צוללים לתוך נבכי רג’סטאן, לחום לאבק ולשטפון אדם, ריקוד צבעים בין צחנה לשיירים ופרחי לוטוס צפים, הודו מהלכת עלינו קסמים.

עוזבים את ג’אייפור, קצת חלשים הרבה משתעלים ועם הרגשה של טעם של עוד, ונוסעים אליך פושקר. הפעם האחרונה שביקרנו פה הייתה לפני 20 שנה, לשבוע לקראת סוף הסיבוב הראשון של הטיול, חבורה מגובשת של מנאלי, מטושטשים, מאושרים, צעירים, טובלים בבריכה מטונפת, משיטים פוג’ות של פרחים באגם, רוקדים עד אור הבוקר, מסתלבטים ובעיקר מאוהבים.

פושקר הכל כך ישראלית, התמלאת אך נשארת אותו דבר, במבט בוגר הדמויות האותנטיות נראות כזיוף צורם, בעשרת הימים ששהינו הורגש מיעוט עולי הרגל הרוחצים באגם בשל חג זיכרון אבות, כמו יום זכרון הודי שנמשך שבועיים.

פושקר היא עיירה במדינת רג’סטאן, עיירה קדושה להינדים ומוקד עליה לרגל עתיק מהקדושים בהודו, פירוש שמה “הלוטוס הכחול”. בפושקר נמצא המקדש היחיד של האל ברהמה, האל הבורא. מספרים שפושקר נוצרה כשהאל ברהמה הפיל את פרח הלוטוס אשר היה בכף ידו, במקום שנפלו עלי הכותרת של הלוטוס נוצרו האגמים המפורסמים ברג’סטן שבמרכזו של אחד מהם נבנתה פושקר. האגם בפושקר יפיפה, מוקף במבנים ישנים לבנים שמדרגות יורדות מהם. האגם קדוש והטבילה בו נחשבת לסגולה רפואית, מנטלית ופיזית, בצד אחד של האגם ישנו השוק התוסס העתיק והציורי שלה הבנוי ממבוך סמטאות צר של בתים עתיקים מקדשים ושלל חנויות בדים בגדים ותכשיטים. מסביב לאגם הקדוש חל איסור של גילויי חיבה וגם טבעונות מוחלטת, איסור על אכילת ביצים בשר ואלכוהול.

אנחנו מגיעים לפושקר, כבר בכניסה רואים שלושה וואנים ישראלים, מצ’וקמקים וחבוטים שמצויירים בצבעי שמן, מחפשים את דרכנו ומנסים להיזכר איפה אנחנו, רק שלסמטאות ולשוק אי אפשר להיכנס עם רכב אז החיפוש קשה יותר. עוברים מעל ביצה עם חזירים הלוך ושוב ובסוף מגיעים למרכז המוכר לנו בשם “צומת החזירים”, בזמנו כשאנחנו היינו בה היה עוצר של המשטרה כל יום משעה שש בערב, והיינו בורחים מהגסט האוס להביא טוסטים עם kit-kat באמצע הלילה אצל יוגי דרך חריץ, ותמיד רבצו שם חזירי ענק. היום מפגש החזירים הפך לקיר ארוך צבוע בכחול ובו ישנים עשרות באבות ראש אל ראש, וביום יושבים שם מעשנים שזורים בנוצות טווס, בגדיהם בכתום וצהוב והם חסרי כל, מלון הפיקוק שלנו דאז עומד על טילו ונוסף אליו העין השלישית גסט האוס של הודי וישראלית ושתי בנותיהם.

אנחנו מגיעים לגסט האוס שטבול בגן ירוק עם בונגלוסים שלא מתאימים למשפחה, הגסט האוס שייך לגרמני בלונדיני צעיר ומתאחסן שם צרפתי כבן 20 שקנה גמל בן 18 ושמו עלי באבא, הם הלכו ברגל מג’ייסלאמר עד לכאן, הגמל נפצע בכף הרגל ונח עכשיו בחצר.

ממשיכים להסתובב עם האוטו, עולים על גשר מנסים למצוא מקום שקט, ומוצאים בטעות מלון בשם רדיקה, יש טעויות שהם לפעמים גורליות ובעצם הטעות הזאת השאירה אותנו בפושקר עשרה ימים שבהם בילינו את רב זמננו בין קשתותיו של המלון האהוב הזה ובעליו הנדיר. החדר חביב מינוס, קירותיו צהוב בננה וחלוננו פונה לאגם ולחצר אחורית מוזנחת של מקדש, החשמל נופל לפעמים וממלא אותך אגלי זיעה, לפעמים רועש בחוץ מעודף טוסטרון ועראק אבל המקום נפלא, הכביסה מגיעה עם עלי ורדים מבושמים מקופלת ומגוהצת, בכניסה קערת עלי ורדים בצבע פוקסיה שמחולקים לך לכף היד כל בוקר, הצוות מקסים, המלון בנוי בסגנון ארמון עם קשתות מפותלות חצר פנימית מלאה בעצי גוייאבה ומתחתם הולכים לאיטם שבעה צבים גדולים עם שפיצים על השיריון שמתקרבים לרגליים ומאוד ידידותיים, בקצה הגן יש בריכה יפה, נקייה במונחים הודים, קיר חום מתפורר מצוייר בנקודות לבנות. במלון 2 קומות, ובקומה העליונה מרפסת גדולה בלי מעקה עם שולחן סנוקר וציורים צבעונים על הקירות. המלון די ריק מלבד ספרדי מבוגר, זוג מתוק, ואח ואחות ישראלים.

