאל לחפש מקום שקט. מגיעים לכפר קטן על האגם ששם בדרך כלל התיישבות הישראלית ורעש, עכשיו אמור להיות שם רגוע, מפנטזים על גסט האוס נחמד על שפת האגם מדשאה ושיהיה אפשר לרחוץ באגם. עוצרים את האוטו, לוקץ’ ואלונה הולכים לחפש מקום, אין אף תייר וזה נפלא, הכפר פוטנציאלי אבל בפועל נראה כאילו עבר ציקלון במקום, ליד כל גסט האוס ערימות זבל בקבוקי אלכוהול ריקים, החדרים עלובים ביותר, נראים כמו תא מעצר בקישון, מיטה, קירות מלוכלכים, רצפת בטון חשופה מצעים מטונפים על המיטות, המקומיים קבורים בזבל שלהם, כנראה שהספיקה להם העונה. לאחר שעה וחצי חיפוש והליכה בכל המקום מתאכזבים ומחליטים לחזור לפוקרה, ועכשיו צריך למצוא מלון, מחליטים ללכת על ההמלצה של ידין וטלי, מלון נקי עם חדרים גדולים עם שתי מיטות זוגיות, מה שהוא לא אמרו זה שהמלון כולו לבן ומינימלסטי בקטע חריג, לוקחים חדר עם טלוויזיה 60 אינץ’, מזגן, מיטות ענקיות, חדר ענק בגודל דירה הכל לבן מבריק, ג’קוזי ענק במקלחת, האינטרנט עובד מעולה ולפתע נעלם לימים הקרובים, מחליטים להכנס לאווירת מונדיאל, הטלוויזיה נדלקת כר דשא ירוק מופיע, ואסא רץ בשיער פזור וצורח מסיייי…

אסא לא רוצה להסתפר.השיער שלו יותר ארוך משהיה לי כל חיי ומגיע לטוסיק .לפני שהייתי אמא והייתי רואה בנים עם שיער ארוך בקוקו תמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא יקרה, והנה זה קרה, אסא מעולם לא הסתפר מהיום שבו נולד התלתלים שלו כל כך יפים. אסא חושב שאם יסתפר יאבד את כוחו ממש כמו שמשון הגיבור, הוא ממש מאמין בזה, ואני לא לוחצת עליו אולי בגלל שככה הוא נשאר תינוק קטן שלי ולא הופך לגבר, למרות שבתוך תוכי אני מאוד מקווה שביום שהוא יסתפר אולי הוא גם ירגע קצת… ששש בשקט שאף אחד לא ישמע.

“כדי להישאר בליגה נצטרך לנצח את כל הקבוצות, במיוחד אלה שנשחק נגדן.” אלון מזרחי

אנחנו במונדיאל כבר שלושה ימים, כל המלון צעקות וצהלות, סושי ופיצה מול הטלויזיה, כולם נגד גרמניה חוץ מאסא ומאריה בן אברהם בטח שמת עליהם, אצלנו קללות על הנאצים ושמחה מטורפת כשהמקסיקנים מביסים אותם. לכולם שרוולים של קעקועים, ועל הצוואר בכל מקום קעקוע, ממש מוגזם ודוחה. יושבים במלון המולבן והענק צופים בפרסומות מונדיאל נפאליות מגוחכות ובאחד שדומה לישי בוטבול, אסא בהתקף אהבה לתמרה שואל “אמא, בכל העמים אסור להתחתן עם אחות?” אני עונה לו שכן אסור, הוא עונה אוף, וממשיך “שאני יהיה גדול יהיו לי עשרים ילדים, עשר מחתונה ועשר מבית יתומים”. אנחנו קמים בבוקר הולכים לאכול ארוחת בוקר בבית קפה, רוצים להקיף את האגם, גשם שוטף, מנסים למצוא איזשהו משהו מוכר מפוקרה, אבל פוקרה הישנה נקברה בפוקרה החדשה. שוטר עוצר אותנו בסיבוב מחפש עניין להציק לנו ולא מוצא, נוסעים לאורך הגדה. ריכוז התיירות מתמעט וגם הכביש נעלם, לא רואים את ההרים סביב, הכל בערפל. עשרות מצנחי רחיפה בהרים נוחתים במדשאה ליד האגם, האגם נראה כאילו ייבשו חלק ממנו, חלקו הגדול מלא בשדות אורז וכמה בתים שנראים כאילו נבנו באמצע האגם,שתילי האורז בצבעים מדהימים של ירוק זוהר, מעניין איך הייתה נראת קונומה שבנאגאלנד בצבעים האלה, נשים עובדות בשדה, יורד גשם והן מכוסות במעין מחצלת קש על הגב כמו שמיכה להגנה מהגשם. הדרך נגמרת בקצה הכפר, אין דרך להמשיך.

