“כל אחד יגיע איכשהוא הביתה לבסוף במוקדם או במאוחר, לחש הצב.”     נתן יונתן

נוסעים למנאלי, חוזרים הביתה אחרי שנה, למקום בו הכרנו בדיוק לפני 20 שנה, להכי קרוב לבית שיכול להיות בשבילנו בהודו, היום בדיוק ה-3.7, בדיוק לפני שנה עלינו על טיסה לדלהי והתחיל לנו המסע… חוגגים שנה, חוגגים את החיים, מי יתן ויהיו עוד כאלה, דומים שונים ומסקרנים, מסעות חיצוניים ופנימיים שמעצמים אותך ולוקחים אותך לכל אשר אתה חפץ… אמן… הדרך ארוכה וחייבים לעצור בדרך לישון לילה, ומחליטים לעצור ברישיקש, מרגלית מחליטה בספונטניות בבוקר להצטרף אלינו לנסיעה, אנחנו מתחילים לנסוע הכביש מפותל והנסיעה לאורך הנהר, כל כמה מטרים אבנים וסלעים על הכביש, עדות לצניחת אבנים מההר, כמעט כל רכב שני עם שמשה שבורה זכר לאבן שצנחה מהשמיים, מיותר לציין שהנהגים ממשיכים לנסוע עם שמשה מנופצת עם הראש בחוץ. כל הנסיעה יש שלטי אזהרה של אזור מפולות, ההר נראה כאילו נשפך ונזל לו למטה, נוסעים לאורך הנהר שמשתנה בכל רגע, מצר לרחב, מרגוע לפראי, חופים יפים לאורך הנהר וגם לא מעט זבל שנסחף לו הלאה, מגיעים להתמזגות שתי נהרות האחד טורקיז השני חום בוצי, החיבור שלהם נראה לא טבעי כמו ניסוי בשיעור כימיה, בצידי הדרך נשים עובדות עבודת פרך בכביש מכוסות אבק, באחד הסיבובים רשת ברזל כמו זאתי שמחזיקה אבנים כדי ליצור מחסום, הרשת פרוסה כמו כלוב גדול ובתוכה זוחלים פעוטות מטונפים, הילדים של העובדות בכביש, על סף כביש מטורף של משאיות ששועטות במהירות, לא יאומן, רק בהודו. עוצרים לאכול בדאבה שנראית לא מזיקה וממשיכים בדרך, הנוף משתנה לאיטו וכך גם מזג האויר שהולך ונהיה סגרירי והגשם בפתח, ענן עצבני נעמד מעל ההר שרישיקש פרוסה למרגלותיו, שולח לשונות של ערפל עם שובלים כבדים וכהים כאילו מתכונן למלחמה, ורק לפני ארבע שעות היינו ב 38 מעלות… עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד עומד ליפול. נכנסים לרישיקש מן הסתם לא מצליחים בכלל להבין איפה היינו לפני 14 שנה, רישיקש גדלה כל כך, נוסעים לסוויס קוטג’ וארובות השמיים נפתחות, גשם זלעפות והעיר מתחילה לזרום, אופנועים חצי טבועים בשלולית ענקית תוך פחות מעשר דקות, הגשם פשוט משבש את כל חיי העיר ברגע, 10 דקות של גשם עוצמתי וכאילו לא קרה כלום השמיים מתבהרים, מורידים את מרגלית באשראם אליו היא נרשמה וממשיכים לדרכינו, אין לנו מה לעשות כאן, מיצינו את הערים הגדולות כבר מזמן, הולכים לחפש אריחי קרמיקה עם ציורי אלים שזכרתי אותם עוד מאז, אני רק אומרת אריח ובום חנות מולנו ובעצם רחוב של אריחים, אבל אנחנו בדרך לדומינוס המקומי לזלול פיצה או ארבע, ותוך כדי מנצלים את הזמן ומזמינים לנו גסט האוס ללילה, בדרך עוצרים וקונים לנו כמה אריחים מודפסים לכיור של צילה מהבטון הישן, הולכים לגסט האוס עייפים, מונדיאל ולישון, קמים בבוקר, מכוונים שעון לחמש בבוקר אך לא מצליחים להתעורר, וקמים בשבע ואורזים על אוטומט, קוף גדול צהוב עם חצי זנב עובר לנו במרפסת, הודי עובר מול החלון שלנו מועך פאן בכף היד ונעצר, מציץ בנו דקה ארוכה בלי להתבייש, לוקץ’ נגנב ואני צוחקת… אני אתגעגע אליהם כל כך… אני מתחילה להפרד מהם, עם נדיר שכמוהם.

בסוף של הטיול יש הרגשה שאתה כמו אדמה פוריה, מדושנת, וכל רעיון שנזרע אפילו כדרך אגב צומח בשניות להיות אוזן הפיל, קורם עור וגידים במהירות מסחררת, כך הזרע של החזרה לארץ, ברגע שעלה ונזרע והתקרב גדל כמו אש בשדה קוצים והערגה אליה הייתה פתאומית ומהדהדת, אפילו בלעבור ברישיקש כבר לא היה סבלנות והעברנו בה לילה חטוף רק בשביל לצמצם דרך למנאלי האהובה, יש לנו עוד לפחות שלושה שבועות באמא הודו אבל הראש כבר כמעט כולו אצל אמא בארץ… והופ אנחנו בדרך למנאלי.

מגיעים למנאלי ב 11 בלילה מותשים לאחר נסיעה מ 7 בבוקר, 16 שעות רצוף, עצרנו לאכול פארנטות גבינה וצ’יפס מעולה באוטראקאנד,עוברים דרך צ’אנדיגאר, עיר מודרנית מסודרת עם כבישים רחבים, שכונה של וילות, רכבי בי אם וו, וכמובן לא פסחנו על עצירה בקופי דיי ללחם שום וקפה, אחרי צ’אנדיגאר גילינו להפתעתנו שאנחנו עדיין לא בהימאצ’ל אלא חצי בפאנג’ב וחצי באריאנה, זה מסביר את כמויות הסיקים שהציפו את כל האזור. ממשיכים לנסוע עוצרים במאנדי לסנדוויץ’ חריף של תפוחי אדמה וחומוסים ורוטב אדום שמנוני, אלונה מפנטזת לחזור למנאלי שנה, כל מודל של HP, הימאצ’ל פראדש, שראינו מקפיץ אותה ואת הגעגועים, מחליטים להמשיך בחושך  עד מנאלי כהרגלנו בקודש, מתקשרים לראג’י מהדרך ומודיעים לו שאנחנו באים לישון אצלו, הדרך חשוכה תלולה ומסוכנת אבל מכירים אותה בעל פה, מתקדמים באיטיות נכנסים למנהרה הענקית שפולטת אותנו לעמק האהוב מכל, עמק קולו, עוברים בחושך את קולו שצמחה להיות עיר עצומה ונבנה בה מחלף חדש ששנה שעברה לא היה, כל עמק קולו מואר באורות בתים מלמטה עד סופי ההרים, ממש דוגמה חיה לנהירה של האדם לעיר, הכביש די ריק למעט אוטובוסים וולוו ענקיים שנוסעים כמו במשימת התאבדות, גשום מטפטף ומגיעים לכניסה למנאלי. תמיד הכניסה הזאת  מרגשת, כמו להגיע הביתה, הילדים בהתרגשות וגם אנחנו, ת’כלס מבינים שנסגר מעגל, זו התחנה האחרונה, מפה התחלנו, אדמינסטרטיבית בדלהי אבל נפשית במנאלי, ופה אנחנו מסיימים בדיוק שנה אחרי ואחרי 45,000 קילומטר.

“לדרכים אין עיניים לראות מה עמקו חלומות הולכיהן.”      אברהם חלפי

מגיעים למנאלי מלא תיירים הודים, עולים לאולד מנאלי בעלייה קשה וצרה כמעט שוברים מראה, ראג’י מחכה לנו ברחוב, מחנים את האוטו מעירים את הקטנים מצטיידים בלבוש חם, קר נורא ואנחנו בבגדים קצרים. עולים לבית של ראג’י, שלושת הילדים של רמלאל, הבן דוד של אנו, וסוראג’ וסאקשי ישנים במטבח על מזרונים דקיקים על הריצפה, ראג’י מעיר אותם בקול רם ועכברוש מטייל על הכלים בכיור. לאחר שיחה וצחוקים נרדמים במיטה הזוגית של ראג’י חמשתנו, קר נורא. קמים בבוקר לנוף מטריף של ההימלאיה, אלונה אומרת: “בוקר טוב מנאלי ..יש פה ריח של אנפילד”. הילדים מתארגנים לבית ספר ומתרגשים לראותנו, אנחנו נשארים מנומנמים במיטה, הולכים להשתין אצל השכנים בכפר כי לראג’י אין שרותים, כל הבחוץ רטוב מטפטף עם חשופיות ענק.

