“מה בן אדם צריך?” הכריזה יום אחד, אחרי הכפית הראשונה של המנה האחרונה, “לא הרבה משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל, ושני חברים, ושני ראשי הרים, על אחד לעמוד ועל השני להביט ושתי עיניים לבדוק בהן את השמיים ולחכות “.

מתוך יונה ונער, מאיר שלו.

עוזבים את גואה לאחר 3 חודשים בעיניים פעורות ורעב לטייל, לבלוע פיסות נוף, סלעים, שדות ומרחבים, נוסעים להאמפי שבקרנטקה, הפעם אחרונה שלנו שם הייתה בשנת 2000, ממש חודש לפני שהתחלנו ללמוד, אני בויצ”ו בחיפה ולוקץ’ במכללה הימית במכמורת. עוזבים את גואה בבוקר ט”ו בשבט ומרגישים באוויר חגיגה כל הדרך לחקלאות ולאדמה, כי אצל ההודים לא צריך סיבה לחגוג ותמיד בכל זמן נתון יש חג, חג שמח קרנטקה. שדות כותנה לבנים פרוסים לאורך הכביש כאילו מלווים אותנו, שדות תירס זהובים שייבשו ומחכים שיקצרו אותם ויתחילו את היבול הבא, מרחבים עצומים, דחלילים פזורים בכל מקום לגרש עורבים אנפות ומזיקים שונים, אנשים הולכים בצידי הכביש רזים עם לונגי למותניהם ומטפחות קשורות לראשם, קוצרים בידיהם עלומות לערימות וטרקטורים מקושטים בענפי דקל, אולי התבלבלו עם שבועות אבל כל חג האדמה הזה והיבול בשבילי זה ט”ו בשבט, עוד טרקטור עובר עם כפות תמרים ועם נוצצים, אחר עם עלי קוקוס ופונפונים ורודים, חג לאילן חג ליבול חג לטבע ולכל הצמחיה. לאט לאט הירוק נעלם ומתחיל להיות יבש ומאובק, אנשים שקופים, מלוכלכים ומאובקים סוללים כבישים בלי נעליים, מהלכים על זפת שחורה בוערת ומניחים שקים רטובים על הכביש לאורך עשרות מטרים, מפעלי ברזל ענקיים לאורך כל הדרך, ואז מגיעים לכביש אגרה, ההודי בבוטקה מבחין בנו ומתחיל להוציא קולות צורמים לחבר שלו בבוטקה לידו כדי שישים לב אלינו ונשמע כמו תרנגול שחוט, ואז כמו ציור בצבעי מים החום הזה הצהוב השרוף וריח הזפת מתחיל לקבל כתמים ירוקים בהתחלה רק נגיעות ואז משיכות ארוכות של קוקוס ומתפשט לכדי שדות אורז ירוקים ומוצפים לאורך קילומטרים, אני מריחה את האמפי, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, והנה אנחנו מגיעים.

האמפי היא ללא ספק היהלום של קרנטקה, אחד מהמקומות הכי יפים בהודו כולה. בסה”כ כפר קטן השוכן בצפון מדינת קרנטקה שנמצאת במרכז הודו. האמפי נמצאת בתוך חורבותיה של ויג’איאנגר שהיתה אימפריה למשך כ- 200 שנה מהמאה ה-14, ממש אתר היסטורי והריסותיה הן אתר מורשת עולמית. האמפי שוכנת באזור סלעי מיוחד במינו, סלעים ענקיים מונחים זה על זה באופן מעורר פליאה, לפעמים פחד ולפעמים תהיות איך זה הגיע למצב כזה ואיך זה לא מידרדר עליי, סביב האמפי ישנם גבעות ועמקים, מקדשים ושרידים בכל פינה ואפילו במרכזם של שדות אורז ירוקים ישנם שרידי מבנים מחיי היום יום העתיקים ופסלים מנותצים, עתיקות ומבצרים ומקווי מים ואגמים שהם נירוונה מהחום הקופח…והכל מוקף באין סוף בולדרים וסלעים בכל הגדלים, סלעי גרניט לצד מטעי בננות, קופים ועצי קוקוס תמירים.

אנחנו נכנסים עם האוטו מסביב, ישר לצד השני של הנהר, לרחוב הראשי המתוייר, עוברים ליד דודו פלאפל, הילדים מתגעגעים לשנקר ולפתיתים עוד מקאסול, הם יוצאים עם חצי גוף מהחלון ואלונה צועקת שאנקאאאאר… תוך כדי נסיעה ואנחנו חולפים… פתאום שנקר מגיח עם האופנוע אחרינו ומשיג אותנו, הילדים באטרף, שנקר גילח את הראש והשאיר שפם ואלונה מתלהבת לפגוש אותו ממש כאילו היא פוגשת כוכב רוק. חיוך ענק ושיחה על הדרך, לא התראינו מאוגוסט מאז קאסול, נסענו לגסט האוס וקבענו להפגש יותר מאוחר, מאוד כיף לפגוש חברים בטיול פעם חוזרת, הודים ולא הודים, והילדים נהנים מזה במיוחד. הדרך ברחוב הראשי כרגיל צרה אבל בנוסף עם מליון בורות ככה בשביל הכיף ואבק. נוסעים לגואן קורנר שכולם המליצו לנו, גסט האוס מרוחק בקצה הבולדרים בתוך שדות אורז, בכניסה שלט ענק, גואן קורנר מהמילה גואה, שרמילה הבעלים מגואה במקור, והיא פה כבר כמעט 20 שנה, כמו השלט הגדול כך גם שרמילה ושתי כלבי הדני הענקיים שלה. פוגשים שם שתי משפחות גרמניות שהיו איתנו בבית ספר בגואה, יובן ולוטי, הם נסעו עם האוטובוס האפור שלהם מאגונדה וחנו אותו פה בין השדות. נכנסים לחדר המשפחתי חדר קטן ולא נקי במיוחד (אפשר לומר די מזוהם), אבל זה מה יש כרגע, לפחות הנוף משגע ויש ערסלים בחוץ, בנוסף לשתי הדנים יש גם שני גורי אמסטף, אחד חום ואחד כחול והילדים משתגעים מהכלבים ורודפים אחריהם בכל המתחם. אוכלים אוכל הודי טעים ופוגשים את המשפחה הישראלית שבחדר לידנו, זה הלילה האחרון שלהם כאן לפני שהם ממשיכים הלאה. איילת ויונתן ו-3 ילדיהם, משפחה מיוחדת שהגיעו מאתיופיה שם איילת שהיא חוקרת מוח התנדבה ועזרה לעיוורים, הבן האמצעי שלהם שבה את ליבי מהמעט שיצא לי להכיר אותו, יונתן מנהל בית ספר, אדם מיוחד ואיש שיחה מרתק, מיד החלפנו סרטים בנינו וניהלנו שיחה מעניינת בארוחת הערב, בלילה שוב הילדים ישנו במיטה הזוגית ואנחנו בזוג מזרונים על הרצפה (אפשר לדייק מסריחים) היה ממש תענוג.

קמים בבוקר אוכלים ארוחת בוקר והולכים לטיול רגלי לכיוון הרחוב הראשי, חוצים שדה אורז עם כלבים טריטוריאלים ששומרים על הגיזרה, הכלבים פה במצב קשה, אם מניקה את גוריה באמצע הכביש, יום לאחר מכן אחד הגורים שוכב דרוס ולא זז. לכלוך בכל פינה, בעיקר שלא מתכלה, וקליפות ופירות רקובים וכלבים מתאבקים על שיירי אוכל מתולעים ומרחרחים באשפתות, האמפי מזוהמת, גם באזור הכפרי אלפי צלחות חד פעמיות בדוגמה של עלה פזורות על האדמה כמו שלכת של זבל מפיקניק מסאלה. ריח של ביוב, קשה לעבור ולהסתכל בכל האוזלת היד הפושעת הזאת זה מכעיס ועצוב גם יחד. מגיעים לשנקר, רק נכנסים וחבורה של צועניות מלאות תכשיטים ובגדים צבעונים נכנסות למסעדה בריקודים ובשירה ובבקשות לרופיות בשטרות של מאה, ושני מג’יק באבות עם נוצות שרשראות וציורים על הפנים שמסתובבים עם מחברת התרומות שלהם, בשביל להצטלם איתם מראש הם מראים את כל השמות התורמים או הנופלים בפח תלוי איך מסתכלים על זה, בהחלט כל מחלקת תיירות של האמפי התייצבה לקבל את פנינו. ממשיכים ללכת עד האקוודוקט בכניסה לכפר, פוגשים את שרמילה בדרך והיא מחזירה את כולנו על הטוסטוס לכיוון האוטו, חם נורא! לוקחים את האוטו לסיבוב רק לקלוט איפה אנחנו, מלא מקדשים עתיקים, עבודות בכביש, חזירים קטנים שחורים מרחרחים בזבל, בכל הכפרים מסביב אפשר להרגיש את העוני של התושבים, אנשים רזים כהים בלונגי קצר וחולצה משובצת דהוייה, נשים בחולצות משובצות של גברים ובד על הראש כפופות שותלות אורז, גברים מפזרים מקעריות קש שטוחות דשן בשדות, נשים סוחבות כדי פלסטיק צבעוניים מהבאר, מקדשים עתיקים פזוריים לאורך הדרך, באסטות של אשכולות קוקוס ובננות ותבשילי אורז שמוגשים על עלה בננה, ערימות של בולדרים וסלעים שמסודרים בגבהות והרים. אנפות לבנות הולכות לאיטן בין השתילים, קבצניות זקנות, צעירות עם תינוק ארוז בידיהם הולכות הלוך ושוב, ילדים בכפרים מתאספים סביבנו ומבקשים 2 רופי, באפלו קשורים בחוט של מטר לאבן, ילדים קטנים יושבים עירומים בפתחי בתים לגופם רק חוט על מותנים.

חוזרים ללמוד קצת ובערב הולכים לאכול אצל שנקר, הולכים בחושך בשדות האורז בשבילים דקים, נאבדים, אך הדרך מוארת משום מה, האור נופל על המים המציפים את השדות ושנראים כמו ראי, מתוך השדה קולות רמים של קרקורי צפרדעים, אני מסתובבת לאחור ומעל גבעת סלעים באופק ניצב לו ממש בשפיץ של הגבעה ירח אדום, אני לרגע מתבלבלת וחושבת שזה שמש ענקית, אני אומרת ללוקץ’ שמוזר כבר החשיך איך זה הגיוני, ועליו צורות של מכתשים והוא סגול ואדוום ובכלל חושך, אנחנו עומדים באמצע השדות ומתבוננים בשמש ירח הזה נפעמים, אסא שואל: “אמא אלוהים הוא בחלל?”, אני לא מספיקה לענות ואסא ממשיך “נראה לי אלוהים שלנו מטייל בהודו”. מגיעים לשנקר ואוכלים פריקסה, לאפה, פתיתים, קפה שחור, תה נענע וסופגניות נוטלה זה היה חזירות לשמה, שנקר קורא לנו החוצה יש ליקוי ירח אנחנו יוצאים החוצה הירח כולו שחור מלבד פס דקיק לבן, יושבים חזרה נרגשים ומגלים שבלי שידענו צפינו בתופעה משולשת, ליקוי ירח מלא שהעניק לו את הצבע האדמדם שחשבתי שהוא השמש, יחד עם סופר ירח בה הירח נמצא בנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, ושתי התופעות האלה מתוזמנות עם ירח מלא שני באותו החודש וזו תופעה שמכונה ירח כחול, וזה נקרא “סופר ירח דם כחול”. מבינים שבכל העולם וגם בארץ ידעו על זה, אפילו שבישראל לא ראו כלום, ורק אנחנו לא היינו מחוברים ונתקלו בירח דם כחול הזה בליל מואר באמצע שדה אורז מלא בקרקורי צפרדעים וקרפדות ובצירצורי צרצרים והיינו שיכורים מאושר. חוזרים ברגל לאור הירח המלא, שדות האורז מוארים ומתמלאים בהרגשה שהכל אפשרי. בבוקר רואים זוג גרמנים צעיר מטפסי בולדרים שגרים מאחורינו עם יצור שחור מוזר ורטוב ומגלים שזה סנאי מסכן שהם הוציאו מטביעה בשרותים שלהם והוא נראה כמו חיה ממין אחר, לסנאי לא שלום, המסכן לא שרד ומת בידינו. נוסעים כמעט שעה להאמפי העתיקה שמצידו השני של הנהר, דרך מטריפה, מגיעים למקדש הגדול לפילה לאקסמי שנשלטת ע”י הבן של המהוט שזכרנו מלפני הרבה שנים, היא כמובן לוקחת בחדק שלה רופיות ומברכת את לוקץ’ והילדים, אני מסרבת בתוקף, מפנה מבטי בוז למהוט ולא מבינה למה היא לא רומסת אותו, פילה אומללה לבדה בין בני אדם ומקדשים במקום להיות עם בני מינה ביערות.

המקדש מלא בקופים ופוג’ות ואנחנו יוצאים ממנו לכיוון העיר הישנה, השנה פינו אותה ממסעדות וגסט האוסים והיא נראת כמו שכונת עוני נטושה, אנשים מנסים להחיות את העסק שלהם לשווא ונגד החוק, לפני 20 שנה כמעט כשלוקץ’ ואני היינו פה ישנו בצד הזה של הנהר, קודם כל כי לא היה אף גסט האוס בצד השני וגם באנו לא בעונה המתוירת, הרבה לא השתנה פה נראה כאילו כל כך הרבה תיירים היו פה שהמקום רמוס. יוצאים לגדת הנהר יושבים בדאבה עלובה אבל עם אנרגיות טובות של זוג, גבר ואישה, אוכלים דוסות צ’אי וקוקוסים, הזוג מקסים ונעים לשבת שם ארוכות, בסיום הדוסה הכלים הולכים לדלי עם מים חומים והפרה מלקקת את הצלחת בהנאה, בליבנו מקווים שנעבור את השעות הקרובות בלי קלקול קיבה. יורדים לנהר אישה עם קרחת ושלושה ילדים קרחים מתרחצים בנהר, סירות הקססונית העגולות לא מורשות לשוט כאן, ענייני מכרזים ושחיתות מקומית, אז הן יושבות להן על צידן הפוכות, חוזרים לסנסט פוינט לשקיעה, באזור המקדשים, גבעות ומשטחי סלע גרניט שמקדשים רבים מאבן פזורים עליהם, עץ פיטנה עצום עתיק שלמרגלותיו משחקים נערים קריקט, אשה זקנה מבקשת מילד שיוריד לה פרחי פיטנה לשיער והוא מכה בעץ הזקן ושובר לו ענף, ואני מרגישה כאילו נשברה לי עצם מגופי, ונזכרת בפיטנה האהובה של צילה מול חלון המטבח שלי. מלא קופים יושבים איתנו בשקיעה, ונערים עם תרמוס עם צ’אי מנסים למכור לנו צ’אי במחיר מופקע בדולרים במבטא רוסי. ילד עובר עם חליל עץ ומנגן מוזיקה של טיטאניק, השמש שוקעת ומבעד לערפל ולבולדרים ונעלמת במסך עשן כמו סרט מערבון מיסטי.

נוסעים בחושך חזרה, בחניה קונים תיק בצורת רימון מחוטי פלסטיק ורוד פוקסיה זוהר שהמוכרת קולעת אותו בפנינו, חוזרים לשנקר לארוחת ערב של קוסקוס והולכים להגיד שלום להילה עופר ואלי שהגיעו להאמפי ומתאכסנים בגסט האוס לידנו. חוזרים לגסט האוס תהלוכת הלוויה יוצאת ממנו ואנחנו נעצרים בצד ומדוממים מנוע, תייר הודי נפל שיכור לאגם לפני יומיים וטבע, משפחתו באה מהימאצ’ל והם סוחבים את גופתו לנהר לשריפה, בלילה אשמע את קרוביו האבלים שמתגוררים חדר לידנו פושטים את בגדיהם הרטובים ומתרחצים ומשוחחים לתוך הלילה, אני לא נרדמתי ובתוכי חושבתי שזה היה מעניין להבין על מה הם מדברים, אני מתעלפת מעייפות ומתעוררת באמצע הלילה משהו מכרסם מעלי בגג, האוזן ממשיכה להציק לי ואלונה מקיאה פעמיים בלילה ואחריה תמרה פורקת עול. קמים מאוד מאוחר פוגשים את הילה ועופר אצל שנקר לארוחת בוקר ישראלית ונוסעים לאגם, אין טיפת צל, כולם נכנסים למים ועוד שתי משפחות ישראליות מגיעות, מנסים לבנות צילייה מאולתרת לשווא, חם נורא, אבל המים קרירים ועוד הבאנו בוגי שיהיה מצוף. עוצרים בדרך בדאבה מול עץ עתיק אוכלים קוקוס ודוסות, אסא ואלי מסתדרים נהדר, חוזרים לבולדרים שמול הגסט האוס לנקודת שקיעה, מטפסים על הר הסלעים, אחרינו נערים עם צ’אי בתרמוסים, ומסיימים את היום בשקיעה מהפנטת. האמפי, אין ספק שאת  מכוכב אחר.

חוזרים לחדר רואים סרט נהדר על גלגול נשמות של כלב, ושני פרקים מסיפורי עמים עם ג’ון הארט האגדי, ועוד את הפרק על האיש קיפוד המעולה, אני מתלהבת יותר מהילדים. יום שבת נוסעים למפלים. מפלונים קטנים אם רצוי לדייק אבל נמצאים בתוואי נוף מדהים של סלעי גרניט אפורים ושחורים בצורות מיוחדות צמחיה ומים, עולים על שייט בקססונית ופוגשים משפחה עם ילדים מירוחם דתיים חמודים מאוד. יושבים בדאבה שבכפר ממול ואוכלים מאכל של דרום הודו לארוחת בוקר ששכחתי את שמו שזה ערמת קוסקוס דביק עם קשיו וגמבה, ועוד מאכלים הודים טעימים, ועולים לשקיעה במקדש הנומן שבקצה ההר, בשביל השקיעה הזאת עולים 575 מדרגות, לא היה קשה אבל אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, כי עליתי עם הילה, היא בהריון מתקדם הגזעית האלופה, למעלה יש עץ פיטנה עתיק וקטן והילדים מטפסים עליו, מתבוננים על כל הנוף מלמעלה ואסא אומר: “אבא הכל נראה פה כמו משחק” … לוקץ’ לא מבין ושואל: “של מה?”, אסא עונה “של אלוהים”. צופים בשקיעה כשמסביבנו קופים, לא יאומן כמה שקיעות אנחנו רואים בהודו.

חוזרים לגסט האוס ומגלים שם את צביקה מגואה, צביקה הוא שף ומחזאי הצגות, הוא אדם מרגש ומצחיק ביחד, כיף היה לפגוש אותו הרגשנו שאנחנו מכירים מהבית, יושבים עם צביקה אצל שרמילה עד כיבוי אורות. קמים בבוקר לשנקר לארוחת בוקר, איך לא?, חוץ מדאבות האוכל בהאמפי לא מגרה וגם ככה כולם מסתובבים עם הרעלות קיבה, שילשולים, הקאות והתכווצויות בבטן ממש כמו צירים, לא פשוט לחיות שבועיים על פחממות בעיקר, אני עוד לא חטפתי טפו טפו… נוסעים בג’יפ בדרך צדדית ומגיעים בטעות למקדש של לקסמי האלה, מקדש הודי רגיל ובו חבורת נשים עם סארים מבריקים ויפים מצ’אנאי, ומשפחה מבוגרת מקולו שמטיילים, מיד זיהינו אותם לפי הכובעים וחיוכים ענקיים נמרחו על פנינו, על אלונה בעיקר שביקשה להצטלם איתם געגועים ל- HP הימאצ’ל פראדש. הילדים עושים פוג’ה ואנחנו מסתובבים שם ונוסעים לטיול באוטו לכפרים ליד, שדות אורז אין סופיים ועליהם כל מיני ציפורים, אנפות ובעל כנף ממש עצום שאינני יודעת את סוגו, האנפות בקר מדבירות את האורז המוצף ותפקידם חשוב מאוד לכפריים. מטיילים בין כפרים עניים עם נשים צועניות שעונדות תכשיטי כסף מצלצלים בשער ראשן, בגדיהן הצבעוניים חשופי הגב משובצים במראות וחוטים צבעונים, יושבות בפתחי בתים ומסרקות ילדות שחומות ופעורות עינים, ילדים משחקים ברחובות או בכניסות לבתים, פרות ועזים, הרבה סלעים והרבה זבובים ואין סוף יתושים שעולים משדות האורז המוצפים, אין פרות כמעט אבל קופי הלנגור בכל מקום בחבורות ענק, מידי פעם סנאים מצקצקים על סלע וטרקטורים מקושטים חולפים אותנו.

יוצאים לאגם מהצד שני, חם מאוד ואנחנו עושים מנוחה בגסט האוס, קצת לימודים לא יזיקו. יושבים מול שדה האורז שסמוך למרפסת שלנו, הדנים הסוסים רודפים אחר קופים ונובחים בכזאת עוצמה שנדמה שהם שני אריות, משפחה אמריקאית עם שני ילדים עברו לגור לידנו, השמש מנמיכה זווית, החום קצת מתפוגג ואנחנו יוצאים לטייל בכפר אנגונדי שסמוך לאמפי ומחלקים לילדים צעצועים שעבד עליהם הקלח, כל הכפר נאסף סביבנו וכולם מקבלים משהו, אם זה צעצוע מביצת קינדר או צעצוע ממקדונלד או סביבון שנשאר מחנוכה. בבוקר קמים ממש מוקדם אחרי זריחה, והולכים ברגל לראות את הרחצה של הפילה לאקסמי בנהר, ההמתנה שהסירה תתמלא כדי שתקח אותנו כמה מטרים לצד השני של הנהר ארוכה, במיוחד בגלל מכרז אידיוטי הסירה של הצד השני מורידה אנשים בצד שלנו וחוזרת ריקה ואנחנו נשארים להמתין במשך שעה שהסירה בצד שלנו תתמלא, מרגיז, אבל התייר הצרפתי לידינו כל כך התרגז שהוא לקח את כל האנרגיות של הכעס ולנו נשאר רק לחכות בשקט. סוף סוף עברנו בדקה לצד השני, יושבים על גדת הנהר שותים מיץ תפוזים, אוכלים אננס וקוקוס, ומחכים ללאקסמי והפילה מאחרת, והנה היא מגיעה ונכנסת לרחצה, שוכבת על הצד ומקרצפים אותה, שעה ארוכה עם סבון ומברשת כאילו היא נעל שמצחצחים, בלי השפרצות בלי שום דבר טבעי, צד אחד ואז צד שני מראה עצוב עצוב מאוד. תוך כדי לתמרה נופלת שן שנייה בהודו,  מלא הודים רוחצים גם במימי הנהר המזוהם מצחצחים שניים לצידה בטבעיות מוחלטת, נשים זקנות עם ציצי בחוץ, סבתא רוחצת ילד כבן 3 והוא מחליק למים קם, בוכה, וחוטף ממנה סטירה ככה על הדרך כי הוא אשם שהוא התחלק, אשה מבוגרת עם ראסטה ענקית יושבת בנהר ובעלה רוחץ לה את הראסטה והיא ממלמת תפילות במנטרה שנשמעות כמו שאלה ותשובה עוד פעם ועוד פעם בניגון מונוטוני, אני שואלת הודי שעומד לידי מה היא ומי היא, הוא עונה לי שנכנס בה האל.איזה תשובה מפתיעה תודה לאל. בתום הרחצה הפילה משפריצה ומברכת תיירים בתמורה לכמה רופיות.