חוזרים למלון קצת לימודים ורואים כדורגל. הבטחנו לאלונה סושי עקב ריבוי מסעדות יפניות, ומצאנו המלצה למסעדה ליד סוויסה אדום, כל התפריט על בסיס חזיר, אין שום מנה צמחונית, אפילו הציר מרק על חזיר, מתייאשים והולכים, גשם בחוץ, מלא מסעדות אבל הרגשה שאין איפה לאכול, מחנים ויורדים לרוד האוס מסעדה שייקית מלאה סטייל, כאילו מסעדה בארץ, מומלצת ויקרה להחריד, להתפנק קצת באוכל טעים, אוכלים דגים, קוסקוס, פסטה ופלטה מזרח תיכונית עם טחינה וחצילים וחומוס, אוכל מדהים בתוספת שרות ומיסים ממש משכנתא. חוזרים למונדיאל שלנו, קמים בבוקר, התרגלנו ללובן המלון ודי נוח לנו עם המרחב האינסופי בחדר, מעבירים יום עצל בחדר, כדורגל ובערב מביאים סושי ופיצות טייק אווי לחדר, הסושי מעולה בתוספת מרק מיסו בשקית, סידור מעולה בשבילנו לא בא לנו ללכת לשום מקום. קמים בבוקר נוסעים לכפר הטיבטי המודרני יחסית, בסטייל, “טיבטים- סינר- פלאפון”, לכולם דוכן מזכרות של שטויות, עושים סיבוב בכפר קונים עפרונות ומסתובבים קצת בסמטאות בין הבתים, אנשים נחמדים טיבטים. כל הכפר במוד תיירותי כמו כל נפאל בערך, חנות מזכרות בתוך המנזר, אישה זקנה עושה לנו סיבוב ודוחפת לנו צמידים למכירה, ראינו כבר הרבה מנזרים בחיינו, אסא מכריז “במקום שיש טיבטים זה רק מקומות רחוקים”. כל פוקרה נראית כאילו נבנתה לתיירים, הכל תפאורה קשה לראות את האמת של המקום.

חוזרים למלון הלבן שלנו בשמחה קמים בבוקר אוכלים ארוחת בוקר אורזים ונוסעים לקטמנדו חזרה, הויזות כבר אולי מוכנות קיווינו. נוסעים בעמק לאורך הנהר ועוצרים תחת מצוק ענק עם נדנדה ענקית מעץ, אלונה ואסא מפחדים אבל עולים ונהנים בין צחוק לבכי. ממשיכים לנסוע ועוצרים לצהריים באמצע שום מקום בדאבה מקומית, טאלי נפאלי עם פוטנציאל שלשולים גבוה.

ממשיכים ומתחילות העליות לקטמנדו, נכנסים בחשיכה, זוועה, תנועה מטורפת ענני אבק, נהיגה בלתי אפשרית, הגוגל מפ לוקח אתנו דרך סמטאות צרות, ובום אנחנו בדום הימלאיה המלון שלנו, המפלט שלנו בנפאל, לוקחים חדר משלמים פחות ועוד פלוס ארוחת בוקר, ממש מרגישים את הפז”ם וצוללים לישון. קמים בבוקר ועדיין לא הגיע המכתב ממשרד הפנים, לוקץ’ מתרגם את תעודות הלידה של הילדים ונוסע לשגרירות ישראל לקבל חותמת, 5 שעות המתנה, מחיר ישראלי לחתימה ויש לנו תעודות. אסא משתולל במלון ומוציא אותי מדעתי. בבוקר למחרת לוקץ’ ואסא נוסעים לשגרירות הודו למסור את הניירות, חוזרים לוקחים את האוטו ונוסעים למוסך לטיפול עשרת אלפים, משאירים את האוטו וחוזרים לסיבוב קניות סוער בטאמל. לא מוצאים יותר מדי, קצת בגדים, כובעים לילדים מצמר, תיק לאלונה ומזכרות מנפאל. אוכלים באגטים טעימים ממשיכים להסתובב ונאבדים בטאמל ובום אנחנו מול המלון. חוזרים לחדר הילדים משחקים בחתונה שעות ועושים הצגות מצחיקות ומתרסקים ונרדמים. לוקץ’ קם בבוקר בשקט למוסך להביא את האוטו וחוזר, יוצאים רגלית לטיול מתויר בקטמנדו, הולכים לכיכר דורבר, בדרך עוצרים ליד חנות פרזולים עם פסלי כלב רוח כמו סאלי וקונים קצת מזכרות, אני עוברת ליד דלת ברזל עתיקה שחרוטים עליה ציורי אלים ששמו עליהם אבקת פוג’ה ומרחו על פיהם גרגירי אורז טרי…גנובים. משלמים כניסה לאזור בכיכר שבו מקדש וארמון, הכל ניזוק בצורה מטורפת מרעידת האדמה של 2015 ממש נקרעו המבנים, כל מדינות העולם עוזרות שנים בשיפוץ, הנפאלים נראים ממש כמו עם חסר אונים שחייב שמישהו יתפעל אותו, במקום מקדש מטונף במנחות שנראות כמו מזבלה, ותערוכה על רעידת האדמה מעניינת ללא ספק, רחבה ענקית עם אין ספור יונים ונשים מוכרות זרעונים להאכילם.

אנחנו עוזבים לשגרירות הודו, הולכים לאסוף את הויזות שלנו, מקדימים קצת אז יושבים בבית קפה קטן להרגע מתלאות היום, פוגשים שלושה ישראלים חמודים, כיף לפגוש ישראלים כשאין ישראלים בכלל, ומקבלים את הויזות המיוחלות, הייתה הרפתקאה לא קטנה להוציא אותם והופ אנחנו בתחושה שחוזרים הבייתה…. אני מעירה את אסא בבוקר כשאנחנו עוזבים את נפאל, הוא עונה לי מתוך שינה “אחד אפס, אחד אפס.” בהחלט המשפט שחותם את נפאל הרחוקה הרחוקה איי איי איי …

בערב הולכים לאכול במסעדת נודלס, כמובן מסתבר שהמקום בכלל שייך לסיני, כמו רוב העסקים בקטמנדו, טובעים במנות החריפות, על הקירות צילומים של מנות הזויות כמו זנב חזיר ואצבעות תרנגולת, פוי ישמור השם, בדרך חזרה למלון איטליזים עם ראשי חיות והילדים עוברים דוכן דוכן וצועקים.. רוצחים רוצחים… מזל שאף אחד לא מבין עברית, והנה אנחנו חוזרים ללילה תשיעי ואחרון במלון דום הימלאיה המפנק.