לוקץ’ וראג’י מחפשים לנו בית, בבית הרביעי לוקץ’ חוזר מבסוט, מצאנו, הולכים לבית רחוק במעלה הכפר, לשני חדרים מרווחים מעץ ושתי מקלחות ומטבח גדול ופינת אוכל אפילו, והנוף אחח הנוף… מרפסת על כל העמק, נהר מאנאלסו זורם מתחתינו ומעליו כפר קטן שהמקומיים קוראים לו סרי לנקה, כי הוא מעבר הנהר ומעליו דונגרי משני כיוונינו פסגות הרים מושלגים מימיננו מנאלי פס. מתקלחים, לא התקלחנו 3 ימים, אני ג’ייפה, פרצופי מצולק מלכלוך ופני נפולות מהחודשים האחרונים, רזינו נורא, עיפות ניכרת עלי, אפילו לא בודקים את הדוש, ישר ממלאים באקט (דלי) ורוד במים רותחים ומצננים אותו במים קרים, לעשות באקט כשקר בחוץ זו הרגשה נהדרת זה כמו אפוגטו בסוף יום, אספרסו חזק ורותח על גלידת וניל, הבאקט כמו האספרסו מפשיר את האיברים ופותח את הלב. יורדים למטה והולכים להינדרו שיושבת במרפסת ומיד מזהה אותי, היא הזדקנה נורא ונראית פחות טוב. אשתו של פאנו, הבן של הינדרו מכינה על שק פרוס אלכוהול מכמויות וגושים של אורז מבושל לחתונה במשפחה. הינדרו יורדת אלי בקושי, כפופה עם מקל עייפה, ידיה לאות, עורה השחום מטוח וצפורניה עבות, רזונת כל כך, מסמנת לי להתיישב ואנחנו משוחחות היא בשפת מנאלי ואני בידים ובאנגלית שבורה שהיא לא מבינה, כואב לה הגב והיא מתלוננת קצת.

אסא ותמרה משחקים שח, תמרה אומרת: “אמרת שמלכה יכולה לאכול רק בצורה אלכסונית”, אסא עונה: “בטעות רימיתי אותך”, תמרה צורחת “לאייר”, וכמובן שאסא מתפרע כשהוא מפסיד ועושה מהומות. קונים בדרך מהירקן של ללה, הנכד של הינדרו, ירקות וכל מיני מוצרים למקרר לארוחת בוקר. חוזרים למעלה הכפר. קמים בבוקר ליום ללא תזוזה מול הנוף המשגע, ורעשי הנהר מתחתינו שהפכו ממש לפס קול חיינו, רעש של זרימת מים אדירה, צליל ממכר ארוחת בוקר ישראלית טעימה, ראג’י בא לבקר, ידין וטלי והילדים שהכרנו בגואה קופצים מנאגר והילדים משתוללים בטרוף, מזמינים פיצה דקה שנעשתה על מחבת בדאבה מדברים ונהנים. פורשים לישון, אסא התיש אותנו קוראים ספר ומבלים בנעימים ביחד בלי רעש ילדים. קמים בבוקר חם היום סוף סוף אחרי 3 ימים ממש קרים אבל עם זה מלא זבובים שמעירים אותנו מוקדם, אני מסרבת לצאת מהמטה ועם כל הזבובים אני מרגישה כמו גווייה שמסריחה במיטה. אסא בונה שח מנייר, אלונה עושה תכשיטים מחוטים, ותמרה קוראת ספר שקראה מאה פעם. יוצאים לסיבוב בשכונה בדרך מכירים את כולם וכולם מכירים אותנו. הפיצוציות המכולות המכבסות קטע לחזור אחרי שנה. שמים לכל שינוי והפינה שלנו שקטה מאוד. לא רואים אנשים, אנחנו עם הפנים לכיוון העמק, לוקץ’ ואלונה יורדים לאוטו בחניה להביא את התיק משחקים של הילדים . בדרך בהצטלבות של מאנו טמפל חבורת טיול מאורגן ישראלית בגילאי 50 60 משום מה רובם תימנים, איך שהם חוצים לידם מישהי צועקת, אבל צועקת, “ראובן תראה ישראלים”, “אמרתי לך שיש פה ישראלים”, ממש כמו הרצל מהכותל. אנחנו יורדים עם כל החבורה, כמו להקת תרנגולי הודו שהולכים ביחד, צועקים לכל ישראלי אבל חמודים. אחד הולך צולע, לוקץ’ שואל אותו מה קרה לך, והוא עונה לו, “אח החלפתי ברך”.. צרות של ישראלים. מביאים הכל לחדר, והילדים מסדרים להם פינת משחקים, מצחיק לראות את המשחקים שהם צברו לאורך הדרך, תמרה יש לה כד מים מפלסטיק מלא בשטויות, בובות מביצי קינדר, חלק מברכה מנגנת שעדיין מייצר קולות, מצית עם פנס, מניפה ועוד ועוד. אסא יש לו תיק עם שדכן סיכות סלוטייפ, שרידי בובות, אוסף פקקים, לגו שהוא חצי איבד, ואלונה ביצירה, פקל חוטי שעווה לצמידים וחינות. לא יאומן כמות המשחקי פלסטיק האדירה שהשארנו מאחורינו בארץ. בשביל בדרך לבית יש חנות אחת ולידה ברזיה לשטיפת כלים וכביסה, כמובן שהכל על הרצפה בין שאריות המזון וחרא של הפרות. מהיום כל פעם שנעבור שם זה כמו לעבור ביקורת גבולות, אם יש לנו תיק ישר הבעל שואל, מה ? מה יש לך שם ? זה כביסה ? כביסה ? תביא לי, אישתי תעשה לכם …אבל אנחנו רואים איפה ואיך אישתו מכבסת, מכבסה מהגיהנום, לא תודה. כל מעבר עם כביסה לידו זה כמו הברחה בגבול.אנחנו מפחדים לעבור שם עם תיק עד אשר אלונה אומרת ללוקץ “אבא פשוט תתעלם מהם”.

בבוקר יורדים לנהר, אלונה אוספת אבנים צבעוניות, בכל הודו היא אוספת וגם מאוד אוהבת לתפוס דגים וצפרדעים בידיים, תמרה ואלונה טובלות בנהר הקפוא ואנחנו חוזרים דרך כל הנהר במטעי תפוחים ומשמשים ועצי אורן וארז אצילים שמדיפים ריח רענן. אחר הצהריים אנחנו יורדים לאולד מנאלי, ממש הרגשה של בית כמו להסתובב במושב, הדרך כבר מוכרת,המקומים של מנאלי עם הווסט צמר האפור השפם והכובע השרוג הצבעוני, אם הם היו במקדש הם תוקעים בכובע עלים אם יש חגיגה הם שמים בו פרחים, גם הנשים עם המטפחות ומליון חישוקי הזהב על האף ובכל האוזניים תמיד סוחבות על הגב ערימת ירק טרייה לפרות, כולם מברכים בנמסטה כמו קיבוץ של פעם.

עוברים דרך הביקורת מכבסה, דרך המכולת הקטנה, פוגשים בצומת השבילים את הכלב המדרוב, כך קוראים לו, מסתובב עם הלשון תלויה בחוץ, אבל מבסוט ונראה מצחיק, ממשיכים עוד קצת עד הרחבה של הינדרו שם היא יושבת כל היום במרפסת בקומה השניה, מהרחוב במרחק 50 מטר רואים רק את הראש שלה מבצבץ מעל המעקה, אבל גם ממרחק כזה היא קולטת אותי וישר מסמנת לי לבוא, הילדים אוהבים ללכת לשם, הבית מדהים, בן 400 שנה מלא בפטנטים עתיקים לחיי כפר, מקום לאחסן תבואה בשלג, חור בקיר לכוורת, מגלשה להוריד את החציר, וחדרים לפרות. ללי הפרה שהייתה עגלה תינוקת בשנה שעברה גדלה והתפתחה לפרה יפיפיה עם ניצני קרניים, אמא שלה כבר בהריון שוב, הילדים יכולים להתעסק איתם שעות, אף על פי שללי קצת נגחנית. יורדים הלאה ברחוב ועוצרים במספרת מנו, הילדים עושים לולו בשיער, כמובן שאסא בוחר את צבעי גריפינדור מהארי פוטר ללולו שלו, ותמרה מתלבטת ומתחבטת שעות עד שהיא בוחרת צבע, אני צובעת את הגלאח במעשה קונדס חסר מחשבה, משהו כמו משבר גיל 41 אולי, חימצון ראשון להגשמת חלום (ממש), ועליו צבע כחול, אלונה גם זוכה לפס כחול בשיער, הצבע לא כמתכונן הופך לירקרק מה שידרוש ממני לצבוע שוב. בקיצור בילינו במספרה בערך שעתיים, הולכים בחזרה למעלה ואיך אפשר בלי להכנס לחנות קוסמים למופע דרמה וחישמולים, הוא ההצגה הכי טובה במנאלי, מהפנט את הילדים בזריזות ידיים וקול חלקלק, עם בניית מתח ודראממממה.