נוסעים עם עופר והילה לכפר אנגונדי, מטיילים בסמטאות שותים ואוכלים קוקוס, אני לא עוברת יום בלי ארבעה קוקוסים לפחות. הולכים לראות מפעל קואופרטיב של נשות הכפר לייצור תיקים מעלי בננה, תמרה מבקשת ומקבלת תיק קלוע מעלי בננה ואסא מקבל מתנה תיק מניאטורי מאחת מהעובדות, הנשים יושבות על הרצפה וקולעות, תינוק קשור בלונגי לידם, אלונה מראה להם קליעה באצבעות, והנשים מתרשמות מאוד מהטכניקה שלה ומרטיבות לה עוד חוטים ועוד חוטים שעשויים מעלי בננה לריכוך, ממשיכים לטייל בכפר, תרנגולות חומות ושמנמנות מתהלכות וגוזליהן בעיקבותן, נכנסים לאכול טאלי על עלה של בננה, בעל המסעדה שמגיש בחצר ביתו את הארוחה מלא בגינונים ובחוקים, אסור לאכול עד תום ההגשה שהוא הפך אותה לטקס, הכי טעים בטאלי הייתה האבקת בוטנים הכתומה שהוגשה לצד האורז והתבשילים. חוזרים לנוח בערסלים ומתבקשים לפנות את הבונגלוס ע”י ישראל ההודי (בחיי שקוראים לו ככה הוא נוצרי), הזמנו לשבוע ויש בוקינג מוזמן מראש ממחר, יושבים ארוכות במרפסת עם צביקה צוחקים המון ,אלונה מעצבת ותופרת חולצה חדשה בעידודו ועזרתו של צביקה וצביקה תופר לתמרה בובה אהובה שנפרמה, הצחוקים מתחלפים גם לדמעות ולשיחות על השואה ועל אביו של צביקה ואנחנו עוברים לשתות תה במסעדה תוך כדי שיחה. קמים מוקדם עוברים לגסטאוס ליד שנקרא מנג’ו פלייס, שכנים חדר ליד חדר עם הילה ועופר, יצא טוב בסוף הבוקינג כי החדר יותר נעים, כמה שיכול להיות נעים חדר בהאמפי.

עופר ולוקץ’ נוסעים למוסך של מאינדרה בהוספט לתקן את הקפיץ של הבולם שנשבר עוד בקודלי, הילה ואני נשארות עם הילדים ליום מנוחה, הילדים בונים בדשא מחנה מעלים מיובשים של קוקוס, וגם לומדים עד אחרי הצהרים, קונים עוגיות בג’רמני בייקרי עולים לסנסט פוינט פוגשים משפחה שוודית שהכרנו מגואה, נילו הבן הקטן היה עם אסא בגן, איימי האמא צלמת, שיחה כיפית מול שקיעה מלאה בעננים , אלונה תמרה ואלי מציירות בחול צבעוני, אסא ונילו מטפסים על בולדרים, יורדים למטה כשמחשיך ואני עושה מקלחת באקט לכולם, לוקץ’ ועופר עוד לא חזרו הם מבלים יום שלם במוסך, לוקץ’ מחליף את כל הבולמים הקדמיים בג’יפ, אני מקבלת ידיעה שחווה מהמושב חטפה דום לב והערב נהיה עצוב. יושבים בגסט האוס לארוחת ערב, צביקה מצטרף ומשנה את המצב רוח והשמחה גדולה, מספר לנו סיפורים על קופים ואנשים וכולם נקרעים מצחוק עד שמכבים לנו את האור. קמים בבוקר שותים תה ונוסעים להאמפי למקדשים שוב, יש כל כך הרבה, אפשר לטייל רק במקדשים בהאמפי שבוע, תחנה ראשונה בית מרחץ מהמם, הילדים רצים בקרקעית הבריכה ומשחקים, תחנה שניה מקדש מרהיב ביופיו, מלא חריטות של אלים באבן. נוסעים לעיר בהאמפי הישנה אוכלים קוקוס ובננות ויושבים בדאבה ממול הנהר שוב ומתענגים על צ’ילי מטוגן, דוסה ,אידלי, צ’אי וקוקוסים הילדים משחקים בחול, עופר ולוקץ’ מתגלחים אצל הגלאח המקומי ואת אסא נושך “צ’יוואווה”, ככה אסא קורא לו, אבל הוא נראה יותר כמו כלב קטן עלוב ומטונף, בעלת הכלב (לא יאומן שיש לו בעלים) מודיעה שהכלב מחוסן, תודה לאל זה מה שהיה חסר לנו, זריקות בבטן, נוסעים למקדש של גאנש הגדול ולשיווה לינגום וגם לפסל של קאלי הענק.

ארבע אחרי הצהריים הולכים לטום וג’רי, מדריכי טיפוס על בולדרים, מתאימים נעלי טיפוס לכל ילד, סוחבים מזרונים והולכים לטיפוס, טום מדריך מקסים וסבלני, הילדים טיפסו כל כך יפה והיו אמיצים מאוד, הטיפוס נעשה על סלעי גרניט ענקיים ומטפסים עליהם רק עם האצבעות, שמים הרבה מגנזיום ולא נעזרים בחבלים אלא במגרעות ובליטות טבעיות בסלע. טיפוס הבולדרים בהאמפי מושך אליו מאות תיירים מכל העולם והפך בשנים האחרונות לקטע של האמפי. בתום הטיפוס פגשנו את הזוג הברזילאי שפגשתי בסירה והולכתי אותם לגסט האוס, הם מטפסים על בולדרים בכל העולם אנחנו יושבים איתם על הסלעים ומדברים, אוכלים עוגת לימון וכדורי שוקולד ובוהים בשקיעה איך לא???

יום שישי קמים, אסא עובר תהליך גמילה מהטאבלט, ומלשחק כל יום מאז שטסנו להודו עבר לשחק פעמיים בשבוע, ומהתבוננות בריגרסיה ההתנהגותית שלו אחרי משחק בטאבלט החלטנו לאסור על שלושתם לשחק בכלל, סוף עידן הטאבלט. אסא גמור מזה אבל לאט לאט מתחיל לשכוח. מתארגנים ונוסעים למקדש ויטלי הגדול, הולכים ברגל שני ק”מ בחום ומגיעים למקדש מאוד מרשים עם חריטות באבן, ממש ציורים מורכבים, בחצר המקדש עץ פיטנה ענק בן 150 שנה גזעו מפותל והוא נראה כמו עץ זית מרשים וזקן, בכניסה למקדש מכונית מאבן עם גלגלים. חוזרים אחרי הצהריים למדיטציה דרך מוזיקה, מעמיסים כריות עגולות, גיטרה, דיג’ ועוד כלי נגינה שונים והולכים בשדה עם עוד שלושה תיירים, ארגנטינאית שוודי ואמריקאית, לנקודת תצפית על סלע שטוח, שעה של ניגון בכל הכלים שירה ומנטרות, כולנו שוכבים על הסלע בעיניים עצומות ומודטים (מדיטאציה כלומר), זה התחיל עם חליל עם סאונד של ציפור שיר, עבר לדיג’ ואז תוף מתכת ככלי הקשה, גיטרה, מפוחית פה ויאטנאמית, ומקל גשם, היה מרגיע ונעים והצלילים היו כל כך יפים ומיוחדים, רק כשפקחתי עיניים בתום המידיטציה הבנתי על מה הוא ניגן בכלל, בהחלט חוויה מוצלחת, מה גם שהילדים התנהגו מצויין וזה היה מפתיע והפריעו רק קצת. מסיימים את היום כמו בכל ערב בהאמפי עם צביקה צוחקים מדברים ונהנים.

יום אחרון בהאמפי אנחנו צועדים אל מאחורי הבולדרים בחום כבד, יבש, רק קוצים וסלעים, לאט לאט זה מוריד חולצה ועוד אחד מתפשט, צועדים כשעתיים עד שמגיעים לחווה אורגנית ששייכת לאוסטרי, ירוקה ורחבה, פוגשים את אשתו רוכבת על אופניים, שוויצרית ושערה מולבן ותווי פניה יפים, היא מזמינה אותנו לארוחת צהריים, החווה סגורה ממזמן למבקרים, אנחנו מסרבים בנימוס ממשיכם ללכת בין שדות האורז של החווה עד שמגיעים לאזור ירוק מלא בעשביה טבעית, במרכזו עובר נחל קטן עם בריכה קטנה, שתי נערות עושות כביסה ומכות בבגדים הצבעוניים על גשר קטן שבנוי מפרוסת אבן, באפאלו חמור קטן ושתי פרות לבנות אוכלים עשב, קבוצת ילדים שחומים בתחתונים משתוללים בבריכה שסביבה צמחי מים. אנחנו נכנסים למים בבגדים, המים קפואים ומרעננים, מתיישבים על סלע גדול להתייבש ונהנים מהנווה מדבר המוריק והמלבב הזה. ממשיכים ללכת עוברים את באבא קטן, מאהל אוהלים לתרמילאים שממש רוצים לחיות באוהל, ונכנסים לכפר, עוצרים רק לשתות קוקוס ובננות במין דאבה מאולתרת בחצר בית, העצירה מתפתחת למעשה לשעה ויותר בחצר המשפחה שמכינה לנו דוסות מעולות, לילדים סוכריות צמיד וצינורות צהובים שזה מעין ביסלי הודי בטעם דובונים מסאלה, והמשיך לביקור ביונקייה של העיזים, לאט לאט מתאספים מסביבנו כל ילדי הכפר, הילדים נגנבים על אסא ורצים אחרינו לכניסה לכפר בצרחות, אסא אסא… חוזרים ברגל דרך כפרים, על הכביש הראשי תרנגולות ענק, רדידי בד צבעוניים וכביסה תלויים על חוט לייבוש ומאחוריהם שדה אורז ירוק והר בולדרים, תפאורה לסרט פלינסטונס בהתהוותו. תופסים ריקשה וחוזרים לכניסה ומשם ברגל לגסט האוס.

אורזים, נפרדים מצביקה, לילה אחרון אוכלים פלאפל טייק אווי. לילה אחרון קשה, שילוב של יתושים מזמזמים באוזן ומזרון גרוע, קמים בשש בבוקר מעמיסים את התיקים לאוטו, גם עופר והילה עוזבים איתנו, הם לשבועים אחרונים במסע שלהם לכיוון גואה ואז הביתה לישראל ואנחנו דרומה לטמיל נאדו אל הלא נודע… מה שיהיה יהיה, כמו שצביקה היה שואל את אסא כל הזמן ” אסא מה יהיה?”.

יוצאים מהאמפי דרך כפרים חקלאיים, ערימות חציר וקלחי תירס, לפתע נעצרים, שיירה של עגלות מקושטות לאורך קילומטרים, לכל אחת רתומים שני פרים מקושטים בקרניהם, השיירה חולפת על פנינו, לא ברור לשם מה, עוד חג הודי למה לא. עוצרים בדאבה בעיר הודית נידחת וקונים ביסלי הודי לחמניות וצ’ילי מטוגן, ובהמשך עוצרים בדוכן ג’ק פרוט וטועמים בפעם הראשונה את הפרי האקזוטי והעצום הזה שטעמו מוזר לנו מאוד. תמרה אומרת באמצע הנסיעה: ישבתי בבאגז’ וחשבתי על סאני, ובלי שאני ארצה התחלתי לבכות”, תמרה מאוד מתגעגעת לסאני, חברתה הטובה, וככל שהזמן עובר זה רק קשה לה יותר. לא רוצים להכנס לבאנגלור שוב ומנסים לעקוף את המטרופוליטן הענק הזה, פנינו לטריוואנאמלאי ולמדינת טמיל נאדו, מגיעים לעיר בשם הוסור, אח של ראג’יב שולח אותנו למלון של מועדון חברים,  באמצע שום מקום “גולדן מיילס קלאב” כל עשירי באנגלור שקנו פה קוטג’ים במתחם, אבל אף אחד לא בנה… דורש חקירה בעיניי אבל למי אכפת, המלון מוקף כפרים ואנשים שהולכים עם פרות בחוט, אנחנו מגיעים למלון גדול ריק בריכה ענקית במרכזו , החדר נקי ומים זורמים במקלחת ומרגישים שהגענו לגן עדן, אחרי האמפי המזוהמת זה לגמרי פינוק, נשארנו פה שלושה לילות היינו חייבים לנוח ולהתנקות, אוכל כמעט ולא היה, גם אין ווי פיי כי אנחנו בעצם בשום מקום, במהלך שלושה ימים שהיינו שם התנהלה שם פגישה עסקית אחת של שש הודים, מלבד זה זה רק אנחנו והבריכה, ושילמנו את אותו הסכום כמו החדר המסריח של שרמילה בגואן קורנר, מי היה מאמין. בערב לוקץ’ נוסע עם המלצר להביא פיצה דומינוס מהעיר, הפיצה מאוד רחוקה, לוקץ’ שואל את המלצר מתוך נימוס  אם הוא רוצה גם משהו, המלצר מזמין כנפיים, הם עומדים ומחכים לפיצה, איש קם משולחן באמצע האוכל וניגש ללוקץ’ להעיר לו שהחולצה שלו הפוכה (?). אחרי האוכל צופים כולנו בקרוקודיל דאנדי במיטה, היה אדיר אבל לא הכי לילדים לטעמי. אני כותבת בלוג, זמן טוב ושקט, אסא מסתכל עלי עובדת בפוטושופ ומעבירה תמונה לשחור לבן ואומר “אמא, לא בא לי להיות אפור”. בבוקר כשהוא יקום עוד לפני שיפקח את העיניים ודממת לילה עדיין תהיה בחדר, הוא יפתח במשפט “ממזמן לא אכלתי פולקה”.

ממשיכם בדרכנו לטירו, שהיא טריוואנה מלאי, בדרך עוצרים במקדונלדס, שעת בוקר ויש רק המבורגר שהוא מביצה וצ’יפס, כן כן המבורגר ביצה. כבר בחניה פותחת איתי בשיחה אישה יפיפיה לבושה בשיק, צרפתייה, בעלה הודי שבכלל נולד באוסטריה ולהם ילד קטן, הבעל בהפרעת קשב מטורפת, מאוד קשה לשוחח איתו, אנחנו יושבים שעה קלה והחיבור בנינו מטורף, יש להם בית אופנה מאוד מפורסם באוסטריה, שלוש חנויות, הכל בגדי פסים, וזה בעצם התפתח בעקבות המלתחה של סבא שלה זכרונו לברכה, הוא היה לוכד פרפרים מאוד מפורסם, הסיפורים שלה היו כאלה מיוחדים ואקזוטיים, היא דיברה מהר ובתשוקה, ואחרי שעה בעלה רצה לנסוע והיא לא רצתה להיפרד מאיתנו , היא השאירה לי גלוייה של העסק שלה וכתובת אתר וחשבון אינסטגרם, התנשקנו לשלום והחוויה היתה מסעירה ומיוחדת עבורנו. ממשיכים לנסוע מתחיל להיות איזור יותר ויותר חקלאי ושזור באין ספור מקדשים צבעוניים, מלא בקלשונים עם לימונים נעוצים בתערם ופסלי ענק של אלים הודים מקושטים בשלל צבעים, אנשים נאספים שוב כנראה לאיזה שהוא חג, לכולם מרוחה משחה צהובה יבשה על הראש, גם לתינוקות בני יומם, כל הנשים והגברים לבושים חגיגי, לנשים זרי פרחים מבצבצים בשחור שערן, נזרי פרחים לבנים, כמו ערוגת גן מפקעת שערן, ומראשן נוטף ריח כבד ומתוק של יסמין, בכל חזיתות הבתים פנים של שד מגבס צבעוני בעיקר באדום ושחור לגירוש רוחות רעות, יש מלא מה לצלם בדרך, אבל אי אפשר לעצור כל רגע, ואני מצלמת עם עיניי ופולטת אנחות של החמצה. מגיעים לטריוואנאמלאי שנקראת בקיצור טירו, לא ידענו למה לצפות, לא הכרנו אף אחד שהיה פה, אין פה הרבה תיירים ישראלים, בעיקר אירופאים, מגיעים לכאן בעיקר אנשים רוחניים מאוד, שזה ממש לא אנחנו, אבל משהו משך אותי לכאן, אז באתי.

קצת על טירו: עיר קטנה וקדושה שמתנהלת למרגלות הר הארונצ’אלה, שמתנשא ונראה מכל מקום בעיר והוא הר מקודש. ההר מסמל התגלמות של האל שיווה, עיקר ההתרחשות בטירו זה בליל ירח מלא כל חודש, בלילה זה אלפים ורבבות צועדים יחפים מכל הודו והסביבה ומקיפים את ההר. במקום אשראם מאוד מפורסם של הגורו סרי ראמאנה מהארישי, טירו היא בירת המחפשים הרוחניים בהודו, ובה מאות מפגשים רוחניים למינהם. במאמר מוסגר, קיוותי לא להיות צינית מידי ולנסות להתחבר לרוחניות בהודו, בפועל הייתי צינית במידה מספקת להתחבר לרוחניות, היה קשה אבל טירו היתה מופלאה בעיני צבעונית מרעישה מטורפת ומיוחדת מאוד.

אנחנו מגיעים לטריוואנאמלאי מחפשים גסט האוס הכל מלא, מגיעים לאזור כפרי יותר לגסטהאוס שנקרא סאנשיין, ליד הכניסה בית מלא בעיזים, תרנגולות ופיניניות, אני והילדים נכנסים לחצר הפנימית של הבית, אישה נחמדה מכירה לנו את כל העדר ששרוע בחצר בחוץ, ועוד שני גורים בבית שנולדו לפני שעה, הגסט האוס מושלם, חצר פורחת, גאנש מקושט במרכז החצר, ערסלי קש במרפסת וברכונת קטנה ריקה, חדר מדהים עם מטבח, מקרר, מרוהט ומקושט ואפילו עם ספריה מלאה ספרים, אנחנו מגיעים ומבינים שהפסדנו את שיווה ריטרי, זו חגיגה שנחגגת בכל הודו לשיווה כל הלילה, ובמיוחד בטירו, ואנחנו נשארנו לנו להתפנק במלון בשום מקום מנותקים מהעולם, אבל אולי זה גם מזל כי אז היינו מגיעים ולא הינו מוצאים חדר מסכן אפילו לישון בו. מתמקמים והולכים לאכול בדרימינג טרי, מסעדה אורגנית, יחד עם אמריקאית בלונדינית עם עיניים כחולות בת גילי, לקחנו אותה טרמפ מהגסט האוס, שחקנית במקצועה ואישה מדהימה. יושבים ואוכלים אוכל אורגני מעולה סלט סלק, סלט ביצים והרבה ירקות, אוכל טעים ומזין, וכל הארוחה אני מנהלת שיחה עם האמריקאית, ומגלה שהיא כאן עם צוות צילום בכדי לעשות סרט על בית יתומים ששיך לאמריקאית אחרת ובעלה ההודי. בסוף הארוחה קינחנו בעוגת שוקולד חמה ושקדים הכי טעימה שאכלתי בחיי, מאחורינו ישב איש אפור, ממש אפור! כולו היה אפור, שכנראה צבע את פניו או שיצא משושנת קהיר הסגולה אחרי מיה פארו. חוזרים לגסט האוס יושבים בחוץ בנדנדות רוח קרירה, חג אהבה היום שמח, אי אפשר להגיד שמרגישים רומנטיקה וגם הזוגיות די מיטשטשת, אנחנו כבר ישנים בחדר משותף מאז שעזבנו את גואה אבל מרגישים אהבה בלב.

קמים בבוקר נוסעים לטייסטי קפה מקום שאופים את הלחם לבד, מתענגים על ריבת פפאיה הום מייד, וקוביות פפאיה הישר מהגינה, ולקינוח כדור קוקוס טעים, ממש דומה לממתק קוקוס הורוד שהייתי אוכלת במשותף עם סבא שלי שמואל ממלך הגרעינים בנתניה,  בהחלט המצאה גאונית. אוכלים ארוחת בוקר, ילדה בת 10 מנהלת את המסעדה של אבא שלה וגם עושה לנו חשבון. נוסעים לכיוון העיר למקדש בדרך נקלעים לתהלוכה לכבוד איזה חג, יותר מאוחר מתברר שזה איזשהוא חג לאלה קאלי, אלת המוות, עגלה רתומה על טרקטור מקושטת בפרחים, ממש במה, במרכז הבמה מלא באבות ונזירים מדליקים אש, כל הרחוב עומד בחוץ ומתפלל, מביא מנחה של קוקוס נרות ופרחים והבאבא נוגע באש הדולקת באצבעותיו, אחד הנזירים לובש לונגי בלבד כשהוא תוחב בו טלפון סלולארי, ממש הוכחה חיה של המושג “ג’לביה-פלפון”. עשרות גברים הולכים ברחוב ועל גופם תפורים עשרות לימונים עגולים בקליפתם, לבשר ממש, גם ילדים, כשאני שואלת לשם מה, בקושי מצליחה להבין כי אף אחד לא יודע אנגלית, נאמר לי שזה עינוי לגוף, ואחר אומר שאנשים אלו חולים במשהו ותפירת הלימונים היא הזמנה של האל לרפות אותם, אל תצטטו אותי על ההסבר, המקור לא מהיימן מידי. אישה צעירה פותחת עיניים פעורות, כאילו ראתה שד משלבת כפות ידיים מעל ראשה ומתחיל לסובבם ולהשתולל במין התקפת אמוק, נשים רצות אליה אוחזות בה ומרסנות אותה, אמא שלה תופסת לה ברגליים והאישה בועטת אותה על הכביש, אחרי מאבק של דקות ארוכות משכיבים אותה לרצפה ונותנים לה מים, אולי השד יצא, ניתן רק לקוות. אנשים מחופשים לאלים, בעיקר גברים וגם ילדים מחופשים , ציורים על כל הפנים עם פאות ארוכות וקילשון, כולם רוקדים בכביש, אנשים ברחוב משתחווים על הריצפה שהם עוברים, חלקם מחופשים ממש יפה וחלקם פרטאצ’י מאוד, כולם יוצאים מהבתים, עושים פוג’ה מתפללים, לרקע מוסיקה ותפילות רמות. תמרה מזהה אישה זקנה עם חולצה כמו שלה, אבטיחים מפוצלחים על הכביש, צבע בשרם נצבע בצבע ורוד זוהר, להקת נגנים עם תופים ומצילתיים ועוד מגוון כלי נגינה מנגנים באטרף לפני העגלה, והשיירה עוברת בכל העיר, כולם נסחפים להמולה, מספר רב של גברים מחופשים לאלה קאלי עם 15 ידיים מכל צד, כולם שמחים ממש, קרנבל פורים הודי.

