“הקסם שלא כמו היופי, אינו מתגלה ברגע הראשון, אבל סוד יחודו בכך שהוא הולך ומתעצם מרגע לרגע”  גאולה כהן

עוזבים את דרום הודו בדרך למעלה, עולים על ההיי-ווי של הודו בדרך אל הלא נודע… בלי הרבה תכנונים, מחוץ לשביל החומוס ונגד העונה… יוצאים לנסיעה של 15 שעות כמעט בלי לעצור, עוקפים את באנגלור בפעם השנייה (מים מלח, מים מלח), בצידי הדרך אין ספור בסטות לבובות פרווה סינטטיות, דובים ורודים אדירי מימדים ומיותרים שגם הם בסופו של דבר נעלמים ואנחנו עוברים למדינת אנדרה פראדש השוממה, גבעות נמוכות באופק, הכל נראה מדברי ושומם למעט כפרים מזעריים עם מעט מאוד בני אדם, אנחנו רואים לפנינו ענן עבה וכבד מזדחל אלינו באופק וכמה דקות אחרי ניתך עלינו מבול אדיר, בבת אחת נפסק והחום חוזר להכות בנו (למי שמחוץ למזגן כמובן, אנחנו באוטו טוב לנו ונעים). אנחנו חולפים על יד מפעל קאיה ענק בלב המדבר ועוקפים ריקשה שנהוגה בידי תיירים עם גלשנים על הגג, קרועים לאן הם נוסעים אינני יודעת. לוקץ’ ואני מנסים לדמיין מה היה פה לפני 500 שנה, והשיחה גולשת למה היה בארץ ישראל לפני 500 שנה, וזה מוביל אותי בפעם המי יודע כמה לקרוא אין ספור מאמרים על תולדות עם ישראל, מהאדם הראשון לפני אלפי שנים ונעצרת בבריגדה היהודית פתאום, קוראת עליה הכל כי הסיפור האישי שלי פתאום נקשר ודמותו של סבא שלי מתנוססת במחשבותי מעל האדים העולים מכביש הרותח, גאווה מציפה אותי וחום של זכרון וכיסופים, ואני מרשה לעצמי להתרפק על סבסטיאן (סבא) הגיבור, אישיות נשגבת שלי, איך כל הסיפורים שסיפר לי על הלחימה באיטליה, המחנה באלכסנדריה, על ביקור אימו בהונגריה עם מדי הצבא הבריטי והמגן דויד של הגדוד העברי על הכתף, ששהתה בתעלות הביוב בבודפשט כאשר התחבאה עם אחיו, ועל שחרור מחנה ברגן בלזן ששם שהה 9 חודשים וטיפל באסירות ההונגריות והזוועות שחווה שם, גאה בו כל כך…משם קראתי שעה ארוכה על המחנה הנורא הזה, המפלצתי, והתמלאתי אימה וצער שקשה להכיל ולבטא במילים. ואז מתחילה לקרוא על אנדרה פראדש, חוזרת 70 שנה קדימה להווה ולמדבר, כמה אפשר לצלול בנסיעות הארוכות האלה וללמוד, אני מגלה שיש שבט אפרים של יהודים וקוראת את מעט המידע עליהם ושוב כמעגל חוזרת לתולדות עם ישראל, בשלוש שעות עברתי כמעט 4,000 שנה, איזה פרספקטיבה מרתקת.

עוצרים בשום מקום לאכול גלידה, במקום הנידח פינת חי של ברווזים שביניהם פזורים איילים מעין מפוחלצים לא ברור עם זה לבדר את הברווזים או את בני האדם , כך או כך זה מבחיל ומעורר סלידה. בהמשך ההיי-ווי אנחנו עוצרים במקדונלדס, אני לא נוגעת והילדים בעיקר בעניין של ההפתעה מארוחת הילדים, נשבעים שזו הפעם האחרונה במקדונלדס, עוד עצירה בקפה קפה, רשת בתי הקפה הלאומית של הודו, עוד לא ידענו אבל זו הולכת להיות נקודת הציווליזציה האחרונה בשבוע שיבוא. עוברים בלי לשים לב למדינת טלאנגאנה הנטושה גם היא, השמש שוקעת בדמות של כדור אש מבעד לשורת עצי צאלון בצבעם האדום ההדור והנדיב ומחשיכה את ברק העלווה ואת הכביש שלא נגמר ונעלמת באופק הפתוח. חושך משתלט על הכל ואנחנו עוצרים לאכול בדאבה גדולה, עולים לישון בחדר מעל הדאבה שאלוהים יעזור, מתקלחים בחטף ונרדמים בן רגע לשינה עמוקה. קמים בבוקר ונכנסים לבית הקפה של הדאבה, אוכלים את הדבר היחידי בתפריט עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות יופי של ארוחת בוקר ובחילה. יוצאים לדרך לכיוון היידראבאד, שונאים ערים גדולות אבל צריך לנסות לתקן את הטלפון של לוקץ’ ולעשות בדיקה לצוואר שלי שכבר עשרה ימים כואב ואני קצת מבוהלת. מגיעים להיידראבאד שמזכירה קצת את לאס וגאס (תסלחי לי לאס וגאס עם העלבתי אותך חלילה) רק בלי האורות, בלי ההימורים והזוהר ובטח בלי ההופעות של אלוויס, בכניסה בלונים ושלטים ורודים של המפלגה השולטת שנראים כמו ליצנים מגריז 3, צובעים את כל העיר בוורוד כאילו יש פה כנס של סרטן השד או שדני זוקו נבחר לשליט, אפילו גזעי עצי הדקל באי תנועה צבועים בוורוד, הפנים של השליט מתנוססים בצורה מוגזמת בעיר, הבן אדם מת על עצמו וחי במגאלומניה קשה, סיבה מעולה בטח לא להצביע לו אם תשאלו אותי. תנועה מטורפת כצפוי לעיר גדולה, בהודו אפשר לעשות מה שרוצים בכביש, כי יש כל כך הרבה הודים שאי אפשר להשתלט על כולם אז מראש מרימים ידיים. אנחנו מתאכזבים קשות, בסאמסונג אין מסך לטלפון של לוקץ’, 42 מעלות בחוץ ואנחנו נוסעים לבית חולים לבדיקות דם ואולטסאונד כמו שד”ר רחימה שלי האלוף ביקש בהודעת וואטסאפ, בבית החולים כולם מוסלמים סאלאם עליכום, עליכום יה סאלאם, כחל בעיניים, צ’יק צ’ק בדיקות, אני מאוד רגישה, ככה זה לא להרגיש טוב רחוק מהבית, זה מוריד מהעיניים לא מעט דמעות, אני כבר בת 40 אבל תמיד כשאני במצבים כאלה אני צריכה את אבא שלי האחד והיחיד לידי, כמה הוא חסר לי, אוהבת אותו כל כך. את התשובה אקבל סרוקה בהודעת וואטאפ אחרי יומיים שלא נמצא שום ממצא חריג, רחימא טוען שזה כנראה מצרבות, המופלטות בוואטה קאנאל במימונה הרגו אותי כנראה. אוכלים בסאב-ווי כריכים ומשם למעדניית בקלאווה גורמה, אין לתאר את השמחה שהייתה באוטו כשהגעתי עם השקית בוטיק מלאה בניחוחות של ורדים ודבש מתוק, בתוך כל שביל המאסאלה האורז והדאל הזה יש לכל ביס טעם של בית, טעם של ואדי ניסנאס, את הכנאפה מכינים לנו מול העיניים נקי וטעים ויקר נורא, בחוץ מראות קשים, חבורה של ילדים עשירים נשענים על רכב והומלס בן גילם מטונף ובמבט פעור ועיניים חשופות, שקוף, עומד ומבקש נדבה, הם מתעלמים ממנו וצוחקים, מאיתנו הוא גם קיבל כסף וגם בקלאווה עסיסית. מנסים לצאת מהעיר, עיר שלא נגמרת, הכנאפה טעימה, למות ולהגיע לגן עדן.

 

יוצאים בארבע אחר הצהריים מהיידראבאד ונוסעים עד שתיים וחצי בלילה, בחושך בלי לעצור, מלבד פעם אחת בדאבה עם אוכל חריף אש ונהגי טאטא מנומנמים, איך שעוברים למהרשטרה (ואנחנו בכלל היינו בטוחים שעברנו למדיה פראדש), מלא חיות דרוסות על הכביש והכביש שבור לגמרי, מגיעים באמצע הלילה לנאגרפור, עיר גדולה מלאה בעוני, נכנסים לבית מלון בשלוש בלילה גמורים, קמים בתשע ממשיכים בדרך, מינוס משקפי השמש שלי, פרסול מאמסטרדם ממש טרגדיה, שנעלמו להם ואינם, מעכשיו והלאה אמצמץ בחודשים הקרובים לנצח. על הבוקר רותח, כרגיל יוצאים בלי לאכול ומוצאים על הכביש את האלונית ההודית הראשונה. אנחנו בדרך למדיה פראדש, לשמורת טבע לראות טיגריס בנגלי, לא יודעים לאיזה שמורה לנסוע, מחליטים בדרך לנסוע לשמורה של מוגלי שנמצאת בג’ונגל הדרומי של מדיה שבו מתרחש ספר הג’ונגל האגדי ביערות הגשם בהודו. בדרך מגלים שגשם לא ירד כאן חודשים.

“זהו חוק הגונג’ל ותיק ונכון, כמו השמיים עצמם, והזאב אשר ישמור עליו ישגשג אך הזאבים שיפרו אותו ימותו, כמו צמח מטפס המקיף את גזע העץ, החוק מקיף את הכל, כי עוצמת הלהקה היא הזאב ועוצמת הזאב היא הלהקה.” אקילה ספר הגונג’ל

עוברים דרך שמורת פנץ’ בדרך לקנהה, בעבר כשנכתב ספר הג’ונגל הם היו שמורה אחת, כל המקומות המוזכרים בספר הם כולם שמות של מקומות אמיתים שנמצאים סביב פנץ’ וקנהה כמו למשל גבעות סאוני. כמה עובדות על ספר הג’ונגל שלא ידעתם ואותי מעניינות מאוד: רודיארד קיפלינג המחבר היה אימפריאליסט וקולוניאליסט, הוא מעולם לא היה בשמורות הטבע שעליהם כתב, קיפלינג הציג עקרונות גזעניים בכתביו לגבי ההודים הילידים לעומת האומה האנגלית, בשנת 1929 ביקר בארץ ושלח מכתב לביתו ובו כתב “יקירתי יש הרבה גזעים שפלים, אך היהודי כשהוא מצוי במסה במקום הולדתו הוא הנתעב מכולם”.