אנו חוזרים לנו הבייתה לארוחת ערב ביתית, למחרת קמים בעצלתיים ומעבירים את הבוקר במרפסת, נותנים לי חצי יום חופש ולוקץ’ והילדים יורדים ברגל אל ניו מנאלי, ואני צופה בסרט “קפטיין פנטסטיק” המטריף שגורם לי הרבה לחשוב. בדרך הם עוברים לחפש ספרים לתמרה בבית הישראלי, ממש קשה לתחזק את תיאבון הקריאה של תמרה תוך כדי טיול, היא קראה כבר מעל ל-50 ספרים, הספריה דלה בספרי ילדים לבסוף הם מצליחים לדוג את הנסיך הקטן ואת אליפים שהחלפנו פה בשנה שעברה ועדיין ממתין לגאולה. הם ממשיכים אל היער הקסום שמוביל לניו מנאלי, יער ארזים ענקיים ומדהימים וסלעי ענק, כמו ללכת באגדה, מתגלגלים לאיטם לאורך היער ועוצרים בכל פינה, על הסלעים, ליד הנהר, בנדנדות, יוצאים מהיער ישר בניו מנאלי, עיר אהובה חוצים את הכביש הסואן אל המרקט, הילדים מכירים הכל כולל פרצופים של מוכרים מכל חנות שקנינו בה משהו או עצרנו בה, עוברים בתוך הסמטאות וקונים צידה לבית, ירקות גבינות פסטה והכי חשוב שמן זית וטחינה, איזה אליפות, מוצאים לנו מטקה חשמלית נגד זבובים, להשמדה הומניטרית של חרקים עוינים. מנצלים את ההזדמנות שאני לא איתם ולוקחים ריקשה חזרה עד למעלה בעלייה למאנו טמפל, עליה קיצונית שאני תמיד מכריחה אותם לנטוש את הריקשה, חוזרים הבייתה בערב לסוף היום.

אני יושבת אל תוך הלילה וכותבת פוסט ועשרות פרפרים נדבקים לנו אל החלונות שצופים על העמק. בוקר עולה על מנאלי והימים נכנסים אל מן שגרה מדהימה, אנחנו בקצה הכפר הבית הלפני אחרון ומרגישים מנותקים מהעולם, לפעמים אנחנו מעבירים ימים שלמים מבלי לצאת מהמרפסת אל מול הנוף המדהים של ההימלאיה, אחח הימאצ’ל פראדש היפה מכולם, עם האנשים הכי רגועים ושלווים שיש בהודו. הילדים רבים המון אבל גם מעסיקים את עצמם מדהים, אסא מכין תפריט למסעדה עם שינוי קל בשמה משנה שעברה, “האריה הכועס” הפך ל”טבעוני הכועס” אחח… הילד הזה כשהוא לא משתולל הוא פשוט כובש לנו את הלב. יורדים לנו אל המרקט במסלול הקבוע, אלונה קונה לה חוטי שעווה בכמויות מסחריות וחרוזים לצמידים, היא יכולה לפתוח באסטה, מוצאים את החנות של הקשמירי, הטופשופ מפאלולים שמוכר בילבונג במחירי רצפה, כמובן שהמוכר זוכר אותי, לקוחת זהב מגואה, אסא בינתיים משחק שח נגד המוכר ומקבל במתנה שח עץ יפה, אסא לא מעכל את המתנה והוא המאושר באדם, מהיום הוא מסתובב עם השח לכל מקום מינימום אסא קספרוב. כמובן שכל הפסד שלו נגמר בפיצוץ וימי השח ספורים. ממשיכים לנו לטיול ביער אל המרקט, פוגשים פתאום את בילי, הוא היה המנהל של ראג’ גסט האוס כשהיינו לפני עשרים שנה פה, הוא זיהה אותנו ועצר ישר, ללה הנכד של הינדרו סיפר לו שאנחנו פה, קטע … כיף לפגוש אותו כל פעם שאנחנו באים, אוכלים לנו בשיר פנג’אב, אוכל הודי מעולה, אחת המסעדות הטעימות, מנשנשים לנו פאני פורי ברחוב וגלידות אמריקאיות. היום אנחנו עושים הפרדת כוחות יזומה בין אסא לאלונה, אסא נוסע עם לוקץ’ ליום גברים, לוקחים להם ריקשה לואשישט, אוכלים ארוחת בוקר אל מול הנוף. משחקים שח ומפטפטים, מדהים שאסא מתנהג כמו מלאך כשהוא לבד, חוזרים לניו מנאלי לסיבוב במרקט והליכה חזרה עד לאולד מנאלי לפרק אנרגיות, בינתיים הבנות ביום לימודים תסרוקות בשיער ובישולים בבית, אנחנו מכינות ארוחת ערב, פירה עם בצל, חצילים בטחינה, סלט פסטה עם פניר, סאקשי איתנו כבר מהבוקר עכשיו גם ראג’י וסוראג’ מצטרפים לארוחה והחברה מעולה כרגיל, ממש משפחה (סוראג’ בן 15 ואנחנו מכירים אותו שהוא היה פחות משנה).

בבוקר אנחנו מתגלגלים לנו לאיטנו בירידה עם 10 קילו כביסה, מנופפים להינדרו ואומרים שלום לכולם ונעצרים בחנות המלאווחים המגולגלים. המוכר מספר לנו שבבוקר היה בלאגן רציני בין ישראלים להודים, ויכוח על הכביש הצר בעליה בין אופנוע ישראלי לבין מכונית הודית נגמר בסטירה להודי, שבתגובה הקפיץ כיתת כוננות הודית , שבתגובה הישראלי נמלט על נפשו אל בית חב”ד, הוא שכח שבית חב”ד זה לא שגרירות ישראל ונהייתה מהומה שלמה שבסופה יצא בפייסבוק תמונת השנה של ליל הבדולח ההודי, ברסלב עם טלית וציציות מובל מבית חב”ד על ידי שוטרים הודים שאוחזים בו בידיים ומאחוריו על הרצפה החלונות של בית חב”ד מנופצים, ממש תמונה מטלטלת . חבל, דווקא החברה הצעירים שמטיילים פה הם ממש ילדים טובים, פה ושם יש יציאות אבל פגשנו והכרנו חברה/ ילדים מקסימים, בכל מקרה אצלינו בקצה ההר הסיפור הזה לא הגיע ולא עשה הדים.