עוזבים את נפאל, נפאל לא השאירה טעם של עוד ויסלח לי תום לנדאו. עשרה ימי השתיקה בויפסאנה שרציתי לעשות שוב ידחו לפעם אחרת, גם טרק שלא יכולנו לעשות כי כבר לא היה העונה ולי יש גם ככה יש בעיות עם גובה. קמים מוקדם בבוקר, נוהל אריזות, יורדים לארוחת בוקר, המלצר הנפאלי ממליץ לנו על הדרך לגבול ושנעצור בעיירת הולדתו, מקום מקסים לטענתו, רק שכנראה יקח 15 שעות להגיע, אנחנו בספק אם נצליח ומתכוננים נפשית לשינה באוטו. נפרדים מכולם ויוצאים אל הדרך, הדרך נפתחת בסערה כשלוקץ’ מוריד ברברס את העמדה של הדורמן ואז נכנס במדרכה ענקית והתנועה מתחילה להיות מטורפת, בוקר טוב קטמנדו, איי חורבות, אבק פקקים וכאוס, אנחנו פה זמניים ניחא, יש כאלה שבשבילם זה בית. יוצאים מקטמנדו לרחוב המתעורר בריח של שמן עמוק, הכל לסיר הטיגון, ומה שאי אפשר לטגן גם מטגנים, בניינים מכוסים באבק שאין לדעת את צבע הטיח מקורי, מנגואים מאובקים בכלובים על אופנועים, בורות, לוקץ’ אומר שבאפריקה אין כבישים גרועים כאלה, משאית לפנינו מוציאה עשן סמיך שחור, כמו צמיג שרוף ומתוך העשן פורץ אופנוע דוהר, לנשום רק לנשום, נראה כמו תעלול של סרט פעולה אבל זאתי המציאות, נפאלים הם עם קטן קומה כהה ויפה עם כיסוי על הפה, נראה כנוע למצבו משלים איתו בשקט עם גזירת גורל, מאיפה תבוא הישועה אולי מציפור אבן… ושתעוף.. תעוף.. תעוף… ציפור האבן לא עפה רחל שפירא, נראה לי שהיא נקברה בהריסות… ומספרים עדיין לא ידוע אם מחר או עוד שבוע בנפאל הרחוקה… הרחוקה היי היי היי…