אחרי שלוש שעות הילולה אנחנו מתכוונים להיכנס למקדש הגדול של טירו, בכניסה עוצרים אותנו, אי אפשר להכנס עם מיכנס קצר, חוזרים על עקבותינו עוברים ברחוב מלא חנויות ודוכנים לאביזרים וכלי תפילה, קונים בובת טיגריס שאסא מבקש עוד מהצפון וחוזרים לחדר, ומרגישים שחטפנו מכת שמש, עם כל ההמולה לא שמנו לב שהיינו שלוש שעות בשמש החזקה ובקושי שתינו, נחים הילדים משחקים במשחק הקבוע שלהם “משחק ואז…” זה משחק שמישהו מתאר משהו והשני ממשיך. משחק דמיון. ואז…ואז…אני שומעת את אסא בלהט המשחק שיכול להמשך שעה שלמה אפילו אומר” ואז הפכתי לסאי באבא”. הולכים לאכול אוכל אורגני, המבורגר מפטריות טופו וגלידות, קמים בבוקר ומחליטים להמרח כל היום בגסט האוס, הילדים עייפים מלטייל ורק רוצים לשחק, לא יכולים לראות מקדשים יותר ואנחנו זורמים איתם אין ברירה, אוכלים ארוחת בוקר מעולה בחדר אוכל של הגסט האוס, סלט פירות אומלט וטוסטים וכמובן צ’אי, ראג’ו המקסים שמנהל את המקום, הוא במקור מאסאם, ממלא לנו את הבריכה, אסא צולל ונתקע עם הפנים בקיר ונחבל, מיד כשיוצא מהבריכה שתי צרעות עוקצות אותו. אני בערסל קש קוראת ספר שמצאתי בחדר אוכל, של מאיר שליו הוא ולא אחר, ונהנית מכל רגע.

הילדים לומדים קצת, שתי העיזים שנולדו אצל השכנה נפטרו בלילה, אנחנו מקבלים הצעה מהאמריקאית שאיתנו בגסט האוס, שהיא אשתו של בעל הגסט האוס ההודי, להתלוות אליהם לצילומים בבית היתומים, מצטרפים בשמחה לצלמת וידיאו אמריקאית וצלם רחפן בשם קייל, ונוסעים כ -20 דקות לבית יתומים. בבית היתומים כ -22 יתומים מתוכם 15 בנות, אסא מיד מתחיל לשחק עם מתנדב מקנדה ואז מצטרפת אליהם ילדה מקסימה, כל הבנות בבית יתומים מפצחות קוביה הונגרית במיומנות מפתיעה, לאלונה קשה להיפתח היא מטפסת על עץ אבל ליתומים אסור לטפס, תמרה משחקת דאבל וחתחתול, המשחקים שלנו, עם ילדה אחת. הילדות בבית היתומים לומדות עד מאוחר, עד השעה חמש כל יום, הם חוזרות עם תלבושת אחידה וצמות מקפלות בסרט לבן זהה, ישר כשהן חוזרות הן פושטות את המדים והיום שלהם עמוס בפעילות, שיעורי מוסיקה ונגינה, קארטה, יוגה ועוד מגוון עיסוקים, כולן מאוד ביישניות מאוד עסוקות ולא נפתחות בקלות, הסיפורים מאחוריהן קשים מאוד ורצופים בטרגדיות של הצתה של אחד ההורים מול עיניהם, דבר מאוד נפוץ בהודו עקב אהבה או קשיים כלכלים הרי הם מאמינים שיחזרו בגלגול הבא אז ידם קלה על ההדק, וממשיכים בהתעללויות והזנחה. בצד בתורות מראיינים את הבנות לסרט ההתרמה שהם מצלמים, אלונה עוזרת לקייל עם הרחפן, גולי הכלבה של המקום מפחדת מאוד מהרחפן ורודפת אחריו ונובחת בלי הפסקה. חוזרים יושבים בדאבה אוכלים ספגטי, דוסה גבינה, ופארוטה צ’ילי שזה כמו מלאווח קרוע לחתיכות עם רוטב חריף בתוספת בצד רוטב קוקוס שמוגש  בדלי כסוף, צ’אי וגלידה. אסא אומר ללוקץ’ “עוד מעט הזקן עולה לך על הפה, כשאני נותן לך נשיקה אני לא מרגיש אותך בכלל”. בבוקר למחרת קמים קצת מאוחר, החדר נעים וחשוך ומתעוררים רק בתשע וחצי, מתארגנים ואוכלים ארוחת בוקר בגן של הגסט האוס ונוסעים לחוג קולום, ציור על מדרכות עם אבקות צבע מסורתי, וחוג בישול אצל מינה ומשפחתה. נוסעים בכביש הראשי של המקדש, מלא מקדשים ובאבות בכתום ישנים על הכביש, מלוכלכים שערם כקשר אחד גדול מדברים לעצמם או שותקים, אוכלים ומעשנים, פונים לחצר קטנה וצפופה שבונים בה. חולצים נעליים ונכנסים לבית קטן וחשוך עם חלון גדול צבעוני, עם פרחים ופרפרים מצויירים, קירות הבית טורקיז מאויירים. מינה יושבת איתנו על הריצפה מחלקת דפים ומראה לנו כמה שיטות לציור חופשי ועם נקודות, אסא מאבד עניין מהר ומצייר לעצמו, תמרה מתקשה, אלונה מאותגרת, אחרי חצי שעה יוצאים לחצר עם שקיות חול צבעוני, תמרה עושה ציור חופשי, אלונה כמובן עושה כמה צבעוניים ומשתפרת עם כל אחד חדש, אסא מצייר צב נינג’ה על דף, גוזר ואז בעזרתנו מצייר עם האבקות את לאונרדו הצב האהוב עליו, בזמן שציירנו בפנים, לוקץ’ נסע עם אופנוע לשוק עם האח של מינה לקנות מצרכים לבישול, מינה משתפכת לפני על מצבם הכלכלי בליווי תמונות, גם האח משתפך ללוקץ’, האמא מתהלכת בבית חמוצת פנים עצובה ונרגנת, לוקץ’ חוזר ומספר שראה לוויה ברכב פתוח, ששכב בו מת לא מכוסה ואחריו אין אבלים, והוא נוסע בכל העיר ומפזרים טונה של פרחים על הכביש לכבודו. מתחילים להכין דוסה, ממתק שנקרא לאדו, ובולי ממתק בתוך צ’פאטי קטן. את הרוב הם מכינים ואנחנו צופים ועוזרים איפה שאפשר. בתום ההכנות יושבים כולם לאכול בידיים על הרצפה בצלחות כסף מנייר, אורז ודאל חריף מעולה, כולם אוכלים עם הידים אני שופכת רוטב על כולי. הכל טעים מאוד, האמא בסוף משתחררת ומחייכת, לפני שאנחנו הולכים אנחנו נותנים להם סכום יפה, הם לא אמרו כמה, והולכים אחרי 5 שעות עם חיבוקים ונשיקות.

עושים סיבוב מסביב להר עם האוטו, חזרנו התלבשנו ארוך ונסענו למקדש הגדול, שעה לפני השקיעה ופוג’ה של שש בערב, נכנסים כולנו בטרנינג מגלים שהילדים יכלו להשאר בקצר, וחם אש. מקדש ענק עם תור ארוך לפוג’ה, אין כמעט תיירים, במקדש הרבה נזירים ובאבות, כולם מקבלים במקדש פס אדום מאבקה למצח, הרבה פסלים של פרה פזורים במקדש ואני מחליטה שזה המקור כנראה לעגל הזהב, יושבים לצד באבה עם ראסטות ארוכות ואני משמיעה לכולם את השיר עגל הזהב של אהוד בנאי… “אין מי שיכה על הסלע, מי יתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב” הצלילים בשיר, המילים החזקות במקום הקדוש הזה, כשלצידנו יושב באבא זקן עם קילשון ישיבה מזרחית שיער לבן שהפך לראסטה ומשקפיים עבות, מעביר בי צמרמורת ומרתק את הילדים לתאוריה שלי, הלא מוכחת, שמבחינתי מקור העם היהודי הוא מהברהמינים, ובעצם היינו עובדי אלילים קודם וכנראה היינו הודים, משה עלה להר סיני להביא את לוחות הברית ושהוא חזר דוקא פרה עשו מכל הזהב הזה?. יוצאים מהמקדש לדאבה ברחוב ומזמינים דוסה בחמאה, אטריות, פנקייק תפוחים, ואפאם שזה כמו 2 לחוחים מאורז טבולים בחלב קוקוס והל, היה טעים נורא, מחלקים צעצועים לילדת הדאבה פפי המתוקה. קמים בבוקר ואנחנו נוסעים שוב פעם לבית יתומים וחוזרים לנוח מהחום לחדר, אחר הצהריים נוסעים סוף סוף לאשראם, נכנסים ובכניסה עץ ענק עתיק ומרשים, אווירה מוזרה, לא יודעת אם בגלל טונה הספקטיות והציניות שלי היא מוזרה או שהיא פשוט מוזרה, הכל שקט כולם בלחישות, האשראם הוא של ראמנה מהארישי שהגיע לכאן בתחילת המאה ה-20, אומרים עליו שהוא היה משהו מיוחד, שהוא התבודד במערות שלמרגלות ההר לפני שהתיישב באשראם, נאמרו עליו המון דברים בעיקר שהוא היה נדיר, טוב לב ובעל עומק רוחני פנומנאלי. תיירים מקיפים את ההיכל יחד , נזיר לבוש לבן וציצית, מערבי ועוד שתי ילדים ארופאים נראים כמוהו. כולם בשקט, מתחבקים, אנשי בגדי הכותנה, כמו שאנחנו מכנים את אותם מטיילים שלבושים בבגדי בד הודים, תצלומים ענקיים מעטרים את כל קירות האשראם בשלושה מהם הגורו יושב על עור טיגריס עם ראש מפוחלץ בקצה, דבר שמעורר בי כעס ואנטגוניזים גדול ומתריע אותי להתחבר אליו, באולם סמוך תצלומים שלו מילדות, ובכל חלון יושב ארופאי מתבודד עצוב, במין רצינות תהומית ומעוררת סלידה, מה הסיפור? מישהו מת? הוא מת ב-1950 מה אתה עצוב ונוגה? תחייך בחיאת דינק, ובהמשך חדר מידיטציה, אסא ותמרה נכנסים לחדר ויוצאים, לוקץ’ שואל אתום “נו עשיתם מדיטציה?”, הם עונים “לא עשינו מדיטציה, רק סתמנו את הפה”. באולם גדול יותר עובדי או מתנדבי האשראם מחלקים על הריצפה רבע עלי בננה ומתחילים להגיש בשורות ארוכות ארוחה לתושבי האשראם. אנחנו עולים על ההר הקדוש עד המערות, יחפים על אבנים, כואב ברגליים מאוד, לוקץ’ חתך את הרגל בבית היתומים ששיחק יחף עם יתום כדורגל אז הוא עולה בגרביים אחת כזאת והשנייה אחרת. הולכים עד תצפית מדהימה על העיר והמקדש.

יום אחרון בטירו אם אפשר לסכם מקום כל כך מורכב וצבעוני, אבל אני ממש אשתדל, טריוואנאמלאי קדושה וניתן להרגיש את זה בכל מקום ושביל, עם כמות באבות אדירה כולם בכתום, מהלכים יחפים, כמות הראסטפרים שיש פה היא יותר מג’מייקה בוודאות ועוד בימים הטובים שבוב היה עוד חי. את ההזמנה בדאבות והמסעדות לא רושמים ובתום הארוחה עוברים איתך על מה שאכלת ואתה מתבקש להזכיר, ויש אידלי בכל שעות היממה ולא רק בבוקר וזה דבר נדיר ומוערך מאוד מבחינתי, כל התיירים פה פלופים או בדרך להתפלפ ,לבושי סמרטוטים יחפים ואוכלים בידיים, רוב התיירים פה אירופאים ורובם מעל גיל 50 ואף יותר ועברו כברת דרך בחייהם, וכולם לוחשים, אמרתי את כבר?. קמים בבוקר, ארוחת בוקר, וכמו בכל בוקר מגיע הנזיר הכרסתן המדושן מאוכל ומתרומות שעושה פוג’ה לפסל גאנש שניצב בחצר, הוא מגיע על אנפילד עם ריפוד תפור ומדוגם, הטקס הקבוע שלו שבו הוא יוצק חלב, מדליק קטורת, מפזר פרחים, מצלצל בפעמון ומתפלל. הבנות בגסט האוס עושות לנו תיקות מאבקה למצח ואני מנסה לעשות לנו תמונה משפחתית, תמרה מתלוננת ” זה לא עובד עלינו האיומים שלך שאת רוצה לצלם, אנחנו לא מפחדים”.

ממש לפני שעזבנו נולדו זוג עיזים חדשות לשכנה, אנחנו יוצאים לטיול אחרון בעיר קונים כל מיני דברים שחסרים לנו ונכנסים לשוק פרחים צפוף בסמטה, חם, נוסעים לרחוב הבאבות שמקיף את ההר יושבים בדאבה של זקנה מצומקת על הדרך, אסא שותה שש כוסות צ’אי, מתיישב לידנו באבא זקן אנחנו שותים צ’אי יחד איתו ושותקים, קופים חולשים על הדאבות ומנסים לגנוב דבר מה לאכול, באבות כתומים עוברים, אחד שמקרין אור, תווי פניו יפים בעיני, עובר עם רגל מעץ, ומסכים שאצלם אותו. יש מין דאגה מאורגנת לכל הבאבות האלה, אם הן נערים או זקנים ממש, שלוש פעמים ביום עובר רכב מסחרי ומחלק להם אוכל בחינם ומים מזוקקים בשקיות פלסטיק, לכל אחד מהבאבות יש את האזור שלו על המדרכה, נראה כאילו הם יושבים שם שנים עם הפקלאה שלהם חסרי כל בוהים בחלל. אנחנו חולפים על פני קברים צבעוניים לצד הכביש ואני מניחה שזה רק לזכרון מפני שאין צלבים או את סמל האיסלאם, והודים הרי לא קוברים, בין הקברים ערימות של זבל, ממש מטונף, ושני אנשים מחזיקים חבילה ענקית מגולגלת בבד ומסתבר שאני עומדת צמוד ללוויה של ערירי, ואני בלי להבין רואה את גופתו העירומה מושלכת לבור, אחד שמתבונן בי נרגשת מסביר לי שזה אנשים שאין כסף לשרוף אותם, משונה צריך כסף בשביל לעשות מדורה? עוד לפני שהבנתי מה מתרחש חבורה של קופים נעמדת על הקברים ומתבוננת במתרחש מסביב כאילו סופדים למותו. חוזרים לגסט האוס, אסא נכנס לבריכה להתקרר, נוסעים לאכול בדרימינג טריי פעם אחרונה את העוגה האגדית, אסא מתנהג נורא ועושה רעש איום בבית הקפה של הלוחשים, פשוט נותן את סצנת חייו והורס לכולם את המצב רוח.

קמים בבוקר אורזים, ארוחת בוקר קלה ויוצאים לדרך….. אורוויל, אנחנו בדרך אליך עם רצון אדיר להתחבר למקום, וחששות גדולים מעודף רוחניות… נוסעים שוב אל הלא נודע… אל הלא נודע… אל הלא נודע…

“בלילה העולם מתכסה וישן, בבוקר הציפורים מנקרות בסמיכה שלו ועושות בו חורים”

.מאיר שלו.ימים אחדים

“מה בן אדם צריך?” הכריזה יום אחד, אחרי הכפית הראשונה של המנה האחרונה, “לא הרבה משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל, ושני חברים, ושני ראשי הרים, על אחד לעמוד ועל השני להביט ושתי עיניים לבדוק בהן את השמיים ולחכות “.

מתוך יונה ונער, מאיר שלו.

עוזבים את גואה לאחר 3 חודשים בעיניים פעורות ורעב לטייל, לבלוע פיסות נוף, סלעים, שדות ומרחבים, נוסעים להאמפי שבקרנטקה, הפעם אחרונה שלנו שם הייתה בשנת 2000, ממש חודש לפני שהתחלנו ללמוד, אני בויצ”ו בחיפה ולוקץ’ במכללה הימית במכמורת. עוזבים את גואה בבוקר ט”ו בשבט ומרגישים באוויר חגיגה כל הדרך לחקלאות ולאדמה, כי אצל ההודים לא צריך סיבה לחגוג ותמיד בכל זמן נתון יש חג, חג שמח קרנטקה. שדות כותנה לבנים פרוסים לאורך הכביש כאילו מלווים אותנו, שדות תירס זהובים שייבשו ומחכים שיקצרו אותם ויתחילו את היבול הבא, מרחבים עצומים, דחלילים פזורים בכל מקום לגרש עורבים אנפות ומזיקים שונים, אנשים הולכים בצידי הכביש רזים עם לונגי למותניהם ומטפחות קשורות לראשם, קוצרים בידיהם עלומות לערימות וטרקטורים מקושטים בענפי דקל, אולי התבלבלו עם שבועות אבל כל חג האדמה הזה והיבול בשבילי זה ט”ו בשבט, עוד טרקטור עובר עם כפות תמרים ועם נוצצים, אחר עם עלי קוקוס ופונפונים ורודים, חג לאילן חג ליבול חג לטבע ולכל הצמחיה. לאט לאט הירוק נעלם ומתחיל להיות יבש ומאובק, אנשים שקופים, מלוכלכים ומאובקים סוללים כבישים בלי נעליים, מהלכים על זפת שחורה בוערת ומניחים שקים רטובים על הכביש לאורך עשרות מטרים, מפעלי ברזל ענקיים לאורך כל הדרך, ואז מגיעים לכביש אגרה, ההודי בבוטקה מבחין בנו ומתחיל להוציא קולות צורמים לחבר שלו בבוטקה לידו כדי שישים לב אלינו ונשמע כמו תרנגול שחוט, ואז כמו ציור בצבעי מים החום הזה הצהוב השרוף וריח הזפת מתחיל לקבל כתמים ירוקים בהתחלה רק נגיעות ואז משיכות ארוכות של קוקוס ומתפשט לכדי שדות אורז ירוקים ומוצפים לאורך קילומטרים, אני מריחה את האמפי, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, והנה אנחנו מגיעים.

האמפי היא ללא ספק היהלום של קרנטקה, אחד מהמקומות הכי יפים בהודו כולה. בסה”כ כפר קטן השוכן בצפון מדינת קרנטקה שנמצאת במרכז הודו. האמפי נמצאת בתוך חורבותיה של ויג’איאנגר שהיתה אימפריה למשך כ- 200 שנה מהמאה ה-14, ממש אתר היסטורי והריסותיה הן אתר מורשת עולמית. האמפי שוכנת באזור סלעי מיוחד במינו, סלעים ענקיים מונחים זה על זה באופן מעורר פליאה, לפעמים פחד ולפעמים תהיות איך זה הגיע למצב כזה ואיך זה לא מידרדר עליי, סביב האמפי ישנם גבעות ועמקים, מקדשים ושרידים בכל פינה ואפילו במרכזם של שדות אורז ירוקים ישנם שרידי מבנים מחיי היום יום העתיקים ופסלים מנותצים, עתיקות ומבצרים ומקווי מים ואגמים שהם נירוונה מהחום הקופח…והכל מוקף באין סוף בולדרים וסלעים בכל הגדלים, סלעי גרניט לצד מטעי בננות, קופים ועצי קוקוס תמירים.

אנחנו נכנסים עם האוטו מסביב, ישר לצד השני של הנהר, לרחוב הראשי המתוייר, עוברים ליד דודו פלאפל, הילדים מתגעגעים לשנקר ולפתיתים עוד מקאסול, הם יוצאים עם חצי גוף מהחלון ואלונה צועקת שאנקאאאאר… תוך כדי נסיעה ואנחנו חולפים… פתאום שנקר מגיח עם האופנוע אחרינו ומשיג אותנו, הילדים באטרף, שנקר גילח את הראש והשאיר שפם ואלונה מתלהבת לפגוש אותו ממש כאילו היא פוגשת כוכב רוק. חיוך ענק ושיחה על הדרך, לא התראינו מאוגוסט מאז קאסול, נסענו לגסט האוס וקבענו להפגש יותר מאוחר, מאוד כיף לפגוש חברים בטיול פעם חוזרת, הודים ולא הודים, והילדים נהנים מזה במיוחד. הדרך ברחוב הראשי כרגיל צרה אבל בנוסף עם מליון בורות ככה בשביל הכיף ואבק. נוסעים לגואן קורנר שכולם המליצו לנו, גסט האוס מרוחק בקצה הבולדרים בתוך שדות אורז, בכניסה שלט ענק, גואן קורנר מהמילה גואה, שרמילה הבעלים מגואה במקור, והיא פה כבר כמעט 20 שנה, כמו השלט הגדול כך גם שרמילה ושתי כלבי הדני הענקיים שלה. פוגשים שם שתי משפחות גרמניות שהיו איתנו בבית ספר בגואה, יובן ולוטי, הם נסעו עם האוטובוס האפור שלהם מאגונדה וחנו אותו פה בין השדות. נכנסים לחדר המשפחתי חדר קטן ולא נקי במיוחד (אפשר לומר די מזוהם), אבל זה מה יש כרגע, לפחות הנוף משגע ויש ערסלים בחוץ, בנוסף לשתי הדנים יש גם שני גורי אמסטף, אחד חום ואחד כחול והילדים משתגעים מהכלבים ורודפים אחריהם בכל המתחם. אוכלים אוכל הודי טעים ופוגשים את המשפחה הישראלית שבחדר לידנו, זה הלילה האחרון שלהם כאן לפני שהם ממשיכים הלאה. איילת ויונתן ו-3 ילדיהם, משפחה מיוחדת שהגיעו מאתיופיה שם איילת שהיא חוקרת מוח התנדבה ועזרה לעיוורים, הבן האמצעי שלהם שבה את ליבי מהמעט שיצא לי להכיר אותו, יונתן מנהל בית ספר, אדם מיוחד ואיש שיחה מרתק, מיד החלפנו סרטים בניני וניהלנו שיחה מעניינת בארוחת הערב, בלילה שוב הילדים ישנו במיטה הזוגית ואנחנו בזוג מזרונים על הרצפה (אפשר לדייק מסריחים) היה ממש תענוג.