“לפעמים אתה אוכל את הדב ולפעמים הדב אוכל אותך.”    ביג לובובסקי

אנחנו קמים בבוקר אחד ומחליטים בספונטניות אופיינית לנסוע לקאסול לטיול פרידה, סוף סוף מוציאים את האוטו מהחניון ונפלטים ממנאלי, חוצים את הגשר ופונים ימינה לכיוון נאגאר, אין זה עמו בבית, לא צריך להשתמש במפה מכירים את כל הדרכים והקיצורים, הילדים בהתלהבות הם מזהים כל מקום שהיינו בו, מכספומט שהוצאנו בו כסף, לדוכן פירות, למוכרת גרביים, חולפים ליד מלון האימפריאל, אחח… זר לא יבין איזה זכרונות עולים מהמלון הזה, אולי רק אחותי מ.אברג’יל ונפתול, בדרל תהלוכת חתונה ססגונית בסגנון הימאצ’ל, ממשיכים אל תוך יער ארזים מדהים קונים בדרך שזיפים מעולים אפרסקים ותפוחים, מגיעים לקצה עמק קולו מסתובבים סביב ההר ונכנסים אל תוך עמק פרוואטי המלכותי, הכניסה לעמק קצת יבשה, נראה כאילו המונסון אחר לבוא. העמק הזה מלא בזכרונות, בכלל משום מה יש תחושה של סוף והתרגשות עוברים מול הכניסה לעמק של מלאנה ופרווטי מתגלה במלוא הדרה, נהר שוצף הרים תלולים ועמק צר, אנחנו סקרנים לראות מה קרה בקאסול, כל השנה שומעים שמועות שמתכוונים להרוס יותר ממאה גסט האוסים שהתיישבו לא חוקית על אדמות מחלקת היערות, קק”ל ההודי ובנו שלא כחוק. נכנסים לקאסול לפני ההריסות חייבים איזה פריקסה קטן אצל שנקר ולהגיד שלום, הפריקסה הקטן מתגלה כארוחת שחיתות שלוש מנות, פריקסה, פירה, לימונדה קרה, טחינה, חמוצים, צ’פאטי נוטלה קפה שחור, ואפילו איציק הגדול מתעדכן מישראל ואומר ששנקר לא יחריש את הלימון הכבוש שהוא שלח לו לפני שבוע, ממש כיף להפגש שוב, פעם שלישית באותו הטיול, זה גם מסתיים כששנקר המביך לא מוכן לקחת מאיתנו כסף עבור הארוחה, אנחנו נפרדים ונוסעים לכיוון טאג’י, בכל פינה גלי אבנים והריסות בניינים, המשטרה הגיעה בכוחות מתוגברים ביום אחד שברו מבנים ובמקומות מסוימים אטמו, כנראה משחק של פוליטיקה מקומית ובסוף כמו בהודו, העשיר והחזק ינצח. נכנסים לטאג’י, דמות מורכבת כהרגלו מסתובב סהרורי בחצר ועושה עצמו עסוק עם חינה אדומה מהודרת בשערו, בפועל לא עושה הרבה מלבד להיות דמות ייצוגית, מעין נשיא טאג’י גסט האוס, הוא ואישתו בהלם שחזרנו ושהיינו כל הזמן הזה ברחבי הודו, אנחנו מסתובבים קצת בחוף על הגדה של הנהר ומתכוננים לטבילת פרידה במעיינות החמים, אוי איזה מקום נדיר, מעיינות רותחים ושקטים על גדת נהר קפוא וגועש. טובלים וכולם יוצאים אדומים כמו תיונים, אנחנו נפרדים לא לפני שמשביעים את טאג’י שישמור על אסא כשהוא יכנס לחצר שלו עם אנפילד עוד 15 שנה (ככל הנראה אנחנו גם נדחף כמו שני הורים לא משחררים). נוסעים חזרה למנאלי, 2300 בלילה, והילדים מתבכיינים על הרעבה, אז עוצרים בשיר פנג’אב לארוחת שחיתות הודית טעימה. מכרנו את הג’יפ במזל טוב לאלעד וטניה להב האהובים, איזה כיף להם אנחנו כבר מקנאים ומעבירים לכם את הקארמה.

קארמה יו נו קארמה?   ג’ירפות

קארמה: מילה בסאנסקריט ומושג פילוסופי מיסטי שמקורו בדת ההודית, קארמה היא בעצם פעולה, מעשה, פרי יצירתו של התודעה, זהו סה”כ מעשיו של האדם בעבר הווה ובעתיד שמשפיעים על העתיד של אותו הבן אדם, על אושרו ותוצאותיו.

סאקשי מגיעה כמעט כל יום אל הילדים ואפילו נשארת לישון אצלינו, לפעמים היא באה להרביץ מקלחת טובה וחמה, ונהנית מהמשחקים של הילדים. יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן, בזמן מתאים לארוחת ערב דגים ישר מהנהר, קובעים עם טלי וידין להפגש בחווה לגידול דגים ומסעדה על הכביש המוביל לנאגאר, מגיעים ויורדים אל תוך הוואדי, המקום נקי מטופח נראה חלק מהטבע פינות ישיבה נסתרות בין העצים ושבילים בין בריכות הדגים, פינות חי מפוזרות בואדי עם תרנגולי הודו, ארנבות דונגרי, יונים ופניניות. טלי וידין מגיעים ומתיישבים לאחת הארוחות הטעימות, הילדים משתוללים ולפתע שיירת ברווזים ברברים ואווזים עולים מן המרעה בחזרה למעלה, יפים ומצחיקים נראים כמו איש בלי ידיים. אנחנו נפרדים מטלי וידין אולי עוד נצליב איתם בדלהי ליום יומיים. חוזרים עם ערב למנאלי שיחת וידיאו עם סבא אריה וסבתא מזל שעוסקת בעיקר במה להכין לאכול כשנחזור לארץ, אסא שב ומדגיש שכשהרגל שלו נכנסת למטוס אז הוא נהפך לטבעוני, מזל מתקשה למצוא מה להכין לטבעוני אז אסא פשוט אומר לה, מה הבעיה פשוט תכיני לי משהו בריא. אני בעיקר מתגעגעת לשוקולד פרה ולפרוסת לחם רגיל עם קוטג’ ושמן זית למעלה. כן מעניין איך יהיה לחיות חיי צמחונות בארץ, בהודו זה לא היה קשה מדי. הימים עוברים בהנאה ללא הרבה מעש והגיע הזמן לעשות מעשה קטן אבל עם משמעויות מרחיקות לכת ואנחנו קונים כרטיסים לישראל, 28 ביולי, 13 חודשים מאז שעזבנו, סיימנו איפה שהתחלנו, עכשיו זה רשמי, לפחות חוזרים עם אייר אינדיה, שהודו תלווה אותנו ממש עד הבית כי קשה להפרד, מודיעים למשפחה שיעלו רמת כוננות וכולם שמחים נרגשים, וגם קצת חוששים, כל אחד מאיתנו מקבל את זה בדרכו עם הרבה מחשבות והתרגשות, גם הילדים, איזה גיבורים איזה מסע הם עברו, מעצב חיים ממש.

“פחד פירושו הזדמנויות חדשות.”

בצהריים אנחנו לא רוצים לאכול במסעדה, נמאס לנו, ראג’י נרתם למשימה ומכין לנו בבית דאל ואורז כולל שיעור בישול הודי ספונטני , ואנחנו מעבירים אחר צהריים יחדיו יחד עם סאקשי ופורשים לישון בין פרפרי לילה וחיפושיות מזמזמות. נתקלים באינטרנט בפרסום להופעה של אביתר בנאי בחווה של אדם – מקום קטן שמעביר סדנאות בכפר שאנאג, 10 דקות מאיתנו, איך לא נלך, גם הופעה, גם הקרנה של גמר המונדיאל, ובכלל הוא חלק מפס הקול של הטיול שאנחנו שומעים באנטנסיביות כבר שנה שלמה. אז אנחנו קמים בבוקר ונוסעים עם ראג’י וסאקשי לבקר את אנו בכפר של הוריה, בהאנג, חוצים גשר צר ביותר עם האוטו מעל הנהר ומגיעים לכפר, היינו פה בעבר כבר כמה פעמים, מכירים את כל המשפחה של אנו בשמות והרכב משפחתי, מצטרפים למפגש משפחתי של יום ראשון תחת עץ התפוח, הנוף ממול מדהים, רואים את כל הצד השני של העמק עם אולד מנאלי באמצע ומלא ארזי הימלאיה, כמו גלויה, עולים עם ראג’י לטיול קצר למעלה אל המפלים של ואשישט שנמצאים ממש מעל בהאנג , בשנת 2006 הייתה לראג’י דאבה במיקום אטרקטיבי במפל, ביחד עם חצ’בינה חיבוקי ומירב עזרנו לו למתג אותה בעיצוב פנים וצביעה אטרקטיבית, אחרי חודש מישהו שרף לו אותה, עכשיו ראג’י מתכנן לפתוח שוב דאבה במקום, וכבר התחיל ליישר לו את הקרקע שם, מסתבר שחצי מההר שליד המפל שייך לאבא של אנו חתיכת פרופרטי…אנחנו טובלים רגליים בבריכות של מי המפל, פרה נכנסת לבריכה ומכתימה את המים בצבע צהוב, אנחנו יורדים חזרה ונוסעים לאולד מנאלי, מולנו שיירות רקשות עמוסות ישראלים שנוסעות לחווה של אדם, מחזירים את אנו וראגי למנאלי, אוכלים לנו דוסה דרומית בדאבה על הגשר, קונים קצת צידה ונוסעים להופעה, הרגשה מוזרה, גם הופעה של זמר ישראלי בהודו וגם התקהלות ישראלית משהו שאנחנו לא נתקלנו בו הרבה זמן, אנחנו לרוב מטיילים אחרי שכולם עזבו ולא בעונה. המקום מקסים, ממוקם בלב מטעי תפוחים בכפר קטן עם מדשאה גדולה, נכנסים והדשא כבר מלא בישראלים, בחישוב מהיר יש לנו הפרש של דור מעליהם, פורשים את המחצלת שלנו מאחור עם משפחה ישראלית נוספת, לידינו עוד שני בחורים בגיל שלנו שמתברר שהיו איתנו במנאלי 98, עופר אחד מהשניים מחליט שלוקץ’ נראה כמו דמות מסיפור ילדים “האריה הרעמתן והג’ירפה גם” ונקרע על לוקץ’ מצחוק (בכריכה אריה נוסע על אופניים, את האמת שתי טיפות מים), הם באו לנשום אויר הימלאיה לשבועיים ולחזור, אז הקמנו מאחור את יציע הזקנים. ההופעה מתחילה, אביתר בנאי עולה לבמה הקטנה, מלווה בשני נגנים, וכובש לנו את הלב, אדם פשוט מדהים, ומקרין מן אנרגיה חיובית סביבו, ההופעה אינטימית ונוגעת ללב המוזיקה מעולה, החברה מצחיקה והכל מושלם. איזה מן דבר זה לשבת באמצע העמק המדהים הזה ולצפות בהופעה ככה, פשוט חלום. רואים את הקרנת הגמר של המונדיאל, באנו לעודד את קרואטיה אך אז מתחוור לנו שהם אנטישמים לא קטנים במיוחד במשחקי הכדורגל בקרואטיה בהם הקהל שר שירים נאצים, מטורפים, אז אנחנו ניטרלים חוץ מאסא שתומך בצרפת כבר מהבוקר, ושוב ההיסטוריה חוזרת וצרפת לוקחת את המונדיאל כמו אז ב 1998 כשראיתי את המשחק גמר מלאדאק, נמאס כבר מהצרפתים האלה, נראית בכלל נבחרת אפריקאית. לא להאמין איך חיי השתנו לפני 20 שנה נשמתי כדורגל והיום אני לא מחזיקה מחצית. חוזרים בלילה למנאלי לקחנו איתנו משפחה ישראלית חמודה עם שלושה ילדים טרמפ, האוטו עמוס באנשים והאנרגיה מדהימה.