יורדים בערב הראשון לאגם לשקיעה, איך שהשמש יורדת וכתמים אדומים משתלחים באגם הם יוצרים תחושה ממכרת ומדיטטיבית, באופן ספונטני שנראה מתואם להפליא מתחיל תיפוף כל פעם במקום אחר סביב האגם והאוירה מחשמלת, פרות הולכות על הגדה, חייבים להסיר נעלים, באבות שוכבים פה ושם ומדליקים מדורה ומכינים לעצם צ’אי, ציפורי מים מתהלכות ולהקת אווזים מגעגעים ונכנסים לשוט, מהיכן הם הגיעו איש לא יודע נראה שמישהו הניח אותם שם והם מופיעים רק בשקיעה או שאחד מהם הוא גלגול של ברהמה האל היוצר שסמלו הוא אווז.

האגם מתמלא תיירים והודים שצופים בשקיעה ויושבים על מדרגות האגם, שדלנים שמתחזים לכוהני דת לא נעימים מנסים להוליך אותם לפוג’ה באגם, ברכות, הדלקת נר והצפת עלי פרחים ובסופם מבקשים ממך מחירים מרקיעי שחקים, וקושרים על ידך חוט אדום כמו בכותל, אותם אנשים הם קבועים ופושרים שפה ושם מצליחים לסדר תייר, אותי הם בעיקר מעצבנים, הם אגרסיבים ולא נעימים, מנסים לחפון ביד כל תייר עלי פרחים ולהוליך אותו שולל, ניתן לזהות את אלה שנפלו בפח לפי הבינדי, הנקודה שעל מצחם האבקה האדומה שקיבלו בתום הפוג’ה. ישנם לא מעט באבות שמעירים לך להסיר נעליים גם אם אתה רחוק מהאגם ומעירים אם אתה מצלם. לי לא היה נעים עם זה בכלל, לוקץ’ לא התרגש, מה שבטוח כולם נראים כמו פייק (זיוף) באבא, גם המקומים אומרים את זה בכל הזדמנות, שבאבא אמיתי לא מעשן כל היום צ’ילומים ומסתובב במקומות מתויירים, אלא מתבודד בהרים, ובפושקר יש כאלה מלא והם ישנים על מדרגות האגם. אנחנו מתהלכים ועושים סיבוב סביב כל האגם עד שהשמש נעלמת באופק והאגם מתכסה בצבע שחור עמוק ואורות הבתים הרג’סטאנים מרקדים מעליו עד שנכבים וכולם עולים על מצעיהם ושוכבים לישון.

קמים בבוקר ישר לבריכה, הילדים חיכו כל כך, בבריכה שני אבובים שחורים קטנים (פנימית של גלגל אוטו) והילדים ואנחנו משתוללים בקפיצות למים, לא יוצאים מהמים שש שעות, מזמינים אוכל ושתייה ממוקש המלצר החמוד מהמסעדה. אחר הצהרים חוצים את האגם והולכים לסיבוב בשוק מקבלים ממוכר הפרחים שרשראות פרחים במתנה, עלי ורדים ארוזים בנייר עיתון וחוט שמשון מתנה לפוג’ה, הילדים מלטפים את כל הפרות המרשימות, קונים בננות, פרה אחת דוחפת את תמרה עם הקרניים  ומרימה אותה לאויר, תמרה צונחת על הרצפה ופורצת בבכי נעלבת וחבולה, יותר נעלבת מחבולה. עוצרים בשלוש פלאפליות שצמודות אחת ליד השניה, כל השלטים בעברית ומזמינים לאפה עם פלאפל, חריף, עמבה, טחינה וסלט. היה מעולה הילדים אכלו לאפה עם אבוקדו ולאבנה כמו בארץ וליקקו את האצבעות. עוד יומיים ראש השנה, מחליטים שמחר על הבוקר נמצא מקום לבלות את סעודת החג. פוגשים בשוק את עידן וירדן זוג צעיר שהכרנו במנאלי והם ממליצים לנו לבוא לעשות את החג בקואלה גסט האוס, קמים בבוקר והולכים לשם, גסט האוס קטן בתוך סמטאות עם רוב מוחלט ישראלי ואוכל של בית, ישבנו עם שניהם והזמנו לאכול ארוחה טעימה שחיכינו לה שעות, היה נחמד וכבר בחמש דקות הראשונות הבנתי שאחנו לא נבלה כאן את ראש השנה בטוח. נוסעים לבית חב”ד ומוצאים את המקום בכאוס, הרב מבטיח שהכל יהיה מסודר למחר, הם רק הגיעו מהארץ לפני כמה ימים, הם חצי שנה כאן וחצי שנה בקריית מלאכי כך כבר 14 שנה, 10 ילדים יאבהדהבהדו. הולכים לשוק יושבים בדוכן שייקים ושותים שיק פירות חלומי, קונים לכולם בגדים לחג ואפילו מצאתי לי שתי שמלות רקומות שעלו שקלים.