” בכל דבר יש סדק, כך נכנס האור.” לאונרד כהן

אנחנו נפלטים מקטמנדו יחסית מהר ויוצאים אל ההיווי…ממש, דרך מפותלת, הנוף משתנה, ההרים תלולים, הכביש דווקא מעולה בלי הרבה תנועה. עוברים מעמק לעמק ונהיה חם, חם מאוד, ארבעים מעלות, מגיעים לבאטוול עיר שמישהו המליץ לישון בה, החלטנו לוותר אבל עצרנו לאכול ב”מסעדת הזעות”, פיצה מקפיצה בסגנון נפאלי וכמובן נודלס, עד היום אנחנו לא יודעים מה הנפאלים אוכלים. ממשיכים והילדים מתנהגים למופת, ישנים מתעוררים, משחקים, רבים, שגרת נסיעה, לא מכירה ילד שיכול לעמוד בתשע עשרה שעות בג’יפ בדרך הררית, כל הכבוד להם. מתחילים לטפס בהרים נהיה שעת בין ערביים, הגוגל מראה עוד שמונה שעות ואנחנו נוסעים כבר שתים עשרה בדרך צרה ומפותלת, ילדים בגיל של רני ממן (בפעם האחרונה שעזבנו אותה), משוטטים חופשי לבד על הכביש, עצי מנגו בצידי הדרך עמוסים בפירות קטנטנים ירוקים, מלא שלטים פה ובכל נפאל של מגני דודי כחולים שלרגע מבלבלים אותי, מה גם כאן יש שבט אבוד? אבל בנפאל זה סמל לבתי ספר. בתים מבוץ וגגות מקש והדרך מקסימה, האזור מיוער וצחיח הנהרות יבשים, עזים מסתובבות, אנשי בוש בבגדים קצרים עם הכובע הנפאלי הצבעוני ומגל מסתובבים על הכביש, השמש מעבר למיסוך עננה בהירה שמכסה את הרקיע והיא נראית כמו שמש שמרחו אותה עם היד ואפשר להסתכל לה בעיניים. לא הוצאתי את המצלמה מהתיק כבר שבועיים כמעט מאז שהגענו לנפאל, המצלמה שלי בפגרה, נחה, וגם אני לא דרוכה ובוהה בנוף ונושמת נשימה מלאה באבק צלול, העננים מתפזרים והשמש כאילו מזדקקת ומתפשטת מהערפילים ליצור עגול ומושלם, כתום זוהר שמוליכה אותנו בדרכנו בין העצים לאורך הדרך המחשיכה לה, הצללים נסו, רוח נשבה וחברבורות אחרונות של אור נעלמו יחד איתה. חוצים שמורות טבע לאורך כל הנסיעה, החשיכה יורדת ואנחנו עוד נוסעים, הסוף לא נראה באופק ההרים קטנו והתעגלו והגבעות נהיו למישור, מישור מיוער וחשוך. בסביבות עשר בלילה מבינים שחלון ההזדמנויות של ארוחת הערב הולך ונסגר, אסא מאתר מסעדה שמתבררת כבאר. ממשיכים עוד דאבה מטונפת, עוצרים יורדים אוכלים ובורחים בריצה לאוטו, וממשיכים, עוצרים אותנו מחסום צבאי של שמורת טבע, מלפנינו קטע שאנחנו צריכים לעבור תוך עשרים ואחת דקות בדיוק, זאת אומרת לא לנסוע יותר או פחות מארבעים קמ”ש, יש בשמורה כל טוב, טיגריסים, נמרים, פילים מה לא?! כולנו דרוכים באוטו, חוצים את השמורה, מחפשים בעיניים, פתאום אני צועקת “הי אייל סאמבר” . לוקץ’ עוצר וליד החלון שלנו, צמוד, עומדת איילה ענקית גבוהה יותר מהאוטו מסונוורת לא רואה ממטר, מצליבה איתנו מבטים ורצה ליער. יוצאים מהשמורה ומגיעים לעיירה שכוחת אל אבל עם דאבה פעילה ומלאה שיכורים שצופים במונדיאל, מושלם, יורדים ומנשנשים לנו טאלי נפאלי ממוצע וחריף, קצת שתייה קרה וקצת וויפיי בצוותא עם שיכורים בגופייה ,חם כל כך, כולם מטפטפים לתוך הטיפה המרה, האויר לא זז וממשיכים אל הדרך. עכשיו כבר ממש חשוך אני והילדים כבר בניקורים, מחליטים לחפש מקום לישון אחת עשרה בלילה ואנחנו בנסיעה משבע בבוקר, מלונות אין וגם לא כל דבר אחר, אנחנו מחנים בשקט בכפר קטן ליד בית, דממה, פותחים חריץ בחלון, שקט באוטו, לוקץ’ עם לדרמן ביד לכל צרה שלא תבוא. רעש של מקדחה רחוקה, אתם שומעים את זה? מסתבר שאנחנו תחת מתקפת יתושים מאורגנת וכל האוטו מזמזם. אני והילדים כבר בחלומות, לוקץ’ מחליט לעבור מקום, חוסר ההחלטיות שלו מוביל אותו לנהוג עוד שלוש שעות בחושך עד למהינדרהנגאר, עיר החלומות של המלצר מהמלון בקטמנדו, שתיים וחצי בלילה, במהינדרהנגאר כיבו את האורות כבר מזמן, במלון המומלץ גם לא חיכו לנו, השער נעול וכל העיר נעולה, אנחנו על גבול נפאל הודו אחרי תשע עשרה שעות נהיגה רצופות, נשארים לישון באוטו, חריץ בחלון והמקדחה חוזרת אנחנו תחת מתקפת יתושים נוראית, לוקץ’ מעיר את כולנו ומורח אותנו במשחת אודמוס נגד יתושים וכולם נרדמים עם חלונות סגורים, מנוע דולק ומזגן לשלוש שעות מסכנות, בחמש בבוקר רעש, השומר הגיע ופתח את השער למלון, תודה אבל אנחנו ממשיכים לגבול, הודו קרובה מאי פעם. כולם ישנים, לוקץ’ יוצא לדרך מוצא “צ’אי שופ זבובים” לפתוח את הבוקר. מהינדרהנגאר נראית עיר אחרי הפגזה, לילה קשה עבר על המקום, מתקרבים לגבול, לא ברור מה עושים, מחליפים כסף נפאלי להודי… תודה רבה וממשיכים, אם היינו מתעקשים אפשר היה פשוט לעבור חופשי עם עשרה טיבטים ופרה בבאגז’ (אף אחד לא בדק את האוטו). רואים שלט קטן אימיגריישן, רק לוקץ’ יורד עם הדרכונים, נפאלי רדום עם כרס חשופה, גופייתו מופשלת למעלה מעל קו הציצי כי חם, מחטט בפופיק ולוקח את הדרכונים ומחתים בלי לבדוק מי נמצא בכלל, הזוי! ממשיכים בדרך עפר חוצים גשר מעל הנהר והופ אנחנו בצד ההודי, פה הבירוקרטיה לא נגמרת, ביקורת וחיפוש באוטו,  פותחים לנו את הדלת האחורית ורואים את כמות התיקים ומסתפקים בשאלה אם יש לנו משהו לא חוקי, ביקורת צבא, ביקורת משטרה וביקורת דרכונים. לכל פקיד, חייל, שוטר הודי שממלא פרטים איפשהו יש מחברת ענקית, סרגל, עט וכתב יפה ברמה לא הגיונית. חותמת ותודה רבה חזרנו הביתה. לעומת נפאל הודו נראית פתאום כמו שוויץ, מסודרת ומאורגנת. שמים שיווהנאנדי במפה, שיט עוד עשר שעות, נזכיר רק שאנחנו אחרי תשע עשרה שעות נהיגה, שלוש שעות שינה ושעתיים בירוקרטיה הודית בגבול…הדרך עוד ארוכה לפנינו…

“…דרך רחוקה ובסופה אתה ניצב, אבוא אליך חרש כרוח ערב, נלך איתה עד תום יחדיו.”

הודו מתעוררת מולנו, כמובן שהגוגל מוצא לנו קיצור דרך השדות, האינטרנט חוזר והשמחה מרובה. מתחילים לטפס בהרים, מזמן זה לא קרה…מסתכלים טוב על המפה ומגלים שצפויות לנו הרבה עליות, ירידות ופיתולים, רעב באוטו, עוצרים בדאבה באמצע העליות, פאראנטה, התגעגענו לאוכל הודי, המקום מלא זבובים אלונה אומרת “רק שלא יהיה לי זבוב בפאראנטה”, הופכת את הפארנטה והופ זבוב מאובן מטוגן בתוך הפארנטה, מוציאה את הזבוב וממשיכה לאכול, גאווה, אלונה לגמרי הודית, כבר ממזמן אוכלת רק עם הידיים, ומדברת במבטא הודי. המלצר לוקח סמרטוט שחור מנגב משהו מהרצפה וחוזר ללוש בצק. מהיום המקום יקרא “דאבת הזבובים” ואנחנו בציפייה לקלקול הקיבה הבא. הכביש מתפתל בפיתולים בלתי נגמרים אוטובוסי הקאות חולפים אותנו עם שובלי הקאה על כל הצדדים אנחנו לא קולטים מה מצפה לנו. הדרך מדהימה, רכסי הרים ירוקים ענקיים, טרסות עצומות מדרגות של קטיפה ירוקה, עצי אורן מרווחים, נורא מזכיר לי העץ הזה את ירושלים ואויר הרים צלול כיין אבל אין בין זה לירושלים שום קשר אולי אויר הרים חם וצ’אי, הדרך קשה. הילדים עם הראש בחוץ, חייבים אויר מסכנים, כל ילד אחר הכבר מזמן היה נדבק לדלי, פתאום תמרה נותנת התראה והופ מקיאה מהחלון, שוטפת פנים וכאילו לא קרה כלום, ממשיכים בדרך.