קמים בבוקר ומתגלגלים לאיטנו לניו מנאלי, עוצרים כמו בכל יום אצל הינדרו שממהרת לרדת למטה ויושבים איתה ארוכות , שכנה עוברת ומתרגמת בינינו את השיחה, הינדרו חדה כתער זוכרת הכל, את כל הביקורים שלי אצלה כל השנים לא יאמן וגם שואלת שאלות על הורי ואחותי. בדרך עצירה בסלון מנו לתקן לכולם את הלולואים שהתפרקו והליכה דרך היער אל המרקט, מגיעים לניו מנאלי קצת מורעבים, עוצרים בדוכן פאני פורי ברמה אחרת, הם מכינים דאהי פורי, זאת אומרת שהבסיס אותו הדבר רק במקום המים הם שמים קרד, יוגורט, ווואאווו דוז פאווה, איזה מנה, לוקץ’ שואב שלוש צלחות רצוף, כל צלחת זה שבעה כדורים, בקיצור אחד הדוכנים. מסתובבים לנו במרקט, קונים שרשראות מנורות בצבעים לחצר בבית, ומסתכלים בחניות זהב למקומיות וגם מציצים בחנות טיבטית יפה, אריה בטח היה מאבד את הכיוון מאוסף הדברים העתיקים בחנות. בוקר למחרת, יותר לכיוון הצהרים, בעצלתיים, שומעים קצת מוזיקה במרפסת, כולנו מחליטים שלוקץ’ חייב להפסיק לעשן כי אחרת הוא ימות , אסא מוסיף ” אז תעשן רק סיגריית קסם, אבא “. קצת לימודים ויורדים לנהר שמתחת למרפסת, אני לא מרגישה כל כך טוב ומבלה את כל היום בקריאה של כמעט ספר שלם מטלטל ביותר. יורדים ברחוב והולכים לראג’ גסט האוס למקום בו הכרנו, ללה הנכד הבכור של הינדרו יוצא לקראתנו שמח ומזמין את כולנו לצ’אי במסעדה שבגסט האוס, המסעדה מושכרת לבחור חמוד מקרלה ואנחנו יושבים שם שעה נהנים משיחות ומחברתם. יורדים למרקט דרך היער הקסום וקונים מצרכים לפיקניק למחר, מחר יש יום מיוחד שבו אנחנו מזמינים את המשפחה של ראג’י איתנו לחגוג את סיום המסע ויום נישואים ה 20 שלנו (יותר נכון מאז שאנחנו מכירים), עולים למעלה פוגשים את ראג’י ועולים אליו עד החושך, מבלים בשיחות, תה, והילדים מרותקים לטלויזה הודית, סאקשי באה לישון אצלנו ומחר בבוקר ראג’י סוראג’ ואנו יצטרפו אלינו ליום כיף,עוד ארבעה ימים נפרדים ממנאלי לקראת הפרידה הגדולה והחזרה לארץ ומתחילים ממש להתרגש.

“יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי

המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן

עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי

שאולי לא אבין, לא אבין לעולם…

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו

וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות

ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו

והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות…”

ארגנו לעצמנו יום נישואים 20 שנות הכרות, בדיוק ביולי 1998 הכרנו פה במנאלי, כל השנה הזאת היתה חגיגה אבל בכל זאת היינו צריכים לעשות משהו סמלי, יום כיף עם המשפחה של ראג’י, הזמנו אותם לארוחת בוקר, בתשע בבוקר הם התייצבו במרפסת שלנו על נוף על כל העמק, זה אומר שהיינו צריכים לכוון שעון לשמונה בבוקר, זה לא קרה הרבה זמן, אנחנו ישנים טוב בלי עין הרע במנאלי מתעוררים בעשר כל יום, מכינים ארוחת בוקר עשירה, עורכים את השולחן במרפסת ואני קוטפת זר פרחי בר, ראג’י מגיע עם אנו, וסאקשי עדיין אצלנו מאתמול ולסוראג’ יש מבחן אז נאסוף אותו בדרך, אנחנו יושבים ואוכלים לנו ארוחת בוקר טעימה ומפנקת מול הנוף המדהים. הגיע הזמן לזוז יורדים לבושים בבגדי הלבן ההדורים והמקומטים שלנו, לוקץ’ נעצר באמצע הרחוב במכבסה מוריד חולצה מגהץ וממשיך, הולכים לראג’ גסט האוס ההיסטורי שלנו היום גרים בו כל הנכדים של הינדרו ומשפחותיהם, אורנה מקריאה לי ברכה ואנחנו מצטלמים תמונות משפחתיות במרפסת למעלה, חודשים גרנו במרפסת הזו ב- 1998 והיום אנחנו עם שלושה ילדים פה, מרגש אינטימי ונוסטלגי. ממשיכים עם האוטו לניו מנאלי לאסוף את סוראג’ מבית הספר ואנחנו יוצאים לכביש לכיוון נאגאר. ראג’י ואנו לא יודעים מה התוכנית והם עסוקים בניחושים, עוצרים בדוכן פירות הקבוע שלנו בתוך יער הארזים וקונים אפרסקים שזיפים מעולים ודובדבנים. מטפסים עם האוטו לכיוון נאגאר ובאמצע העליה יורדים מהכביש לכביש צר לאורך ההר, ראג’י מזהה מיד שאנחנו נוסעים לג’אנה, כפר ומפל בסוף הדרך, עופר והילה המליצו לנו עליו, הדרך מדהימה הכפרים אותנטיים וציוריים מלא באין ספור ארזים בירוק כהה ומהודר, תיירים זרים לא מגיעים לכאן, אנחנו עוצרים בדאבה שיושבת ממש על המפל והאטרקציה שיושבים עם רגליים במים ומפוצץ ראשנים, מזמינים לנו צ’אי ומתרווחים, אלונה הולכת לדאבה ומגלה שם עז אנגורה לבנה עם 4 קרניים, מוזר … אבל קופסא לתרומות ברור שיש. אנחנו נהנים לנו כשעה והילדים עסוקים בלכידת ראשנים ובחזרתם למים, גשם מתחיל לטפטף בדיוק כשאנחנו מחליטים להתקפל ואנחנו נוסעים לחווה לגידול דגי טרוט, שזה פורלים, המקום יפיפה מלא בחיות, ראג’י מוכה תדהמה מתרנגול ההודו, הוא רואה כזה לראשונה בחייו, אנחנו מזמינים דג ומתחתינו בבריכות עובד שולף את הדגים אחד אחד טריים מהמים, האוכל מדהים וכולם מלקקים את האצבעות, פה זה לא פתגם, באמת מלקקים את האצבעות כי אוכלים בידיים. אנחנו משכנעים את הילד האחראי על פינת האתגרים לפתוח לנו את הפעילות, סוראג’ סאקשי ואלונה מדלגים בקלילות בטיפוס על מגדל אבן גבוה, כל הכבוד לאלונה הפתיעה אותי ממש, אסא פוחד והוא ותמרה עולים על גשר חבלים דק מאובטח. חוזרים למנאלי קונים גלידות לכולם ופורשים לישון.