קמים בבוקר אוכלים ארוחת בוקר והולכים לטיול רגלי לכיוון הרחוב הראשי, חוצים שדה אורז עם כלבים טריטוריאלים ששומרים על הגיזרה, הכלבים פה במצב קשה, אם מניקה את גוריה באמצע הכביש, יום לאחר מכן אחד הגורים שוכב דרוס ולא זז. לכלוך בכל פינה, בעיקר שלא מתכלה, וקליפות ופירות רקובים וכלבים מתאבקים על שיירי אוכל מתולעים ומרחרחים באשפתות, האמפי מזוהמת, גם באזור הכפרי אלפי צלחות חד פעמיות בדוגמה של עלה פזורות על האדמה כמו שלכת של זבל מפיקניק מסאלה. ריח של ביוב, קשה לעבור ולהסתכל בכל האוזלת היד הפושעת הזאת זה מכעיס ועצוב גם יחד. מגיעים לשנקר, רק נכנסים וחבורה של צועניות מלאות תכשיטים ובגדים צבעונים נכנסות למסעדה בריקודים ובשירה ובבקשות לרופיות בשטרות של מאה, ושני מג’יק באבות עם נוצות שרשראות וציורים על הפנים שמסתובבים עם מחברת התרומות שלהם, בשביל להצטלם איתם מראש הם מראים את כל השמות התורמים או הנופלים בפח תלוי איך מסתכלים על זה, בהחלט כל מחלקת תיירות של האמפי התייצבה לקבל את פנינו. ממשיכים ללכת עד האקוודוקט בכניסה לכפר, פוגשים את שרמילה בדרך והיא מחזירה את כולנו על הטוסטוס לכיוון האוטו, חם נורא! לוקחים את האוטו לסיבוב רק לקלוט איפה אנחנו, מלא מקדשים עתיקים, עבודות בכביש, חזירים קטנים שחורים מרחרחים בזבל, בכל הכפרים מסביב אפשר להרגיש את העוני של התושבים, אנשים רזים כהים בלונגי קצר וחולצה משובצת דהוייה, נשים בחולצות משובצות של גברים ובד על הראש כפופות שותלות אורז, גברים מפזרים מקעריות קש שטוחות דשן בשדות, נשים סוחבות כדי פלסטיק צבעוניים מהבאר, מקדשים עתיקים פזוריים לאורך הדרך, באסטות של אשכולות קוקוס ובננות ותבשילי אורז שמוגשים על עלה בננה, ערימות של בולדרים וסלעים שמסודרים בגבהות והרים. אנפות לבנות הולכות לאיטן בין השתילים, קבצניות זקנות, צעירות עם תינוק ארוז בידיהם הולכות הלוך ושוב, ילדים בכפרים מתאספים סביבנו ומבקשים 2 רופי, באפלו קשורים בחוט של מטר לאבן, ילדים קטנים יושבים עירומים בפתחי בתים לגופם רק חוט על מותנים.

חוזרים ללמוד קצת ובערב הולכים לאכול אצל שנקר, הולכים בחושך בשדות האורז בשבילים דקים, נאבדים, אך הדרך מוארת משום מה, האור נופל על המים המציפים את השדות ושנראים כמו ראי, מתוך השדה קולות רמים של קרקורי צפרדעים, אני מסתובבת לאחור ומעל גבעת סלעים באופק ניצב לו ממש בשפיץ של הגבעה ירח אדום, אני לרגע מתבלבלת וחושבת שזה שמש ענקית, אני אומרת ללוקץ’ שמוזר כבר החשיך איך זה הגיוני, ועליו צורות של מכתשים והוא סגול ואדוום ובכלל חושך, אנחנו עומדים באמצע השדות ומתבוננים בשמש ירח הזה נפעמים, אסא שואל: “אמא אלוהים הוא בחלל?”, אני לא מספיקה לענות ואסא ממשיך “נראה לי אלוהים שלנו מטייל בהודו”. מגיעים לשנקר ואוכלים פריקסה, לאפה, פתיתים, קפה שחור, תה נענע וסופגניות נוטלה זה היה חזירות לשמה, שנקר קורא לנו החוצה יש ליקוי ירח אנחנו יוצאים החוצה הירח כולו שחור מלבד פס דקיק לבן, יושבים חזרה נרגשים ומגלים שבלי שידענו צפינו בתופעה משולשת, ליקוי ירח מלא שהעניק לו את הצבע האדמדם שחשבתי שהוא השמש, יחד עם סופר ירח בה הירח נמצא בנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, ושתי התופעות האלה מתוזמנות עם ירח מלא שני באותו החודש וזו תופעה שמכונה ירח כחול, וזה נקרא “סופר ירח דם כחול”. מבינים שבכל העולם וגם בארץ ידעו על זה, אפילו שבישראל לא ראו כלום, ורק אנחנו לא היינו מחוברים ונתקלו בירח דם כחול הזה בליל מואר באמצע שדה אורז מלא בקרקורי צפרדעים וקרפדות ובצירצורי צרצרים והיינו שיכורים מאושר. חוזרים ברגל לאור הירח המלא, שדות האורז מוארים ומתמלאים בהרגשה שהכל אפשרי. בבוקר רואים זוג גרמנים צעיר מטפסי בולדרים שגרים מאחורינו עם יצור שחור מוזר ורטוב ומגלים שזה סנאי מסכן שהם הוציאו מטביעה בשרותים שלהם והוא נראה כמו חיה ממין אחר, לסנאי לא שלום, המסכן לא שרד ומת בידינו. נוסעים כמעט שעה להאמפי העתיקה שמצידו השני של הנהר, דרך מטריפה, מגיעים למקדש הגדול לפילה לאקסמי שנשלטת ע”י הבן של המהוט שזכרנו מלפני הרבה שנים, היא כמובן לוקחת בחדק שלה רופיות ומברכת את לוקץ’ והילדים, אני מסרבת בתוקף, מפנה מבטי בוז למהוט ולא מבינה למה היא לא רומסת אותו, פילה אומללה לבדה בין בני אדם ומקדשים במקום להיות עם בני מינה ביערות.

המקדש מלא בקופים ופוג’ות ואנחנו יוצאים ממנו לכיוון העיר הישנה, השנה פינו אותה ממסעדות וגסט האוסים והיא נראת כמו שכונת עוני נטושה, אנשים מנסים להחיות את העסק שלהם לשווא ונגד החוק, לפני 20 שנה כמעט כשלוקץ’ ואני היינו פה ישנו בצד הזה של הנהר, קודם כל כי לא היה אף גסט האוס בצד השני וגם באנו לא בעונה המתוירת, הרבה לא השתנה פה נראה כאילו כל כך הרבה תיירים היו פה שהמקום רמוס. יוצאים לגדת הנהר יושבים בדאבה עלובה אבל עם אנרגיות טובות של זוג, גבר ואישה, אוכלים דוסות צ’אי וקוקוסים, הזוג מקסים ונעים לשבת שם ארוכות, בסיום הדוסה הכלים הולכים לדלי עם מים חומים והפרה מלקקת את הצלחת בהנאה, בליבנו מקווים שנעבור את השעות הקרובות בלי קלקול קיבה. יורדים לנהר אישה עם קרחת ושלושה ילדים קרחים מתרחצים בנהר, סירות הקססונית העגולות לא מורשות לשוט כאן, ענייני מכרזים ושחיתות מקומית, אז הן יושבות להן על צידן הפוכות, חוזרים לסנסט פוינט לשקיעה, באזור המקדשים, גבעות ומשטחי סלע גרניט שמקדשים רבים מאבן פזורים עליהם, עץ פיטנה עצום עתיק שלמרגלותיו משחקים נערים קריקט, אשה זקנה מבקשת מילד שיוריד לה פרחי פיטנה לשיער והוא מכה בעץ הזקן ושובר לו ענף, ואני מרגישה כאילו נשברה לי עצם מגופי, ונזכרת בפיטנה האהובה של צילה מול חלון המטבח שלי. מלא קופים יושבים איתנו בשקיעה, ונערים עם תרמוס עם צ’אי מנסים למכור לנו צ’אי במחיר מופקע בדולרים במבטא רוסי. ילד עובר עם חליל עץ ומנגן מוזיקה של טיטאניק, השמש שוקעת ומבעד לערפל ולבולדרים ונעלמת במסך עשן כמו סרט מערבון מיסטי.

נוסעים בחושך חזרה, בחניה קונים תיק בצורת רימון מחוטי פלסטיק ורוד פוקסיה זוהר שהמוכרת קולעת אותו בפנינו, חוזרים לשנקר לארוחת ערב של קוסקוס והולכים להגיד שלום להילה עופר ואלי שהגיעו להאמפי ומתאכסנים בגסט האוס לידנו. חוזרים לגסט האוס תהלוכת הלוויה יוצאת ממנו ואנחנו נעצרים בצד ומדוממים מנוע, תייר הודי נפל שיכור לאגם לפני יומיים וטבע, משפחתו באה מהימאצ’ל והם סוחבים את גופתו לנהר לשריפה, בלילה אשמע את קרוביו האבלים שמתגוררים חדר לידנו פושטים את בגדיהם הרטובים ומתרחצים ומשוחחים לתוך הלילה, אני לא נרדמתי ובתוכי חושבתי שזה היה מעניין להבין על מה הם מדברים, אני מתעלפת מעייפות ומתעוררת באמצע הלילה משהו מכרסם מעלי בגג, האוזן ממשיכה להציק לי ואלונה מקיאה פעמיים בלילה ואחריה תמרה פורקת עול. קמים מאוד מאוחר פוגשים את הילה ועופר אצל שנקר לארוחת בוקר ישראלית ונוסעים לאגם, אין טיפת צל, כולם נכנסים למים ועוד שתי משפחות ישראליות מגיעות, מנסים לבנות צילייה מאולתרת לשווא, חם נורא, אבל המים קרירים ועוד הבאנו בוגי שיהיה מצוף. עוצרים בדרך בדאבה מול עץ עתיק אוכלים קוקוס ודוסות, אסא ואלי מסתדרים נהדר, חוזרים לבולדרים שמול הגסט האוס לנקודת שקיעה, מטפסים על הר הסלעים, אחרינו נערים עם צ’אי בתרמוסים, ומסיימים את היום בשקיעה מהפנטת. האמפי, אין ספק שאת  מכוכב אחר.

חוזרים לחדר רואים סרט נהדר על גלגול נשמות של כלב, ושני פרקים מסיפורי עמים עם ג’ון הארט האגדי, ועוד את הפרק על האיש קיפוד המעולה, אני מתלהבת יותר מהילדים. יום שבת נוסעים למפלים. מפלונים קטנים אם רצוי לדייק אבל נמצאים בתוואי נוף מדהים של סלעי גרניט אפורים ושחורים בצורות מיוחדות צמחיה ומים, עולים על שייט בקססונית ופוגשים משפחה עם ילדים מירוחם דתיים חמודים מאוד. יושבים בדאבה שבכפר ממול ואוכלים מאכל של דרום הודו לארוחת בוקר ששכחתי את שמו שזה ערמת קוסקוס דביק עם קשיו וגמבה, ועוד מאכלים הודים טעימים, ועולים לשקיעה במקדש הנומן שבקצה ההר, בשביל השקיעה הזאת עולים 575 מדרגות, לא היה קשה אבל אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, כי עליתי עם הילה, היא בהריון מתקדם הגזעית האלופה, למעלה יש עץ פיטנה עתיק וקטן והילדים מטפסים עליו, מתבוננים על כל הנוף מלמעלה ואסא אומר: “אבא הכל נראה פה כמו משחק” … לוקץ’ לא מבין ושואל: “של מה?”, אסא עונה “של אלוהים”. צופים בשקיעה כשמסביבנו קופים, לא יאומן כמה שקיעות אנחנו רואים בהודו.

חוזרים לגסט האוס ומגלים שם את צביקה מגואה, צביקה הוא שף ומחזאי הצגות, הוא אדם מרגש ומצחיק ביחד, כיף היה לפגוש אותו הרגשנו שאנחנו מכירים מהבית, יושבים עם צביקה אצל שרמילה עד כיבוי אורות. קמים בבוקר לשנקר לארוחת בוקר, איך לא?, חוץ מדאבות האוכל בהאמפי לא מגרה וגם ככה כולם מסתובבים עם הרעלות קיבה, שילשולים, הקאות והתכווצויות בבטן ממש כמו צירים, לא פשוט לחיות שבועיים על פחממות בעיקר, אני עוד לא חטפתי טפו טפו… נוסעים בג’יפ בדרך צדדית ומגיעים בטעות למקדש של לקסמי האלה, מקדש הודי רגיל ובו חבורת נשים עם סארים מבריקים ויפים מצ’אנאי, ומשפחה מבוגרת מקולו שמטיילים, מיד זיהינו אותם לפי הכובעים וחיוכים ענקיים נמרחו על פנינו, על אלונה בעיקר שביקשה להצטלם איתם געגועים ל- HP הימאצ’ל פראדש. הילדים עושים פוג’ה ואנחנו מסתובבים שם ונוסעים לטיול באוטו לכפרים ליד, שדות אורז אין סופיים ועליהם כל מיני ציפורים, אנפות ובעל כנף ממש עצום שאינני יודעת את סוגו, האנפות בקר מדבירות את האורז המוצף ותפקידם חשוב מאוד לכפריים. מטיילים בין כפרים עניים עם נשים צועניות שעונדות תכשיטי כסף מצלצלים בשער ראשן, בגדיהן הצבעוניים חשופי הגב משובצים במראות וחוטים צבעונים, יושבות בפתחי בתים ומסרקות ילדות שחומות ופעורות עינים, ילדים משחקים ברחובות או בכניסות לבתים, פרות ועזים, הרבה סלעים והרבה זבובים ואין סוף יתושים שעולים משדות האורז המוצפים, אין פרות כמעט אבל קופי הלנגור בכל מקום בחבורות ענק, מידי פעם סנאים מצקצקים על סלע וטרקטורים מקושטים חולפים אותנו.

יוצאים לאגם מהצד שני, חם מאוד ואנחנו עושים מנוחה בגסט האוס, קצת לימודים לא יזיקו. יושבים מול שדה האורז שסמוך למרפסת שלנו, הדנים הסוסים רודפים אחר קופים ונובחים בכזאת עוצמה שנדמה שהם שני אריות, משפחה אמריקאית עם שני ילדים עברו לגור לידנו, השמש מנמיכה זווית, החום קצת מתפוגג ואנחנו יוצאים לטייל בכפר אנגונדי שסמוך לאמפי ומחלקים לילדים צעצועים שעבד עליהם הקלח, כל הכפר נאסף סביבנו וכולם מקבלים משהו, אם זה צעצוע מביצת קינדר או צעצוע ממקדונלד או סביבון שנשאר מחנוכה. בבוקר קמים ממש מוקדם אחרי זריחה, והולכים ברגל לראות את הרחצה של הפילה לאקסמי בנהר, ההמתנה שהסירה תתמלא כדי שתקח אותנו כמה מטרים לצד השני של הנהר ארוכה, במיוחד בגלל מכרז אידיוטי הסירה של הצד השני מורידה אנשים בצד שלנו וחוזרת ריקה ואנחנו נשארים להמתין במשך שעה שהסירה בצד שלנו תתמלא, מרגיז, אבל התייר הצרפתי לידינו כל כך התרגז שהוא לקח את כל האנרגיות של הכעס ולנו נשאר רק לחכות בשקט. סוף סוף עברנו בדקה לצד השני, יושבים על גדת הנהר שותים מיץ תפוזים, אוכלים אננס וקוקוס, ומחכים ללאקסמי והפילה מאחרת, והנה היא מגיעה ונכנסת לרחצה, שוכבת על הצד ומקרצפים אותה, שעה ארוכה עם סבון ומברשת כאילו היא נעל שמצחצחים, בלי השפרצות בלי שום דבר טבעי, צד אחד ואז צד שני מראה עצוב עצוב מאוד. תוך כדי לתמרה נופלת שן שנייה בהודו,  מלא הודים רוחצים גם במימי הנהר המזוהם מצחצחים שניים לצידה בטבעיות מוחלטת, נשים זקנות עם ציצי בחוץ, סבתא רוחצת ילד כבן 3 והוא מחליק למים קם, בוכה, וחוטף ממנה סטירה ככה על הדרך כי הוא אשם שהוא התחלק, אשה מבוגרת עם ראסטה ענקית יושבת בנהר ובעלה רוחץ לה את הראסטה והיא ממלמת תפילות במנטרה שנשמעות כמו שאלה ותשובה עוד פעם ועוד פעם בניגון מונוטוני, אני שואלת הודי שעומד לידי מה היא ומי היא, הוא עונה לי שנכנס בה האל.איזה תשובה מפתיעה תודה לאל. בתום הרחצה הפילה משפריצה ומברכת תיירים בתמורה לכמה רופיות.

נוסעים עם עופר והילה לכפר אנגונדי, מטיילים בסמטאות שותים ואוכלים קוקוס, אני לא עוברת יום בלי ארבעה קוקוסים לפחות. הולכים לראות מפעל קואופרטיב של נשות הכפר לייצור תיקים מעלי בננה, תמרה מבקשת ומקבלת תיק קלוע מעלי בננה ואסא מקבל מתנה תיק מניאטורי מאחת מהעובדות, הנשים יושבות על הרצפה וקולעות, תינוק קשור בלונגי לידם, אלונה מראה להם קליעה באצבעות, והנשים מתרשמות מאוד מהטכניקה שלה ומרטיבות לה עוד חוטים ועוד חוטים שעשויים מעלי בננה לריכוך, ממשיכים לטייל בכפר, תרנגולות חומות ושמנמנות מתהלכות וגוזליהן בעיקבותן, נכנסים לאכול טאלי על עלה של בננה, בעל המסעדה שמגיש בחצר ביתו את הארוחה מלא בגינונים ובחוקים, אסור לאכול עד תום ההגשה שהוא הפך אותה לטקס, הכי טעים בטאלי הייתה האבקת בוטנים הכתומה שהוגשה לצד האורז והתבשילים. חוזרים לנוח בערסלים ומתבקשים לפנות את הבונגלוס ע”י ישראל ההודי (בחיי שקוראים לו ככה הוא נוצרי), הזמנו לשבוע ויש בוקינג מוזמן מראש ממחר, יושבים ארוכות במרפסת עם צביקה צוחקים המון ,אלונה מעצבת ותופרת חולצה חדשה בעידודו ועזרתו של צביקה וצביקה תופר לתמרה בובה אהובה שנפרמה, הצחוקים מתחלפים גם לדמעות ולשיחות על השואה ועל אביו של צביקה ואנחנו עוברים לשתות תה במסעדה תוך כדי שיחה. קמים מוקדם עוברים לגסטאוס ליד שנקרא מנג’ו פלייס, שכנים חדר ליד חדר עם הילה ועופר, יצא טוב בסוף הבוקינג כי החדר יותר נעים, כמה שיכול להיות נעים חדר בהאמפי.

עופר ולוקץ’ נוסעים למוסך של מאינדרה בהוספט לתקן את הקפיץ של הבולם שנשבר עוד בקודלי, הילה ואני נשארות עם הילדים ליום מנוחה, הילדים בונים בדשא מחנה מעלים מיובשים של קוקוס, וגם לומדים עד אחרי הצהרים, קונים עוגיות בג’רמני בייקרי עולים לסנסט פוינט פוגשים משפחה שוודית שהכרנו מגואה, נילו הבן הקטן היה עם אסא בגן, איימי האמא צלמת, שיחה כיפית מול שקיעה מלאה בעננים , אלונה תמרה ואלי מציירות בחול צבעוני, אסא ונילו מטפסים על בולדרים, יורדים למטה כשמחשיך ואני עושה מקלחת באקט לכולם, לוקץ’ ועופר עוד לא חזרו הם מבלים יום שלם במוסך, לוקץ’ מחליף את כל הבולמים הקדמיים בג’יפ, אני מקבלת ידיעה שחווה מהמושב חטפה דום לב והערב נהיה עצוב. יושבים בגסט האוס לארוחת ערב, צביקה מצטרף ומשנה את המצב רוח והשמחה גדולה, מספר לנו סיפורים על קופים ואנשים וכולם נקרעים מצחוק עד שמכבים לנו את האור. קמים בבוקר שותים תה ונוסעים להאמפי למקדשים שוב, יש כל כך הרבה, אפשר לטייל רק במקדשים בהאמפי שבוע, תחנה ראשונה בית מרחץ מהמם, הילדים רצים בקרקעית הבריכה ומשחקים, תחנה שניה מקדש מרהיב ביופיו, מלא חריטות של אלים באבן. נוסעים לעיר בהאמפי הישנה אוכלים קוקוס ובננות ויושבים בדאבה ממול הנהר שוב ומתענגים על צ’ילי מטוגן, דוסה ,אידלי, צ’אי וקוקוסים הילדים משחקים בחול, עופר ולוקץ’ מתגלחים אצל הגלאח המקומי ואת אסא נושך “צ’יוואווה”, ככה אסא קורא לו, אבל הוא נראה יותר כמו כלב קטן עלוב ומטונף, בעלת הכלב (לא יאומן שיש לו בעלים) מודיעה שהכלב מחוסן, תודה לאל זה מה שהיה חסר לנו, זריקות בבטן, נוסעים למקדש של גאנש הגדול ולשיווה לינגום וגם לפסל של קאלי הענק.

ארבע אחרי הצהריים הולכים לטום וג’רי, מדריכי טיפוס על בולדרים, מתאימים נעלי טיפוס לכל ילד, סוחבים מזרונים והולכים לטיפוס, טום מדריך מקסים וסבלני, הילדים טיפסו כל כך יפה והיו אמיצים מאוד, הטיפוס נעשה על סלעי גרניט ענקיים ומטפסים עליהם רק עם האצבעות, שמים הרבה מגנזיום ולא נעזרים בחבלים אלא במגרעות ובליטות טבעיות בסלע. טיפוס הבולדרים בהאמפי מושך אליו מאות תיירים מכל העולם והפך בשנים האחרונות לקטע של האמפי. בתום הטיפוס פגשנו את הזוג הברזילאי שפגשתי בסירה והולכתי אותם לגסט האוס, הם מטפסים על בולדרים בכל העולם אנחנו יושבים איתם על הסלעים ומדברים, אוכלים עוגת לימון וכדורי שוקולד ובוהים בשקיעה איך לא???

יום שישי קמים, אסא עובר תהליך גמילה מהטאבלט, ומלשחק כל יום מאז שטסנו להודו עבר לשחק פעמיים בשבוע, ומהתבוננות בריגרסיה ההתנהגותית שלו אחרי משחק בטאבלט החלטנו לאסור על שלושתם לשחק בכלל, סוף עידן הטאבלט. אסא גמור מזה אבל לאט לאט מתחיל לשכוח. מתארגנים ונוסעים למקדש ויטלי הגדול, הולכים ברגל שני ק”מ בחום ומגיעים למקדש מאוד מרשים עם חריטות באבן, ממש ציורים מורכבים, בחצר המקדש עץ פיטנה ענק בן 150 שנה גזעו מפותל והוא נראה כמו עץ זית מרשים וזקן, בכניסה למקדש מכונית מאבן עם גלגלים. חוזרים אחרי הצהריים למדיטציה דרך מוזיקה, מעמיסים כריות עגולות, גיטרה, דיג’ ועוד כלי נגינה שונים והולכים בשדה עם עוד שלושה תיירים, ארגנטינאית שוודי ואמריקאית, לנקודת תצפית על סלע שטוח, שעה של ניגון בכל הכלים שירה ומנטרות, כולנו שוכבים על הסלע בעיניים עצומות ומודטים (מדיטאציה כלומר), זה התחיל עם חליל עם סאונד של ציפור שיר, עבר לדיג’ ואז תוף מתכת ככלי הקשה, גיטרה, מפוחית פה ויאטנאמית, ומקל גשם, היה מרגיע ונעים והצלילים היו כל כך יפים ומיוחדים, רק כשפקחתי עיניים בתום המידיטציה הבנתי על מה הוא ניגן בכלל, בהחלט חוויה מוצלחת, מה גם שהילדים התנהגו מצויין וזה היה מפתיע והפריעו רק קצת. מסיימים את היום כמו בכל ערב בהאמפי עם צביקה צוחקים מדברים ונהנים.