 

כל כמה דקות מסתכלים במפה עוד כמה נשאר, מתחת לשלוש שעות זה כבר ממש כלום. אנחנו בערך חמש שעות נוסעים בפיתולים אדירים אבל הדרך מדהימה והאוירה חיובית באוטו. כל הדרך לאורך הנהר ברגיל, הנהגים של אוטראקאנד לא נעימים מצפצפים ונוסעים בפראות הדרך מסוכנת וצרה מאוד, הכל על הקשקש. המפה מראה עוד חמש דקות, אנחנו בהזיות אבל זה לא מה שדמיינו, נראה כמו כפר על כביש באמצע שום מקום, אנחנו בדרך לשיווה נאנדי מקום חלומי ששייך לאליס מילר הישראלית ובעלה שאלב ההודי, כבר שנים שומעת אגדות על המקום הזה מאהובתי אפי, עוצרים על הכביש, שואלים ורואים שלט קטן, מגיע סיד החתיך ללוות אותנו ולקחת לנו את התיקים, הוא מוביל אותנו מהכביש למעלה, אל ההר למטה, לכיוון הנהר, יורדים לאורך ערוץ נחל קטן ומגיעים, עוברים בין טרסות ומגיעים לבריכה אקולוגית גדולה על גדת הנהר וכמה מבנים בצבע כתום טרקוטה בסגנון טוסקנה ומסגרות חלונות מעץ צבוע כחול. מקבלים את החדר השווה שלנו, עם שטיחים מקלחת מפנקת מצפחה, ועליית גג לילדים, נקי ויפה.

פוגשים את שיר ושגיא שעולים מהנהר, הם היו איתנו בסדהנה פורסט, שגיא מגנות הדר ושיר מפרדסיה ששמרנו איתם על קשר והזמנו אותם לבוא לכאן. מתמקמים ויורדים לפגוש את אליס ושאלב ( כן כן… אליס מילר מהבג”ץ של נשים לטייס, ויותר מאוחר יתברר לי שגם ממקימי חוקוק החדשה ועוד רבדים אפילו יותר מעניינים מאלו), שלום שלום קצת בהלם שהגענו אחרי עשרים ותשע שעות נסיעה. פוגשים את מרגלית שבאה עם שיר ושגיא ואת הבנות מאיה ושאנטי שבאותו גיל של תמרה ואלונה, ואת צ’יקי האגדית התרנגולת היחידה ששרדה בטבע הפראי, תרנגולת חומה גדולה עם לק ירוק ברגליים שמתנהגת כמו כלבלב, אם לא להגזים בן אדם, והחיבור איתה ממש משמיים. הילדים מתחברים תוך שניות ומגלים את חדר המשחקים המעולה. מקבלים קצת תדרוך מאליס, מסתובב באזור נמר שהגסט האוס זה חלק מהטריטוריה שלו, והוא כבר נשנש מפה כלבים ותרנגולות, ושלא נסתובב לבד בלילה רק בזוגות, ולהזהר על הילדים. הלם. אוכלים ארוחת ערב צמחונית מעולה אורז, דאל, פיקלס, חצילים ירוקים, סלט ירקות קצוץ, אוכלים כולם ביחד בשולחן בחדר אוכל. אני נשארת עם שאלב ושגיא וויכוחים מתלהטים ביני לבין שאלב על הודו. הולכים לישון, מתמוטטים הילדים למטה אנחנו למעלה, חם בשיווה נאנדי, המקום לא מספיק גבוה וזה לא העונה וחם ולח מאוד. קמים בבוקר ארוחת בוקר מעולה רוטי, תבשיל תפוחי אדמה, סלט ירקות, דאהי פיקלס וצ’אטני עגבניות “שלום בית” (שנקרא ככה ע”י מזל) מעולה, התגעגענו לאכול הודי לא משומן, כולם אוכלים ביחד, הילדים כבר מחוברים כאילו הכירו מתמיד, הולכים לבריכה, הבריכה מלאת אצות בגלל החום אך מזמינה, כולם קופצים ומשתכשכים, יורדים לגאנגה ליתר דיוק, אלקנדה, אחד משני מקורות הגנגס שנקרא בפי המקומים הגנגה בעצמו, המים קרח, אבל קרח כואב ממש.