השמות של החיות בספר הג’ונגל זה בעצם שמם בהינדית: בגירה הוא נמר שחור, באלו זה דוב, קא זה נחש חנק, ושירחאן זה טיגריס או יותר נכון מלך הנמרים. באלו הוא דוב שפתני שמאוד קשה לראות בטבע כי הוא נלכד באלפים ובאכזריות רבה ע”י האדם ושימש כדוב המרקד, הוא נקרא באנגלית הדוב העצלן (sloth bear) וזה מפני שהיתה טעות בזיהוי שלו ע”י האנגלים, הם ראו אותו מטפס על עצים וחשבוהו לעצלן. פנתר שחור הוא למעשה לא זן בפני עצמו של חתול טורף, אלא נמר עם בעיות פיגמנטציה, אם מתקרבים אליו (לא ממליצה) ניתן לראות את החברבורות. המלך לואי הוא בעצם עיבוד של וולט דיסני כי למעשה אין אורנג אוטנג ביבשת הודו כלל. ולגבי סיפור המסגרת, ב-1831 נמצא ילד זאב שחי בג’ונגל ונלכד במחוז סאוני, ייתכן וקיפלינג הסתמך על זה כשכתב את העלילה, נמצאו לאורך השנים עשרות ילדים כאלה ברחבי העולם כשלכולם היה מכנה משותף, כמעט כולם סבלו מהזנחה של ההורים ועם בעיית התפתחות כלשהי, דיווחים על ילדי פרא, הגדלים מחוץ לגבולותיה של התרבות, התקבלו עוד מימיה הראשונים של התרבות שהציבה את הגבולות הלל, כמה מהם מצאו את דרכם אל המיתולוגיה, אבל אף אחד לא תועד ממש כשגודל ע”י להקת זאבים.

ואנחנו חוזרים למציאות מהאגדה ופה עכשיו חם, חם שקשה לתאר, 45 מעלות, יבש ושורף, שדות שרופים, מתברר שהחקלאים שורפים את השדות לחיטוי הקרקע לפני שתילה אז אנחנו נוסעים בשובלי עשן ובתוך שדות שחורים, איפה הג’ונגל ??? יערות הגשם של מדיה פראדש ירוקים מאוד אבל אנחנו בקיץ עכשיו ידידיי והצבע השולט הוא צהוב, בתי כפר נמוכים עם גגות רעפים פורטוגזיים בצבע חרס, קירות הבתים צבועים מחציתם לבן מהאדמה עד האמצע והמחצית העליונה טורקיז, חצרות וחזיתות הבתים מלאות בכדים מחרס עגולים למים ואחסון מזון, כולם נראים מוסלמים, הרבה מסגדים. מגיעים כרגיל באור אחרון מחפשים גסט האוס, הכל יקר להחריד ואין איפה לאכול, לכל הריזורטים שמות שקשורים לספר הג’ונגל חוץ מלגסט האוס שאנחנו מצאנו ששמו “יונייטד 21” (מאיפה הם הגיעו לשם הזה). יושבים לאכול בדאבה עזובה, אני הולכת עם אסא להשתין, המלצר אומר לי לא להתרחק יותר מידי, ליד השלט שהוא מצביע עליו שבמרחק עשר מטר ממני לפני ארבעה ימים היה נמר (יופי, ממש נהדר).

בבוקר למחרת אני כל היום קוראת ספר, בזמן שלוקץ’ מצטנן עם הילדים בבריכה המזוהמת שלא ניתן לראות את צבע האריחים ברצפתה, אני מניחה שהם בגוון כחול. לוקץ’ בשתיים בצהריים הולך למשרדי השמורה להוציא לנו אישור לספארי, הוא עומד שם שבע שעות בתור בחום של 44 מעלות, הודים תוקעים לו גרעפסים באוזן, יורקים לכל הכיוונים, נדחפים ומזיעים, אבל לוקץ’ לא מוותר ונלחם, מתוך עשרות הודים שעמדו בתור נתנו חמישה אישורים, רק שניים בג’יפ והיתר באוטובוס, לוקץ’ חוזר עם האישור המיוחל לג’יפ כמו אלוף העולם.

 

אסא אומר : “אני בונה על משהו לאכול…” אבל אנחנו לא מוצאים כלום מלבד צ’יפס ועוגיות חמאה יבשות. אסא ממשיך ושואל : “מתי יצמחו לי שיני בשר? אני עונה לו “מה אתה צריך אותם אתה צמחוני” אסא עונה: “זה בשביל עלים קשים…עלי בוסר.”

קמים בארבע בבוקר לספארי, עוד לפני שהקופות נפתחו כולם יורקים, תוקעים גרעפסים ומחטטים באף. כל ההודים לבושים בבגדי הסוואה, יש הרגשה שאנחנו בתור לריקושט אם לא בגיבוש למגלן, ההודים האלה כאלה מצחיקים הם נכנסים לדמות בכזאת רצינות, כובעים, נעליים, ווסטים, חולצות תיקים הכל עם כתמי הסוואה, כולם עם מצלמות דארדלה אבל עדשות טלסקופיות מינימום הם מתצפתים לקווי אוייב. לוגמים צ’אי חריף בכניסה מלא ג’ינגר בכוס קרטון קטנה ודקיקה, איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר.

נכנסים לשמורה בבוקר ערפילי קריר, עם ברק בעיניים מתרגשים לקראת הסיכוי למפגש מסמר שיער עם מלך הג’ונגל, הטיגריס הבנגלי המהודר, נוסעים ביער עבות שרוף מהשמש, מעט מאוד כתמי ירוק שהם עצי סאל גבוהים ירוקי עד, העיניים כל הזמן מחפשות טיגריס, ממש רוצים לראות, אלונה מדמיינת טיגריס ועוצרת שיירה שלמה להסתכל, ואז תורי לדמיין שחתיכת מקל זה כלב בר, זעקה נשמעת מפי “הנה…” ואז שמתגלה שזה עורבא פרח, סומק מציף את הלחיים ובושה מתפשטת. טווסי בר יש בערימות, והמדריך מצביע עליהם ואנחנו צוחקים, טווסים יש בנורדיה חמוד, תמשיך הלאה. לאורך המסלול ביזונים, איילים נקודים, איילי גור, איילי בריסנגה, איילי סמבר, חזירים, נשרים מקראיים בין כרי המרעה ועצים חומים. לפתע רואים כמה ג’יפים עומדים, מתקרבים ומולינו במרחק לא גדול חמישה טיגריסים, אמא וארבעה גורים בני שנתיים ששוכבים בעשב, לפני שמבינים מה קורה הם קמים כולם כקבוצה ומתחילים להתקדם בעשב, לאט לאט ואנחנו רואים את כל הגוף ללא הרגליים שנעלמות בעשב, פתאום כולם מתחילים לרוץ ונשמעת זעקה, הם צדו אייל נקוד קטן שצווח את נשמתו האחרונה מול העיניים שלנו ההמומות, ואז נשמעות מהעשב שאגות טיגריס מטורפות של תאווה או אולי ריב על הנתח, אחרי רבע שעה שתי גורים קמים עם חתיכת אייל בפיהם ונעלמים בעשב הגבוה, גור אחד נשאר לנמנם מתחת לעץ בחוסר עניין לציבור, כולם מצלמים עם העדשות ענק שלהם, ואני עם המאה מילימטר האימפוטנטית שלי מחליטה אפילו לא לנסות לצלם אלא להנות ממראה עיניי, גם ככה בקרב העדשות הפסדתי, לא היה לי סיכוי, הנקבה והאם שמה נילאם המדריך שלנו יודע לזהות אותה. ממשיכים את הסיור בשמורה מדושנים מעונג, לא פשוט להתקל בטיגריסים בקנהה כי השמורה ענקית, יש לנו הרבה מזל, המדריך טופח על השכם של לוקץ’, הרבה מזל. השמש מטפסת אל על ונהיה חם מאוד, ממשיכים לנסוע מגיעים למרכז באמצע השמורה ושם מוזיאון וחנות, קשת ענקית עשויה מקרניים של איילים, האיילים משילים את הקרניים בעונת הייחום, השבטים היו פעם אוספים את הקרניים ומוכרים לתעשיית המזכרות, הם גם היו שורפים שטחים בשביל למצוא את הקרניים, אז היום זה אסור וגם לא מתגוררים יותר שבטים בתוך השמורה. במוזיאון תיעוד מזעזע של הרג טיגריסים על ידי האנגלים וכריתה של עשרות אלפי עצים לטובת תעשיית הרכבת, למעשה שמורות הטבע הללו הם השריד האחרון של שטח עצום של יערות גשם שהאנגלים הרסו. ממשיכים בסיור עולים על הג’יפ וממשיכים לנסוע ביער מדהים מלא איילים, חם שועלים (שועלים אין אבל שני תנים ראינו, שאקאלים בשפת אריה בן אברהם), המדריך מסביר שבקיץ יש הרבה שריפות של הבמבוק היבש שמתלקח מעצמו.

יוצאים מהשמורה מותשים ישר לגלידה, למלון ולבריכה המטונפת, נכנסים עם משקפות, אחת המשקפות נאבדת במים, חיפוש של שעה והיא לא נמצאה כתוצאה מהזיהום הכבד בבריכה. הולכים לאכול צהריים, חום כבשן בלתי נסבל בלי לחות, בתוך המסעדה כמו ברנר והיא המסעדה היחידה באיזור, כל האוכל טובל בשמן, אסא מתמוטט ונרדם באמצע, חוזרים למלון כולם נופלים בשלבים וישנים במזגן.

בערב מחפשים מסעדה ונקלעים לחתונה באמצע הרחוב, מוזיקה, אורות, החתן על סוס לבן ונשים מחזיקות תאורה מתחת למטריות על ראשן הולכות בתהלוכה צבעונית עם גנרטור נייד מאחור. אין איפה לאכול, אוכלים במסעדת המלון המוזרה כל מיני ביצים, כל מה שיש בתפריט, חביתה, עין, סנדביץ’ חביתה, אומלט, ומה לא?? חייבים הפסקה מאוכל הודי, חייבים!