יום אחרון בהאמפי אנחנו צועדים אל מאחורי הבולדרים בחום כבד, יבש, רק קוצים וסלעים, לאט לאט זה מוריד חולצה ועוד אחד מתפשט, צועדים כשעתיים עד שמגיעים לחווה אורגנית ששייכת לאוסטרי, ירוקה ורחבה, פוגשים את אשתו רוכבת על אופניים, שוויצרית ושערה מולבן ותווי פניה יפים, היא מזמינה אותנו לארוחת צהריים, החווה סגורה ממזמן למבקרים, אנחנו מסרבים בנימוס ממשיכם ללכת בין שדות האורז של החווה עד שמגיעים לאזור ירוק מלא בעשביה טבעית, במרכזו עובר נחל קטן עם בריכה קטנה, שתי נערות עושות כביסה ומכות בבגדים הצבעוניים על גשר קטן שבנוי מפרוסת אבן, באפאלו חמור קטן ושתי פרות לבנות אוכלים עשב, קבוצת ילדים שחומים בתחתונים משתוללים בבריכה שסביבה צמחי מים. אנחנו נכנסים למים בבגדים, המים קפואים ומרעננים, מתיישבים על סלע גדול להתייבש ונהנים מהנווה מדבר המוריק והמלבב הזה. ממשיכים ללכת עוברים את באבא קטן, מאהל אוהלים לתרמילאים שממש רוצים לחיות באוהל, ונכנסים לכפר, עוצרים רק לשתות קוקוס ובננות במין דאבה מאולתרת בחצר בית, העצירה מתפתחת למעשה לשעה ויותר בחצר המשפחה שמכינה לנו דוסות מעולות, לילדים סוכריות צמיד וצינורות צהובים שזה מעין ביסלי הודי בטעם דובונים מסאלה, והמשיך לביקור ביונקייה של העיזים, לאט לאט מתאספים מסביבנו כל ילדי הכפר, הילדים נגנבים על אסא ורצים אחרינו לכניסה לכפר בצרחות, אסא אסא… חוזרים ברגל דרך כפרים, על הכביש הראשי תרנגולות ענק, רדידי בד צבעוניים וכביסה תלויים על חוט לייבוש ומאחוריהם שדה אורז ירוק והר בולדרים, תפאורה לסרט פלינסטונס בהתהוותו. תופסים ריקשה וחוזרים לכניסה ומשם ברגל לגסט האוס.

אורזים, נפרדים מצביקה, לילה אחרון אוכלים פלאפל טייק אווי. לילה אחרון קשה, שילוב של יתושים מזמזמים באוזן ומזרון גרוע, קמים בשש בבוקר מעמיסים את התיקים לאוטו, גם עופר והילה עוזבים איתנו, הם לשבועים אחרונים במסע שלהם לכיוון גואה ואז הביתה לישראל ואנחנו דרומה לטמיל נאדו אל הלא נודע… מה שיהיה יהיה, כמו שצביקה היה שואל את אסא כל הזמן ” אסא מה יהיה?”.

יוצאים מהאמפי דרך כפרים חקלאיים, ערימות חציר וקלחי תירס, לפתע נעצרים, שיירה של עגלות מקושטות לאורך קילומטרים, לכל אחת רתומים שני פרים מקושטים בקרניהם, השיירה חולפת על פנינו, לא ברור לשם מה, עוד חג הודי למה לא. עוצרים בדאבה בעיר הודית נידחת וקונים ביסלי הודי לחמניות וצ’ילי מטוגן, ובהמשך עוצרים בדוכן ג’ק פרוט וטועמים בפעם הראשונה את הפרי האקזוטי והעצום הזה שטעמו מוזר לנו מאוד. תמרה אומרת באמצע הנסיעה: ישבתי בבאגז’ וחשבתי על סאני, ובלי שאני ארצה התחלתי לבכות”, תמרה מאוד מתגעגעת לסאני, חברתה הטובה, וככל שהזמן עובר זה רק קשה לה יותר. לא רוצים להכנס לבאנגלור שוב ומנסים לעקוף את המטרופוליטן הענק הזה, פנינו לטריוואנאמלאי ולמדינת טמיל נאדו, מגיעים לעיר בשם הוסור, אח של ראג’יב שולח אותנו למלון של מועדון חברים,  באמצע שום מקום “גולדן מיילס קלאב” כל עשירי באנגלור שקנו פה קוטג’ים במתחם, אבל אף אחד לא בנה… דורש חקירה בעיניי אבל למי אכפת, המלון מוקף כפרים ואנשים שהולכים עם פרות בחוט, אנחנו מגיעים למלון גדול ריק בריכה ענקית במרכזו , החדר נקי ומים זורמים במקלחת ומרגישים שהגענו לגן עדן, אחרי האמפי המזוהמת זה לגמרי פינוק, נשארנו פה שלושה לילות היינו חייבים לנוח ולהתנקות, אוכל כמעט ולא היה, גם אין ווי פיי כי אנחנו בעצם בשום מקום, במהלך שלושה ימים שהיינו שם התנהלה שם פגישה עסקית אחת של שש הודים, מלבד זה זה רק אנחנו והבריכה, ושילמנו את אותו הסכום כמו החדר המסריח של שרמילה בגואן קורנר, מי היה מאמין. בערב לוקץ’ נוסע עם המלצר להביא פיצה דומינוס מהעיר, הפיצה מאוד רחוקה, לוקץ’ שואל את המלצר מתוך נימוס  אם הוא רוצה גם משהו, המלצר מזמין כנפיים, הם עומדים ומחכים לפיצה, איש קם משולחן באמצע האוכל וניגש ללוקץ’ להעיר לו שהחולצה שלו הפוכה (?). אחרי האוכל צופים כולנו בקרוקודיל דאנדי במיטה, היה אדיר אבל לא הכי לילדים לטעמי. אני כותבת בלוג, זמן טוב ושקט, אסא מסתכל עלי עובדת בפוטושופ ומעבירה תמונה לשחור לבן ואומר “אמא, לא בא לי להיות אפור”. בבוקר כשהוא יקום עוד לפני שיפקח את העיניים ודממת לילה עדיין תהיה בחדר, הוא יפתח במשפט “ממזמן לא אכלתי פולקה”.

ממשיכם בדרכנו לטירו, שהיא טריוואנה מלאי, בדרך עוצרים במקדונלדס, שעת בוקר ויש רק המבורגר שהוא מביצה וצ’יפס, כן כן המבורגר ביצה. כבר בחניה פותחת איתי בשיחה אישה יפיפיה לבושה בשיק, צרפתייה, בעלה הודי שבכלל נולד באוסטריה ולהם ילד קטן, הבעל בהפרעת קשב מטורפת, מאוד קשה לשוחח איתו, אנחנו יושבים שעה קלה והחיבור בנינו מטורף, יש להם בית אופנה מאוד מפורסם באוסטריה, שלוש חנויות, הכל בגדי פסים, וזה בעצם התפתח בעקבות המלתחה של סבא שלה זכרונו לברכה, הוא היה לוכד פרפרים מאוד מפורסם, הסיפורים שלה היו כאלה מיוחדים ואקזוטיים, היא דיברה מהר ובתשוקה, ואחרי שעה בעלה רצה לנסוע והיא לא רצתה להיפרד מאיתנו , היא השאירה לי גלוייה של העסק שלה וכתובת אתר וחשבון אינסטגרם, התנשקנו לשלום והחוויה היתה מסעירה ומיוחדת עבורנו. ממשיכים לנסוע מתחיל להיות איזור יותר ויותר חקלאי ושזור באין ספור מקדשים צבעוניים, מלא בקלשונים עם לימונים נעוצים בתערם ופסלי ענק של אלים הודים מקושטים בשלל צבעים, אנשים נאספים שוב כנראה לאיזה שהוא חג, לכולם מרוחה משחה צהובה יבשה על הראש, גם לתינוקות בני יומם, כל הנשים והגברים לבושים חגיגי, לנשים זרי פרחים מבצבצים בשחור שערן, נזרי פרחים לבנים, כמו ערוגת גן מפקעת שערן, ומראשן נוטף ריח כבד ומתוק של יסמין, בכל חזיתות הבתים פנים של שד מגבס צבעוני בעיקר באדום ושחור לגירוש רוחות רעות, יש מלא מה לצלם בדרך, אבל אי אפשר לעצור כל רגע, ואני מצלמת עם עיניי ופולטת אנחות של החמצה. מגיעים לטריוואנאמלאי שנקראת בקיצור טירו, לא ידענו למה לצפות, לא הכרנו אף אחד שהיה פה, אין פה הרבה תיירים ישראלים, בעיקר אירופאים, מגיעים לכאן בעיקר אנשים רוחניים מאוד, שזה ממש לא אנחנו, אבל משהו משך אותי לכאן, אז באתי.

קצת על טירו: עיר קטנה וקדושה שמתנהלת למרגלות הר הארונצ’אלה, שמתנשא ונראה מכל מקום בעיר והוא הר מקודש. ההר מסמל התגלמות של האל שיווה, עיקר ההתרחשות בטירו זה בליל ירח מלא כל חודש, בלילה זה אלפים ורבבות צועדים יחפים מכל הודו והסביבה ומקיפים את ההר. במקום אשראם מאוד מפורסם של הגורו סרי ראמאנה מהארישי, טירו היא בירת המחפשים הרוחניים בהודו, ובה מאות מפגשים רוחניים למינהם. במאמר מוסגר, קיוותי לא להיות צינית מידי ולנסות להתחבר לרוחניות בהודו, בפועל הייתי צינית במידה מספקת להתחבר לרוחניות, היה קשה אבל טירו היתה מופלאה בעיני צבעונית מרעישה מטורפת ומיוחדת מאוד.

אנחנו מגיעים לטריוואנאמלאי מחפשים גסט האוס הכל מלא, מגיעים לאזור כפרי יותר לגסטהאוס שנקרא סאנשיין, ליד הכניסה בית מלא בעיזים, תרנגולות ופיניניות, אני והילדים נכנסים לחצר הפנימית של הבית, אישה נחמדה מכירה לנו את כל העדר ששרוע בחצר בחוץ, ועוד שני גורים בבית שנולדו לפני שעה, הגסט האוס מושלם, חצר פורחת, גאנש מקושט במרכז החצר, ערסלי קש במרפסת וברכונת קטנה ריקה, חדר מדהים עם מטבח, מקרר, מרוהט ומקושט ואפילו עם ספריה מלאה ספרים, אנחנו מגיעים ומבינים שהפסדנו את שיווה ריטרי, זו חגיגה שנחגגת בכל הודו לשיווה כל הלילה, ובמיוחד בטירו, ואנחנו נשארנו לנו להתפנק במלון בשום מקום מנותקים מהעולם, אבל אולי זה גם מזל כי אז היינו מגיעים ולא הינו מוצאים חדר מסכן אפילו לישון בו. מתמקמים והולכים לאכול בדרימינג טרי, מסעדה אורגנית, יחד עם אמריקאית בלונדינית עם עיניים כחולות בת גילי, לקחנו אותה טרמפ מהגסט האוס, שחקנית במקצועה ואישה מדהימה. יושבים ואוכלים אוכל אורגני מעולה סלט סלק, סלט ביצים והרבה ירקות, אוכל טעים ומזין, וכל הארוחה אני מנהלת שיחה עם האמריקאית, ומגלה שהיא כאן עם צוות צילום בכדי לעשות סרט על בית יתומים ששיך לאמריקאית אחרת ובעלה ההודי. בסוף הארוחה קינחנו בעוגת שוקולד חמה ושקדים הכי טעימה שאכלתי בחיי, מאחורינו ישב איש אפור, ממש אפור! כולו היה אפור, שכנראה צבע את פניו או שיצא משושנת קהיר הסגולה אחרי מיה פארו. חוזרים לגסט האוס יושבים בחוץ בנדנדות רוח קרירה, חג אהבה היום שמח, אי אפשר להגיד שמרגישים רומנטיקה וגם הזוגיות די מיטשטשת, אנחנו כבר ישנים בחדר משותף מאז שעזבנו את גואה אבל מרגישים אהבה בלב.

קמים בבוקר נוסעים לטייסטי קפה מקום שאופים את הלחם לבד, מתענגים על ריבת פפאיה הום מייד, וקוביות פפאיה הישר מהגינה, ולקינוח כדור קוקוס טעים, ממש דומה לממתק קוקוס הורוד שהייתי אוכלת במשותף עם סבא שלי שמואל ממלך הגרעינים בנתניה,  בהחלט המצאה גאונית. אוכלים ארוחת בוקר, ילדה בת 10 מנהלת את המסעדה של אבא שלה וגם עושה לנו חשבון. נוסעים לכיוון העיר למקדש בדרך נקלעים לתהלוכה לכבוד איזה חג, יותר מאוחר מתברר שזה איזשהוא חג לאלה קאלי, אלת המוות, עגלה רתומה על טרקטור מקושטת בפרחים, ממש במה, במרכז הבמה מלא באבות ונזירים מדליקים אש, כל הרחוב עומד בחוץ ומתפלל, מביא מנחה של קוקוס נרות ופרחים והבאבא נוגע באש הדולקת באצבעותיו, אחד הנזירים לובש לונגי בלבד כשהוא תוחב בו טלפון סלולארי, ממש הוכחה חיה של המושג “ג’לביה-פלפון”. עשרות גברים הולכים ברחוב ועל גופם תפורים עשרות לימונים עגולים בקליפתם, לבשר ממש, גם ילדים, כשאני שואלת לשם מה, בקושי מצליחה להבין כי אף אחד לא יודע אנגלית, נאמר לי שזה עינוי לגוף, ואחר אומר שאנשים אלו חולים במשהו ותפירת הלימונים היא הזמנה של האל לרפות אותם, אל תצטטו אותי על ההסבר, המקור לא מהיימן מידי. אישה צעירה פותחת עיניים פעורות, כאילו ראתה שד משלבת כפות ידיים מעל ראשה ומתחיל לסובבם ולהשתולל במין התקפת אמוק, נשים רצות אליה אוחזות בה ומרסנות אותה, אמא שלה תופסת לה ברגליים והאישה בועטת אותה על הכביש, אחרי מאבק של דקות ארוכות משכיבים אותה לרצפה ונותנים לה מים, אולי השד יצא, ניתן רק לקוות. אנשים מחופשים לאלים, בעיקר גברים וגם ילדים מחופשים , ציורים על כל הפנים עם פאות ארוכות וקילשון, כולם רוקדים בכביש, אנשים ברחוב משתחווים על הריצפה שהם עוברים, חלקם מחופשים ממש יפה וחלקם פרטאצ’י מאוד, כולם יוצאים מהבתים, עושים פוג’ה מתפללים, לרקע מוסיקה ותפילות רמות. אבטיחים מפוצלחים על הכביש, צבע בשרם נצבע בצבע ורוד זוהר, להקת נגנים עם תופים ומצילתיים ועוד מגוון כלי נגינה מנגנים באטרף לפני העגלה, והשיירה עוברת בכל העיר, כולם נסחפים להמולה, מספר רב של גברים מחופשים לאלה קאלי עם 15 ידיים מכל צד, כולם שמחים ממש, קרנבל פורים הודי.

אחרי שלוש שעות הילולה אנחנו מתכוונים להיכנס למקדש הגדול של טירו, בכניסה עוצרים אותנו, אי אפשר להכנס עם מיכנס קצר, חוזרים על עקבותינו עוברים ברחוב מלא חנויות ודוכנים לאביזרים וכלי תפילה, קונים בובת טיגריס שאסא מבקש עוד מהצפון וחוזרים לחדר, ומרגישים שחטפנו מכת שמש, עם כל ההמולה לא שמנו לב שהיינו שלוש שעות בשמש החזקה ובקושי שתינו, נחים הילדים משחקים במשחק הקבוע שלהם “משחק ואז…” זה משחק שמישהו מתאר משהו והשני ממשיך. משחק דמיון. ואז…ואז…אני שומעת את אסא בלהט המשחק שיכול להמשך שעה שלמה אפילו אומר” ואז הפכתי לסאי באבא”. הולכים לאכול אוכל אורגני, המבוגר מפטריות טופו וגלידות, קמים בבוקר ומחליטים להמרח כל היום בגסט האוס, הילדים עייפים מלטייל ורק רוצים לשחק, לא יכולים לראות מקדשים יותר ואנחנו זורמים איתם אין ברירה, אוכלים ארוחת בוקר מעולה בחדר אוכל של הגסט האוס, סלט פירות אומלט וטוסטים וכמובן צ’אי, ראג’ו המקסים שמנהל את המקום, הוא במקור מאסאם, ממלא לנו את הבריכה, אסא צולל ונתקע עם הפנים בקיר ונחבל, מיד כשיוצא מהבריכה שתי צרעות עוקצות אותו. אני בערסל קש קוראת ספר שמצאתי בחדר אוכל, של מאיר שליו הוא ולא אחר, ונהנית מכל רגע.

הילדים לומדים קצת, שתי העיזים שנולדו אצל השכנה נפטרו בלילה, אנחנו מקבלים הצעה מהאמריקאית שאיתנו בגסט האוס, שהיא אשתו של בעל הגסט האוס ההודי, להתלוות אליהם לצילומים בבית היתומים, מצטרפים בשמחה לצלמת וידיאו אמריקאית וצלם רחפן בשם קייל, ונוסעים כ -20 דקות לבית יתומים. בבית היתומים כ -22 יתומים מתוכם 15 בנות, אסא מיד מתחיל לשחק עם מתנדב מקנדה ואז מצטרפת אליהם ילדה מקסימה, כל הבנות בבית יתומים מפצחות קוביה הונגרית במיומנות מפתיעה, לאלונה קשה להיפתח היא מטפסת על עץ אבל ליתומים אסור לטפס, תמרה משחקת דאבל וחתחתול, המשחקים שלנו, עם ילדה אחת. הילדות בבית היתומים לומדות עד מאוחר, עד השעה חמש כל יום, הם חוזרות עם תלבושת אחידה וצמות מקפלות בסרט לבן זהה, ישר כשהן חוזרות הן פושטות את המדים והיום שלהם עמוס בפעילות, שיעורי מוסיקה ונגינה, קארטה, יוגה ועוד מגוון עיסוקים, כולן מאוד ביישניות מאוד עסוקות ולא נפתחות בקלות, הסיפורים מאחוריהן קשים מאוד ורצופים בטרגדיות של הצתה של אחד ההורים מול עיניהם, דבר מאוד נפוץ בהודו עקב אהבה או קשיים כלכלים הרי הם מאמינים שיחזרו בגלגול הבא אז ידם קלה על ההדק, וממשיכים בהתעללויות והזנחה. בצד בתורות מראיינים את הבנות לסרט ההתרמה שהם מצלמים, אלונה עוזרת לקייל עם הרחפן, גולי הכלבה של המקום מפחדת מאוד מהרחפן ורודפת אחריו ונובחת בלי הפסקה. חוזרים יושבים בדאבה אוכלים ספגטי, דוסה גבינה, ופארוטה צ’ילי שזה כמו מלאווח קרוע לחתיכות עם רוטב חריף בתוספת בצד רוטב קוקוס שמוגש  בדלי כסוף, צ’אי וגלידה. אסא אומר ללוקץ’ “עוד מעט הזקן עולה לך על הפה, כשאני נותן לך נשיקה אני לא מרגיש אותך בכלל”. בבוקר למחרת קמים קצת מאוחר, החדר נעים וחשוך ומתעוררים רק בתשע וחצי, מתארגנים ואוכלים ארוחת בוקר בגן של הגסט האוס ונוסעים לחוג קולום, ציור על מדרכות עם אבקות צבע מסורתי, וחוג בישול אצל מינה ומשפחתה. נוסעים בכביש הראשי של המקדש, מלא מקדשים ובאבות בכתום ישנים על הכביש, מלוכלכים שערם כקשר אחד גדול מדברים לעצמם או שותקים, אוכלים ומעשנים, פונים לחצר קטנה וצפופה שבונים בה. חולצים נעליים ונכנסים לבית קטן וחשוך עם חלון גדול צבעוני, עם פרחים ופרפרים מצויירים, קירות הבית טורקיז מאויירים. מינה יושבת איתנו על הריצפה מחלקת דפים ומראה לנו כמה שיטות לציור חופשי ועם נקודות, אסא מאבד עניין מהר ומצייר לעצמו, תמרה מתקשה, אלונה מאותגרת, אחרי חצי שעה יוצאים לחצר עם שקיות חול צבעוני, תמרה עושה ציור חופשי, אלונה כמובן עושה כמה צבעוניים ומשתפרת עם כל אחד חדש, אסא מצייר צב נינג’ה על דף, גוזר ואז בעזרתנו מצייר עם האבקות את לאונרדו הצב האהוב עליו, בזמן שציירנו בפנים, לוקץ’ נסע עם אופנוע לשוק עם האח של מינה לקנות מצרכים לבישול, מינה משתפכת לפני על מצבם הכלכלי בליווי תמונות, גם האח משתפך ללוקץ’, האמא מתהלכת בבית חמוצת פנים עצובה ונרגנת, לוקץ’ חוזר ומספר שראה לוויה ברכב פתוח, ששכב בו מת לא מכוסה ואחריו אין אבלים, והוא נוסע בכל העיר ומפזרים טונה של פרחים על הכביש לכבודו. מתחילים להכין דוסה, ממתק שנקרא לאדו, ובולי ממתק בתוך צ’פאטי קטן. את הרוב הם מכינים ואנחנו צופים ועוזרים איפה שאפשר. בתום ההכנות יושבים כולם לאכול בידיים על הרצפה בצלחות כסף מנייר, אורז ודאל חריף מעולה, כולם אוכלים עם הידים אני שופכת רוטב על כולי. הכל טעים מאוד, האמא בסוף משתחררת ומחייכת, לפני שאנחנו הולכים אנחנו נותנים להם סכום יפה, הם לא אמרו כמה, והולכים אחרי 5 שעות עם חיבוקים ונשיקות.