 

מזהים פר חום בגדה השניה על מעין חוף קטן ברוחב חמש מטר ובאורך חמישים מטר כשבנינו נהר מטורף ומעל החוף מצוק אנכי, איך הוא הגיע לשם לא ברור, איך הוא ייצא משם עוד יותר לא ברור, נמשיך ונלווה אותו בימים הבאים כשמפלס המים יעלה והחוף יצטמצם לו, עוד שבוע שבועיים יגיע המונסון וגובה הנהר יעלה בארבעה או חמישה מטר וזו רק ההתחלה, החוף של הפר, עם הפר, הולכים להיעלם עם הזרם, עצוב אבל כנראה אלו החיים. מאיה ושאנטי קופצות למים כאילו כלום, אנחנו בשוק מהטמפרטורה, עשוים מאמץ וחוצים לאי הקטן, אני לא עוברת, לאחר חצי שעה לוקץ’ דוחף אותי ואני קופאת לראשונה ובפעם האחרונה, זה לא בשבילי יש לי דם טוניסאי, טבילה ראשונה שלנו בגאנגה! לוקץ’ עולה וקונה במכולת המינימליסטית למעלה כמה דברים כולל חינה לשיער לאלונה שכל הטיול רוצה. שלושה כלבים חמודים בגסט האוס שומרים על המחנה מפני הנמר, כל נביחה שלהם מעלה את הכוננות, עוד פעם בריכה ומעבירים את הזמן בנעימים עד הלילה בהפסקת חשמל ארוכה, קמים בבוקר כבר נוהל רגיל, ארוחת בוקר משותפת, בריכה, משחקים וגאנגס, הילדים כבר שרופים לגמרי מהשמש, קמים בבוקר ישר לתוך בגד ים, המקום רגוע ומרגיע, יורדים לגאנגה הזרם חזק יותר מאתמול והמים גבוהים יותר, עוברים לצד השני, שגיא מביא צ’אי עד לאי. הילדים חופשיים ומאושרים ולא רואים אותם כל היום. כל אחד בענייניו, אסא הורג נמלים (לא עוזר כלום) ומשחק בחדר משחקים ועם סיד בבריכה. סיד מת עליו ומשחק איתו שעות במים. אלונה ומאיה עושות חינה בקצוות שיוצאת סגולה ויפה, הכלבים גם מקבלים פס חינה על הראש, תמרה ושאנטי כל היום בבריכה כמו שתי דגים. לוקץ’ נוסע עם תמרה להביא קצת שוקולדים מהכפר הקרוב, מגיע חבר של שאלב בעל מלון מרישקש, הוא ראה בלילה נמר על הכביש מעלינו וצילם אותו. הולכים לפינת המדיטציה אחרי אליס לראות תצוגת גחליליות מטורפת, שדה האורז הוא מקום החיזור שלהם ויש אלפי גחליליות, השדה פשוט מנצנץ בכל פינה, יש ירח מלא וצריך הרבה סבלנות לצלם גחליליות והתוצאה די מאכזבת, אני אומרת לעצמי שאחזור לכאן אחר כך לבד בשקט אבל אני משקשקת מהנמר ומסתפקת בתמונות בודדות.. בשבילך אביטל אחותי האהובה יש אלוהים.. יש גחליליות!

מחשבות שליליות על החזרה לארץ והמצב רוח בתחת, כולל הצגת עייפות והתנהגות נוראית של אסא, קמים בבוקר מצב הרוח מעורבב שמשתפר במהלך היום, כבר כמה שיחות עם שאלב שנגמרו לא נעים על תפיסות העולם השונות שלנו, שאלב העיר לי שאני כועסת, אולי הוא צודק, רציתי שהטיול כבר ייגמר אולי ולא ידעתי איך להפסיק, עייפתי ומצד שני לא רציתי שייגמר לעולם. נפשי סערה לא הצלחתי לקרוא ספר ומועקה הציפה אותי, ואז באורך פלא כמו שהחיים האלה מפתיעים תמיד, שום דבר לא קרה, לא טוב ולא רע, נפשי נרגעה, השלמתי עם הכל, עם החזרה, עם מקומי, עם החיים והתמלאתי שלווה שהתפשטה על כולי, גמעתי ספר, השיחות עם שאלב נעמו לי, עניינו אותי, בעיקר השתדלתי להקשיב וגיליתי אדם חכם ומעניין ולמדתי ממנו הרבה, יש לו ראייה אחרת על הודו, בתור הודי כמובן, אבל גם בתור מערבי שחי בישראל וראה עולם, בן של מפקד חיל האויר הצפוני בהודו ומאמן נבחרת הקייאקים של הודו. הזוגיות פרחה, הילדים מצאו את מקומם והיו עסוקים ואנחנו התפננו לאהוב, דבר שנדחק לשוליים לאחרונה ולא מצאנו לו זמן. מחכים כולם למונסון שעומד לרדת, כן, אנחנו כבר מרגישים את החזרה והרגשות מעורבים, הולך להיות מרגש ומאתגר …

“האם ראית אי פעם את הגשם?,

מישהו סיפר לי מזמן על השקט שלפני הסערה,

אני יודע…זה מתקרב..אני רוצה לדעת…

האם ראית פעם את הגשם יורד ביום שמש בהיר?”   Credence clear watter revivival

 

מכינים ארוחת ערב בגסט האוס, פירה צ’אפטיות וסלט. אלונה מכינה עם שיר כדורי שוקולד ועושה קורס קליעות מחוטים לשרשראות וצמידים עם שיר הנדירה, גם מוכשרת גם יפיפיה ופשוט בחורה יוצאת דופן עם לב ענק.

יושבת במרפסת, חם ומהביל ורוח חמה נכנסת בבמבוק הענק שמפריד ביני לבן הנהר, נכנסת בין עליו ועושה רעש של גיצי מדורה או צדפים מקרקשים, קשה לאמוד למה זה דומה אבל זה רעש ממכר והאויר נעים וטוב, ציפור אדומה קטנטנה מתיישבת על פרח אדום ממנה, וזוג ציפורים עם פס שחור על כל העין וציצית לבנה פתוחה מתיישבים על ענף ומשמיעים קריאה של בכי, אליס מסבירה לי שהן נקראות הציפורים הצווחות. אלונה עושה שרשרת לאבנים שמצאה בנהר, מתאמנים עם הקאייק בתוך הבריכה, עושים הקרנה של חיי פאי בערב עם המקרן וכולם מרותקים.