“היכן שלא תהיה, אלו החברים שלך שיוצרים את עולמך.”  ווילאם ג’יימס

יום שישי אלכס ולירז בטיול שבועיים פה בהודו, מגיעים אלינו בצהריים באוטובוס מלאדק, אוכלים ארוחת בוקר הילדים מכינים ללירז ואלכס שלטים, אסא כותב בשלט שלו שמחובר למקל, הרזים הגיעו!, אנחנו מגיעים לתחנה המרכזית בניו מנאלי בול איתם מלאים בהתרגשות להפגש אלכס ולירז שגמורים מנסיעת בלהות. עולים איתם למעלה ולוקחים אותם לחדר עם נוף משגע על ואשישט, שני מפלים וגגות אבן מסותתים, כל אולד מנאלי פרוסה מתחתיהם. הם מניחים את התיקים ובאים אלינו, מכינים להם ארוחת בוקר ישראלית, יושבים ומשוחחים ארוכות ונהנים מחברתם, יורדים איתם לנהר, אלכס נכנס למים הקפואים, שומר על המוניטין הרוסי שלו, עולים להתקלח ויורדים איתם לניו מנאלי לאכול בשיר פאנג’ב, פוגשים את שאבו והוא שמח ממש לקראתנו ואוכלים ארוחה מעולה, בתום הארוחה לא נותנים לנו לשלם ואנחנו מתעקשים ומשלמים עם הנחה גדולה. יורד גשם וכל המדרחוב שלוליות, אוכלים גלידה ועולים חזרה. הילדים רואים סרט ואלכס ולירז פורקים את כל מתחי סוף שנה מהבית ספר הדמוקרטי, אנחנו הולכים לישון מבוהלים, מבינים שאין לנו שום רצון לחזור לזה מחשבות וערעורים להמשך. אני קמה בשבע בבוקר קוראת אין ספור כתבות על חינוך ביתי אני חייבת לשקול את צעדי. נמרחים במרפסת, אני יורדת עם אלונה לקנות מארקר ולגלח את הגאלח הכחול הדוחה שלי, שותות קפה אצל הנרי, קפה מעולה ואני מכירה את מריה האוסטרלית כבת חמישים פלוס וגרה  כבר עשרים ושבע שנה בהודו, היא שכרה במעלה ההר בית מבודד ל 5 שנים, אישה מרתקת, חבל שזה יומנו האחרון פה. אנחנו משוחחות ויש חיבור נדיר עד שאלונה קצה בלחכות לי ואנחנו נפרדות ועולות למעלה. העסקה עם שאלב שירשום את האוטו על שמו מתרסקת ואנחנו מציעים לראג’י לרשום את האוטו על שמו ולהרוויח מזה קצת כסף ובעיקר לעשות לנו טובה, ראג’י מגיע אלינו ומסכים ונשאר שעתיים לשיחה ארוכה במרפסת עד שאלכס ולירז מגיעים ואני יורדת איתם ועם אלונה לקניות בילבונג ועוד…קבצניות עם ידיים שרופות מסתובבות בין החנויות והתיירים ומפחידות את אלונה, אנחנו ממשיכים בהליכה איטית דרך היער לניו מנאלי לחנויות זהב, לירז קונה לאלונה עגילי כסף בתמורה לצמידים שהיא עשתה לה ועולים למעלה בריקשה. יושבים במרפסת אלונה עושה חינה ללירז ואלכס ויורדים לאכול במסעדה עם הופעה חיה ואוכל טעים ובירה, מריה יושבת לידי באורח פלא ומסתיים לו יום נהדר, מחר יום אחרון במנאלי ומהלילה מבול כבד וערפל יורדים על העמק. אנחנו קמים מאוחר למראה ערפילי, ההר ממול כמעט נעלם בערפל, שותים קפה אסא שואל: “משה מהתנ”ך פעם שתה קפה ?” ואני עונה שאין לי מושג, אסא ממשיך ועונה לעצמו “על בטוח הוא שתה תה”. אנחנו מתחילים לארוז, צברנו פה הרבה ג’אנק וללוקץ’ כרגיל קשה לשחרר, אריזה אחת אחרונה לפני ההיתקפלות הביתה ואני מכינה שקיות גדושות כל טוב למשפחה של ראג’י, את הבוגי שלנו לשלג, כדי פלסטיק, בגדים, קרמים, כלי מטבח, מגבות, צעצועים ועוד… ראג’י מבלה איתנו את רוב היום, ואנחנו יורדים כולם ביחד לקפה וכריכים אצל הנרי, יושבים עם זוג וילדה שמטיילים פה שנה, עם בחורה מבוגרת שחיה שבע עשרה שנה בהודו ועוד ישראלי מתוק עם שפם ומדברים בלי סוף, חוזרים הביתה ממשיכים לארוז, אלכס ולירז באים אחרי יום כיף בואשישט ואנחנו נוסעים למסעדת איל פורנו האיטלקית המשובחת בדונגרי, לזניות, פיצה, פסטה, טרמיסו וקשה להתרומם מהשולחן. והם חוזרים אלינו לישיבה ארוכה ופרידה במרפסת מחר אנחנו יורדים לדלהי והם נוסעים לדרמסאלה. כמובן שלפני אנחנו עוברים אצל הינדרו, כל המשפחה במרפסת אחרי ארוחת ערב , הינדרו יורדת למטה נשיקות וחיבוקים, יכול להיות שזו הפעם האחרונה שאראה אותה, הינדרו בשנות ה -100 לחייה אני יוצאת ממנה בהתרגשות גדולה עם קצת עצב אבל בעיקר עם שמחה והשלמה גדולה, מסיימים לארוז לוקץ’ נרדם מיד ואני מלאה במחשבות כותבת וכותבת… קמים בשבע בבוקר, קריר, מסיימים דברים אחרונים לארוז וראג’י מגיע, אני הולכת בשביל של הכפר בשכונה של ראג’י למעלה מצדדי מלא שלוליות בוץ, חשופיות ענק ירוקות כהות, שרך הלינגרי שאת עליו החדשים והמגולגלים המקומיים אוכלים בתבשיל לאורז, הסרפד של הימאצ’ל פרדש מלווה אותי בדרכי ומזהיר מארסו, ריח עצי הסקה שרופים, ריח גשם מונסון טרי ועצי ארז משכר מכל צדדי, אני נושמת נשימות ארוכות ומנסה לשמור על הריחות בזכרוני לנצח, ריחות מנאלי האהובה שלי. אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים. אנחנו עוברים בנפאלי קונים עוגות וסנדוויץ’ גבינת יאק וקפה ועוזבים את מנאלי, בפעם האחרונה בסיבוב הזה, מי יודע מתי נלך בשבילים האלה שוב.

“מי שמסוגל לאלף את ליבו, מסוגל לכבוש את העולם.”

מתחילים נסיעה של יותר מ 12 שעות לכיוון דלהי, מזג האויר מתחמם ויש בריחה של גז במזגן, בשעתיים הראשונות עד מנדי מחפשים מוסך למיזוג אויר ולא מוצאים עד שמוותרים, כנראה שלא נמצא מוסך כזה לפני דלהי, נוסעים עם חלונות פתוחים ורוח פרצים חמה נכנסת מהחלונות מערבלת לנו את השער לקשר אין סופי, נוסעים שעות בהימצ’אל ואז בפאנג’ב עוצרים לדומינוס פיצה, אלא מה בעיר נידחת שירד בה מונסון כבד וכל הכבישים מוצפים יחד עם ביוב ממש תענוג, נכנסים להריאנה כשכבר מחשיך וקרוב לשתיים עשרה בלילה נכנסים לעיר הגדולה ביתר בהודו, עיר הבירה דלהי החדשה, הררי אשפה ריח ביוב טינופת ברחובות, אנשים ישנים על הכביש והמדרכה, שיכורים מתהלכים בהיי ווי וכמעט נהרגים , ראג’י מתכווץ בכסא, הוא נמנע מלהכנס לדלהי כבר ארבע שנים הוא בשוק מהלכלוך וכולו מתחלחל, איש הרים ראג’י, לא אוהב כמונו את העיר הגדולה. יורדים מהאוטו מקופלים מהנסיעה, עם שיער של האדם הקדמון, לריח המשכר של דלהי מצד אחד מבחיל מצד שני, טומן בחובו את אמא הודו הקשוחה, מין תערובת של קטורת ביוב והמון אדם, עכברושים אצים ממקום למקום בגודל של סאן ברנארד. מגיעים למלון הנקי הלבן צהוב,מורידים את הכל מהאוטו מקבלים שני חדרים שווים ופצפונים, מתקלחים ומנסים לפרום את הפלונטר בשיער, מדליקים מזגן וצונחים לישון.