קמים בבוקר ונוסעים לבאנדהאבגאר, פארק יותר קטן מקנהה אבל טוענים שמתגוררת בו אוכלוסיית הטיגריסים הצפופה בעולם, הנסיעה לפארק רצופה בכפרים עם בתים ציוריים בחצי כחול חצי לבן רעפים פורטוגזים ועוני, כדר שחום שגופו מקומט טרם זמנו מכין כדי חרס מחוץ לביתו בשקט ובאין מפריע וממשיך בעבודתו בידיים לאות ומורגלות כאילו על אוטומט, לא מבחין בי כלל. עוברים מיני כפרים ועיירות, הכל נראה נטוש פה ושם דאבה עם סמוסה מלאה בשמן ובננות בשלות מידי, אין מה לאכול ולא לשתות. חם בחוץ (אמרתי כבר? כי חם בחוץ). חוצים קילומטרים של יערות יבשים, זה גורם לבלוע רוק ולהרגיש את צמאון האדמה היבשה בפיך, לשמוע את פיצפוצי הענפים היבשים והשרופים מתחת לרגליך עוד בטרם הלכת, מעביר בך רעד רק מהמחשבה שהמזגן יתקלקל, פינק פלויד ברקע והיערות החרוכים שלא נגמרים מכניסים אותך לתודעת אפוקוליפסה קיומית כאילו שאתה נוסע בתוך אסון הכרמל. אני יוצאת לכמה רגעים לצלם ואני מרגישה כאילו אש אחזה בבגדי וליחחה את בשרי, אישה מתבוננת בי מפתח בית בוץ, ואני חושבת לעצמי שאני תכף חוזרת למזגן והיא נשארת לחיות בביתה החם והמהביל ללא חשמל ומים זורמים, ממש כמו לחיות בתוך סיר מרק רותח, כל כך רותח שהכף בתוכו מתעקמת, חום גיהנום. כולם מתעסקים בחקלאות שתלויה במזג האוויר וכל השדות חרוכים, נשים הולכות עם כדי חרס ובד שמכסה את הפנים מרחקים עצומים ונתלות על משאבת באר ישנה, אין מים, חקלאות מפגרת, מימיננו שדה עגבניות שמוצל בסארים צבעוניים פתרון מוזר למנהרת רשת צל.

 

מגיעים לבאנדהאבגאר ומוצאים ריזורט יפיפה, השומר בכניסה אדם פשוט צעיר עם עיניים ירוקות מתוק שלא יתואר, מתגעגע לילדיו ומיד חוטף את אסא ולא נרגע מהילדים, אנחנו מקבלים חדר מעוצב הכל יפה ומוקפד ויש גם בריכונת קטנה. לוקץ’ הולך להוציא אישורים שוב, ואנחנו מתנדנדים בערסל והולכים עם השומר לטייל, מטפסים על בית עץ רעוע ומסתובבים בחוץ, השומר לא עוזב אותנו הוא טוען שיש פה חיות טרף ודואג שלא נסתובב לבד, לוקץ’ חוזר עם האישור די מהר להפתעת כולם, מומחה לבירוקרטיה הודית.

יום שני קמים בארבע בבוקר, ג’יפ בא לאסוף אותנו, עם מדריך ונהג שמו מאנוש ,שדומה לסעיד מנורדיה,שניהם לא דוברי אנגלית כמובן. נכנסים לשמורה, עדר ביזונים בכניסה, אחרי חמש דקות נמר על הר של סלעים, רואים אותו קם והולך ואז מתיישב בפרופיל מוצל, חיה ביישנית, מאוד נדיר לראות נמר, האנשים בג’יפים מדברים חזק מידי לטעמי ומפריעים לנמר, וזה מכעיס אותי, רציתי להקפיא את הזמן שלא יגמר ושהנמר לא ייעלם לעולם, אני הרי כבר 40 שנה מחפשת את הנמר בדרום הארץ, חיה מופלאה ויפה כל כך, כמה רציתי לראות נמר אבל הנמר לא רצה לראות אותי ואת בני מיני באשר הם. את התמונה קיבלתי במייל מתיירת הודית מדרום אפריקה שצילמה אותו עם עדשה יותר מתאימה משלי שיהיה לי למזכרת. השמורה מלאה באיילים נקודים עייטים ונשרים, השמורה הזאת מהממת, הרבה יותר ירוקה עם הר גבוה ובו מבצר עתיק, מאוד מתסכל שאין לי עדשת טלא. לצידנו פילים מבוייתים של היערנים, חמש עשרה במספר, ואז מגיעים לנחל מיובש ועליו איזה עשרים ג’יפים ופיל עם מאהוט מעליו עובר ביניהם, לפתע יוצאים מבין השיחים וחוצים אותנו ארבעה טיגריסים ממש במרחק של מטר מהאוטו, אמא ושני גורים (טיגריסים חיים עם האמא עד גיל שלוש, גור בן שנתיים נראה כמו טיגריס מפלצת ביי דה ווי) ועוד שני גורים מעברו השני של הנחל, הגור השני שחוצה קרוב נראה עצבני, הם עוברים באדישות, הפסים על עורם נראים כמו יצירת אומנות, כפות רגליהם עצומות, כל כך מרגש ומצמרר, הם אולי רגילים לבני אדם אז הם לא סופרים אותנו, הרגעים בו החתולים הענקיים האלה חולפים לידנו ואנחנו קופאים מפחד ומיראת כבוד הם כאילו הזמן עומד, העולם בפריז, ואתה יכול לצפות על המתרחש מחוץ לגופך, זאתי התרגשות כל כך גדולה ורגעים כל כך מפחידים שאחרי שהם עוברים יש התפרקות וצחוק גדול וגם שמחה ואז הדופק לטא לאט יורד וחוזר למצב סדיר. לידנו עומד ראמה, פיל זכר עם חיטים עוצמתי מפואר ואנושי כל כך. הפסקת צ’אי של כל הג’יפים, פוגשים ישראלי מבוגר שמטייל לבד, ואז נוסעים למקדש “וישנו השוכבת” המקדש הכי יפה שראיתי בחיי, נראה כמו המקדש של לואי הקוף או כמו המקדש של מרלון ברנדו בבורמה ב”אפוקליפסה עכשיו”. למרגלות וישנו בריכת קצינים עם ירוקת, וישנו הענקית שוכבתו ולידה שיווה לינגום ענק, דרכם עובר נחל מלא ירוקת ושרכים, נראה כאילו הקריבו בו קורבנות, נראה כמו מקדש פגאני קדום ומסתורי, טרופי ומטפטף וקצת אפל, בדרך אורוות ישנות של המהראג’ה, השמורה הזאת בעברה היתה אזור הציד שלהם, רק המהראג’ה ראמאן סינג לבדו חיסל פה 111 טיגרסים ספר אותם והיה גאה. מלא קופי לנגור, בדרך לוישנו השוכבת ובחזרה אנחנו עוברים מתחת לעצים עם צרצור אדיר של אלפי ציקדות שעושות רעש מטורף ומשתינות עלינו אבל עם כל הלב, העצים נעלמים ואיתם גם השתתקותם של הצרצורים בשולי הדרך. טווסים, תרנגולות בר ומלא עדרים של אייל נקוד בכל מקום.

 

יוצאים מהשמורה חוזרים לריזורט לארוחת בוקר מאוחרת מעולה, אני נוסעת ל”עיר” עאלק ויושבת במקום הזוי שיש בו אינטרנט כמה שעות, ונראה כמו מחסן של מחשבים ישנים בתוך בית. לוקץ’ נכנס עם הילדים לבריכה ואחר כך הם משתרעים בחדר במזגן, אחרי שלוש שעות באים לקחת אותי, אסא ותמרה נרדמים על שתי כסאות, משם חוזרים דרך כפריים עניים, אשה ונער מאכילים קבוצה ענקית של חזירי בר ועשרות גורים. חוזרים לגסט האוס, מקלחות, טלויזיה קצת בהודית וארוחת ערב, מחר עוזבים. הארוחה מתאחרת עד כמעט 10 בלילה ואני מורעבת לא אכלתי מהבוקר, קבוצה של 24 הודים מתכוננים למסיבה מטר מאיתנו עם מוזיקת דאנס רועשת, חוזרים לחדר והמוזיקה כל כך חזקה שקשה לדבר, מבקשים מאחד המנהלים שיחלישו והוא עונה לנו שזה בלתי אפשרי כולם בחוץ שיכורים, ב 11 בלילה אנחנו מחליטים לעזוב אורזים, נפרדים מהשומר המקסים שהיה מבולבל ועוזבים לגסט האוס מכוער ולא רחוק ומתרסקים במיטות ושקט לכולם. קמים ויוצאים לדרך, בכפר קטן עוצרים לצ’אי, בחור צעיר וצנום שותה צ’אי בדאבה המזוהמת מלאה בעשן מטיגון הסמוסות, חולצתו פסים ועליה כתמי צבע סגולים, מסיים משלם 10 רופי, מדליק סיגריית בידי קטנה של עלה קשור בחוט, בחוץ יושבת על סף הכביש אישה עם כפות ידיים סגולות בישיבה על עקבים, שיניה הקדמיות רקובות, איך שהבחור יוצא היא נעמדת ועולה איתו על האופנוע בסארי סגול, ואני תוהה למה היא לא ישבה איתו בצ’אי שופ? היא היתה נראית כמו כלב שקם ממרבצו בהתרומם אדונו. כל הדרך שדות צהובים שרופים מהשמש וצאן שחור כהה כמו כתמים בולטים, פרות אפורות מלחכות עשב, בתי בוץ ולבני חמרה מסויידים בצבע טורקיז גם מבפנים, אנשים חופפים שערם בבארות המים ונשים עם בד על הראש להגנה מהשמש מתהלכות ככתמי פוקסיה צהוב ואדום לאורך הכביש, גדרות זרדים מקיפים מספר בתים כמו חצר מרכזית וילדים חצי ערומים מסתובבים אנא ואנא… מדיה פראדש ביופייה ועניותה. מכוונים לכיוון דומינוס פיצה הכי קרוב בגוגל מאפ, צמאים לקצת מטעם המערב, ללא ספק במדיה היה האוכל הגרוע ביותר בהודו חוץ מפועה ואומלט מסאלה אכלנו בעיקר אורז לבן וצ’אפטי, רעבים אנחנו מאוד, מחליטים לוותר על קוגורהו, מקדשי הקמא סוטרה, כי זה לא על הדרך לורנאסי וגם ככה להסביר לילדים מה זה התנוחות מסובך לנו מדי, נשאיר את זה לפעם הבאה בינתיים, יחד אום קרישוואר, ורנאסי אנחנו מגיעים…

בדרך, אנחנו מגיעים לעיר יחסית גדולה, כבר שבוע לא ראינו עיר כזאת, משהו כמו מרכז מסחרי של שלומי או פרדסיה לא להתלהב, ישר לדומינוס פיצה המושיע, מתחרעים כולל קינוחים, כמובן שאין שתיה, בכל הודו בדומינוס פיצה המקררים ריקים, שתייה קונים בחוץ כן, דבר לא ברור, הפיצה רותחת כמו המרק של אבא אריה, אוכלים את הפיצה כל כך מהר עד שיש כוויה בחך, כרגיל מסביבנו כל ההודים מוסיפים כמויות אדיבות של קטשופ על הפיצה, כל אחד ומנהגיו.