כל הבוקר של החג אנחנו מנסים להכין סרטון עם המצלמה של הפלאפון, סרטון על תפוח אדום שמתגלגל בין צבים קופים ופרות, ואת האמת שחם מידי לעריכות, ולאף אחד אין ראש בשביל להגיד חג שמח, כולם מעדיפים לשחות בבריכה כל היום.

מצורף קישור בשורה הבאה:

הסרטון הצנוע שנפל בחדר העריכה. רצוי להגביר ווליום

מתקלחים מתלבשים במיטב מחלפותינו ומרגישים חגיגיים, אוירה של חג באוויר, ונוסעים לבית חב”ד. הגענו בין הראשונים, השולחנות ערוכים בצנעה ולאט לאט נאספים מעט משפחות והרבה צעירים, רובם לבושים לבן, שמלות לבנות, שער חפוף ורטוב אחרי מקלחת מסובים כולם סביב השולחנות. הבן הקטן של הרב נעמד על כסא וצועק “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” וכולם חוזרים  אחריו. לאחריו שני ילדים נוספים דיקלמו פסוקים וההמון חזר אחריהם,300   איש בירכו על התפוח בדבש ועל הרימון, והחלו להגיש סלטים לשולחנות, בנות צעירות וגברים הודים, סלט חצילים, סלט סלק ומשהו דומה למטבוחה, לחם, תבשיל תפוחי אדמה, בורגול ועוד,כולם נהנו מהארוחה, אני לא טעמתי דבר זה הזכיר לי את הצבא, ישבנו בשולחן לצד זוג בגיל 50 עם ילדם המתבגר ובתם בת ה 20  והשיחה היתה קולחת, הייתה הגרלה לפי מספרים של הנרשמים לסעודה, חולקו לאלו שמספרם נשלף במבות ומקופלת, לצערי לא זכיתי למקופלת למרות שרציתי מאוד. ביקשו לא לצלם אז גוי של שבת הודי ניסה לצלם במצלמה שלי.בתום הארוחה הלכנו לאכול טוסט ב”מתוק מלוח” שפתוח כל הלילה למי שלא שבע. לאחר מכן נפגשנו עם אלון מולאי חבר של אייל שגב שהכרתי מעבודתי בטורקיז בית יצחק בתור סטודנטית, הוא עזב את הארץ לפני 15 שנה ומתגורר מאז בג’ייפור סוחר ברהיטים וכלי בית, הפגישה היתה חמה, חיבוקים ונשיקות הרי לא התראינו מאז החתונה של אורי ודפי כאשר גררנו אותו שיכור לישון באוטו אחרי ההילולה והריקודים. ישבנו עם אלון בבלו סטאר, מסעדה בבעלותו של אבלו ההודי ואשתו אודליה מקיבוץ מגל ושתי בנותיהם, יחד ישבנו עם נועם בת הדודה שלו, הילדים שיחקו בחול ואכלו גלידות, דיברנו וצחקנו והיה מעולה. בבוקר כמובן שהתחלנו בבריכה, אלון והנהג שלו הצטרפו, הזמנו זיוות מבלו סטאר, הנהג הביא קופסאת טיובות של חינה לאלונה שלא הפסיקה לעשות חינות לבנות בבריכה.

שני שליחים של בית חב”ד הגיעו עוברים מגסט האוס לגסט האוס ותוקעים בשופר, המראה היה הזוי. תקיעת שופר ע”י דתי לבוש בשחור על שפת הבריכה שמוקפת בצעירים מוזיקה רועשת. כמובן שאלון מולאי הקרקטר הצטרף ותקע בשופר גם הוא. אחר הצהריים נסענו לטייל עם הג’יפ באזור דרך כפרים וסיימנו בעיר ליד אג’מר.

קמים בבוקר מזיעים הפסקת חשמל, אלון בא לאסוף אותי עם אופנוע לסיבוב בשוק, שתינו שייק ועשינו קניות בעיר המנומנמת הזאת מוכת החום שמתעוררת בבוקר בעצלתיים, אלון מדבר הודית שוטפת וגם פרסית ומבלבל את כל המוכרים. אספנו את כולם ונסענו בשתי מכוניות למפעל לעיצוב רהיטים וכלי בית שאלון עובד איתו, הדרך היתה ארוכה מאוד, כמעט עד ג’אייפור חזרה אבל החוויה היתה שווה, נועם הצטרפה אל אלון וגם זיוות, רסק עגבניות וחריף למכביר, הגענו למתחם ענק של אדם מאוד עשיר אפילו בקנה מידה ישראלי עם מעצבים תעשייתים וגרפיקאים מאירופה, משרדים עצומים ומפוארים, מטבח, משרתים ומלצרים. אלון שוחח איתו והם הציעו לי שאצלם את הרהיטים וכלי הבית החדשים באופן קבוע, האיש אינטילגנטי עדין ונעים, עד שהגיע אלינו לפגישה אלון ואנחנו השתלטנו לו על המשרד וכשהוא הגיע אסא ישב לו בכיסא המנהל, עשרות בקבוקי מים ננסים כיסו את השולחן וניירות כסף שעטפו את הזיוות, היה נעים לשוחח עימו והוא הראה לי סטודיו עם רקע ופלאשים כדי שאתחיל את עבודתי, ומיד טס לחתונה בגואה במתחם יוקרתי, ישבנו שם לאכול במסעדה הפרטית שלו, ואני בעיקר התחברתי לנועם הבת דודה, וגילינו שהיא ניהלה את אוזריה המסעדה היוונית של המשפחה של ענת, אחות של לוקץ’. לקבל הצעת עבודה קבועה במקצוע שלי בהודו, ועוד בתחום שעבדתי בו בארץ זה הרבה מזל, אבל ת’כלס אני בשנה חופש ולא התחשק לי לעבוד. עוד לא!. חזרנו, יום שישי בחושך לפושקר היה קצת מפחיד בכביש, להיות עם אלון זה הרגשה של על הקצה אבל עם הרבה עניין ולהט, אני אתגעגע אליו.