לוקץ’ מתעורר ראשון הוא ישן בחדר עם ראג’י, שניהם נוסעים לעשות העברת בעלות, לסדר לאלעד וטניה את המזגן באוטו, ולשטוף את האוטו שירגישו כאילו הוא חדש, הילדים מתעוררים רק באחת עשרה ואנחנו יורדים למסעדה של המלון ומבלים שם שלוש שעות בארוחת בוקר, משחקים ארבע בשורה ומונופול ואז אנחנו עולים לחדר לקצת טלויזיה הודית במזגן, חם בחוץ, ואנחנו לא ממהרים ללכת ברחובות המיין באזאר. ראג’י ולוקץ’ חוזרים אחרי יום מתיש,ראג’י בהלם מדלהי, כמו ילד שנחת פה בפעם הראשונה, הם עושים העברת בעלות, מתקנים פנצ’ר ואת הגז במזגן, האוטו פיקס, מתים מרעב כולם נוסעים לקונאוט פלייס לדומינוס פיצה, וחזרה צונחים לישון. בבוקר לוקץ’ קם לבד מפלס את דרכו ברחובות דלהי המטורפים, שוטף את האוטו ומסיע אותו לגוראב למפעל לאיפסון עד שאלעד וטניה ינחתו, אנחנו מתעוררים לאט ועוברים לחדר טיפה יותר גדול, הולכים ברגל למיין באזאר עם ראג’י ההמום, אוכלים בסאבוואי ארוחת בוקר טעימה ומשם לוקחים שעה ריקשה לדקטלון, ראג’י קונה לכל המשפחה שלו מתנות, לוקץ’ מצטרף אלינו ואנחנו חוזרים למלון, לוקץ’ קנה לראג’י מתנה פאנל סולארי נייד לטרקים , ראג’י ממשיך לתחנת אוטובוס למנאלי מבסוט, ולמעשה בורח מדלהי כמה שיותר מהר. זה משאיר אותנו עם יומיים עמוסים בקניות ומתנות ברחובות המזוהמים מחוץ למלון הצוללת שלנו, פעם אחת כמעט שודדים אותנו, ובחזרה למלון אדם שיכור חוסם לי את הדרך ופניו חתוכים בחתך טרי, צעירים מסתובבים עם בד על הפנים ושואפים דבק ושרים שירים, בין גשמי מונסון וביוב צף, עכברושים עצומים, קבצנים, שיכורים ומכורים, שלוליות בוץ שמשפריצות עד הגב והמון אדם ריקשות וצפצופים… אחח דלהי את אדירה מטורפת מגעילה ומבחילה ביחד, אנחנו גוררים את הילדים בסמטאות כי אי אפשר לחזור אחרי שנה בידיים ריקות, רצועה לסאלי אצל פרוק, קטורות, הימאליה קונים וקונים עוד ועוד… וחוזרים לצוללת הצהובה שלנו ללא החלונות אי של שפיות ונקיון ומתרסקים לנו לא לפני שהילדים מוציאים אותנו מדעתינו.

זהו נגמרו יומים מטורפים של קניות הכל ארוז יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן שוב פעם לא מורגש בכלל…מחר חוזרים הביתה.א

סיכום מסע: נסענו 45,000 קילומטר, חצינו 23 מדינות בתוך הודו, טסנו למלדיביים, חצינו לנפאל. ישנו ב -90 גסט האוסים, מתוכם לילה אחד ישנו בדאבה, ארבעה לילות באוהל, ארבעה לילות ישנו באוטו, לילה אחד במדבר תחת כיפת השמיים, ששה פעמים בהום סטיי אצל משפחה מקומית, שני לילות במלון חמישה כוכבים W בווגטור, ויותר מחודשיים בבית שכור בגואה. לרוב ישנו בחדר אחד והזוגיות היתה מצרך נדיר. גסט האוס, הום סטיי או מלון לכולם מכנה משותף, ריח של נפטלין, קפסולת נפטלין לעיתים בכיור במקלחת… אם יש כיור, כמעט אף פעם אין מתלה למגבות, כתמים על המצעים חופשי כמו על המפות במסעדות, דוד בתוך המקלחת כולל שקע ומחובר לקיר ליד המים הזורמים, לא מפחיד בכלל. כמעט תמיד אין מים חמים, והדוש הוא רק תפאורה וזה נגמר בבאקט (דלי), אם הדוש עובד אז הזרם כזה חלש שצריך לדלג בין הטיפות ותמיד יוצאים עם מרכך בשער. הפסקות חשמל על בסיס קבוע, אינטרנט בעייתי ממש ומחפשים אותו תמיד בדיוק כמו שבשנות ה-80 חיפשו קליטה לטלויזיה באנטנה בגג. השטיח מחוץ למקלחת, אם יש בכלל כזה, יותר מזוהם מהרצפה, תמיד יש רטיבות בקירות, מיטות עם מזרונים בעובי של מזרון יוגה, הודים לא עושים עניין משינה, הם לא עולים על משכבם בעיסוק רב כמונו. בכניסה למקלחת יש תמיד כפכפי אצבע שאתה תמיד מתלבט עם להכנס להתקלח איתם ואולי לחתוף אקזמה או להרטיב את שלך ואז את כל החדר, אתה למעשה עשרים וארבע שעות עם כפכפים. בכל המראות במקלחת ועל הקיר ליד דבוקות טיקות של תיירות הודיות שהורידו אותן לפני המקלחת, מקבץ נקודות אדומות על חרסינה סימן היכר. בכל מלון משפצים, גם אם ביום הראשון שקט, ביום השני מתחילים לדפוק ולנסר. מטאטא הודי לא משנה עם הוא מקני סוף או מזרדים ואפילו אם הוא תעשייתי וסינטטי, תמיד המקל הוא חצי ממקל רגיל, כי למה לא להתכופף ולהרוס את הגב. מהמרפסת אין נוף ללא חוטי חשמל ואין בתים ללא מוטות ברזל בולטים כי אולי שנה הבאה יבנו עוד קומה.

בטיול הזה למדנו להסתפק במועט, חולקים כמעט תמיד חדר אחד והמון פעמים גם לא יותר ממיטה זוגית ומזרונים על הרצפה, בגדים… מהארץ באנו עם שני זוגות מכל דבר , שתי חולצות קצרות ,שתיים ארוכות, שני מכנסיים קצרים וכו’… נוספו לנו פה ושם בגדי סמרטוטים, אבל ארון בגדים חורף וקיץ לנפש נכנס בציפית אחת, שנה שלמה עם אותם חמישה עשר פריטים לערך, נסענו הכי קל וחוזרים עם הכי כבד, עמוסים בבגדים שידהו, במזכרות וקישוטים שיתפרקו, שילחחו דמעות ויעלו גיל ובבת צחוק עם מטען שלם של זכרונות. מוצרי טיפוח מסתכמים לי וללוקץ’ בדאדורנט משותף בריח גברי, וכבר כמה חודשים מאז שלוקץ’ שבר את המסך בטלפון אז גם בזה אנחנו ביחד. מצחצחים שיניים רק במים מינרליים, כמעט לאורך כל השנה למעט מקומות שגם לא היו מים מינרליים לשתות, חוויה לא כיפית במיוחד לצחצח וגם לשתות רק מבקבוקי פלסטיק, ולא תמיד שיש מים קרים, געגועים לתמי 4 בכוס שקופה, ומתחילת הטיול אנחנו מתכסים בשאלים מצמר שקנינו במנאלי בחום ובקור לכל אחד השאל שלו.

בשנה וחודש האחרונים ראינו מגוון עצום של בעלי חיים חיות בר וטורפים, ראינו שמונה נחשים, נמר אחד, אריה אסייתי זכר אחד, תשעה טיגריסים, עשרות פילי בר וקרנפי בר, מאות של קופי מקוק ולנגור, הילדים לעולם לא ישכחו את הפעם הראשונה שראינו קופים ביציאה מדלהי, נרשמה התלהבות שיא, וגם כיום אחרי אלפי קופים לא נשארים אדישים ליצורים המופלאים האלה, אבל עם הרבה פחות התלהבות.

צפינו בשקיעות בלי סוף וגם מעט זריחות, טיפסנו על הרים ברגל ובעיקר עם הג’יפ בסיבובי אין סוף, חצינו מאות עמקים וירדנו אלפי ירידות. הילדים רבו אלפי ריבים, אכלנו אורז ודאל בכמויות עתק ותפוחי אדמה גם לארוחת בוקר, שתינו מלא מיצים, טרופיקנה גויאבה, רימון ותפוחים עשרות קולות וספרייט וגם הרבה סודה עם לימון עם פלפל מלח סוכר וכמון, אכלנו במאות מסעדות ודאבות וארזנו את עצמנו כל פעם מחדש. ועכשיו אנחנו אורזים הביתה.