מחוץ לגבולות החומוס אין חומוס אבל לפחות יש יתרון, לא אומרים “אחלה”, “סבבה אחותי”, וילדים קבצנים לא רצים אחריך עם “אל המעיין”.

נכנסים לאוטר פראדש לכביש שבור, אדם הולך עם לונגי על הראש ועל המותנים ללא חולצה ולפיד ביד, לוקץ’ צוחק וולקאם טו וראנסי, מעוז השרוטים, ואני אומרת לו שהיינו בורנאסי יום אחד בלבד לפני 20 שנה ושיפסיק    לוקץ’ עונה “וזה היה מספיק”. הילדים רואים הארי פוטר בטאמילית, אסא כל כך מחובר לספרים ולסרטים, הוא נמצא בעולם דמיון משלו של קוסמים ומטאטים, לגריפנדור סליתרין וריבנקולו שאלוהים יודע מי הם. בדרך עוני מטורף והגוגל מאפ לוקח אותנו בדרך כפרית עם בתי בוץ, מכונות דייש כמו במוזיאון של קיבוץ, וערימות של צ’אפטיות מגללים של פרות, יש בורות עם קצת כביש, אלומות של חיטה בכל מקום, כאילו הזמן עצר מלכת מלפני 100 שנה.

אני נעצרת לצלם שני עצים קדושים ומבחינה בבאבא שוכב על המחצלת , איך שהוא רואה אותי הוא מוציא כלי נחושת קטן ורץ אחרי לאוטו לא רק כל עץ פה קדוש גם כל באבא שיושב מתחתיו מבקש כסף.

עוד שעה בוראנאסי מתהפכת לי הבטן, כל כך רציתי לחזור לכאן, בשנת 98 הגענו לכאן כל החבורה שלנו ממנאלי ונשארנו בה פחות מ 24 שעות, קיבלנו גועל ממנה ואני רציתי תיקון. בכביש בינתיים מטורף, נסיעות של אנשים נגד כיוון התנועה, מלא משאיות ומרכבות של אורות על עגלות זהב, לא ברור למה, אנשים הולכים על הכביש, מלא ריקשות, אשה זקנה ורזה מאוד הולכת ערומה בצד הכביש ידיה פרושות לצדדים ואף אחד מהאנשים סביבה לא מכסה אותה, פתאום מתחילות ריקשות אופנים (כשיש ריקשות אופניים זה סממן למצב סוציואקונומי נמוך וסימן גדול לעוני) אנחנו בורנאסי .

“Varanasi the street have no name…”

I want to run

I want to hide

I want to tear down the walls

That hold me inside

I want to reach out

And touch the flame

Where the streets have no name

אין בהודו הרבה מקומות צבעוניים רוחניים ומעוררי השראה כמו ורנאסי, בת 3,500 שנה, עתיקה, הוקמה ע”י שיווה האל היוצר וההורס וקדושה כל כך שיש אומרים עליה שהיא התגלמות הודו עצמה, לב ליבו של היקום ההינדי ונקודת המעבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. ורנאסי עיר קסומה מסעירה ומזעזעת שמכה בך ומעלה ממך בחילה וכבס אך מרטיטה לך את הלב ונשארת בו לנצח כגחל אש התמיד.

את ורנאסי קשה לעכל וגם להבין, אל ורנאסי מומלץ להיחשף כמו שאומרים פרה פרה …

ורנאסי, פרים גדולים על הכביש, המון אדם, נכנסים לעיר העתיקה אטרף בנהיגה, כמעט דורסים אופנוע ופוגעים בשני הולכי רגל. לנסוע בורנאסי עם הג’יפ שלנו זה משימה כמעט בלתי אפשרית, לוקץ’ הוא מלך ללא ספק, עוצרים בצד, אדם מנסה לעזור לנו למצוא גסט האוס, קונים גלידות, שוטרים מאיצים במכוניות לנסוע ומרביצים למכוניות עם מקל, עכברושים מתרוצצים מול עינינו בתעלות, תמרה אומרת “אני מקווה שלא יהיה לי יום הולדת בוראנסי, שאני לא אקבל במתנה גופה”.

לאט לאט מתקדמים לתוך העיר העתיקה, נדבק אלינו הודי ראשון, זו הבעיה של וראנסי הודים עם לשון חלקלקה שמתחלקות להם גם מילים כמו סבבה (זה בערבית לעזאזל, על מי אתה עושה רושם?), הוא לוקח אותנו לחמישה גסט האוסים שכמובן הוא מקבל שם עמלה, באף אחד אין חניה למרות שזה מה שהבטיח, בסוף נפרדנו ממנו ומצאנו מלון תוך שתי דקות באסי גהאט, גהאט זה טורי מדרגות היורדות אל מימי הגנגס, כל הגהאטות נמצאות מצד אחד של הנהר, 80 במספר. אסי גהאט זה גהאט שקטה והדרומית ביותר מבין הגהאטות המרכזיות, ומיקומה ליד המקום בו נשפך נהר האסי לגנגס. עולים למלון שיש בו נוף לגנגס וחדרו נעים אך פצפון, גמורים מיום נסיעה, אוכלים על הגג שבשיפוצים (איך לא?) רוח חזקה מנשבת, יורדים לחדר ומתרסקים לישון אחרי יום ארוך. קמים בבוקר יורדים והולכים לאורך הגנגס, באבא שוכב בצד הכביש ישן וקוף קשור לראשו, כל שניה מישהו מציע שייט בסירה, צעירים ניגשים אלינו ובקול רם שואלים בעברית “רוצים סמים?” אני עונה לאחד לא, אז עונים לי חזרה “למה לא?” סירות לאורך כל הגנגס קטנות מעץ וגם אחת גדולה מוזהבת עם בתולת ים בחרטום, גברים בונים סירות עץ פשוטות בפטיש ומסמר, מפתיע אבל לא מלוכלך כל כך, כל הגדה של הגנגס מבטון, מדרגות ענק, קירות גרפיטי, אשראמים מקדשים ומלונות, ילדים קופצים למים, ומבוגרים רוחצים מתפללים ומכבסים את בגדיהם, חצי ערומים ועל המדרגות הם פורסיים מעין תחתונים שנקשרות בחוט ארוך, בחור נגש אלי שואל אותי עם אני רוצה פטריות בעברית, לעזאזל אני מתרגזת יש פה ילדים, מה עובר עליכם? מלא טיפוסים מפוקפקים פה, הגדה ממול חשופה, גדה של חול ויש גידולים חקלאיים עליה, ממשיכים ללכת וחוצים גהאטות ממולנו רואים עשן עד אשר מגיעים לגהאט השריפה.

 

“לאנשים עם מוח מאורגן, המוות נתפס בסך הכל כעוד הרפתקאה גדולה”  אלבוס דמבלדור, הארי פוטר.

עומדים מהפינה מסתכלים, הילדים לא יודעים איך לעכל את המראה, גם אנחנו, ערימות ענק של גזעים לאורך החומות, משקל מאזניים גדול ליד הערימות, קונים כמות עצים לפי משקל המת, ממשיכים ומתקדמים קצת, גופה ראשונה חשופה לגמרי שוכבת על ערימת עצים ללא השגחה, ריח של בשר חרוך באוויר, נדבק אלינו הודי, כמובן לא מדריך הוא רק רוצה שנראה על הדרך חנות משי, אבל נחמד ונותן לנו הסבר מפורט על מנהגי השריפה, ומסביר קודם כל שזאתי גהאט השריפה הקטנה בהמשך יש את המרכזית, בזאתי שורפים רק אנשים מורנאסי, בגהאט הגדולה שורפים אנשים מכל הודו, מקבלים תיאור מדוייק של תהליך שריפת הגופות שמשאיר אותנו פעורי פה ואת הילדים עם שאלות אין סוף, את המת טובלים בנהר הקדוש לפני השריפה ואז כורכים את הגופה בבד ותכריכים כתומים, השריפה עולה הרבה כסף ותלויה במשקל המת ובכמה עצים צריך לשרוף, גם בשריפת גופות יש מעמדות ואת הכוהני דת והקאסטות הגבוהות שורפים במדרגות העליונות, לוקח לשרוף אדם מינימום שלוש שעות, את הראש, ואת הירך אצל נשים ואת עצם החזה אצל גברים מטביעים בנהר כי הם לא נשרפים עד הסוף, אחרי המת הולכים רק גברים, הנשים נשארות מאחור מכיוון שהן בוכות ובכי מונע מהנשמה לעלות לשמיים, את ראשי האבלים כולם מגלחים, יש חמשה סוגי אנשים שלא שורפים אותם והם נקשרים לאבן כבדה ומושלכים לגנגס נשים בהריון, ילדים מתחת לגיל 10, סאדויים קדושים, אנשים עם מחלות עור וצרעת ואנשים שנחש קוברה מכיש אותם, את האפר שנשאר מהגופה מפזרים בגנגס ומאמינים שזה משחרר את האדם ממעגל ה”מוקשה” של לידה ומוות ומעניק מנוחה נצחית, כדי להדליק את השריפה משתמשים באש התמיד שהיא בת אלפי שנים שהובערה ע”י שיווה ששרף את האישה הראשונה פארווטי. עולים לחלק האחורי לראות את אש התמיד שלא כבתה מעולם, חדרון קטן במעלה גרם מדרגות ובו מדורה קטנה עם גחל מעשן, מגיע הודי עם פה מלא בפאן אדום עם גרגירים, גועלי, ומתחיל לדבר עם פה מלא, בכלל נהוג פה לדבר בפה מלא פאן כאן, פשוט מנהג דוחה, ומסביר לנו על האש בכמה משפטים שלא הבנו ויותר היינו עסוקים בלהיזהר שלא ירק עלינו ואז דורש כסף באלפים, המדריך מצטנף בפינה ומסביר לנו שהוא מקסטת הטמאים שאסורים במגע ומראה לנו את כל אזור מגוריהם מסביב לגהאט השריפה ומסביר לנו שרק הם מטפלים בגופות, מסיירים בדור העתיד משרפות חשמליות, ממש דומה לבירקנאו, סטרילי יותר, הרי הגרמנים לא היו מסתדרים בכזה כאוס גם לרצח יש סדר, ומסביר לנו שבעונת המונסונים הגנגס עולה כמה מטרים במפלס ומציף את המשרפות ומראה לנו איפה שורפים את הגופות במונסונים, ממש בין הבתים, ילדים מסתובבים בין הגופות ומשחקים, חולני, יורדים רואים ערימת עץ ובה גופה חרוכה במצב מתקדם נשאר ראש ויד. מתחיל להתחמם חוזרים לכיוון של אסי גהאט,  גרפיטי בעברית מורה על הדרך. עוצרים לאכול פיצה ופאי תפוחים עם גלידה מעולה והולכים לנוח בזמן שהזמן ימיין את קורבנותיו ויעלה אותם להאכל באש הלהבות.