קמים לבריכה שבינתיים התמלאה בישראלים שהשתכנו במלון בעיקר סטודנטים עם ראש טוב. לוקץ’ הלך לשטוף את הרכב, פירקו לנו את כל האוטו כולל כיסאות, פירקו את הטסות מהגלגלים, אין שואב אבק והם נכנסו לאוטו עם לחץ אויר, שוטפים את האוטו עם צינור עם לחץ גבוה שעה, פותחים את המכסה מנוע ושוטפים עם צינור מים לא משנה אלקטרוניקה או חשמל, את השטיפה של הרכב מבפנים עם צינור חסכו לנו, לוקץ’ לא הסכים, מקרצפים את האוטו עם דלי וסמרטוט מטונף כולל ישיבה על הגג של העובד תוך כדי, משמנים את הגלגלים, את כל האוטו מבתוכו,ל וקץ קנה מפיץ ריח דגלי הודו לקישוט וכיסוי להגה. חזר מלא בסיפורים, היה שם שלוש שעות מתחת לעץ ענק על מיטת חבלים וצ’אי כל 5 דקות, וכל זה בשלושים שקל. למזלינו כל החשמל עובד ….

מסביב פושקר שתי גבעות מחודדות, החלטנו בהמלצתו של ויקי בעל בית המלון, לטפס ולראות את השקיעה בגבעה, עלינו אליה באופן ספונטני, על הגבעה הזאת יש מקדש של האלה גיאטרי אלת הפרות. ויקי נוסע לשם מידי יום ולא מפספס אפילו יום אחד, עלינו ברכבל לגבעה, עם השנים איבדתי את האומץ שהיה לי בערימות בהיותי יותר צעירה, שום דבר לא הפחיד אותי בנעורי, בגיל ה-20 קפצתי בבנג’י ממנוף למרות האזהרות לרוח חזקה, בגיל 18 רק שקיבלתי רישיון נהגתי בGMC  וונדורה ענקית זהובה כשאני בקושי מגיעה לברקס עד תלפיות ירושלים מנורדיה בליל שישי ב 35  דקות, פותחת סטופר ומודדת זמן, ועוד צברתי מגוון חויות אקסטרים מפוקפקות, אבל בשנים האחרונות מאז הלידות נהייתי שפן סלעים מפוחד, ובקיץ שעבר בגלגל הענק החדש בלונה פארק בתל אביב אחזתי את העמוד בעודנו עולים מעל פארק הירקון ממלמלת תפילות חרישית. אז אנחנו עולים ברכבל , רכבל מתנדנד, הרצועה שלו היתה אלסטית והוא נעצר ואני נכנסתי לפראנויה שאנחנו עומדים ליפול, צרחתי וכמעט בכיתי עד שגררתי אחרי את אלונה בת השפן. הייתה חוייה מבהילה וכל הזמן חשבתי בתוך תוכי, אני לא הולכת ליפול על הגבעונת הזאת במדבר טאהר אם כבר למות אז בארץ הקודש, הארץ שלי. בינתיים כדור האש האדום כבר לא נראה בשמיים וההר התחיל להחשיך, הסתובבנו עליו מביטים על הנוף מסביב והחלטנו שלא נרד ברכבל אפילו ששילמנו עליו, יותר נכון אני הייתי נחושה, התחלנו לרדת במדרגות והיה דיספורפורציה בין המרחק והגובה שלהם והם היו רבות מידי, שמונה מאות, יותר מחצי שעה ירידה, והרגליים מהר מאוד החלו לרעוד מהמאמץ והקושי בקושי הגענו למטה. בירידה קיבלה אותנו צועניה עם אביה שניגן בכלי מיתר עתיק עם קול צווחני ומתוק תודה לאל אנחנו על הקרקע.

מטיילים לנו כל יום בשוק כשהשמש משנה זוית ואפשר לנוע בניחותא כמה שפחות רטובים, השוק צבעוני ותוסס מלבד ריבוי החנויות התיירותיות והמוכרים שעומדים מחוץ לחנותם וזורקים מילים בעברית ובעיקר בערבית. סבבה, אחלה, ומיני סלנג כלא שאטה וכמובן מכנים אותך יה אוחתי, אח שלו, וכל מיני מילים שישראלים טרחו ללמדם, מה שגורם לי להירתע ולחפש חנות אחרת. לא מתחברת לזה סליחה מראש. מלבדם צובעים את הרחוב דמויות מרתקות, עטויות על ראשם טרבושים מגולגלים בכדור גדול ומנופח, שפמים מיוחדים ומשונים ומיני עגילים, כל עגיל מסמל קסטה שזה מעמד אחר,  ישנם עגילים עם פרחי יהלום, פרחי רובי, מרכז לבן או מרכז ספיר, טבעות עבות מזהב בגדלים שונים משובצים אבנים יקרות או פיתוחים, כולם שחומים בצבע קפה וחלקם בצבע שוקולדה וקקאו, שיער הנשים משוח בשמן מבריק ומגולגל על עורפם ועטור פרחי יסמין צפופים או קשור בצמה ממושמעת.