עושים סיבוב מסביב להר עם האוטו, חזרנו התלבשנו ארוך ונסענו למקדש הגדול, שעה לפני השקיעה ופוג’ה של שש בערב, נכנסים כולנו בטרנינג מגלים שהילדים יכלו להשאר בקצר, וחם אש. מקדש ענק עם תור ארוך לפוג’ה, אין כמעט תיירים, במקדש הרבה נזירים ובאבות, כולם מקבלים במקדש פס אדום מאבקה למצח, הרבה פסלים של פרה פזורים במקדש ואני מחליטה שזה המקור כנראה לעגל הזהב, יושבים לצד באבה עם ראסטות ארוכות ואני משמיעה לכולם את השיר עגל הזהב של אהוד בנאי… “אין מי שיכה על הסלע, מי יתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב” הצלילים בשיר, המילים החזקות במקום הקדוש הזה, כשלצידנו יושב באבא זקן עם קילשון ישיבה מזרחית שיער לבן שהפך לראסטה ומשקפיים עבות, מעביר בי צמרמורת ומרתק את הילדים לתאוריה שלי, הלא מוכחת, שמבחינתי מקור העם היהודי הוא מהברהמינים, ובעצם היינו עובדי אלילים קודם וכנראה היינו הודים, משה עלה להר סיני להביא את לוחות הברית ושהוא חזר דוקא פרה עשו מכל הזבב הזה?. יוצאים מהמקדש לדאבה ברחוב ומזמינים דוסה בחמאה, אטריות, פנקייק תפוחים, ואפאם שזה כמו 2 לחוחים מאורז טבולים בחלב קוקוס והל, היה טעים נורא, מחלקים צעצועים לילדת הדאבה פפי המתוקה. קמים בבוקר ואנחנו נוסעים שוב פעם לבית יתומים וחוזרים לנוח מהחום לחדר, אחר הצהריים נוסעים סוף סוף לאשראם, נכנסים ובכניסה עץ ענק עתיק ומרשים, אווירה מוזרה, לא יודעת אם בגלל טונה הספקטיות והציניות שלי היא מוזרה או שהיא פשוט מוזרה, הכל שקט כולם בלחישות, האשראם הוא של ראמנה מהארישי שהגיע לכאן בתחילת המאה ה-20, אומרים עליו שהוא היה משהו מיוחד, שהוא התבודד במערות שלמרגלות ההר לפני שהתיישב באשראם, נאמרו עליו המון דברים בעיקר שהוא היה נדיר, טוב לב ובעל עומק רוחני פנומנאלי. תיירים מקיפים את ההיכל יחד , נזיר לבוש לבן וציצית, מערבי ועוד שתי ילדים ארופאים נראים כמוהו. כולם בשקט, מתחבקים, אנשי בגדי הכותנה, כמו שאנחנו מכנים את אותם מטיילים שלבושים בבגדי בד הודים, תצלומים ענקיים מעטרים את כל קירות האשראם בשלושה מהם הגורו יושב על עור טיגריס עם ראש מפוחלץ בקצה, דבר שמעורר בי כעס ואנטגוניזים גדול ומתריע אותי להתחבר אליו, באולם סמוך תצלומים שלו מילדות, ובכל חלון יושב ארופאי מתבודד עצוב, במין רצינות תהומית ומעוררת סלידה, מה הסיפור? מישהו מת? הוא מת ב-1950 מה אתה עצוב ונוגה? תחייך בחיאת דינק, ובהמשך חדר מידיטציה, אסא ותמרה נכנסים לחדר ויוצאים, לוקץ’ שואל אתום “נו עשיתם מדיטציה?”, הם עונים “לא עשינו מדיטציה, רק סתמנו את הפה”. באולם גדול יותר עובדי או מתנדבי האשראם מחלקים על הריצפה רבע עלי בננה ומתחילים להגיש בשורות ארוכות ארוחה לתושבי האשראם. אנחנו עולים על ההר הקדוש עד המערות, יחפים על אבנים, כואב ברגליים מאוד, לוקץ’ חתך את הרגל בבית היתומים ששיחק יחף עם יתום כדורגל אז הוא עולה בגרביים אחת כזאת והשנייה אחרת. הולכים עד תצפית מדהימה על העיר והמקדש.

יום אחרון בטירו אם אפשר לסכם מקום כל כך מורכב וצבעוני, אבל אני ממש אשתדל, טריוואנאמלאי קדושה וניתן להרגיש את זה בכל מקום ושביל, עם כמות באבות אדירה כולם בכתום, מהלכים יחפים, כמות הראסטפרים שיש פה היא יותר מג’מייקה בוודאות ועוד בימים הטובים שבוב היה עוד חי. את ההזמנה בדאבות והמסעדות לא רושמים ובתום הארוחה עוברים איתך על מה שאכלת ואתה מתבקש להזכיר, ויש אידלי בכל שעות היממה ולא רק בבוקר וזה דבר נדיר ומוערך מאוד מבחינתי, כל התיירים פה פלופים או בדרך להתפלפ ,לבושי סמרטוטים יחפים ואוכלים בידיים, רוב התיירים פה אירופאים ורובם מעל גיל 50 ואף יותר ועברו כברת דרך בחייהם, וכולם לוחשים, אמרתי את כבר?. קמים בבוקר, ארוחת בוקר, וכמו בכל בוקר מגיע הנזיר הכרסתן המדושן מאוכל ומתרומות שעושה פוג’ה לפסל גאנש שניצב בחצר, הוא מגיע על אנפילד עם ריפוד תפור ומדוגם, הטקס הקבוע שלו שבו הוא יוצק חלב, מדליק קטורת, מפזר פרחים, מצלצל בפעמון ומתפלל. הבנות בגסט האוס עושות לנו תיקות מאבקה למצח ואני מנסה לעשות לנו תמונה משפחתית, תמרה מתלוננת ” זה לא עובד עלינו האיומים שלך שאת רוצה לצלם, אנחנו לא מפחדים”.

ממש לפני שעזבנו נולדו זוג עיזים חדשות לשכנה, אנחנו יוצאים לטיול אחרון בעיר קונים כל מיני דברים שחסרים לנו ונכנסים לשוק פרחים צפוף בסמטה, חם, נוסעים לרחוב הבאבות שמקיף את ההר יושבים בדאבה של זקנה מצומקת על הדרך, אסא שותה שש כוסות צ’אי, מתיישב לידנו באבא זקן אנחנו שותים צ’אי יחד איתו ושותקים, קופים חולשים על הדאבות ומנסים לגנוב דבר מה לאכול, באבות כתומים עוברים, אחד שמקרין אור, תווי פניו יפים בעיני, עובר עם רגל מעץ, ומסכים שאצלם אותו. יש מין דאגה מאורגנת לכל הבאבות האלה, אם הן נערים או זקנים ממש, שלוש פעמים ביום עובר רכב מסחרי ומחלק להם אוכל בחינם ומים מזוקקים בשקיות פלסטיק, לכל אחד מהבאבות יש את האזור שלו על המדרכה, נראה כאילו הם יושבים שם שנים עם הפקלאה שלהם חסרי כל בוהים בחלל. אנחנו חולפים על פני קברים צבעוניים לצד הכביש ואני מניחה שזה רק לזכרון מפני שאין צלבים או את סמל האיסלאם, והודים הרי לא קוברים, בין הקברים ערימות של זבל, ממש מטונף, ושני אנשים מחזיקים חבילה ענקית מגולגלת בבד ומסתבר שאני עומדת צמוד ללוויה של ערירי, ואני בלי להבין רואה את גופתו העירומה מושלכת לבור, אחד שמתבונן בי נרגשת מסביר לי שזה אנשים שאין כסף לשרוף אותם, משונה צריך כסף בשביל לעשות מדורה? עוד לפני שהבנתי מה מתרחש חבורה של קופים נעמדת על הקברים ומתבוננת במתרחש מסביב כאילו סופדים למותו. חוזרים לגסט האוס, אסא נכנס לבריכה להתקרר, נוסעים לאכול בדרימינג טריי פעם אחרונה את העוגה האגדית, אסא מתנהג נורא ועושה רעש איום בבית הקפה של הלוחשים, פשוט נותן את סצנת חייו והורס לכולם את המצב רוח.

קמים בבוקר אורזים, ארוחת בוקר קלה ויוצאים לדרך….. אורוויל, אנחנו בדרך אליך עם רצון אדיר להתחבר למקום, וחששות גדולים מעודף רוחניות… נוסעים שוב אל הלא נודע… אל הלא נודע… אל הלא נודע…

“בלילה העולם מתכסה וישן, בבוקר הציפורים מנקרות בסמיכה שלו ועושות בו חורים”

.מאיר שלו.ימים אחדים

“מה בן אדם צריך?” הכריזה יום אחד, אחרי הכפית הראשונה של המנה האחרונה, “לא הרבה משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל, ושני חברים, ושני ראשי הרים, על אחד לעמוד ועל השני להביט ושתי עיניים לבדוק בהן את השמיים ולחכות “.

מתוך יונה ונער, מאיר שלו.

עוזבים את גואה לאחר 3 חודשים בעיניים פעורות ורעב לטייל, לבלוע פיסות נוף, סלעים, שדות ומרחבים, נוסעים להאמפי שבקרנטקה, הפעם אחרונה שלנו שם הייתה בשנת 2000, ממש חודש לפני שהתחלנו ללמוד, אני בויצ”ו בחיפה ולוקץ’ במכללה הימית במכמורת. עוזבים את גואה בבוקר ט”ו בשבט ומרגישים באוויר חגיגה כל הדרך לחקלאות ולאדמה, כי אצל ההודים לא צריך סיבה לחגוג ותמיד בכל זמן נתון יש חג, חג שמח קרנטקה. שדות כותנה לבנים פרוסים לאורך הכביש כאילו מלווים אותנו, שדות תירס זהובים שייבשו ומחכים שיקצרו אותם ויתחילו את היבול הבא, מרחבים עצומים, דחלילים פזורים בכל מקום לגרש עורבים אנפות ומזיקים שונים, אנשים הולכים בצידי הכביש רזים עם לונגי למותניהם ומטפחות קשורות לראשם, קוצרים בידיהם עלומות לערימות וטרקטורים מקושטים בענפי דקל, אולי התבלבלו עם שבועות אבל כל חג האדמה הזה והיבול בשבילי זה ט”ו בשבט, עוד טרקטור עובר עם כפות תמרים ועם נוצצים, אחר עם עלי קוקוס ופונפונים ורודים, חג לאילן חג ליבול חג לטבע ולכל הצמחיה. לאט לאט הירוק נעלם ומתחיל להיות יבש ומאובק, אנשים שקופים, מלוכלכים ומאובקים סוללים כבישים בלי נעליים, מהלכים על זפת שחורה בוערת ומניחים שקים רטובים על הכביש לאורך עשרות מטרים, מפעלי ברזל ענקיים לאורך כל הדרך, ואז מגיעים לכביש אגרה, ההודי בבוטקה מבחין בנו ומתחיל להוציא קולות צורמים לחבר שלו בבוטקה לידו כדי שישים לב אלינו ונשמע כמו תרנגול שחוט, ואז כמו ציור בצבעי מים החום הזה הצהוב השרוף וריח הזפת מתחיל לקבל כתמים ירוקים בהתחלה רק נגיעות ואז משיכות ארוכות של קוקוס ומתפשט לכדי שדות אורז ירוקים ומוצפים לאורך קילומטרים, אני מריחה את האמפי, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, והנה אנחנו מגיעים.

האמפי היא ללא ספק היהלום של קרנטקה, אחד מהמקומות הכי יפים בהודו כולה. בסה”כ כפר קטן השוכן בצפון מדינת קרנטקה שנמצאת במרכז הודו. האמפי נמצאת בתוך חורבותיה של ויג’איאנגר שהיתה אימפריה למשך כ- 200 שנה מהמאה ה-14, ממש אתר היסטורי והריסותיה הן אתר מורשת עולמית. האמפי שוכנת באזור סלעי מיוחד במינו, סלעים ענקיים מונחים זה על זה באופן מעורר פליאה, לפעמים פחד ולפעמים תהיות איך זה הגיע למצב כזה ואיך זה לא מידרדר עליי, סביב האמפי ישנם גבעות ועמקים, מקדשים ושרידים בכל פינה ואפילו במרכזם של שדות אורז ירוקים ישנם שרידי מבנים מחיי היום יום העתיקים ופסלים מנותצים, עתיקות ומבצרים ומקווי מים ואגמים שהם נירוונה מהחום הקופח…והכל מוקף באין סוף בולדרים וסלעים בכל הגדלים, סלעי גרניט לצד מטעי בננות, קופים ועצי קוקוס תמירים.

אנחנו נכנסים עם האוטו מסביב, ישר לצד השני של הנהר, לרחוב הראשי המתוייר, עוברים ליד דודו פלאפל, הילדים מתגעגעים לשנקר ולפתיתים עוד מקאסול, הם יוצאים עם חצי גוף מהחלון ואלונה צועקת שאנקאאאאר… תוך כדי נסיעה ואנחנו חולפים… פתאום שנקר מגיח עם האופנוע אחרינו ומשיג אותנו, הילדים באטרף, שנקר גילח את הראש והשאיר שפם ואלונה מתלהבת לפגוש אותו ממש כאילו היא פוגשת כוכב רוק. חיוך ענק ושיחה על הדרך, לא התראינו מאוגוסט מאז קאסול, נסענו לגסט האוס וקבענו להפגש יותר מאוחר, מאוד כיף לפגוש חברים בטיול פעם חוזרת, הודים ולא הודים, והילדים נהנים מזה במיוחד. הדרך ברחוב הראשי כרגיל צרה אבל בנוסף עם מליון בורות ככה בשביל הכיף ואבק. נוסעים לגואן קורנר שכולם המליצו לנו, גסט האוס מרוחק בקצה הבולדרים בתוך שדות אורז, בכניסה שלט ענק, גואן קורנר מהמילה גואה, שרמילה הבעלים מגואה במקור, והיא פה כבר כמעט 20 שנה, כמו השלט הגדול כך גם שרמילה ושתי כלבי הדני הענקיים שלה. פוגשים שם שתי משפחות גרמניות שהיו איתנו בבית ספר בגואה, יובן ולוטי, הם נסעו עם האוטובוס האפור שלהם מאגונדה וחנו אותו פה בין השדות. נכנסים לחדר המשפחתי חדר קטן ולא נקי במיוחד (אפשר לומר די מזוהם), אבל זה מה יש כרגע, לפחות הנוף משגע ויש ערסלים בחוץ, בנוסף לשתי הדנים יש גם שני גורי אמסטף, אחד חום ואחד כחול והילדים משתגעים מהכלבים ורודפים אחריהם בכל המתחם. אוכלים אוכל הודי טעים ופוגשים את המשפחה הישראלית שבחדר לידנו, זה הלילה האחרון שלהם כאן לפני שהם ממשיכים הלאה. איילת ויונתן ו-3 ילדיהם, משפחה מיוחדת שהגיעו מאתיופיה שם איילת שהיא חוקרת מוח התנדבה ועזרה לעיוורים, הבן האמצעי שלהם שבה את ליבי מהמעט שיצא לי להכיר אותו, יונתן מנהל בית ספר, אדם מיוחד ואיש שיחה מרתק, מיד החלפנו סרטים בניני וניהלנו שיחה מעניינת בארוחת הערב, בלילה שוב הילדים ישנו במיטה הזוגית ואנחנו בזוג מזרונים על הרצפה (אפשר לדייק מסריחים) היה ממש תענוג.

קמים בבוקר אוכלים ארוחת בוקר והולכים לטיול רגלי לכיוון הרחוב הראשי, חוצים שדה אורז עם כלבים טריטוריאלים ששומרים על הגיזרה, הכלבים פה במצב קשה, אם מניקה את גוריה באמצע הכביש, יום לאחר מכן אחד הגורים שוכב דרוס ולא זז. לכלוך בכל פינה, בעיקר שלא מתכלה, וקליפות ופירות רקובים וכלבים מתאבקים על שיירי אוכל מתולעים ומרחרחים באשפתות, האמפי מזוהמת, גם באזור הכפרי אלפי צלחות חד פעמיות בדוגמה של עלה פזורות על האדמה כמו שלכת של זבל מפיקניק מסאלה. ריח של ביוב, קשה לעבור ולהסתכל בכל האוזלת היד הפושעת הזאת זה מכעיס ועצוב גם יחד. מגיעים לשנקר, רק נכנסים וחבורה של צועניות מלאות תכשיטים ובגדים צבעונים נכנסות למסעדה בריקודים ובשירה ובבקשות לרופיות בשטרות של מאה, ושני מג’יק באבות עם נוצות שרשראות וציורים על הפנים שמסתובבים עם מחברת התרומות שלהם, בשביל להצטלם איתם מראש הם מראים את כל השמות התורמים או הנופלים בפח תלוי איך מסתכלים על זה, בהחלט כל מחלקת תיירות של האמפי התייצבה לקבל את פנינו. ממשיכים ללכת עד האקוודוקט בכניסה לכפר, פוגשים את שרמילה בדרך והיא מחזירה את כולנו על הטוסטוס לכיוון האוטו, חם נורא! לוקחים את האוטו לסיבוב רק לקלוט איפה אנחנו, מלא מקדשים עתיקים, עבודות בכביש, חזירים קטנים שחורים מרחרחים בזבל, בכל הכפרים מסביב אפשר להרגיש את העוני של התושבים, אנשים רזים כהים בלונגי קצר וחולצה משובצת דהוייה, נשים בחולצות משובצות של גברים ובד על הראש כפופות שותלות אורז, גברים מפזרים מקעריות קש שטוחות דשן בשדות, נשים סוחבות כדי פלסטיק צבעוניים מהבאר, מקדשים עתיקים פזוריים לאורך הדרך, באסטות של אשכולות קוקוס ובננות ותבשילי אורז שמוגשים על עלה בננה, ערימות של בולדרים וסלעים שמסודרים בגבהות והרים. אנפות לבנות הולכות לאיטן בין השתילים, קבצניות זקנות, צעירות עם תינוק ארוז בידיהם הולכות הלוך ושוב, ילדים בכפרים מתאספים סביבנו ומבקשים 2 רופי, באפלו קשורים בחוט של מטר לאבן, ילדים קטנים יושבים עירומים בפתחי בתים לגופם רק חוט על מותנים.

חוזרים ללמוד קצת ובערב הולכים לאכול אצל שנקר, הולכים בחושך בשדות האורז בשבילים דקים, נאבדים, אך הדרך מוארת משום מה, האור נופל על המים המציפים את השדות ושנראים כמו ראי, מתוך השדה קולות רמים של קרקורי צפרדעים, אני מסתובבת לאחור ומעל גבעת סלעים באופק ניצב לו ממש בשפיץ של הגבעה ירח אדום, אני לרגע מתבלבלת וחושבת שזה שמש ענקית, אני אומרת ללוקץ’ שמוזר כבר החשיך איך זה הגיוני, ועליו צורות של מכתשים והוא סגול ואדוום ובכלל חושך, אנחנו עומדים באמצע השדות ומתבוננים בשמש ירח הזה נפעמים, אסא שואל: “אמא אלוהים הוא בחלל?”, אני לא מספיקה לענות ואסא ממשיך “נראה לי אלוהים שלנו מטייל בהודו”. מגיעים לשנקר ואוכלים פריקסה, לאפה, פתיתים, קפה שחור, תה נענע וסופגניות נוטלה זה היה חזירות לשמה, שנקר קורא לנו החוצה יש ליקוי ירח אנחנו יוצאים החוצה הירח כולו שחור מלבד פס דקיק לבן, יושבים חזרה נרגשים ומגלים שבלי שידענו צפינו בתופעה משולשת, ליקוי ירח מלא שהעניק לו את הצבע האדמדם שחשבתי שהוא השמש, יחד עם סופר ירח בה הירח נמצא בנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, ושתי התופעות האלה מתוזמנות עם ירח מלא שני באותו החודש וזו תופעה שמכונה ירח כחול, וזה נקרא “סופר ירח דם כחול”. מבינים שבכל העולם וגם בארץ ידעו על זה, אפילו שבישראל לא ראו כלום, ורק אנחנו לא היינו מחוברים ונתקלו בירח דם כחול הזה בליל מואר באמצע שדה אורז מלא בקרקורי צפרדעים וקרפדות ובצירצורי צרצרים והיינו שיכורים מאושר. חוזרים ברגל לאור הירח המלא, שדות האורז מוארים ומתמלאים בהרגשה שהכל אפשרי. בבוקר רואים זוג גרמנים צעיר מטפסי בולדרים שגרים מאחורינו עם יצור שחור מוזר ורטוב ומגלים שזה סנאי מסכן שהם הוציאו מטביעה בשרותים שלהם והוא נראה כמו חיה ממין אחר, לסנאי לא שלום, המסכן לא שרד ומת בידינו. נוסעים כמעט שעה להאמפי העתיקה שמצידו השני של הנהר, דרך מטריפה, מגיעים למקדש הגדול לפילה לאקסמי שנשלטת ע”י הבן של המהוט שזכרנו מלפני הרבה שנים, היא כמובן לוקחת בחדק שלה רופיות ומברכת את לוקץ’ והילדים, אני מסרבת בתוקף, מפנה מבטי בוז למהוט ולא מבינה למה היא לא רומסת אותו, פילה אומללה לבדה בין בני אדם ומקדשים במקום להיות עם בני מינה ביערות.

המקדש מלא בקופים ופוג’ות ואנחנו יוצאים ממנו לכיוון העיר הישנה, השנה פינו אותה ממסעדות וגסט האוסים והיא נראת כמו שכונת עוני נטושה, אנשים מנסים להחיות את העסק שלהם לשווא ונגד החוק, לפני 20 שנה כמעט כשלוקץ’ ואני היינו פה ישנו בצד הזה של הנהר, קודם כל כי לא היה אף גסט האוס בצד השני וגם באנו לא בעונה המתוירת, הרבה לא השתנה פה נראה כאילו כל כך הרבה תיירים היו פה שהמקום רמוס. יוצאים לגדת הנהר יושבים בדאבה עלובה אבל עם אנרגיות טובות של זוג, גבר ואישה, אוכלים דוסות צ’אי וקוקוסים, הזוג מקסים ונעים לשבת שם ארוכות, בסיום הדוסה הכלים הולכים לדלי עם מים חומים והפרה מלקקת את הצלחת בהנאה, בליבנו מקווים שנעבור את השעות הקרובות בלי קלקול קיבה. יורדים לנהר אישה עם קרחת ושלושה ילדים קרחים מתרחצים בנהר, סירות הקססונית העגולות לא מורשות לשוט כאן, ענייני מכרזים ושחיתות מקומית, אז הן יושבות להן על צידן הפוכות, חוזרים לסנסט פוינט לשקיעה, באזור המקדשים, גבעות ומשטחי סלע גרניט שמקדשים רבים מאבן פזורים עליהם, עץ פיטנה עצום עתיק שלמרגלותיו משחקים נערים קריקט, אשה זקנה מבקשת מילד שיוריד לה פרחי פיטנה לשיער והוא מכה בעץ הזקן ושובר לו ענף, ואני מרגישה כאילו נשברה לי עצם מגופי, ונזכרת בפיטנה האהובה של צילה מול חלון המטבח שלי. מלא קופים יושבים איתנו בשקיעה, ונערים עם תרמוס עם צ’אי מנסים למכור לנו צ’אי במחיר מופקע בדולרים במבטא רוסי. ילד עובר עם חליל עץ ומנגן מוזיקה של טיטאניק, השמש שוקעת ומבעד לערפל ולבולדרים ונעלמת במסך עשן כמו סרט מערבון מיסטי.