“אוכל להגיש רק בצלחת לבנה, משקה למזוג רק בכוס של זכוכית בלי צבע, יש כללים בדברים האלה, אם אתה רואה מסעדה עם נרות, אסור להכנס לשם, נרות זה לא בשביל הרומנטיקה זה סימן שיש לטבח משהו שהוא רוצה להסתיר”  רומן רוסי

אחר הצהריים, קמים כולם עם קלקול קיבה נוראי, הולכים לגהאט המרכזית לראות את הפוג’ה בשקיעה המרכזית, כל הגהאטות הפכו למגרשי קריקט, כלבים על המדרגות, אנחנו עוברים מגהאט לגהאט, דרך המשרפות, משפחה מקוננת בצעקות שבר על מת, האישה בהתקף פאניקה וכמה נשים מקיפות אותה ומחבקות, ילד עובר מולנו עם עצם ירך של אדם וחובט איתו בכדור, בלתי נתפס, החיים והמוות בריקוד הודי הזוי וגרוטסקי. מגיעים לגהאט המרכזית, נדבקים אלינו הודים, ספסרית של אבקות צבעים שפניה שרופות שולחת אלינו ילדה למכור חותמות אבקה, שתלווה אותנו בשעתיים הקרובות, קונים פוג’ה שזה צלוחית שעשויה  מעלים תפורים עם נר ופרחים מסביבה, לבקש משאלה ולשחרר בגנגס, אלונה עושה סלפי עם מלא הודים, מלא סוחרי סמים מנסים לדחוף לנו סמים בלי בושה באמצע הרחוב, יושבים ומחכים לטקס, לא מפסיקים להציק לנו, מתיישבים ומחכים לטקס עם המוני אדם, חלקם במים בסירות וחלקם יושבים באמפי על המדרגות, יש לפחות עשרה כוהני דת שיושבים על במות קטנות עם כל מיני אביזרים לבושים בבגדי זהב מהודרים, הטקס מתחיל עם מוזיקה, צלצולים, תופים והרבה עשן, פולחן עבודת אלילים אל מול אל הגנגס שכולל העפת עלי כותרת של ורדים באויר, הדלקת קטורות ומנורות שמן בצורת קוברה מנחושת, תקיעה בשופר מצדף ועוד… כולם שרים עם כולם ומתפללים לנהר הקדוש, תשעים אחוז מהאנשים מסתכלים על הטקס דרך מצלמות הטלפון. חוזרים ברגל, יפאני מספר הודים ברחוב בחינם, אני לרגע חושבת אולי להצטרף לתור אבל מוותרת, הולכים לאכול במסעדת “חיפה”, הייתה של ירדני והודי, טאלי ים תיכוני, פלאפל חומוס באבאגנוש חצילים ופיתה, היה לא משהו, הפלאפל היה מלא בציפורן ,ממתי שמים בפלאפל ציפורן? כנראה שהירדני פרש מהשותפות ממזמן והפקיר את המטבח לפרצות. חוזרים למלון הזקנה שישנה במיטה בחוץ מול המלון קוראת לי ומושיבה אותי איתה על המיטת חבלים ואנחנו משוחחות, קשה לה להירדם בבית מאז שבעלה מת, היא ישנה בחוץ מאכילה את כל יתושי ורנאסי.

אנחנו קמים בארבע וחצי לפנות בוקר לטקס פוג’ה בזריחה ויורדים לאסי גהאט לפני הזריחה, שעת בוקר מוקדמת ואל היאור יוצאות הנשים כפרחי לוטוס הצפים על פני האגמים עם שחר פותחות ניצניהם לרווחה ומתמתחות לאור השמש כאילו ישנו בעמקי הנהר, יורדות וידיהן מלאות בבדים צבעונים והן מתכוננות לעוד יום לצידו של הגנגס וכבסיהן בידיהן, חבורת בנות שרות מנטרה עם תנועות ידיים מונוטוניות, אוירה של בוקר מזדחלת מיסטית וקסומה, תחושה של כישוף באויר, מדהים, טקס צנוע יותר מהגהאט המרכזית של כוהנים מול הנהר אבל עם אותו יראת פולחן, רוח קלה לפתע נושבת, אולי האחרונה לאותו יום מהביל וניכנסת בגלימותיהן של הנשים בגהאט, האור משתבר בקיפוליו ומעלה זהרוריות של כסף וזהב אל מול החמה המציצה מהעבר השני של הגדה שעוד רגע תשתלט על כל חלקת צל טובה ותשרוף את הכל. לוקחים סירת משוטים לכיוון הגהאט המרכזית, רואים את ורנאסי מתעוררת ואת השמש מזקפת פניה מוורוד סגול עמום לאור מסנוור ולוהט, המוני אנשים במדרגות רוחצים מתקלחים מכבסים ושותים את המים הקדושים (7 קילומטר גהאטות שמהם נשפכים יותר מ-30 צינורות ביוב, נהר הגנגס מזוהם כל כך שיש 1.5 מיליון קוליפורמים צואתיים לכל מאה מילמטר מים, מים שמוגדרים מתאימים לרחצה צריכים להיות בהם עד 500 בלבד, בנהר הגנגס באזור ורנאסי אין במים חמצן מומס כלל!) הגהאט של השריפה ריקה, מלאך המוות עוד ישן. יורדים מהסירה הולכים לגהאט השריפה הגדולה, בדרך באבות מכל הסוגים, מוזיקת הארי קרישנה שמחה ומדבקת נשמעת ברקע מאיזה טייפ של באבא שפניו אפורות מאפר שאני לא רוצה לדעת של מה ושיער ראשו רסטות ארוכות ומפוארות עד הרצפה ובגדיו כתומים, באבות מבקשים תמונה כתירוץ לבקש כסף, הודים מכל הסוגים על הגהאטות, קבוצת נשים עם קרחות כנראה אבלות, קבוצת גברים יושבת בעיגול נראה כמו ישיבת פרלמנט מסתבר שהם משחקים משחק תופסת מוזר אחד מהם בן 60 והוא רץ ותופס גברים כמו ילד בן שלוש עשרה. בכניסה לגהאט השריפה אסור לצלם כמובן והיא מלאה בעץ עפר רטוב ועשן, המקום עושה לי צמרמורת וגועל.

עולים מהגהאט המרכזית אל תוך הרחוב המתעורר, קונים מקל נים שמשמש מברשת שינים טבעית הודית בשני רופי למקל וחבילה של 10 לשינינית המשפחה רותי טפיה. החנויות סגורות רק דוכני אוכל על הרחוב, דיירי רחוב מכל הסוגים ישנים בכל פיסת רחוב יבשה או מוצלת, עוצרים לאכול דוסה ואידלי ויושבים לאכול ברחוב, מישהו דרך להומלס על הרגל הוא קם בזינוק ללכת מכות צועק, מנופף בכפכף וחזר לישון תוך שנייה, עכבר קטנטן ממש מנסה מולנו לחצות את הרחוב, פשוט סרט מתח, המוני אנשים עובר בדרכו, דורכים עליו והוא ממשיך ללכת. לאט לאט נפתחות באסטות ועוד חנויות, מתחילים ללכת לכיוון באבא לאסי, לאסי מפורסם מאוד, יש קטע של לאסי בורנאסי שלא ראיתי בשום מקום אחר בהודו, ממש מקדשים פה את המשקה הזה ואת האמת הוא פשוט נפלא, יוגורט שמוגש בכוסות חרס בטעמים שונים של מנגו, בננה או מי ורדים עם פיסטוקים מעל ותרכיז זעפרן צהבהב, קר מתוק ומרווה.

הולכים בסמטאות צרות עם פרות, אופנועים והמוני אנשים, מבחינים בכתובת על קיר “הספרים של  קאשי”, לתמרה נגמרו הספרים אז הולכים לכיוון החצים, נכנסים לתוך בניין ישן עם 21 חדרים וחצר פטיו, כל הדלתות פתוחות, כמו לחיות ברחוב, ספריה עם ספרי עברית בתוך חדר שינה, אין ספרי ילדים, קאשי מגיע, בחור חמוד מדבר עברית שוטפת, פליט של אבי מורנאסי חנות המשי המפורסמת, מכין לנו צ’אי, יורדים לבית קפה פוגשים ישראלית מקיבוץ יקום שחזרה משבע האחיות עם שלושה בחורים בג’יפ ישן, הבחורים במוסך ואני יושבת איתה שעתיים ומשתכנעת לנסוע לאסאם בשבע האחיות לשמורת קרנפי הבר קזירנגה, שינוי כיוון מפתיע בהחלט, יש אנשים בחיים שתפקידם הוא להסיט אותך מהדרך ובשביל זה אתה פוגש אותם, קוראים להם פנסי הקארמה (המצאתי עכשיו). הולכים ברגל בסמטאות, מלא ריחות, מלא אנשים, עוצרים ושותים לאסי מעולה, לוקחים רקשה חשמלית למלון ונחים, כולם נרדמים לשעתיים, קמים אחרי הצהריים הילדים מבולבלים מיום ולילה, ואסא מחליט שלא בא לו לצחצח שיניים הוא חשב שהתעוררנו לבוקר חדש. בערב יורדים לאכול והולכים לבית קפה מגניב מעוצב וטעים שנמצא בתוך חנות לבגדים וטקסטיל ואוכלים אוכל טעים מערבי, עוגות וקפוצינ’ו נהדר.