העוברים והשבים לא ששים להצטלם ואני לרוב מתביישת לבקש, אחרים שמסכימים או אפילו מבקשים שאצלם אותם מבקשים כסף אני מתבעסת ובקושי מצלמת ברחוב רק עם העיניים, מסתובבת מאוכזבת סופרת פריימים שלעולם לא יצבעו דמויות בגב הדיגיטלי הרדום שלי. העניין שלשלם על צילום מוציא את כל הקישקע והקשר עם המצולם ומותיר את המארק שלוש שלי תלוי על צווארי מיותם.

נוסעים לבקר את אליבבה הגמל הפצוע, הצרפתי נסע למלזיה להאריך ויזה ובאנו קצת ללטף אותו. עוברים בפיקוק הגסט האוס שלנו משנת 98 הידוע לשמצה, רג’ו השיכור בעל בית מקבל את פנינו הוא כבר מעל ל 70, נחמד מאוד, הבריכה נראת קטנה פתאום הוא מזמין אותנו להכנס בלי לשלם הילדים משחקים עם כלב תחש שהיה שם ואנחנו מצלמים תמונות לחברים. מחר יום הולדת ללוקץ’ 42, אלונה ואני נוסעות בריקשת אופניים ומחפשות לו מתנות, קנינו אריזות גדולות של נייר עיתון קשור, עם שרשראות פרחים ומלא עלי ורדים והצלחנו למצוא שרשרת רופיות שמלבישים בחתונות לחתן ולכלה על הצוואר, מצאנו לו גם עגיל חישוק נחושת ענתיקה. יוצאים מהחנות ואדם הולך ומרסס וכל הרחוב מתמלא עשן של חומר הדברה, אנחנו ועוד בחור ישראלי שישבנו ושתינו שייק נמלטים לחנות תכשיטים ונשארים שם עד שהעשן מתפוגג, מטורפים! אני מתקנת את הטבעת שלי, קונים לתמרה טבעת שהיא איבדה אותה לאחר יום, אלונה קנתה לעצמה שרשרת כסף עם תליון של ראש של פיל.

מתעוררת ביקיצה טבעית ב 5 בבוקר ממלאת את כל החדר והמיטה בפרחים ובשרשרת הרופי על הצוואר של לוקץ’ מעירה אותו ויחד עם אלונה יורדים לאגם לזריחה, קודם עולים על גג המלון ואז יורדים ומתיישבים על מדרגות האגם, קופי הלנגור התעוררו איתנו ממלאים את המדרגות, עולי רגל משפחות משפחות הולכות על שפת האגם, סביב העץ מאחורינו ובאגם אנשים עושים פוג’ת בוקר וממלאים את האגם בעלי כותרת של פרחים ושופכים חלב, העץ שנראה רגיל מאחורנו מהווה מוקד לתפילה, אנשים חגים מסביבו ושופכים על גזעו חלב. זריחה על האגם הרומנטי הזה זה לא מראה רגיל וזה ממלא אותך באנרגיות קדושות לכל היום.

חוזרים לחדר והולכים לישון שעתיים, קמים ביחד מבלים על המיטה מלאת הפרחים בצחוק ובשירים, הילדים הכינו ללוקץ חפש את המטמון בכל הגסט האוס וכאשר הוא ירד למטה לכל הצבים היו ברכות על השיריון, חזרנו לחדר ונתנו לו כל אחד ברכה מרגשת ושיר פנטומימה שהם הכינו לו “לאבא שלי יש סולם”

העגיל בול עליו והמצב רוח מרומם. ויקי משאיל לנו את האנפילד שלו ולוקץ’ עושה לכולם סיבוב, אסא מבועת, נוסעים למרקט שותים שייקים של פירות ואוכלים מוזלי, טובלים בבריכה לא מפספסים יום, ונוסעים אחרי הצהריים למקדש של אלו באבא.

המקדש שלו במרחק 20 דקות מפושקר, בדרך עוברים דרך כפרים וחבורה של ילדים סובבים ג’אמו אחד גדול ואחד מהם רוכב על גבו צוחקים בקולי קולות, בהמשך הדרך מבצבצים רכסי הרים מחודדים ונוף נהיה פראי, חיתוכי סלעים שעליהם מהלכות בגובה רב עיזים חומות מראה ומנוקדות, עצים סבוכים ושיחים ירוקים, ממש עוצר נשימה, לא דומה לשום נוף שראיתי קודם, המקדש של אלו באבא בימין הדרך הוא מתחם מוקף חומה קטנה לבנה ונטוע עצי פרי.

אלו באבא מפורסם בקרב התיירים שבאים לשבת עימו לשתות צאי ובעיקר לעשן צ’ילומים. הייתי מאוד סקפטית מהמפגש והתכוננתי לבאבא מזוייף כמו רבים מהבאבות בפושקר.