שנינו בשיווה ננדי קיבלנו את מה שביקשנו, ערן הגיע לספר “אח עשיר אחות עשירה” בול מה שהיה צריך על סיפור חיים של זוג יפאנים מהוואי אח ואחות הוא מליונר בכיס והיא נזירה טיבטית מיליונרית ברוח, ואני קיבלתי את “יונה ונער” של מאיר שלו שלי, שרציתי כל כך, ייחלתי למצוא אותו בנפאל מאחד המטיילים ורק שחזרתי להודו הוא מצא אותי באורך פלא (היה אותו למרגלית) ספר שמספר על אנשים, אהבה, יונים, ראשית ישראל ובית. כולם בבריכה ובנהר החום כבד לי, הגנגס קרח והבריכה ירוקה מידי, כזאת אני נרתעת ממים שהם לא בדיוק צלולים או בטמפרטורה הנכונה, מצאתי לי שיטה, הוצאתי את המאוורר למרפסת על כסא מעץ, התקלחתי במים קרים והתיישבתי לקרוא בבגד ים בלי להתנגב במרפסת, שהמאוורר מייבש את גופי וטוב היה לי. אני קוראת את יונה ונער הופכת דף ופתאום לצידי על המעקה שני יונים מגרגרות עם ראש קטן, עפעפיים כבדות ונקודות שחור לבן, מנקות את כנפיהן ביסודיות ומשמיעות נהמות הנאה וכל עורי סמר.

“סמוי מעין, כתוב בגוף, שעת בין ערביים, ליטוף חטוף, שיטוט בשמש, ביום בהיר, צחקוק של עונג, ציטוט של שיר, קרוב אלייך,ימים שלמים….אלוהי הדברים הקטנים.”    רחל שפירא

קמנו ביום שישי אחרי לילה ארוך ושיחה מרתקת עם שאלב על הודו, סוף כל סוף החל המונסון המיוחל לרדת ואני צללתי לזכרונותי ולכתוב עד לפנות בוקר שהגג מנגן את שיר הגשם. בבוקר התעוררנו הגנגס עלה על גדותיו התכהה וקצף, האי כמעט ונעלם, רוח נעימה נשבה וציננה את החום, הגדה מעבר לצד השני התמלאה כמעט, והפר תחומי מחייתו הצטופפו כל כך עד שחרדנו לגורלו.

חם אמרתי כבר? החום בבוקר ובצהריים בלתי נסבל והלחות גבוהה, בלילה ירד גשם מונסון ששבר קצת את החום. קמים בבוקר והנהר עוד עלה, כל יום הנהר עולה עוד קצת, עד סוף עונת המונסון הנהר אמור להגיע עד לגובה המדרגות, בלתי נתפס. הקרקע האחרונה בגדה השנייה מתחילה להיעלם והפר שלכוד שם נראה די אבוד, מסכן, הלוואי והיה איך להחזיר אותו לחוף מבטחים, האי שחצינו אליו בגנגאס נעלם לגמרי, זאת אומרת שהסתיימה עונת הרחצה בגאנגה. הילדים כל היום בבריכה סופרים בריכות, עושים משחקי בריכה, ומתחברים עם שאנטי ומיה, אלונה אוספת אצות מהבריכה ועושה מהם סליים, שגיא מלמד את הילדים שחמט, מפה מתחילה האובססיה התחרותית החדשה של אסא, כל משחק של אסא שנגמר בהפסד, וכמעט כולם נגמרים כך כי הוא משחק עם בני 25 ומעלה, הופך לפיצוץ ותגרה, הוא תחרותי ברמות של לא מוכן לקבל הפסד בשום מחיר. אסא נכנס גם חזק במונדיאל, הוא בוחר את הקבוצות שלו לפי צבע החולצות, ומסרב להאמין שמסי ורונאלדו כבר לא במונדיאל, הוא לא מצליח להבין שהעיפו אותם, הוא גם לא עוזב את שגיא שגדול ממנו בעשרים שנה והוא בטוח שהם בני אותו גיל ,למזלנו שגיא מת עליו וגם מתנהג אליו בצורה אבהית עם גבולות, ביוזמתו של שגיא קוטפים קני סוף ומכינים בשיטה קדמונית סכך לסוכת המדיטציה של אליס.

יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן ומחליטים לעשות ארוחת ערב לבד, אפשר להגיד שהאורז דאל תפוחי אדמה קרד ופיקלס די מתחיל לצאת מכל החורים, נושא בעייתי בהתחשב שאנחנו כבר שבוע שוטפים ולא מנגבים, פשוט כי אין נייר טואלט ברדיוס של עשרים קילומטר, אזור שחייבים להקפיד על לחיצת יד ימנית. נוסעים לגויצ’אר, עיר קטנה במרחק של עשרה קילומטר, העיר הקרובה ביותר שמתגלה כרחוב של חמש מאות מטר עם חנויות משני הצדדים, קונים ירקות תפוחי אדמה שתייה בירות וצ’וקולוקים. מרגלית שיר ואני מכינות ארוחת ערב, בתפריט: ציפס, טחינה, חצילים מטוגנים, סלט ירקות, ועגבניות ירוקות מטוגנות, יצא טעים מאוד והאוכל מתכסח במהירות, לקינוח פונדו שוקלד עם פירות וכדורי שוקולד, מכת סוכר חזקה. הנס קפה עלית שלנו גם מגיע למטבח ומסתיים במהרה. תמרה לא מתקשרת עם האוכל במקום בכלל כבר שבוע היא חיה על צ’אפטי ודבש בבוקר, כף אורז עם קטשופ בערב, על ארוחות צהריים היא ממש מדלגת, המטבח ההודי ממש לא מדבר אליה, החינה של אלונה בשיער דוהה תוך יומיים ומתעדנת מסגול חציל לחום סביר תודה לאל, יורדים לגנגאס לחפש אבנים יפות ועצים שנסחפו עם הזרם, אפשר לפתוח סדנת פיסול מכל העץ שנסחף בנהר העצום הזה. בלילה חם בחדר, אנחנו מוותרים לילדים שישנו כל השבוע בעליית גג מול המאוורר הקטן ומתחלפים איתם, אסא מרגיש לגמרי בבית ומסתובב לסיד כל היום בין הרגליים במטבח, מחטט להם בקופסאות ובמקרר בתקווה למצוא משהו להפיג את שגרת התפריט, כל יום עולים ברגל לקיוסק היחיד ומתאמצים למצוא משהו לקנות, לרוב זה נגמר בעוגיות ובוטנים.