קמים בבוקר יורדים לוקחים ריקשה לאכול בדוסה קפה, עוצרים באמצע ממשיכים ברגל דרך הסמטאות, מגיעים למקום פיצפון עם שלוש שולחנות, וארבעים סוגי דוסות, עם גבינה, תרד, שוקולד, גלידה, מה לא?, מקום קטן ונקי בתוך בית של משפחה, לצד המנות בתפריט חוקים, לא לעשן, לא לקנח את האף, לא להשאיר ממחטות על השולחן ולא להסתרק. מלא פרות ואופנועים עוברים מול פתח הדלת, המון אדם ממהר לעבודה לבית הספר או לתפילה, הילדה של עובדת המקום, פעוטה ממש מסתובבת לנו מתחת לשולחן, לוקץ’ שומר עליה שלא תצא לרחוב ההומה כי אף אחד אחר לא משגיח עליה. לקינוח מזמינים אידלי משוקולד עם גלידה בטעם גן עדן. הולכים ברגל לכיוון באבא לאסי, בדרך פוגשים את קאשי שמצטרף אלינו, אין בורנאסי ישראלים והוא נראה משועמם, כל המקום עם ציורים וכתובות בטוש של לקוחות המקום, מזהים גם עברית וצוחקים, במקום כמה קוריאנים ומחשב עם מוזיקה, לוקץ’ שם “הופה גאנגאם סטייל” ואסא משתולל עם הקוריאנים בריקודים בקולי קולות. תמרה מזהה שהזקנה מהחנות ליד היא בעצם הזקנה שמצוירת מהגרפיטי הגדול בגהאט. נפרדים מקאשי והולכים ברגל נאבדים בסמטאות, נהיה חום מטורף מעל 40 מעלות, מוצאים קיצור ונפלטים למדרכות של הגהאט דרך סמטה מלאה הומלסים, שמש קופחת על הראש, שתיים בצהריים חם ולוהט. מגיעים עם הלשון בחוץ לגלידה ומים קרים, ומסתגרים בחדר ורואים סרט.

ורנאסי, השכינה אצלם זה עסק.

לוקחים אחר הצהריים סירה לגדה השניה של הגנגס יחד עם הזקנה שישנה במיטה מול המלון, משחררים פוג’ות למים תוך כדי ברכות של הזקנה ותוספת טיפות מים מזוהמות על הראש, קצת ביוב על השיער מה כבר יכול לקרות? עושים סיבוב חזרה שהשמש ממש נעלמת מעבר לבתים ואורה האחרון צובע את כל הגנגס בזהב לצלילי שירת הזקנה מזמורי תפילה ומבטים עמוקים כשהיא אוחזת בידי ואני סמוקה ומובכת. היתה שקיעה מופלאה הרגשה של קדושה שכינה ושקט. חוזרים ואוכלים במסעדה פיצה, אותה מסעדה שהרגה לנו את הבטן לפני יומיים, חולד עיוור מסתובב לנו ברגליים, זה החיה העיוורת היחידה שמצאתי בגנגס עוד היו לי שאיפות לצפות בדולפינים מים המתוקים העיוורים של הנהר שנגוזו להם. כל הלילה לא ישנתי ורנאסי גמרה לי את הבטן, קמים בבוקר (חלקנו לא ישנו- אני) ועוזבים אותך ורנאסי.

וראנסי האם הגדולה, אלה מדושנת ששוכבת על מפתנו של הגנגס, הנחש המזוהם בתכריכי המוות שעוטפים אותו ומעלים צחנה מקורבנותיו, אכולה מלשונות הלהבה שוכבת ומעלה גרה ומיצי מרה נשפכים ממנה, ועכברושים מטיילים על בטנה, בין כפליה שנראים כמדרגות הגהאטות עם סלילי בד משי  וטפטופי אצבעות של טאבלות בנות אלפי שנים, והיא צוחקת בשיניים אדומות מלאות מיץ  אגוז בטל שהוא הפאן, ראשה אפוף עשן קטורות ופרחי פוג’ה כתומים.

מהר מאוד בלהט הכבישים העקיפות והצפצופים, אנחנו מגיעים אליך ביהאר, שוב שטפון אדם, אשפתות, עיירות צפופות לאורך הדרך, נהיגה פרועה, אופנוע עם משפחה שלמה נופל בתעלה ולוקץ’ רץ לעזרה, לכולם שלום. שלטים עם גולגלות כל הדרך בהיי-ווי מזהירים מפני שודדי דרכים, שיירת משאיות טאטא שחונות בצידי הדרך על היי ווי טור באורך של 10 קילומטר, אלפי משאיות , משהו לא מובן תעלומה, הנהגים ישנים מתחת לגלגלים, חלקם מכינים דאל בקבינה ועומדים, אנחנו נוסעים לצידם כחצי שעה ולא מבינים מה הולך, לוקץ’ עוצר קונה סמוסות ספוגות בשמן וחריפות ואשכול ענבים, ברווזים בצבעים זוהרים ובסגול שטים בנהר המזוהם מסביב פגר רקוב של כלב שהתנפח והעלה ביאושים. מכוניות בלי מספר, אוטובוסים בלי חלונות קדמיים, ילדים משחקים על שפת הכביש הראשי מטונפים וללא השגחה, כאוס, אין אינטרנט וממולנו עץ ליפות מרגש. לאורך כל הכביש מפעלי לבנים עם ארובות ארוכות מעשנות עשן שחור ומזוהם. תמרה קוראת פנטונלה יחד איתי של מאיר שליו, היא כבר עוברת אותי בדפים, חמור קשור ברגליים קדמיות עומד ליפול, שדה שרוף עם סוסים חומים נמוכי קומה אחד מהם מוטל מת והאחרים מקוננים מעליו, אין איפה לעצור הכל דאבות משומנות, ביהאר המדינה הענייה ביותר בהודו שניתן לראות את תושביה עובדים בעבודות הקשות ביותר בכל הודו ובעיקר בכבישים, כולם משרתים את עשירי בומביי ובאנגלור, ערש הבודהיזם שמור לביהאר אבל אחרי כמה שעות בדרכיה כל תכנוניי לעצור בעיר הולדתו של בודהה נעלמים כהרף עין, ביהאר נראית כל כך מוזנחת, שדות עזובים, גשרים שבורים, עיירות עזובות, בעלת שלטון מושחת, פשע, אלימות ועוני שלא יתואר, מדינה נכשלת ואבודה כואב הלב. אין אינטרנט והמפה בגוגל בקושי מעודכנת, הדרך גרועה והנהגים מסוכנים, הרבה תאונות לאורך הכביש.

הולכים לאיבוד בעיר הזויה ולא בטוחים לאן, מפחדים לאבד את המפה שיש אבל מהמרים ועושים ריסטרט לטלפון, והאינטרנט חוזר ואיתו הודעה שמפילה לי את הלב לריצפה ומשתנקת מפי זעקת שבר, רועי אטיאס מנורדיה נהרג, ההודעה בוואטאפ..הרבה בכי…מחשבות על משפחת מלכה עצוב ממש. נוסעים אל תוך הלילה עוצרים בדאבה עם שרקנים, אוכלים לחמניה ברוטב חריף ועוגיות חמאה, הבטן נדבקת לגב. יותר מאוחר גם הבטן תתהפך לנו עד בכי, לא יודעת אם כי הילדים לא התאפקו וליטפו את השרקנים או שהחיידקים לא התאפקו ומהסיר קפצו עלינו. עוצרים בעיירה רחוקה מההיי-ווי, שכולם בה נראים מוסלמים, שאינני יודעת את שמה אחרי כמה שעות בחושך, עשרות חתונות לאורך הכביש עם עיצובי אורות שנראים כמו שילוט של לאס וגאס. מוצאים מלון ומסעדה! כל המסעדה מלצרים צעירים מלוכסנים מדרג’אלינג ומהסיקים מקסימים ממש, נוסעים כבר 13 שעות רצוף על ממתקי דילארה ומנגו אחד. אוכלים ארוחה טעימה, בטעם של ניצלנו ממש! נופלים לישון עם הבגדים, לא נראה לי שמעולם היה פה תייר, בחדר המזוהם פח נשען על פינה בין שני קירות ונתיזים של פאן אדום מסביבו מכל ההודים שלועסים את הפאן ויורקים את המיץ האדום אל הקירות כחולי שחפת המקיאים את דמם. קמים בבוקר ולאחר ארוחת בוקר טובה ממשיכים לבנגל, המעבר לבנגל חד, מיד הכל משתנה לירוק מלא מים, מרבדים של יקינטון סגול, מתחיל להיות ירוק ונקי, ילדים לבושים במדי בית ספר, נראים שמחים, הכבישים טובים, ממשיכים בדרך מדהימה לאורך נהר, כל הבתים בנויים על עמודים כצריפים עלובים סימן מובהק להצפות, אנשים מלוכסנים, דגלי טיבט וכל הדרך שמים אפורים, עזים ננסיות ופרות מצויירות. עוצרים לאכול מומו, ביריאני וצ’אומין בדאבה הנקיה ביותר שראיתי בהודו והטעם חלומי, מגירת התבלינים שלו כזאת מסודרת שבא לי לנשק אותו בפה.