נוסעים בחושך חזרה, בחניה קונים תיק בצורת רימון מחוטי פלסטיק ורוד פוקסיה זוהר שהמוכרת קולעת אותו בפנינו, חוזרים לשנקר לארוחת ערב של קוסקוס והולכים להגיד שלום להילה עופר ואלי שהגיעו להאמפי ומתאכסנים בגסט האוס לידנו. חוזרים לגסט האוס תהלוכת הלוויה יוצאת ממנו ואנחנו נעצרים בצד ומדוממים מנוע, תייר הודי נפל שיכור לאגם לפני יומיים וטבע, משפחתו באה מהימאצ’ל והם סוחבים את גופתו לנהר לשריפה, בלילה אשמע את קרוביו האבלים שמתגוררים חדר לידנו פושטים את בגדיהם הרטובים ומתרחצים ומשוחחים לתוך הלילה, אני לא נרדמתי ובתוכי חושבתי שזה היה מעניין להבין על מה הם מדברים, אני מתעלפת מעייפות ומתעוררת באמצע הלילה משהו מכרסם מעלי בגג, האוזן ממשיכה להציק לי ואלונה מקיאה פעמיים בלילה ואחריה תמרה פורקת עול. קמים מאוד מאוחר פוגשים את הילה ועופר אצל שנקר לארוחת בוקר ישראלית ונוסעים לאגם, אין טיפת צל, כולם נכנסים למים ועוד שתי משפחות ישראליות מגיעות, מנסים לבנות צילייה מאולתרת לשווא, חם נורא, אבל המים קרירים ועוד הבאנו בוגי שיהיה מצוף. עוצרים בדרך בדאבה מול עץ עתיק אוכלים קוקוס ודוסות, אסא ואלי מסתדרים נהדר, חוזרים לבולדרים שמול הגסט האוס לנקודת שקיעה, מטפסים על הר הסלעים, אחרינו נערים עם צ’אי בתרמוסים, ומסיימים את היום בשקיעה מהפנטת. האמפי, אין ספק שאת  מכוכב אחר.

חוזרים לחדר רואים סרט נהדר על גלגול נשמות של כלב, ושני פרקים מסיפורי עמים עם ג’ון הארט האגדי, ועוד את הפרק על האיש קיפוד המעולה, אני מתלהבת יותר מהילדים. יום שבת נוסעים למפלים. מפלונים קטנים אם רצוי לדייק אבל נמצאים בתוואי נוף מדהים של סלעי גרניט אפורים ושחורים בצורות מיוחדות צמחיה ומים, עולים על שייט בקססונית ופוגשים משפחה עם ילדים מירוחם דתיים חמודים מאוד. יושבים בדאבה שבכפר ממול ואוכלים מאכל של דרום הודו לארוחת בוקר ששכחתי את שמו שזה ערמת קוסקוס דביק עם קשיו וגמבה, ועוד מאכלים הודים טעימים, ועולים לשקיעה במקדש הנומן שבקצה ההר, בשביל השקיעה הזאת עולים 575 מדרגות, לא היה קשה אבל אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, כי עליתי עם הילה, היא בהריון מתקדם הגזעית האלופה, למעלה יש עץ פיטנה עתיק וקטן והילדים מטפסים עליו, מתבוננים על כל הנוף מלמעלה ואסא אומר: “אבא הכל נראה פה כמו משחק” … לוקץ’ לא מבין ושואל: “של מה?”, אסא עונה “של אלוהים”. צופים בשקיעה כשמסביבנו קופים, לא יאומן כמה שקיעות אנחנו רואים בהודו.

חוזרים לגסט האוס ומגלים שם את צביקה מגואה, צביקה הוא שף ומחזאי הצגות, הוא אדם מרגש ומצחיק ביחד, כיף היה לפגוש אותו הרגשנו שאנחנו מכירים מהבית, יושבים עם צביקה אצל שרמילה עד כיבוי אורות. קמים בבוקר לשנקר לארוחת בוקר, איך לא?, חוץ מדאבות האוכל בהאמפי לא מגרה וגם ככה כולם מסתובבים עם הרעלות קיבה, שילשולים, הקאות והתכווצויות בבטן ממש כמו צירים, לא פשוט לחיות שבועיים על פחממות בעיקר, אני עוד לא חטפתי טפו טפו… נוסעים בג’יפ בדרך צדדית ומגיעים בטעות למקדש של לקסמי האלה, מקדש הודי רגיל ובו חבורת נשים עם סארים מבריקים ויפים מצ’אנאי, ומשפחה מבוגרת מקולו שמטיילים, מיד זיהינו אותם לפי הכובעים וחיוכים ענקיים נמרחו על פנינו, על אלונה בעיקר שביקשה להצטלם איתם געגועים ל- HP הימאצ’ל פראדש. הילדים עושים פוג’ה ואנחנו מסתובבים שם ונוסעים לטיול באוטו לכפרים ליד, שדות אורז אין סופיים ועליהם כל מיני ציפורים, אנפות ובעל כנף ממש עצום שאינני יודעת את סוגו, האנפות בקר מדבירות את האורז המוצף ותפקידם חשוב מאוד לכפריים. מטיילים בין כפרים עניים עם נשים צועניות שעונדות תכשיטי כסף מצלצלים בשער ראשן, בגדיהן הצבעוניים חשופי הגב משובצים במראות וחוטים צבעונים, יושבות בפתחי בתים ומסרקות ילדות שחומות ופעורות עינים, ילדים משחקים ברחובות או בכניסות לבתים, פרות ועזים, הרבה סלעים והרבה זבובים ואין סוף יתושים שעולים משדות האורז המוצפים, אין פרות כמעט אבל קופי הלנגור בכל מקום בחבורות ענק, מידי פעם סנאים מצקצקים על סלע וטרקטורים מקושטים חולפים אותנו.

יוצאים לאגם מהצד שני, חם מאוד ואנחנו עושים מנוחה בגסט האוס, קצת לימודים לא יזיקו. יושבים מול שדה האורז שסמוך למרפסת שלנו, הדנים הסוסים רודפים אחר קופים ונובחים בכזאת עוצמה שנדמה שהם שני אריות, משפחה אמריקאית עם שני ילדים עברו לגור לידנו, השמש מנמיכה זווית, החום קצת מתפוגג ואנחנו יוצאים לטייל בכפר אנגונדי שסמוך לאמפי ומחלקים לילדים צעצועים שעבד עליהם הקלח, כל הכפר נאסף סביבנו וכולם מקבלים משהו, אם זה צעצוע מביצת קינדר או צעצוע ממקדונלד או סביבון שנשאר מחנוכה. בבוקר קמים ממש מוקדם אחרי זריחה, והולכים ברגל לראות את הרחצה של הפילה לאקסמי בנהר, ההמתנה שהסירה תתמלא כדי שתקח אותנו כמה מטרים לצד השני של הנהר ארוכה, במיוחד בגלל מכרז אידיוטי הסירה של הצד השני מורידה אנשים בצד שלנו וחוזרת ריקה ואנחנו נשארים להמתין במשך שעה שהסירה בצד שלנו תתמלא, מרגיז, אבל התייר הצרפתי לידינו כל כך התרגז שהוא לקח את כל האנרגיות של הכעס ולנו נשאר רק לחכות בשקט. סוף סוף עברנו בדקה לצד השני, יושבים על גדת הנהר שותים מיץ תפוזים, אוכלים אננס וקוקוס, ומחכים ללאקסמי והפילה מאחרת, והנה היא מגיעה ונכנסת לרחצה, שוכבת על הצד ומקרצפים אותה, שעה ארוכה עם סבון ומברשת כאילו היא נעל שמצחצחים, בלי השפרצות בלי שום דבר טבעי, צד אחד ואז צד שני מראה עצוב עצוב מאוד. תוך כדי לתמרה נופלת שן שנייה בהודו,  מלא הודים רוחצים גם במימי הנהר המזוהם מצחצחים שניים לצידה בטבעיות מוחלטת, נשים זקנות עם ציצי בחוץ, סבתא רוחצת ילד כבן 3 והוא מחליק למים קם, בוכה, וחוטף ממנה סטירה ככה על הדרך כי הוא אשם שהוא התחלק, אשה מבוגרת עם ראסטה ענקית יושבת בנהר ובעלה רוחץ לה את הראסטה והיא ממלמת תפילות במנטרה שנשמעות כמו שאלה ותשובה עוד פעם ועוד פעם בניגון מונוטוני, אני שואלת הודי שעומד לידי מה היא ומי היא, הוא עונה לי שנכנס בה האל.איזה תשובה מפתיעה תודה לאל. בתום הרחצה הפילה משפריצה ומברכת תיירים בתמורה לכמה רופיות.

נוסעים עם עופר והילה לכפר אנגונדי, מטיילים בסמטאות שותים ואוכלים קוקוס, אני לא עוברת יום בלי ארבעה קוקוסים לפחות. הולכים לראות מפעל קואופרטיב של נשות הכפר לייצור תיקים מעלי בננה, תמרה מבקשת ומקבלת תיק קלוע מעלי בננה ואסא מקבל מתנה תיק מניאטורי מאחת מהעובדות, הנשים יושבות על הרצפה וקולעות, תינוק קשור בלונגי לידם, אלונה מראה להם קליעה באצבעות, והנשים מתרשמות מאוד מהטכניקה שלה ומרטיבות לה עוד חוטים ועוד חוטים שעשויים מעלי בננה לריכוך, ממשיכים לטייל בכפר, תרנגולות חומות ושמנמנות מתהלכות וגוזליהן בעיקבותן, נכנסים לאכול טאלי על עלה של בננה, בעל המסעדה שמגיש בחצר ביתו את הארוחה מלא בגינונים ובחוקים, אסור לאכול עד תום ההגשה שהוא הפך אותה לטקס, הכי טעים בטאלי הייתה האבקת בוטנים הכתומה שהוגשה לצד האורז והתבשילים. חוזרים לנוח בערסלים ומתבקשים לפנות את הבונגלוס ע”י ישראל ההודי (בחיי שקוראים לו ככה הוא נוצרי), הזמנו לשבוע ויש בוקינג מוזמן מראש ממחר, יושבים ארוכות במרפסת עם צביקה צוחקים המון ,אלונה מעצבת ותופרת חולצה חדשה בעידודו ועזרתו של צביקה וצביקה תופר לתמרה בובה אהובה שנפרמה, הצחוקים מתחלפים גם לדמעות ולשיחות על השואה ועל אביו של צביקה ואנחנו עוברים לשתות תה במסעדה תוך כדי שיחה. קמים מוקדם עוברים לגסטאוס ליד שנקרא מנג’ו פלייס, שכנים חדר ליד חדר עם הילה ועופר, יצא טוב בסוף הבוקינג כי החדר יותר נעים, כמה שיכול להיות נעים חדר בהאמפי.

עופר ולוקץ’ נוסעים למוסך של מאינדרה בהוספט לתקן את הקפיץ של הבולם שנשבר עוד בקודלי, הילה ואני נשארות עם הילדים ליום מנוחה, הילדים בונים בדשא מחנה מעלים מיובשים של קוקוס, וגם לומדים עד אחרי הצהרים, קונים עוגיות בג’רמני בייקרי עולים לסנסט פוינט פוגשים משפחה שוודית שהכרנו מגואה, נילו הבן הקטן היה עם אסא בגן, איימי האמא צלמת, שיחה כיפית מול שקיעה מלאה בעננים , אלונה תמרה ואלי מציירות בחול צבעוני, אסא ונילו מטפסים על בולדרים, יורדים למטה כשמחשיך ואני עושה מקלחת באקט לכולם, לוקץ’ ועופר עוד לא חזרו הם מבלים יום שלם במוסך, לוקץ’ מחליף את כל הבולמים הקדמיים בג’יפ, אני מקבלת ידיעה שחווה מהמושב חטפה דום לב והערב נהיה עצוב. יושבים בגסט האוס לארוחת ערב, צביקה מצטרף ומשנה את המצב רוח והשמחה גדולה, מספר לנו סיפורים על קופים ואנשים וכולם נקרעים מצחוק עד שמכבים לנו את האור. קמים בבוקר שותים תה ונוסעים להאמפי למקדשים שוב, יש כל כך הרבה, אפשר לטייל רק במקדשים בהאמפי שבוע, תחנה ראשונה בית מרחץ מהמם, הילדים רצים בקרקעית הבריכה ומשחקים, תחנה שניה מקדש מרהיב ביופיו, מלא חריטות של אלים באבן. נוסעים לעיר בהאמפי הישנה אוכלים קוקוס ובננות ויושבים בדאבה ממול הנהר שוב ומתענגים על צ’ילי מטוגן, דוסה ,אידלי, צ’אי וקוקוסים הילדים משחקים בחול, עופר ולוקץ’ מתגלחים אצל הגלאח המקומי ואת אסא נושך “צ’יוואווה”, ככה אסא קורא לו, אבל הוא נראה יותר כמו כלב קטן עלוב ומטונף, בעלת הכלב (לא יאומן שיש לו בעלים) מודיעה שהכלב מחוסן, תודה לאל זה מה שהיה חסר לנו, זריקות בבטן, נוסעים למקדש של גאנש הגדול ולשיווה לינגום וגם לפסל של קאלי הענק.

ארבע אחרי הצהריים הולכים לטום וג’רי, מדריכי טיפוס על בולדרים, מתאימים נעלי טיפוס לכל ילד, סוחבים מזרונים והולכים לטיפוס, טום מדריך מקסים וסבלני, הילדים טיפסו כל כך יפה והיו אמיצים מאוד, הטיפוס נעשה על סלעי גרניט ענקיים ומטפסים עליהם רק עם האצבעות, שמים הרבה מגנזיום ולא נעזרים בחבלים אלא במגרעות ובליטות טבעיות בסלע. טיפוס הבולדרים בהאמפי מושך אליו מאות תיירים מכל העולם והפך בשנים האחרונות לקטע של האמפי. בתום הטיפוס פגשנו את הזוג הברזילאי שפגשתי בסירה והולכתי אותם לגסט האוס, הם מטפסים על בולדרים בכל העולם אנחנו יושבים איתם על הסלעים ומדברים, אוכלים עוגת לימון וכדורי שוקולד ובוהים בשקיעה איך לא???

יום שישי קמים, אסא עובר תהליך גמילה מהטאבלט, ומלשחק כל יום מאז שטסנו להודו עבר לשחק פעמיים בשבוע, ומהתבוננות בריגרסיה ההתנהגותית שלו אחרי משחק בטאבלט החלטנו לאסור על שלושתם לשחק בכלל, סוף עידן הטאבלט. אסא גמור מזה אבל לאט לאט מתחיל לשכוח. מתארגנים ונוסעים למקדש ויטלי הגדול, הולכים ברגל שני ק”מ בחום ומגיעים למקדש מאוד מרשים עם חריטות באבן, ממש ציורים מורכבים, בחצר המקדש עץ פיטנה ענק בן 150 שנה גזעו מפותל והוא נראה כמו עץ זית מרשים וזקן, בכניסה למקדש מכונית מאבן עם גלגלים. חוזרים אחרי הצהריים למדיטציה דרך מוזיקה, מעמיסים כריות עגולות, גיטרה, דיג’ ועוד כלי נגינה שונים והולכים בשדה עם עוד שלושה תיירים, ארגנטינאית שוודי ואמריקאית, לנקודת תצפית על סלע שטוח, שעה של ניגון בכל הכלים שירה ומנטרות, כולנו שוכבים על הסלע בעיניים עצומות ומודטים (מדיטאציה כלומר), זה התחיל עם חליל עם סאונד של ציפור שיר, עבר לדיג’ ואז תוף מתכת ככלי הקשה, גיטרה, מפוחית פה ויאטנאמית, ומקל גשם, היה מרגיע ונעים והצלילים היו כל כך יפים ומיוחדים, רק כשפקחתי עיניים בתום המידיטציה הבנתי על מה הוא ניגן בכלל, בהחלט חוויה מוצלחת, מה גם שהילדים התנהגו מצויין וזה היה מפתיע והפריעו רק קצת. מסיימים את היום כמו בכל ערב בהאמפי עם צביקה צוחקים מדברים ונהנים.

יום אחרון בהאמפי אנחנו צועדים אל מאחורי הבולדרים בחום כבד, יבש, רק קוצים וסלעים, לאט לאט זה מוריד חולצה ועוד אחד מתפשט, צועדים כשעתיים עד שמגיעים לחווה אורגנית ששייכת לאוסטרי, ירוקה ורחבה, פוגשים את אשתו רוכבת על אופניים, שוויצרית ושערה מולבן ותווי פניה יפים, היא מזמינה אותנו לארוחת צהריים, החווה סגורה ממזמן למבקרים, אנחנו מסרבים בנימוס ממשיכם ללכת בין שדות האורז של החווה עד שמגיעים לאזור ירוק מלא בעשביה טבעית, במרכזו עובר נחל קטן עם בריכה קטנה, שתי נערות עושות כביסה ומכות בבגדים הצבעוניים על גשר קטן שבנוי מפרוסת אבן, באפאלו חמור קטן ושתי פרות לבנות אוכלים עשב, קבוצת ילדים שחומים בתחתונים משתוללים בבריכה שסביבה צמחי מים. אנחנו נכנסים למים בבגדים, המים קפואים ומרעננים, מתיישבים על סלע גדול להתייבש ונהנים מהנווה מדבר המוריק והמלבב הזה. ממשיכים ללכת עוברים את באבא קטן, מאהל אוהלים לתרמילאים שממש רוצים לחיות באוהל, ונכנסים לכפר, עוצרים רק לשתות קוקוס ובננות במין דאבה מאולתרת בחצר בית, העצירה מתפתחת למעשה לשעה ויותר בחצר המשפחה שמכינה לנו דוסות מעולות, לילדים סוכריות צמיד וצינורות צהובים שזה מעין ביסלי הודי בטעם דובונים מסאלה, והמשיך לביקור ביונקייה של העיזים, לאט לאט מתאספים מסביבנו כל ילדי הכפר, הילדים נגנבים על אסא ורצים אחרינו לכניסה לכפר בצרחות, אסא אסא… חוזרים ברגל דרך כפרים, על הכביש הראשי תרנגולות ענק, רדידי בד צבעוניים וכביסה תלויים על חוט לייבוש ומאחוריהם שדה אורז ירוק והר בולדרים, תפאורה לסרט פלינסטונס בהתהוותו. תופסים ריקשה וחוזרים לכניסה ומשם ברגל לגסט האוס.

אורזים, נפרדים מצביקה, לילה אחרון אוכלים פלאפל טייק אווי. לילה אחרון קשה, שילוב של יתושים מזמזמים באוזן ומזרון גרוע, קמים בשש בבוקר מעמיסים את התיקים לאוטו, גם עופר והילה עוזבים איתנו, הם לשבועים אחרונים במסע שלהם לכיוון גואה ואז הביתה לישראל ואנחנו דרומה לטמיל נאדו אל הלא נודע… מה שיהיה יהיה, כמו שצביקה היה שואל את אסא כל הזמן ” אסא מה יהיה?”.

יוצאים מהאמפי דרך כפרים חקלאיים, ערימות חציר וקלחי תירס, לפתע נעצרים, שיירה של עגלות מקושטות לאורך קילומטרים, לכל אחת רתומים שני פרים מקושטים בקרניהם, השיירה חולפת על פנינו, לא ברור לשם מה, עוד חג הודי למה לא. עוצרים בדאבה בעיר הודית נידחת וקונים ביסלי הודי לחמניות וצ’ילי מטוגן, ובהמשך עוצרים בדוכן ג’ק פרוט וטועמים בפעם הראשונה את הפרי האקזוטי והעצום הזה שטעמו מוזר לנו מאוד. תמרה אומרת באמצע הנסיעה: ישבתי בבאגז’ וחשבתי על סאני, ובלי שאני ארצה התחלתי לבכות”, תמרה מאוד מתגעגעת לסאני, חברתה הטובה, וככל שהזמן עובר זה רק קשה לה יותר. לא רוצים להכנס לבאנגלור שוב ומנסים לעקוף את המטרופוליטן הענק הזה, פנינו לטריוואנאמלאי ולמדינת טמיל נאדו, מגיעים לעיר בשם הוסור, אח של ראג’יב שולח אותנו למלון של מועדון חברים,  באמצע שום מקום “גולדן מיילס קלאב” כל עשירי באנגלור שקנו פה קוטג’ים במתחם, אבל אף אחד לא בנה… דורש חקירה בעיניי אבל למי אכפת, המלון מוקף כפרים ואנשים שהולכים עם פרות בחוט, אנחנו מגיעים למלון גדול ריק בריכה ענקית במרכזו , החדר נקי ומים זורמים במקלחת ומרגישים שהגענו לגן עדן, אחרי האמפי המזוהמת זה לגמרי פינוק, נשארנו פה שלושה לילות היינו חייבים לנוח ולהתנקות, אוכל כמעט ולא היה, גם אין ווי פיי כי אנחנו בעצם בשום מקום, במהלך שלושה ימים שהיינו שם התנהלה שם פגישה עסקית אחת של שש הודים, מלבד זה זה רק אנחנו והבריכה, ושילמנו את אותו הסכום כמו החדר המסריח של שרמילה בגואן קורנר, מי היה מאמין. בערב לוקץ’ נוסע עם המלצר להביא פיצה דומינוס מהעיר, הפיצה מאוד רחוקה, לוקץ’ שואל את המלצר מתוך נימוס  אם הוא רוצה גם משהו, המלצר מזמין כנפיים, הם עומדים ומחכים לפיצה, איש קם משולחן באמצע האוכל וניגש ללוקץ’ להעיר לו שהחולצה שלו הפוכה (?). אחרי האוכל צופים כולנו בקרוקודיל דאנדי במיטה, היה אדיר אבל לא הכי לילדים לטעמי. אני כותבת בלוג, זמן טוב ושקט, אסא מסתכל עלי עובדת בפוטושופ ומעבירה תמונה לשחור לבן ואומר “אמא, לא בא לי להיות אפור”. בבוקר כשהוא יקום עוד לפני שיפקח את העיניים ודממת לילה עדיין תהיה בחדר, הוא יפתח במשפט “ממזמן לא אכלתי פולקה”.