המפגש עימו היה מרתק שוחחנו יותר משעה, אלו באבא אוהב אדם, אוהב מבקרים, סביבו טורחים אנשים מגישים סוכר מתוק בגבישים ותה עם חלב עשבים ועם תבלין חריף שקשה היה לי לזהות. אלו באבא הוא נזיר הודי מגיל 16 חי חיי פשטות לא מסבך לו את החיים בדבר, גם לא באוכל, החליט לענות את גופו למען הרוח וגזר על עצמו לאכול רק תפוחי אדמה שזה בהינדית “אלו”  ובאבא זה כינוי לאדם זקן חכם וקדוש ולכן ניתן שמו אלו באבא. אלו אדם מרשים מאוד, רזה ביותר עוטה על עצמו לונגי כתום פלג גופו העליון עירום וגרום עצמות, משורבבת עליו מטפחת אדומה, עיניו גדולות ובורקות וממעמקי עיניו מביט בך פעור עיניים, שערו אפור ומסובך ונוטה לראסטות בקצוות, בוא נגיד מזמן לא הסתרק, זקנו ארוך ולבן, דובר אנגלית רהוטה, יחף כמובן ויושב על הריצפה מוקף בנערים צעירים שמקססים לו ג’אראס טרי ומכינים לו תה, מכבדים אותו כמו גורו ומנשיקים את ידו בטרם הולכים, אלו באבא יושב שם מעל ל 20 שנה, כשהגיע לא היה כאן כלום והוא חיפש מקום להתבודד, לאט לאט אנשי הכפר בנו לו מתחם ענק מסביב למקדש מלא בנוצוות טווס ומקומות תפילה עם כיפה מחודדת צבעונית ומדרגות לבנות, קשתות ופעמון תלוי על אחת, במקור הוא מכפר ליד וארנאסי מגיל 16 לא ראה יותר את משפחתו, לא ידע אישה ובעיקר הקדיש את עצמו לדת, היום הוא בן מעל לשבעים שנה. דיברנו איתו על דת ורוח והוא הראה לנו איך הוא עושה מדיטציה ומתחבר לשמש, הוא טוען שהיהודים הגיעו מהברהמינים, תאוריה מעניינת ולא מבוססת שהתחברה לי באופן מופלא עם הספר שאני עומדת לסיים, “צילה”, של יהודית קציר המופלא, שם חנן בעל הסבתא כותב מאמר על מוצא היהודים מהברהמינים, אני מרותקת מהתיאוריה הזאת כל כך, ואני פונה ליהודית קציר הסופרת בפייסבוק ומבקשת ממנה לשלוח לי את החוברת שמעולם לא התפרסמה, יהודית חוזרת אלי אחרי זמן מה ומבטיחה לשלוח לי, אעדכן בהמשך… היה מרתק ומיוחד ונהנינו מאוד בחברתו. הוא צייד את הילדים בעשרות נוצות טווס, והם הקיפו את המתחם וטיפסו על המקדש שהיה מפותל, מדורג ואפילו עם מגלשה מבטון. חזרנו לרדיקה והופתענו לקבל דפיקה על הדלת, ויקי בעל המלון נכנס לחדר עם עוגת שוקולד מקושטת עם נרות ליום הולדת של לוקץ’,  התרגשנו מאוד מהמחווה ויום ההולדת הוכתרה בהצלחה רבה.

החלטנו להשאר עוד יום כי רצינו ללכת למקדש שלו שוב ולטייל באזור, מפני שלא הספקנו, השמש ירדה והמקום היה פשוט מופלא בעינינו. קמים בבוקר לראות זריחה במקדש של סאביטירי, איתנו חבורה של ישראלים סטודנטים מקסימים שכבר פגשנו את חלקם בהרים של פרוואטי. מקדש סאביטירי, האשה של האל בראמה, שלפי האגדה לא הגיעה לטקס שהוא ערך והוא לקח לעצמו פילגש במקומה… מזכיר משהו לא ? את אחשוורוש וושתי. הסטודנטים מגיעים עם מוקש ונקש המלווים מהרדיקה, ואנחנו בג’יפ מתקשים למצוא את העליה למקדש בלילה, מטפסים למעלה וצופים בפושקר בזריחה, אחרי חצי שעה מתאספים חבורה של בחורים צעירים, ומתיישבים על קצה המקדש ומתחילים לתופף ולשיר במין טראנס ממכר שהופך את הזריחה למוסיקלית וצבעונית במיוחד, קושרים לכולם חוט על היד, התמזל מזלנו ולכבוד חג הינדי לא ברור הם עוברים בזריחות ממקדש למקדש במשך 7 ימים, כל יום במקדש אחר ודווקא הגענו לפה בדיוק יחד איתם. החברה של הסטודנטים האלו מרעננת ואני מוצאת בהם עניין ונהנית מאוד במחציתם, חוזרים לרדיקה, לארוחת בוקר, שינה וכמובן רביצה בבריכה, והולכים לאכול צהרים בבלו סטאר המסעדה של אודליה, ניגשים בחור ובחורה ישראלים צעירים ושואלים את אלונה …”את אלונה מהרדיקה ?”….שמה כבר הולך לפניה והם נכנסים לתור לרשימה של קעקועי החינה על שפת הבריכה אחר הצהרים.