ממשיכים לנסוע ומחליטים לחפש מקום לישון לפני שיחשיך ממש, מוצאים גסט האוס בגוגל מפ בשום מקום יורדים מהדרך הראשית לכפר נידח שנמצא סמוך למסילת רכבת, מהמרים ונכנסים ל”באדל בינה”. מגיעים למקום הזוי ואני מתאהבת בו מהרגע הראשון, אנחנו מחכים שעה קלה לבעל הבית ובינתיים מקבלים תה ועוגיות מהעובד שלו לוקל המקסים, איש שכולו לב, צנוע פשוט אבל חכם, הבעל בית מגיע אדם גבוה מיד ניתן לראות שהוא מקאסטה גבוהה, רגיל לגינוני עשירים, זה היה המקום של אבא שלו, הוא פותח איתנו בשיחה שלא נגמרת שלושה ימים, ואיך אפשר להסביר מקום שנראה נטוש אבל קסום כאילו מהאגדות, כר דשא טבעי גדול פרות ועזים קטנות אוכלות ממנו ברקע, מבנים מעץ רעועים וישנים, סככות עבודה כמו כפר יהושוע מתחילת ההתיישבות, בכניסה שביל שבצדדיו עצים שנראים כמו עמודים אבל עלוותם בהירה ויוצא מהם ריח רענן ודביק של ברושים ושל גשמי ברכה, כל 10 דקות בקירוב מפלחת את האויר ועוברת שתי מטר מהצריף רכבת דוהרת כחולה בתזכורת של קידמה ובתזכורת של פיגור גם כן יחד. פרחים בגינה, וג’יפ לנדרובר מושבת משנת 56 ממש אספנות, מרפסות עץ וכלבים מנומנמים וגולת הכותרת עשרות גחליליות זוהרות ומשמחות את הלב.

המקום שימש כמנסרת עצים ישנה שיצרה לממשלה כתות של רובים שלא פוגם בפסטורליות בתוך רוויזיוניסטית גאה. בחצר אנדרטת בטון עם קשתות והבעל בית מסביר לי שפה הוא שרף את אביו. מתמקמים בחדר קטן וישן עם ריצפת עץ חורקת מזרונים דקיקים ומלא חרקים, אנחנו בתוך ג’ונגל, ג’ונגל פיתוח, רעש חזק של חיה כלשהי שמתברר כלטאות צווחניות, גם עשרות הסממיות הגדולות שמזדחלות על קירות החדר משמיעות אנקות מפיהם שמעירות כל רך נולד. חיפושיות ענק וירקוניות, פרפרי לילה ועש במחול צבעים וצורות. בבוקר קמים, כביסות יש לנו הרבה, לא העזנו לתת כביסה בגנגס ולקבל אותה מקופלת עם אפר אדם. בעל הבית מגיע על הבוקר עם אישתו, הוא ביטל את הנסיעה לסיליגורי כי רצה לבלות איתנו, מתיישב איתנו לארוחת בוקר, מעולם לא היו לו פה תיירים זרים והוא נרגש. הוא מציע לנו לנסוע לבהוטן אין שום בעיה הוא אומר לעבור את הגבול, אז אנחנו נוסעים לגבול בהוטן דרך שמורת טבע בוקסה הירוקה והיפה, ג’ונגל סבוך ומטפטף ובה שלטים של זהירות פנתר שחור, פיל וקרנף, בדרך רואים פיל בר בשיחים שממהר ללכת כאשר טוסטוס של שני הודים עושה רעש מהתלהבות ומבריח אותו, כל הדרך כפרים, ההודים עוברים חופשי לבהוטן שהיא מעין מדינת בת של הודו, הודו מנהלת לה את כל קשרי החוץ והיא נשענת לחלוטין עליה, בדרך לגבול ניתן להבחין בבהוטנים בלבוש מסורתי של חלוקי משי רקומים ונעליים מבד תלבושת מסורתית חובה בבהוטן שמלכה שומר על הממלכה הבודהיסטית הזאת בכל הכח, מנסים לעבור את הגבול כאילו בתמימות דעים ונעצרים בחביבות ע”י השומר שאומר לנו שאנחנו צריכים ויזה (דרך אגב ויזה לתייר זר לבהוטן עולה לאדם 250 דולר ליום למי שלא ידע, אנחנו ידענו זאת מראש) מוצאים דומינוס פיצה מאושרים עד הגג, מקבלים עודף בהוטני ותמרה שואלת :”אמא למה כשקורה משהו מצחיק המבוגרים צוחקים רק קצת”. אנחנו חוזרים בגשם חזק, בעל הבית מתקשר שנדבר עם הבת שלו שחיה בכלכתה, העובד רוצה שאסא יבוא לבקר את אמא שלו ולא עוזב את אסא ושואל אותו עם הוא ראה נמר אתמול, אסא עונה: ” מי לפרד סי זירו”, רכבות עוברות בחצר.

קמים מוקדם בבוקר מרעש גשם אדיר, סופת ציקלון גשם ורוח מטורפת, עצים קורסים ויש הפסקת חשמל, אנחנו עומדים במרפסת של הצריף בקומה שנייה וצריך לצעוק כדי לשמוע אחד את השני. אחרי ארוחת בוקר מתבהר קצת ואנחנו נוסעים לשמורת בוקסה אלונה משבחת את האוכל “האוכל מעולה היום”,תמרה עונה “אודיע את זה לשף”, נוסעים בג’יפ בג’ונגל סבוך, מאות פרפרים ששותים מים שמהשלוליות שנקוו בצידי הכביש, פרפרים בצבע וצורת עלים יבשים, כתומים ולבנים מפוספסים צהובים, שחורים עם כתמים לבנים, תכלת ועוד.. לטאה ענקית עוברת את הכביש ואנחנו מגיעים להרי בהוטן, חוצים נהר יבש, ושוב עוצרים אותנו שאי אפשר להמשיך. אנחנו עומדים עם הג’יפ בתוך עמק, מצד אחד בנגל המערבית ומהעבר השני בהוטן ובהוטנים חוצים ברגל, מטיילים לכפר יפה עם בנייה מיוחדת מעץ צבעוני ודגלי תפילה טיבטים . מהדרך הראשית עשרות שבילי פילים לתוך הגונגל, כשאנחנו חוזרים בעל הבית מחכה לנו עם כל החברים שלו בכניסה, אנחנו כנראה זן נכחד פה. אני מתחילה צילומים ליום הולדת של אלונה הקרב ובא ולאלונה יש עקיצה שהזדהמה לה מעל העין וכולה נפוחה. בארוחת ערב כותבים בספר המקום ולילה טוב, בילינו כאן בשום מקום שלוש לילות בלי להתכוון בדרך לשבע האחיות, היה אדיר ממש.

קמים בבוקר ואחרי ארוחת בוקר וצילום משותף אורזים ונפרדים מכולם מבעל הבית מלוקל ומשתי הטבחיות, נוסעים לבית המשפחה של לוקל בכפר, הוא כל כך רצה שאמא שלו תראה אותנו, ומקבלים קבלת פנים חמה ומרגשת ממשפחה ענקית שמחכה לנו בכניסה לשכונה, תה ועוגיות חיבוקים ותמונות, מפגש נעים כל כך עם כל המשפחה שגרים בפחון, לוקל מחוייך ומבסוט ואמא שלו גם גאה בו כל כך ואנחנו נפרדים לשלום. איזה מפגש נדיר בעצירה שלאחר יד בשום מקום שהשאיר כל כך הרבה זכרונות ולבבות פתוחים.

נכנסים לשבע האחיות לא להאמין שאנחנו פה, ממש לפני סיום הויזה שלנו שנה להודו והנה מגשימים חלום וטועמים משבע האחיות, ביס קטן שיביא לנו תאבון גדול.

“קשה זה טוב, קשה זה תמיד טוב, זה מחייב מחשבה, קביעת סדר עדיפויות, זה מוציא כוחות שלא חלמת שיש בך.”

שבע האחיות רקע: שבע מדינות שנמצאות בצפון מזרח הודו לא גדולות במיוחד שנדחקו מהתודעה הלאומית וסובלות מהזנחה של ממשלת הודו, בקרבן הרבה קבוצות אתניות שמנסות להגן על עצמן באלימות ולקבל עצמאות. הן גובלות עם בנגלדש, טיבט שהיא סין היום (ימח שמם), מינאמר ובהוטן. בשבע האחיות יש 150 ויותר שבטים שונים מעין פאזל רב גווני, רובם מלוכסנים ונוצרים שהתנצרו ע”י הבריטים והאמריקאים אך קודם לכן סגדו לטבע והיו שבטים פראיים ובחלקם ציידי גולגלות. התושבים המקוריים של שבע האחיות הם ברובם ממוצא בורמזי, סיני, טיבטי, מונגולי וקמבודי. כשלומדים להכיר אותן באמת מגלים שלכל אחת מהמדינות אופי מיוחד משלה, כל השבעה יחד מהוות פאזל אדיר ובלתי נתפס של תרבויות, שפות, פסטיבלים וטבע פראי. לא הרבה מטיילים מכתתים רגליהם לכאן הקושי בדרכים הלא מסודרות, אי יציבות פוליטי, אישורים מיוחדים וגם הם נמצאות רחוק רחוק ממש משביל החומוס ומפירור של מערב.

המדינה הראשונה ובעצם היחידה שחשבנו לבקר בה היא אסאם ויותר מאוחר נישבה בקסם שבע האחיות ונטעם עוד ועוד..