ממשיכם בדרכנו לטירו, שהיא טריוואנה מלאי, בדרך עוצרים במקדונלדס, שעת בוקר ויש רק המבורגר שהוא מביצה וצ’יפס, כן כן המבורגר ביצה. כבר בחניה פותחת איתי בשיחה אישה יפיפיה לבושה בשיק, צרפתייה, בעלה הודי שבכלל נולד באוסטריה ולהם ילד קטן, הבעל בהפרעת קשב מטורפת, מאוד קשה לשוחח איתו, אנחנו יושבים שעה קלה והחיבור בנינו מטורף, יש להם בית אופנה מאוד מפורסם באוסטריה, שלוש חנויות, הכל בגדי פסים, וזה בעצם התפתח בעקבות המלתחה של סבא שלה זכרונו לברכה, הוא היה לוכד פרפרים מאוד מפורסם, הסיפורים שלה היו כאלה מיוחדים ואקזוטיים, היא דיברה מהר ובתשוקה, ואחרי שעה בעלה רצה לנסוע והיא לא רצתה להיפרד מאיתנו , היא השאירה לי גלוייה של העסק שלה וכתובת אתר וחשבון אינסטגרם, התנשקנו לשלום והחוויה היתה מסעירה ומיוחדת עבורנו. ממשיכים לנסוע מתחיל להיות איזור יותר ויותר חקלאי ושזור באין ספור מקדשים צבעוניים, מלא בקלשונים עם לימונים נעוצים בתערם ופסלי ענק של אלים הודים מקושטים בשלל צבעים, אנשים נאספים שוב כנראה לאיזה שהוא חג, לכולם מרוחה משחה צהובה יבשה על הראש, גם לתינוקות בני יומם, כל הנשים והגברים לבושים חגיגי, לנשים זרי פרחים מבצבצים בשחור שערן, נזרי פרחים לבנים, כמו ערוגת גן מפקעת שערן, ומראשן נוטף ריח כבד ומתוק של יסמין, בכל חזיתות הבתים פנים של שד מגבס צבעוני בעיקר באדום ושחור לגירוש רוחות רעות, יש מלא מה לצלם בדרך, אבל אי אפשר לעצור כל רגע, ואני מצלמת עם עיניי ופולטת אנחות של החמצה. מגיעים לטריוואנאמלאי שנקראת בקיצור טירו, לא ידענו למה לצפות, לא הכרנו אף אחד שהיה פה, אין פה הרבה תיירים ישראלים, בעיקר אירופאים, מגיעים לכאן בעיקר אנשים רוחניים מאוד, שזה ממש לא אנחנו, אבל משהו משך אותי לכאן, אז באתי.

קצת על טירו: עיר קטנה וקדושה שמתנהלת למרגלות הר הארונצ’אלה, שמתנשא ונראה מכל מקום בעיר והוא הר מקודש. ההר מסמל התגלמות של האל שיווה, עיקר ההתרחשות בטירו זה בליל ירח מלא כל חודש, בלילה זה אלפים ורבבות צועדים יחפים מכל הודו והסביבה ומקיפים את ההר. במקום אשראם מאוד מפורסם של הגורו סרי ראמאנה מהארישי, טירו היא בירת המחפשים הרוחניים בהודו, ובה מאות מפגשים רוחניים למינהם. במאמר מוסגר, קיוותי לא להיות צינית מידי ולנסות להתחבר לרוחניות בהודו, בפועל הייתי צינית במידה מספקת להתחבר לרוחניות, היה קשה אבל טירו היתה מופלאה בעיני צבעונית מרעישה מטורפת ומיוחדת מאוד.

אנחנו מגיעים לטריוואנאמלאי מחפשים גסט האוס הכל מלא, מגיעים לאזור כפרי יותר לגסטהאוס שנקרא סאנשיין, ליד הכניסה בית מלא בעיזים, תרנגולות ופיניניות, אני והילדים נכנסים לחצר הפנימית של הבית, אישה נחמדה מכירה לנו את כל העדר ששרוע בחצר בחוץ, ועוד שני גורים בבית שנולדו לפני שעה, הגסט האוס מושלם, חצר פורחת, גאנש מקושט במרכז החצר, ערסלי קש במרפסת וברכונת קטנה ריקה, חדר מדהים עם מטבח, מקרר, מרוהט ומקושט ואפילו עם ספריה מלאה ספרים, אנחנו מגיעים ומבינים שהפסדנו את שיווה ריטרי, זו חגיגה שנחגגת בכל הודו לשיווה כל הלילה, ובמיוחד בטירו, ואנחנו נשארנו לנו להתפנק במלון בשום מקום מנותקים מהעולם, אבל אולי זה גם מזל כי אז היינו מגיעים ולא הינו מוצאים חדר מסכן אפילו לישון בו. מתמקמים והולכים לאכול בדרימינג טרי, מסעדה אורגנית, יחד עם אמריקאית בלונדינית עם עיניים כחולות בת גילי, לקחנו אותה טרמפ מהגסט האוס, שחקנית במקצועה ואישה מדהימה. יושבים ואוכלים אוכל אורגני מעולה סלט סלק, סלט ביצים והרבה ירקות, אוכל טעים ומזין, וכל הארוחה אני מנהלת שיחה עם האמריקאית, ומגלה שהיא כאן עם צוות צילום בכדי לעשות סרט על בית יתומים ששיך לאמריקאית אחרת ובעלה ההודי. בסוף הארוחה קינחנו בעוגת שוקולד חמה ושקדים הכי טעימה שאכלתי בחיי, מאחורינו ישב איש אפור, ממש אפור! כולו היה אפור, שכנראה צבע את פניו או שיצא משושנת קהיר הסגולה אחרי מיה פארו. חוזרים לגסט האוס יושבים בחוץ בנדנדות רוח קרירה, חג אהבה היום שמח, אי אפשר להגיד שמרגישים רומנטיקה וגם הזוגיות די מיטשטשת, אנחנו כבר ישנים בחדר משותף מאז שעזבנו את גואה אבל מרגישים אהבה בלב.

קמים בבוקר נוסעים לטייסטי קפה מקום שאופים את הלחם לבד, מתענגים על ריבת פפאיה הום מייד, וקוביות פפאיה הישר מהגינה, ולקינוח כדור קוקוס טעים, ממש דומה לממתק קוקוס הורוד שהייתי אוכלת במשותף עם סבא שלי שמואל ממלך הגרעינים בנתניה,  בהחלט המצאה גאונית. אוכלים ארוחת בוקר, ילדה בת 10 מנהלת את המסעדה של אבא שלה וגם עושה לנו חשבון. נוסעים לכיוון העיר למקדש בדרך נקלעים לתהלוכה לכבוד איזה חג, יותר מאוחר מתברר שזה איזשהוא חג לאלה קאלי, אלת המוות, עגלה רתומה על טרקטור מקושטת בפרחים, ממש במה, במרכז הבמה מלא באבות ונזירים מדליקים אש, כל הרחוב עומד בחוץ ומתפלל, מביא מנחה של קוקוס נרות ופרחים והבאבא נוגע באש הדולקת באצבעותיו, אחד הנזירים לובש לונגי בלבד כשהוא תוחב בו טלפון סלולארי, ממש הוכחה חיה של המושג “ג’לביה-פלפון”. עשרות גברים הולכים ברחוב ועל גופם תפורים עשרות לימונים עגולים בקליפתם, לבשר ממש, גם ילדים, כשאני שואלת לשם מה, בקושי מצליחה להבין כי אף אחד לא יודע אנגלית, נאמר לי שזה עינוי לגוף, ואחר אומר שאנשים אלו חולים במשהו ותפירת הלימונים היא הזמנה של האל לרפות אותם, אל תצטטו אותי על ההסבר, המקור לא מהיימן מידי. אישה צעירה פותחת עיניים פעורות, כאילו ראתה שד משלבת כפות ידיים מעל ראשה ומתחיל לסובבם ולהשתולל במין התקפת אמוק, נשים רצות אליה אוחזות בה ומרסנות אותה, אמא שלה תופסת לה ברגליים והאישה בועטת אותה על הכביש, אחרי מאבק של דקות ארוכות משכיבים אותה לרצפה ונותנים לה מים, אולי השד יצא, ניתן רק לקוות. אנשים מחופשים לאלים, בעיקר גברים וגם ילדים מחופשים , ציורים על כל הפנים עם פאות ארוכות וקילשון, כולם רוקדים בכביש, אנשים ברחוב משתחווים על הריצפה שהם עוברים, חלקם מחופשים ממש יפה וחלקם פרטאצ’י מאוד, כולם יוצאים מהבתים, עושים פוג’ה מתפללים, לרקע מוסיקה ותפילות רמות. אבטיחים מפוצלחים על הכביש, צבע בשרם נצבע בצבע ורוד זוהר, להקת נגנים עם תופים ומצילתיים ועוד מגוון כלי נגינה מנגנים באטרף לפני העגלה, והשיירה עוברת בכל העיר, כולם נסחפים להמולה, מספר רב של גברים מחופשים לאלה קאלי עם 15 ידיים מכל צד, כולם שמחים ממש, קרנבל פורים הודי.

אחרי שלוש שעות הילולה אנחנו מתכוונים להיכנס למקדש הגדול של טירו, בכניסה עוצרים אותנו, אי אפשר להכנס עם מיכנס קצר, חוזרים על עקבותינו עוברים ברחוב מלא חנויות ודוכנים לאביזרים וכלי תפילה, קונים בובת טיגריס שאסא מבקש עוד מהצפון וחוזרים לחדר, ומרגישים שחטפנו מכת שמש, עם כל ההמולה לא שמנו לב שהיינו שלוש שעות בשמש החזקה ובקושי שתינו, נחים הילדים משחקים במשחק הקבוע שלהם “משחק ואז…” זה משחק שמישהו מתאר משהו והשני ממשיך. משחק דמיון. ואז…ואז…אני שומעת את אסא בלהט המשחק שיכול להמשך שעה שלמה אפילו אומר” ואז הפכתי לסאי באבא”. הולכים לאכול אוכל אורגני, המבוגר מפטריות טופו וגלידות, קמים בבוקר ומחליטים להמרח כל היום בגסט האוס, הילדים עייפים מלטייל ורק רוצים לשחק, לא יכולים לראות מקדשים יותר ואנחנו זורמים איתם אין ברירה, אוכלים ארוחת בוקר מעולה בחדר אוכל של הגסט האוס, סלט פירות אומלט וטוסטים וכמובן צ’אי, ראג’ו המקסים שמנהל את המקום, הוא במקור מאסאם, ממלא לנו את הבריכה, אסא צולל ונתקע עם הפנים בקיר ונחבל, מיד כשיוצא מהבריכה שתי צרעות עוקצות אותו. אני בערסל קש קוראת ספר שמצאתי בחדר אוכל, של מאיר שליו הוא ולא אחר, ונהנית מכל רגע.

הילדים לומדים קצת, שתי העיזים שנולדו אצל השכנה נפטרו בלילה, אנחנו מקבלים הצעה מהאמריקאית שאיתנו בגסט האוס, שהיא אשתו של בעל הגסט האוס ההודי, להתלוות אליהם לצילומים בבית היתומים, מצטרפים בשמחה לצלמת וידיאו אמריקאית וצלם רחפן בשם קייל, ונוסעים כ -20 דקות לבית יתומים. בבית היתומים כ -22 יתומים מתוכם 15 בנות, אסא מיד מתחיל לשחק עם מתנדב מקנדה ואז מצטרפת אליהם ילדה מקסימה, כל הבנות בבית יתומים מפצחות קוביה הונגרית במיומנות מפתיעה, לאלונה קשה להיפתח היא מטפסת על עץ אבל ליתומים אסור לטפס, תמרה משחקת דאבל וחתחתול, המשחקים שלנו, עם ילדה אחת. הילדות בבית היתומים לומדות עד מאוחר, עד השעה חמש כל יום, הם חוזרות עם תלבושת אחידה וצמות מקפלות בסרט לבן זהה, ישר כשהן חוזרות הן פושטות את המדים והיום שלהם עמוס בפעילות, שיעורי מוסיקה ונגינה, קארטה, יוגה ועוד מגוון עיסוקים, כולן מאוד ביישניות מאוד עסוקות ולא נפתחות בקלות, הסיפורים מאחוריהן קשים מאוד ורצופים בטרגדיות של הצתה של אחד ההורים מול עיניהם, דבר מאוד נפוץ בהודו עקב אהבה או קשיים כלכלים הרי הם מאמינים שיחזרו בגלגול הבא אז ידם קלה על ההדק, וממשיכים בהתעללויות והזנחה. בצד בתורות מראיינים את הבנות לסרט ההתרמה שהם מצלמים, אלונה עוזרת לקייל עם הרחפן, גולי הכלבה של המקום מפחדת מאוד מהרחפן ורודפת אחריו ונובחת בלי הפסקה. חוזרים יושבים בדאבה אוכלים ספגטי, דוסה גבינה, ופארוטה צ’ילי שזה כמו מלאווח קרוע לחתיכות עם רוטב חריף בתוספת בצד רוטב קוקוס שמוגש  בדלי כסוף, צ’אי וגלידה. אסא אומר ללוקץ’ “עוד מעט הזקן עולה לך על הפה, כשאני נותן לך נשיקה אני לא מרגיש אותך בכלל”. בבוקר למחרת קמים קצת מאוחר, החדר נעים וחשוך ומתעוררים רק בתשע וחצי, מתארגנים ואוכלים ארוחת בוקר בגן של הגסט האוס ונוסעים לחוג קולום, ציור על מדרכות עם אבקות צבע מסורתי, וחוג בישול אצל מינה ומשפחתה. נוסעים בכביש הראשי של המקדש, מלא מקדשים ובאבות בכתום ישנים על הכביש, מלוכלכים שערם כקשר אחד גדול מדברים לעצמם או שותקים, אוכלים ומעשנים, פונים לחצר קטנה וצפופה שבונים בה. חולצים נעליים ונכנסים לבית קטן וחשוך עם חלון גדול צבעוני, עם פרחים ופרפרים מצויירים, קירות הבית טורקיז מאויירים. מינה יושבת איתנו על הריצפה מחלקת דפים ומראה לנו כמה שיטות לציור חופשי ועם נקודות, אסא מאבד עניין מהר ומצייר לעצמו, תמרה מתקשה, אלונה מאותגרת, אחרי חצי שעה יוצאים לחצר עם שקיות חול צבעוני, תמרה עושה ציור חופשי, אלונה כמובן עושה כמה צבעוניים ומשתפרת עם כל אחד חדש, אסא מצייר צב נינג’ה על דף, גוזר ואז בעזרתנו מצייר עם האבקות את לאונרדו הצב האהוב עליו, בזמן שציירנו בפנים, לוקץ’ נסע עם אופנוע לשוק עם האח של מינה לקנות מצרכים לבישול, מינה משתפכת לפני על מצבם הכלכלי בליווי תמונות, גם האח משתפך ללוקץ’, האמא מתהלכת בבית חמוצת פנים עצובה ונרגנת, לוקץ’ חוזר ומספר שראה לוויה ברכב פתוח, ששכב בו מת לא מכוסה ואחריו אין אבלים, והוא נוסע בכל העיר ומפזרים טונה של פרחים על הכביש לכבודו. מתחילים להכין דוסה, ממתק שנקרא לאדו, ובולי ממתק בתוך צ’פאטי קטן. את הרוב הם מכינים ואנחנו צופים ועוזרים איפה שאפשר. בתום ההכנות יושבים כולם לאכול בידיים על הרצפה בצלחות כסף מנייר, אורז ודאל חריף מעולה, כולם אוכלים עם הידים אני שופכת רוטב על כולי. הכל טעים מאוד, האמא בסוף משתחררת ומחייכת, לפני שאנחנו הולכים אנחנו נותנים להם סכום יפה, הם לא אמרו כמה, והולכים אחרי 5 שעות עם חיבוקים ונשיקות.

עושים סיבוב מסביב להר עם האוטו, חזרנו התלבשנו ארוך ונסענו למקדש הגדול, שעה לפני השקיעה ופוג’ה של שש בערב, נכנסים כולנו בטרנינג מגלים שהילדים יכלו להשאר בקצר, וחם אש. מקדש ענק עם תור ארוך לפוג’ה, אין כמעט תיירים, במקדש הרבה נזירים ובאבות, כולם מקבלים במקדש פס אדום מאבקה למצח, הרבה פסלים של פרה פזורים במקדש ואני מחליטה שזה המקור כנראה לעגל הזהב, יושבים לצד באבה עם ראסטות ארוכות ואני משמיעה לכולם את השיר עגל הזהב של אהוד בנאי… “אין מי שיכה על הסלע, מי יתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב” הצלילים בשיר, המילים החזקות במקום הקדוש הזה, כשלצידנו יושב באבא זקן עם קילשון ישיבה מזרחית שיער לבן שהפך לראסטה ומשקפיים עבות, מעביר בי צמרמורת ומרתק את הילדים לתאוריה שלי, הלא מוכחת, שמבחינתי מקור העם היהודי הוא מהברהמינים, ובעצם היינו עובדי אלילים קודם וכנראה היינו הודים, משה עלה להר סיני להביא את לוחות הברית ושהוא חזר דוקא פרה עשו מכל הזבב הזה?. יוצאים מהמקדש לדאבה ברחוב ומזמינים דוסה בחמאה, אטריות, פנקייק תפוחים, ואפאם שזה כמו 2 לחוחים מאורז טבולים בחלב קוקוס והל, היה טעים נורא, מחלקים צעצועים לילדת הדאבה פפי המתוקה. קמים בבוקר ואנחנו נוסעים שוב פעם לבית יתומים וחוזרים לנוח מהחום לחדר, אחר הצהריים נוסעים סוף סוף לאשראם, נכנסים ובכניסה עץ ענק עתיק ומרשים, אווירה מוזרה, לא יודעת אם בגלל טונה הספקטיות והציניות שלי היא מוזרה או שהיא פשוט מוזרה, הכל שקט כולם בלחישות, האשראם הוא של ראמנה מהארישי שהגיע לכאן בתחילת המאה ה-20, אומרים עליו שהוא היה משהו מיוחד, שהוא התבודד במערות שלמרגלות ההר לפני שהתיישב באשראם, נאמרו עליו המון דברים בעיקר שהוא היה נדיר, טוב לב ובעל עומק רוחני פנומנאלי. תיירים מקיפים את ההיכל יחד , נזיר לבוש לבן וציצית, מערבי ועוד שתי ילדים ארופאים נראים כמוהו. כולם בשקט, מתחבקים, אנשי בגדי הכותנה, כמו שאנחנו מכנים את אותם מטיילים שלבושים בבגדי בד הודים, תצלומים ענקיים מעטרים את כל קירות האשראם בשלושה מהם הגורו יושב על עור טיגריס עם ראש מפוחלץ בקצה, דבר שמעורר בי כעס ואנטגוניזים גדול ומתריע אותי להתחבר אליו, באולם סמוך תצלומים שלו מילדות, ובכל חלון יושב ארופאי מתבודד עצוב, במין רצינות תהומית ומעוררת סלידה, מה הסיפור? מישהו מת? הוא מת ב-1950 מה אתה עצוב ונוגה? תחייך בחיאת דינק, ובהמשך חדר מידיטציה, אסא ותמרה נכנסים לחדר ויוצאים, לוקץ’ שואל אתום “נו עשיתם מדיטציה?”, הם עונים “לא עשינו מדיטציה, רק סתמנו את הפה”. באולם גדול יותר עובדי או מתנדבי האשראם מחלקים על הריצפה רבע עלי בננה ומתחילים להגיש בשורות ארוכות ארוחה לתושבי האשראם. אנחנו עולים על ההר הקדוש עד המערות, יחפים על אבנים, כואב ברגליים מאוד, לוקץ’ חתך את הרגל בבית היתומים ששיחק יחף עם יתום כדורגל אז הוא עולה בגרביים אחת כזאת והשנייה אחרת. הולכים עד תצפית מדהימה על העיר והמקדש.

יום אחרון בטירו אם אפשר לסכם מקום כל כך מורכב וצבעוני, אבל אני ממש אשתדל, טריוואנאמלאי קדושה וניתן להרגיש את זה בכל מקום ושביל, עם כמות באבות אדירה כולם בכתום, מהלכים יחפים, כמות הראסטפרים שיש פה היא יותר מג’מייקה בוודאות ועוד בימים הטובים שבוב היה עוד חי. את ההזמנה בדאבות והמסעדות לא רושמים ובתום הארוחה עוברים איתך על מה שאכלת ואתה מתבקש להזכיר, ויש אידלי בכל שעות היממה ולא רק בבוקר וזה דבר נדיר ומוערך מאוד מבחינתי, כל התיירים פה פלופים או בדרך להתפלפ ,לבושי סמרטוטים יחפים ואוכלים בידיים, רוב התיירים פה אירופאים ורובם מעל גיל 50 ואף יותר ועברו כברת דרך בחייהם, וכולם לוחשים, אמרתי את כבר?. קמים בבוקר, ארוחת בוקר, וכמו בכל בוקר מגיע הנזיר הכרסתן המדושן מאוכל ומתרומות שעושה פוג’ה לפסל גאנש שניצב בחצר, הוא מגיע על אנפילד עם ריפוד תפור ומדוגם, הטקס הקבוע שלו שבו הוא יוצק חלב, מדליק קטורת, מפזר פרחים, מצלצל בפעמון ומתפלל. הבנות בגסט האוס עושות לנו תיקות מאבקה למצח ואני מנסה לעשות לנו תמונה משפחתית, תמרה מתלוננת ” זה לא עובד עלינו האיומים שלך שאת רוצה לצלם, אנחנו לא מפחדים”.

ממש לפני שעזבנו נולדו זוג עיזים חדשות לשכנה, אנחנו יוצאים לטיול אחרון בעיר קונים כל מיני דברים שחסרים לנו ונכנסים לשוק פרחים צפוף בסמטה, חם, נוסעים לרחוב הבאבות שמקיף את ההר יושבים בדאבה של זקנה מצומקת על הדרך, אסא שותה שש כוסות צ’אי, מתיישב לידנו באבא זקן אנחנו שותים צ’אי יחד איתו ושותקים, קופים חולשים על הדאבות ומנסים לגנוב דבר מה לאכול, באבות כתומים עוברים, אחד שמקרין אור, תווי פניו יפים בעיני, עובר עם רגל מעץ, ומסכים שאצלם אותו. יש מין דאגה מאורגנת לכל הבאבות האלה, אם הן נערים או זקנים ממש, שלוש פעמים ביום עובר רכב מסחרי ומחלק להם אוכל בחינם ומים מזוקקים בשקיות פלסטיק, לכל אחד מהבאבות יש את האזור שלו על המדרכה, נראה כאילו הם יושבים שם שנים עם הפקלאה שלהם חסרי כל בוהים בחלל. אנחנו חולפים על פני קברים צבעוניים לצד הכביש ואני מניחה שזה רק לזכרון מפני שאין צלבים או את סמל האיסלאם, והודים הרי לא קוברים, בין הקברים ערימות של זבל, ממש מטונף, ושני אנשים מחזיקים חבילה ענקית מגולגלת בבד ומסתבר שאני עומדת צמוד ללוויה של ערירי, ואני בלי להבין רואה את גופתו העירומה מושלכת לבור, אחד שמתבונן בי נרגשת מסביר לי שזה אנשים שאין כסף לשרוף אותם, משונה צריך כסף בשביל לעשות מדורה? עוד לפני שהבנתי מה מתרחש חבורה של קופים נעמדת על הקברים ומתבוננת במתרחש מסביב כאילו סופדים למותו. חוזרים לגסט האוס, אסא נכנס לבריכה להתקרר, נוסעים לאכול בדרימינג טריי פעם אחרונה את העוגה האגדית, אסא מתנהג נורא ועושה רעש איום בבית הקפה של הלוחשים, פשוט נותן את סצנת חייו והורס לכולם את המצב רוח.

קמים בבוקר אורזים, ארוחת בוקר קלה ויוצאים לדרך….. אורוויל, אנחנו בדרך אליך עם רצון אדיר להתחבר למקום, וחששות גדולים מעודף רוחניות… נוסעים שוב אל הלא נודע… אל הלא נודע… אל הלא נודע…

“בלילה העולם מתכסה וישן, בבוקר הציפורים מנקרות בסמיכה שלו ועושות בו חורים”

.מאיר שלו.ימים אחדים