יושבים בערב עם שאלב ומפטפטים ולפתע מתחילה תנועה הודית סביבנו, יש כלב אחד נעדר, מתחילים לחפש אותו סביב עם פנסים ונבוט, החשש הוא שנמר לקח אותו, אחרי רבע שעה של חיפושים ולחץ, הכלב יוצא באדישות מתוך השירותים של חדר מספר שתיים , איכשהו הוא ננעל שם בתוכו. אנחנו מקבלים שיעור הינדי, כמה חבל שזה על קצה המזלג ובחודש האחרון שלנו בהודו, אליס מלמדת אותנו את אותיות האהוי ההודיות וכולנו חוזרים אחריה בקול והתלהבות, אה סה אנאר, אי סה אימלי, או סה אולו ,או סה און, רי סה רישי, , חבל שלא למדנו הינדי כל הטיול שלנו זה היה יכול להיות מתנה מופלאה מהודו, בשמונה החודשים האחרונים בכל המדינות שביקרנו דיברו שפה מקומית ולא הינדית, וזה היה כמעט בלתי אפשרי, מצטרפת אלינו דידי העובדת, שלא יודעת קרוא וכתוב, ולאט לאט כולם מתאספים לשיעור.

מתקרבים לסוף שהותינו, לוקץ’ יושב עם אליס לפטפוט על החיים ועל חוקוק ועל בכלל, אישה מעניינת ומוכשרת, תפיסת העולם שלנו שונה לחלוטין, היא הייתה רוצה לחיות בקומונה ואנחנו בחוות בודדים. אני יושבת במרפסת עם רעש חזק של הנהר, וחושבת שהגנגה אולי בעצם הוא נהר הסמבטיון האגדי, שנאמר עליו בתלמוד שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים, הרי 3 שבטים כבר פגשנו בדרך, והנהר מתחתיי חום כמו פירוש הסמבטיון “נהר החול”, ואופייני לו השלכת אבנים גדולות אל גדותיו, בדיוק כמו הגנגה פה, מחשבות ממלאות אותי, הערבה הענקית מולי מסתירה לי את רובו, חוצצת ביני לבין המרחב כמו המחשבות שלי, והראייה שלי את העתיד לבוא ולדעת את הצעד הבא שלי, משהו מסתיר לי מלראות את הנולד, ואין לי כוח לרדת למטה ולבוא לפני הערבה, לבהות בכולו, ואני נשארת בין הענפים רק עם הסאונד מכווצת עם המחשבות שלי. מתארגנים לעזוב, שיר שגיא ומרגלית באים להפרד ויושבים איתנו עד אמצע הלילה, הילדים מתים עליהם, אסא קורה למרגלית מרגליתה, אני שוכבת במיטה מתקשה להירדם , שמונה ימים פה רבצנו, לא ראיתי מקדש, ולא טיפסתי על הר, אבל למדתי כל כך הרבה ואני אסירת תודה על כך. קמים בבוקר מקפלים את חפצינו לתזוזה, לוקץ’ מרים שמיכה מהמיטה והופ, עקרב קטן ליד היד שלו, נופל לעינינו מהמיטה לרצפה, לא מתעסקים ולוקחים את התיקים ויוצאים, יורדים למטה וכדרך אגב אני מודיעה לאליס שיש עקרב בחדר, שמודיעה לשאלב שיש עקרב בחדר, ששולח את סיד הגיבור לפנות אותו, סיד חוזר אחרי חמש דקות עם קופסת קרטון קטנה ובתוכה העקרב, מסדר זיהוי בגוגל ומה מתגלה? העקרב הזה הוא אחד מעשר החיות הכי מסוכנות בהודו, עקיצה ממנו תגרום לנזק בלב ומוות תוך מספר שעות , לחשוב שהוא הסתובב ליד מיטת הילדים בלילה מעלה פחדים, אם היה עוקץ לא היינו מודעים בכלל ואנחנו במרחק של כחמש שעות מרישיקש ומבית חולים נורמלי. נפרדים מכולם, מקקה הטבח השקט, וסיד המקועקע החתיך ממייסור, צילומים ומטפסים אל האוטו.

היה כיף, מרגליתה מצטרפת אלינו בספונטניות ואנחנו בדרכנו הארוכה חזרה למנאלי… נוסעים למנאלי, כן כבר שנה שלא היינו שמה, כולם שואלים אותנו עם תיכננו את המסלול של הטיול לפני, בחיי שלא, ואנחנו פתאום מבינים שסגרנו מעגל סביב כל הודו, בלי לתכנן ומבלי להכיר שום דבר מראש, חוזרים הביתה, למנאלי שבדרכנו הביתה לישראל… מרגש, והלב הולם לקראתה…. והופ אנחנו ברררישי עם ר’ הרי היא רישיקש…

“נשבר השרב,עולה הלחות

השמיים מתכנסים עננים

נוסע אליך אישה יפה

והרוח מצליפה בפנים

הכל כבר מחכה לגשם

ואני עייפתי מלרוץ

בא הביתה עוד מעט

הרי לא תעזבי אותי בחוץ… בא הביתה…”       שלום חנוך