אנחנו יוצאים לדרך לכיוון אסאם השמיים קודרים ויש מלא בורות, אנחנו בעונה הגשומה, הקיץ והמונסונים, מעט המטיילים שטיילו פה כבר ממזמן יושבים על ענן בהימלאיה. בצידי הדרך ערימות של אספקת במבוקים עבים שמוציאים ללוקץ’ את העיניים ואת הדמיון, לכל התחנות דלק לוגו של קרנף החיה הלאומית, אסאם אויל, כולם כמובן נוסעים נגד הכיוון בלי להתבלבל, שני גברים בהליכה של יד ביד, אופנוע עם תרנגולות קשורות ברגליהן לידית וראשן מטה מטלטלות בכביש, בפקק, אני שמה לב שאחת התרנגולת מסתכלת עלי ואני רואה את עפעפי עיניה ממצמצות, היא חיה! אני צועקת..חיה! זעקה מתפרצת ונשברת באויר, ואז אנחנו מבינים שכולן עדיין חיות לא טרחו להרוג אותן.. האכזריות של בני האדם לא עוצרת והכבוד לבעל החיים הוא בהמתי ובוטה, אני מסתכלת עליה בעינה האחת הסובלת ומתפללת שהיא מטומטמת כמו שמספרים והיא לא מבינה עולם.. איך אפשר להבין? אפילו אני מנסה בכל כוחי ונכשלת שוב ושוב. היתה תאונה בכביש שופל הורס אוטובוס מעוך וגורר אותו, שוטר תנועה שנראה תילאנדי ונועל כפכפי אצבע מכוון את הפקק. נוסעים כל דרך בהיי-ווי השבור, בדרך אני קוראת בלונלי פלנט שהפארק קזירנגה סגור מה- 1 למאי, דיכאון באוטו, נסענו לחינם יום שלם, אנחנו מחליטים להמשיך בכל זאת ולישון שם לילה ובבוקר לעשות חישוב מסלול מחדש, ככה זה כשספונטנים יותר מדי הכל יכול לקרות, מגיעים לגוואטי עיר ענקית, עושים מעקף מסביב לעיר ועדיין נתקעים קצת בפקקים, ביציאה מהעיר הדרך מתחילה להיות הררית, מחצבות אוכלות חתיכות שלמות מההרים הירוקים שלצידי הדרך, כביש מפותל, באחד הסיבובים עוצרים בדאבה לארוחת צהריים בתאים פרטיים בחצר, האנשים שונים במראה ונדמה לנו כבר שאנחנו לא בהודו בכלל, פינת חי בחצר תרנגול הודו רעשן וארנבות, גן שעשעועים משונה, האוכל די טעים, שירותים מזעזעים יש סכנה לבריאות, נכנסת לתא שלנו מלוכסנת עם שן רקובה נראית מודרנית, שמה לנו 60 רופי על השולחן שנלך לקנות מתוקים לילדים, היא מנגלנד משווקת פלפל חריף אורגני, מביאה לנו שתי מנות של דגים פצפונים, סמול פיש היא מסבירה, זה כמו לאכול גופים מסכנים ממש, מראה משונה, כל הסצנה איתה מוזרה. יוצאים לדרך פסלים של דינוזאורים בכביש, קרנף וגם איך אפשר בלי פסל ענק של ישו שלנו הנגר.

מתחיל להחשיך נגמר ההיי-ווי והדרך קשה, כולם עם אורות גבוהים, הגוגל מכוון אותנו לפארק הלאומי קאזיראנגה, נראה מוזר אין כלום בדרך, אין שלטים ושום דבר שמזכיר פארק לאומי, מגיעים לנקודה במפה, מפגש מסילת ברזל בכפר באמצע השדות, אין כלום, איש לא מדבר אנגלית, בעל חנות מקומית צוחק עלינו, שמים נקודה חדשה לפארק ומתחילים לנסוע עוד שעה, אחרי 11 שעות בדרכים, חוצים בחשיכה מוחלטת שדות תה ענקיים בכביש עפר, למזלינו מישהו בדיוק עומד בשער ופותח לנו את החלקה הפרטית שנקלענו אליה, ממשיכים, וזה נראה כבר יותר הגיוני, שלטים של חיות חוצות ומלא פסי האטה על הכביש, עוקפים פיל ענק עם שתי אנשים עליו, קשור בשרשראות ברזל לרגליו, מכוונים ל”ווילד גראס” מקום מומלץ בלונלי פלנט בחוסר אמונה שיהיה לנו מקום או שהמחיר יהיה שפוי. מותשים לגמרי נכנסים בשביל בוץ, רכב מגיע ממולנו ואנחנו זזים הצידה נתקעים בעמוד בולט שמוריד לנו את כל המדרגה של הג’יפ, ממשיכים וסוף סוף הגענו לנחלה המקום מדהים ולא יקר, והכי חשוב הפארק פתוח עוד כמה ימים פששש איזה מזל. המקום כולו הוא כפר נופש אקולוגי נפלא, החדרים מעוצבים בסגנון קולניאלי וחדר האוכל מרשים, בתוך שטח ענק מגונן ובוטני עם שמות על כל העצים ועשרות סוגי סחלבים נטפלים לכל צמח בכפר, מדהים! קמים בבוקר ארוחת בוקר טעימה עם אוכל אסאמי נהדר, גולת הכותרת פיקלס זיתים מזיתי בר מוחמצים, אחח אלוהים אוהב אותי, פרי הודי שחור לא ברור טעים בטירוף שממנו עשו ריבה, וטמפורה של עלים מיוחדת.

יוצאים לספארי ישר מהמלון, זה קל מדי, בלי תורים בלי להלחם, ישר מהגסט האוס, הנהג חמוד והוא גם המדריך שמו פוקלו, יודע הכל ומדבר אנגלית, מתלהב מכל חיה, נכנסים לשמורה חמישה מטרים מהשער בום קרנף ועוד אחד ועוד אחד מפוצץ קרנפים! הכל עשביה גבוהה, נראה כמו גלים בים, נקרא גם “עשב פילים” והכל ירוק, הפארק מדהים בכל פינה עומד לו קרנף ומכרסם עשב, קל מידי הם פשוט שם 2,508 קרנפים, עוברים גשרים, בית שמסומן עליו גובה ההצפות לפי שנים, קופצת קרנפית מבוהלת מהשיח ונעלמת, כל כך קרובה אלינו ,הקרנפים פה שונים מאוד מהקרנף האפריקאי המוכר, הם נראים קדמונים יותר כאילו לבושים בשריון אבירי. עולים למגדל תצפית לאגם ענקי הרבה קרנפים פזורים בשטח אוכלים, רואים גם בפאלו בר, בדרך חוצה פיל בר בודד ענק, המדריך אומר שצריך להזהר מזכרים בודדים שהם מאוד תוקפניים וגם מזכיר שקרנפים השנה כבר תקפו 3 ג’יפים. נכנסים לשדרת עצים, מולנו קרנף משוריין צועד והולך עד אלינו וחולף אותנו באדישות, איזה כף לנו.

חוזרים למלון, מוקסמים מהחצר המדהימה והעיצוב, אוכלים צהריים וב 14:00 יוצאים לעוד ספארי באיזור אחר ורואים קרנפים, ופילים מבוייתים של השמורה קשורים בשרשראות לרגליהן גם התינוקות וזה קורע את הלב ומכעיס , מה? חלק בר? וחלק בכלא, מי קבע שמי? ומה כוס אממק עליכם (סליחה). עוצרים מול אמא קרנפית ותינוק ומתבוננים בהם שעה ארוכה, שהיא מסתובבת והולכת היא מפנה אלינו את התחת השיריוני המושלם שלה. ממשיכים וקרנף לא רחוק מאיתנו מדגמן בתוך עשב מוצף, חוזרים כבר חזרה ולפתע להקה ענקית של פילי בר 16 נקבות, זכר שליט אחד, זכר צעיר ושלוש גורים. הזכר ענק עם חיטים עומד בצד שומר על הלהקה, הבנות זורקות חול על הגב ואוכלות והם זזים לכיווננו ורוצים לחצות את הדרך, אנחנו חצי שעה עומדים בשקט מחכים, הפילים מחליטים לחצות, הזכר מאבטח את כל הלהקה שעוברת בזריזות לידינו, בינתיים מגרד את חיטיו בעץ ואז חוצה אחרון איזה גבר מושלם, מדהים. מגיעים לעמדת פקחים, סימוני גובה של הצפה ומבינים שכל שנה כל הפארק מוצף הצפה של מטרים, החיות בורחות להרים ומקצתן נספות בעיקר הגורים, גולגלות על העץ של פיל, קרנף ובופאלו, המדריך מסביר שבאפלו בר זכר גדול יכול להרוג אדם בשניה.

 

חוזרים בהיי למלון היישר לכנס רופאי עיניים אצלינו שמתלהבים מהסיפור שלנו, ולמופע שערכו לכבודם, נגינה ושירה אסאמית עם פלייבק מהגרועים, בדרך עוברים בחלקות חקלאיות עם בוטקה קטנים על עמודים נראים כמו מלונה, שאנחנו שואלים את המדריך מה זה, הוא מסביר לנו שבעלי החלקה ישנים בלילה בהם בתורנות כדי להבריח קרנפים בלילה שלא ישמידו להם את היבולים עם התאבון העצום שלהם. מתפנה לנו חדר במלון ליום נוסף אנחנו קמים בבוקר לארוחת בוקר, לוקץ’ נוסע לחפש מוסך לתקן חלונות ומגן בוץ ולשטוף את האוטו ואנחנו נשארים במלון, אני מצלמת את אלונה ליום הולדת בהמשכים ואנחנו מדברות על האירוויזיון ועל דנה אינטרנשיונל, אסא מתערב בשיחה “אני יודע איך בן הופך לבת.. נו?? איך?? “לוקחים את הבולבול, חותכים אותו זורקים אותו לכיור” אלוהים איך הגעת לזה? בדשא נפל כדור עלים מפוצץ בנמלים אדומות אי אפשר להתקרב בטווח של מטרים הם עוקצות בטרוף, כמובן שאסא בועט בכדור וחוטף עונש משמים.

יוצאים מקזיראנגה, ריסוס מטורף של שדות תה, אורגנים הם לא!, חזירים ביציאה, אלונה רוצה להחזיק אחד אבל הוא צורח מפוחד, הגדול שלידו שומר עליו, האישה אומרת לי “זה לא האמא הם רק חברים”. ביציאה שוק חיות ושוק פרות ענק,  תמרה כותבת שיר ארוך על “הטבע ועל השם” ואז שרה לנו אותו בזיוף חמוד, באמצע השיר משפט מחץ… “בן אדם מה אתה חושב לעצמך? אלוהים הוא לא צרכניה!” אסא עושה מדד כעס מאחד עד ארבע עשרה, עם כתב סתרים וכותב שיר פופ על אלוהים, והופ להתגלגל ולקפוץ ולחבול את הראש בכביש מהגיהנום, אנחנו בלה לה לנד… קרוב מאוד,  ברוכים הבאים למדינת נאגאלנד.

“..כמה אוזנים צריך בן אדם לשמוע אחד שצועק?

כמה נמשיך לסובב את הפנים לפני שנביט ונראה?

כן כמה שנים נהיה פה סגורים לפני שלחופש נצא?

אין לי תשובות

וכל התקוות

עפות להן ברוח”

בוב דילן