ממשיכים ונוסעים למקדש קרישנה שבמתחם האלו באבא, כל הנוף המטמטם הזה מתכסה לקראת שקיעה בעשרות טווסים, אלו טוען שיש כאן יותר מ 200 טווסי בר, הילדים אוספים נוצות ואבני קריסטל לא מלוטשות מהסלעים, המקדש צהוב ולו בריכה טבעית שטובלים בה הודים ותיירים אמיצים, אנחנו כמעט לבד שם והבריכה נראית מטונפת וירוקה. מלא קופי לנגור מקיפים אותנו מתקרבים קרוב מידי, אנחנו נכנסים לאוטו והם מטפסים על האוטו, עשרות מהם, אנחנו מפחדים לפתוח חלונות והם מנסים דרך השמשה לאכול מידינו ביסקוויטים, הילדים בשגעת מהם, אחד ענק על חלוני כל האחרים מפחדים ממנו ואחת יושבת על הסלע מניקה תינוק, שדיה נראים כמו חוטים שחורים. ממשיכים להתהלך, הטופוגרפיה מדהימה, שקיעה אדומה משתלחת ועליה עשרות טווסים בסילוואט וצלילים שחורים, איזה יום מושלם היה לנו היום, סיום מתוק כל כך לעשרה ימים בפושקר.

קמים בבוקר ועוזבים, הילדים מסרבים לעזוב את הבריכה, את הפלאפל, החומוס הישראלי ואת פושקר היפה כל כך, בדרך החוצה תמרה אומרת “דרמסאלה ופושקר זה לא שביל החומוס זה החומוס!!!” והופ אנחנו בג’ודפור.

ג’ודפור העיר הכחולה, לא כל כך במסלול החומוס הישראלי ורוב המטיילים מוותרים עליה שלא בצדק כי היא קסומה. עיר מטונפת ומצחינה ריח חריף עולה מתעלות הביוב הפתוחות וצבעה הכחול מסחרר ראשים, היתה עיר סחר חיונית ששיגשגה במסחר באופיום, עץ האלמוג, תמרים ונחושת, נוסדה ב 1459 והיום מתהדרת בסמטאות העיר העתיקה שבתיה צבועים בכחול בראהמיני ובה אפשר למצוא בגדים משובצים אבני חן, תבלינים בניחוח קסום ומיני מזכרות, הכרך שוקק חיים וממנה מייביאים רהיטים לכל העולם וגם לארצנו, אפילו לבית יצחק.

נסיעה לא ארוכה לג’ודפור אך מפותלת במשעולי הגוגל מפ שלוקח אותנו דרך דרכים שבורות וכפרים מפותלים, בשביל להגיע יותר מהר גם אם ה”כביש” בעובי של כביש אופנים, או לתיאור יותר מדוייק לנורדיאנים שבינינו, הכביש בין שושנה ראובני למרגלית ועוד מתקופת האבן, בדרך כמובן מחסלים זיוה סלט יווני ורוטב רסק עגבניות של המלאווח, שנקרא בבית משפחת בן אברהם בלי לדעת למה “שלום בית”… אח נתגעגע לאוכל של אודליה ואבלו. מגיעים לעיר דרך כביש שדה התעופה, ריח של ביוב מציף את נחירינו, ריח חריף ביותר שלא יעזוב אותנו כל היומיים שלנו בעיר המטורפת הזאת. מנסים להגיע למלון  בעיר העתיקה ומבינים שאין סיכוי להיכנס עם הג’יפ הרחב שלנו בכיכר השעון, נאלצים למצוא מלון מחוץ לעיר, מיד בתושיה אדירה אני מוצאת מלון מגונדר עם בריכה ומומלץ מאוד, מגיעים אליו מלבד שהוא יקר בטירוף הוא גם מלא עד אפס מקום, כנראה תיירים אוהבים לרחוץ בבריכה בריח ביוב באויר, בעל המלון מפנה אותנו למלון אחר גם עם בריכה אך הרבה פחות מפואר, יורדים למלון שתהילתו נגוזה מזמן והוא די מטונף ואני נגעלת מאוד. אך החדר שלנו גדול והמקלחת מבריקה, כשלא פותחים את החלונות הריח בסדר. מניחים את התיקים ויוצאים לסיבוב בעיר בריקשה הילדים מתים על ריקשות. נכנסים בכיכר השעון, המולה מטורפת ועולים לאום קפה לאכול על הגג, מקום אופנתי עם חצץ במקום ריצפה ואורות אולטרה סגול, על הגג שולחן של ספרדיות ושולחן של יפנים… איזה אמריקה אף אחד לא מדבר עברית. בשולחן של היפנים יושבים שעה, אף אחד לא מדבר אחד עם השני כולם צוללים בטלפון, מראה חייזרי, מתאים להם אני מגחכת לעצמי וקצת מעקמת את האף. האוכל היה טעים והריח באויר היה נפלא חזרנו למלון בלילה, בבוקר שוב מתעוררים לריח חריף של ביוב, המזגן לא עובד, ואין מים חמים, טיפוסי כל כך להודו, מתחיל לעצבן פחות, אולי אנחנו מתרגלים לתת תנאים, אולי אין ברירה. נוסעים למבצר הגדול של ג’ודפור שנקרא המבצר המלכותי ששייך למהרג’ה עוד היום, המבצר נמצא בראש גבעה ומשקיף על כל העיר והוא המבצר היפה ביותר בעיני בראג’סטאן, המבנה כביר ומהפנט וחומותיו אדירות, למבצר 7 שערים, בכניסה גבו מאיתנו כרגיל מחיר מטורף לעומת האזרח ההודי הפשוט, וגם שילמתי עבור האפשרות לצלם, ולמצלמה שלי חיברו כרטיס עם חוט .מעט מאוד תיירים מערביים והמון תיירים הודים, קיבלנו אוזניות עם הסבר על המקדש שהעסיקו את תמרה ואסא כל זמן הביקור, בעיקר במשחק ווקי טוקי מדומה, כולם רוצים להצטלם איתנו, והפעם החלטנו יאללה נצטלם עם כולם, ככה גם אני אוכל לצלם אותם בלי לבקש ושלא יהיה לי נעים, מתיישבים בבית קפה במבצר ושותים תה קר וסופגניה, חם מאוד. בכניסה שערי ברזל עצומים עם דוקרנים וטביעות ידיים כתומות, מסתבר שאלו סימני הסאטי של אלמנות המהרג’ה שהשליכו את עצמן למדורת ההלוויה שלו ב 1843. הילדים מזועזעים וחושבים שזה הידיים שלהם באמת, גם ככה מנהג הסאטי מכמיר לב ומזעזע וכבר מחוץ לחוק, בכל כניסה טביעות ידיים אחרות והילדים מצביעים ונבהלים. משפחת נגנים רג’סטאנים צבעונים מנגנים וילדה בגיל של תמרה שרה בקול דקיק ומהפנט. בכניסה שומר עם שפם ענקי וחביב ביותר, תצוגות של כלי נשק חרוטים מכסף ושנהב, כרכרות מהרג’ה שנסחבות בידי אדם, וחלקן מתיישבות על גבי פילים שנקראות “אודות”, אפיריון לרכיבה לתהלוכות ראווה, הכרכרות יפיפיות בצורות של חיות אריות, וטווסים מפוארות לחלקן גג וריפודי קטיפה, ציורים ישנים של הממלכה, חדרים מפוארים של מהרג’ות משובצים באבנים יקרות ותקרות עשויות ממראות ואלמוגים. אולמות ריקודים מפוארים וצבעוניים וכסאות המלכות משיש המהוקצע. היה מרשים ביותר, והייתה אינטרקציה משעשעת עם התיירים והמבקרים השונים. ביציאה הבנות קנו עגילים נתלים מעצם של גמל, כך לפחות המוכר סיפר, בעיניי זה פלסטיק תעשייתי ותו לא ונותן לגמל חיים.

יוצאים לעיר הכחולה, עיר עתיקה מטונפת שכל בתיה צבועים בכחול מסוג מסויים אחד, פשוט אי אפשר להפסיק להאבד בה ולהנות מכל רגע, מתהלכים בסמטאותיה מלאות הזבל, מלקקים גלידת מנגו ואני לא מפסיקה לצלם לרגע. נחלים קטנים של ביוב זורמים בסמטאות ומטפטפים מהגזוזטראות כאילו אנחנו מתהלכים במעי העיר שנפערו לראווה.

העיר הכחולה היא עירם של הבראהמינים הכוהנים. קאסטה גבוהה בהודו שמזוהה בצבע הכחול והאדוקים שבה שעוטים על ראשם קרחת ומשאירים בקודקוד מאחור קבוצת שערות קטנה, מעין ציצית. העיר הכחולה משתרעת למרגלות המבצר וכל קירות בתיה צבועים בכחול עז.

הרחובות מלאים באנשים בעיקר גברים שלועסים את  ה”פאן” הממולא, פלפל הודי חריף עם טבק, ויורקים את המיץ האדום אל הקירות, כמו חולי שחפת המקיאים דם ומחייכים חיוך מלא בשיניים אדומות מכתמי הטבק. אדם ששערו המולבן צבוע בקצוותיו חינה אדומה ושיער אוזניו ארוך ומרשים מבקש להצטלם עם לוקץ’ ומוציא קולות של תן מטורלל מפיו, המון מתאסף מסביב ולוקץ’ נרתם בשמחה לתמונה.

מסוחררים מהיופי והלכלוך שנקרש בסירחונו הסתובבנו בסמטאותיה בהנאה רבה, נכנסנו לאכול במסעדה יפיפיה שהשלט שלה משך אותנו שנקראת רני מאהל. רני זה נסיכה בהודית, ולנו יש רני אחת. רני פיאחוטה ממן. המסעדה נפתחה באותו יום והמבנה שלה הוא בית עתיק שהיה פעם מוזיאון, האוכל ההודי היה מעולה, וטיפסנו לאחר מכן לגג המסעדה צופים על המבצר והעיר הכחולה בשקיעה מהפנטת.

מחר יום כיפור רצינו להשאר עוד יום בעיר הכחולה, אבל יום כיפור וג’ודפור לא הסתדרו לנו ביחד, קמנו בבוקר בעיר הכחולה והופ אנחנו בדרך לג’אייסלמר העיר הזהובה, העיר של אלאדין וסיפורי אלף לילה ולילה…..ההמשך יבוא.