רק בהודו: הפה מלא בפאן אדום, אגוז באטל מגולגל בתוך עלה עם מגוון שורשים ורעלים למינהם וזה מוביל ליריקות בלתי נגמרות בכל מקום ציבורי ואפשרי, יריקות אדומות כהקאה של חולי שחפת מדממים, חוץ מיריקות תקיעות גרפסים חופשי בקולי קולות וגם ממרחק של מטר, וגם קיצוץ ציפורנים בקוצץ במקומות ציבוריים, כל ההודים אבל כולם שותים מים מינרלים מבקבוק כשהבקבוק במרחק של כמה סנטימטרים מהפה, דבר שאלונה אימצה חוץ מלאכול בידיים, הרגלים שקשה לי להתרגל אליהם. בעלי חנויות בהודו שופכים מים בכניסה לחנות בגלל אבק ועין הרע, גם אם אתה עובר במדרכה, הודים חולים על סלפי עד כדי כך שיש שלטים ליד גשרים של נו סלפי זון כי מתים עשרות הודים בשנה מכל מיני תאונות בזמן שהם עושים סלפי, וכולם כמובן רוצים להצטלם איתנו ועם הילדים ומבקשים במקרה הטוב או מושכים אותם במקרה המעצבן, והמון מהם בעיקר גברים מסתרקים ומסתדרים במצלמה של הטלפון לפני, הם מאוד עסוקים בשיערם מושכים אותו בשמן קוקוס ומטפחים בלורית ומסתרקים מתי שאפשר, הם קוראים לילדים “בבי” הכוונה בייבי באנגלית ומוסיפים “הלו בבי האוו אר יו?” וזה קבוע בכל המדינות שהיינו, במבטא כבד, שרק אלונה מדייקת בו, בדרום כל הגברים בלונגי קצר או ארוך לרוב משבצות, בגואה הם כבר התברגנו ולובשים מכנסיים קצרים, בערים הגדולות כל ההודים נראים כמו היפסטרים עם זקנים וסקיני ג’ינס ועם עובי רגליים של תימנייה, נשים בהודו לרוב בשיער אסוף, שערן שחור מלא ובריא ולרוב קלוע בצמה, נשות הדרום כל בוקר מעטרות את שיערן בשרשרת פרחים ולרוב יסמין בריח טרי ומשכר, עם הפרחים בשיער בדרום מגיע הקוקוס האגוז הכי טעים בעולם איך שנתגעגע אליו…

“חבל שאין פה קוקוס זה טוב ליהודים,זה טוב לערבים, ישר מהעץ מתוק וטעים, אל תגידו שיש במקום זה זיתים, זה לא אותו דבר, קוקוס חי את הרגע זית נטוע בעבר.”   חוה אלברשטיין

בכל השנה הזאת ליוותה אותנו קבוצת “הודו-מטיילים עם מירון”, מירון בחור כבן 50 פלוס עובד עיירת תל אביב שפתח קבוצה בפייסבוק שממנה נעזרנו המון במידע על כל דבר, מטיילים עם מירון הוא ממש מוסד למי שמטייל בהודו ללא ספק, יש גם קבוצה שנקראת “הודו-משפחות מטיילות” שהיא מעין תא רדום, מידי פעם שאלות על חיסונים ונכבית לא ממש רלוונטית. הקבוצות האלה מצחיקות מאוד וסוחפות איתם יועצים לא מוסמכים וגם הרבה פעמים מאכזבות ויכולות להכעיס אבל זה כמו לונלי פלנט חי ונושם וזה עזר לנו מאוד.

עוגיות חמאה בהודו זה מאכל לאומי, בכל חור מוכרים אותם לפעמים במצבים קשים התקיימנו עליהם יום שלם, בהודו יש מליוני דאבות שבהם יש בעיקר צ’יפס ועוגיות חמאה תפאורה לדבר האמיתי הפאן, טבק הלעיסה וכמובן גם לקופסאות סיגריות הגולד פלייק שהעטיפה שלהן צילומים מחרידים של גידולים מדממים בגרון, ממש מוציא לך את החשק לעשן ולחיות גם. הודו מתעוררת מאוחר וחנויות פותחות לא לפני 10 ולפעמים גם ב 11 בבוקר, סטלנים מטבעם, בשעות הבוקר ובחמש אחרי צהריים הודו נצבעת במדי בית ספר מהודרים, חצאיות סקוטיות, עניבות, חליפות לבנות וסרטים בשיער ולכולן צמות, מאוד מקפידים על זה בהודו וכל הילדים נראים בול אותו דבר, באותו אזור אך לכל בית ספר יש את הסטייל שלו. אם חשבתם שהשירות חרא בארץ אז פה יש לבל חדש בכל חנות שמטפלת בך הודי נדחף באמצע, המוכר מטפל בשנים שלושה במקביל ובריכוז נוראי אבל אף אחד לא מתעצבן ולא אומר דבר. בדיוק כמו בכביש משהו תמיד מסתדר, בארץ כל סיטואציה היתה נגמרת ברצח או קטטה המונית וזה מוביל אותי אל לוקץ’ שבין השורות החלטנו שהוא יתרום חלק לגבי הנהיגה בהודו, זכות שנשמרת רק לו כנהג הכי תותח שקם פה, כמה אומץ כמה שלווה וקור רוח ואיזה הבנה של הסיטואציות הכי מורכבות והכי מפחידות שיש…

היי זה לוקץ’, איזה כבוד לכתוב בבלוג של אורנה. מהיום שעלה הרעיון לנסוע לטיול בהודו, הודעתי שאם נוסעים לטיול אז זה רק עם רכב, להפתעתי אורנה קפצה על הרעיון. ובאמת שלושה ימים אחרי שהגענו לדלהי מצאתי את עצמי מסתובב אבוד בקרול-בך, אחד הרחובות היותר מטורפים בדלהי, מחפש ג’יפ למכירה. האמת שקשה להסביר איך הצלחתי לעשות את זה, אבל הרגע שיצאתי מהסוכנות רכב, עם אלונה לידי, אל תוך התנועה המטורפת של דלהי, נחרט לי בזכרון לכל החיים, תחושת החופש האולטימטיבית שתלווה אותנו מפה ועד הסוף. זו פשוט חוויה אדירה לנהוג את הודו לאורכה ולרוחבה ולגובהה, התאקלמתי בכביש די מהר למזלי, ת’כלס אין הרבה ברירה, חצי שעה אחרי שקנינו את הג’יפ ואחרי שעשיתי רוורס לתוך המיין באזאר, צעקתי לאורנה מלמטה להביא את התיקים ונפרדנו מדלהי לדרך שנמשכה 13 חודשים. דבר ראשון שהתגלה לנו תוך כדי נסיעה זה שהאוטו שלנו פשוט מדבר, הילדים מדקלמים את כל המשפטים, כמו בכל פעם ששמים מפתח בסוויץ’ ישר נשמע קול ” hi , welcome to the Scorpio , your dream vehicle , your car is a powerful vehicle , please drive it carefully” , עכשיו תדמיינו את אסא אומר את זה. אלונה היא העוזר נהג באוטו, היא גם האחראית על להזכיר לי לתדלק, לקח מזה שניתקענו ברחוב הראשי של פאטנם בגואה בלי דלק, והיא גם האחראית להודיע לי אם אני לא נופל לתעלה בצד שלה, לקח מזה שהתחלקנו לתוך תעלה עמוקה בעליות הצפופות והתלולות של דראמסאלה, והאחראית להגיד מה יש מאחורה כשנוסעים רוורס, לקח מ-2 הפנסים האחוריים שהשארתי בדראמסלה הצפופה ובמדבר המלח השומם בגוג’אראט. אבל חוץ מזה המסע שלנו עבר די חלק על הכבישים, זו חוויה מטורפת לטייל ברכב, חווים לא רק את המקומות אלא  גם את הדרך בין המקומות, ופוגשים את הודו האמיתית, לא הודו שמחכה ומוכנה לתיירים, אלא את הודו שמופתעת לראות תיירים. השוטרים בדרכים לא הציקו לנו יותר מדי, אני מניח שמגורם ההפתעה, גם ג’יפ עם לוחית של דלהי, והגענו אלף שנות מייל מדלהי, גם תיירים וגם עם ילדים, וחוץ מזה שהם לא מדברים יותר מדי אנגלית. בכל מקום שהגענו שאלה ראשונה “זה שלך או בשכירות”, שאלה שניה מיד “כמה שילמת על האוטו” וזה בדרך כלל נגמר בחיוכים והתלהבות מהילדים. החיים בדרכים הם מטריפים, ואני אומר חיים כי אצלנו זה היה ממש ככה, גילינו שאנחנו לפעמים אוהבים את הנסיעות יותר מהמקומות עצמם, נסענו לפעמים יותר מ – 700 קילומטר ביום למשך מספר ימים, בילינו באוטו 29 שעות רצוף מתוכן רק שלוש בשינה, לכל אחד את השגרה שלו בנסיעה, אורנה המנטורית שאחראית על הצד הרוחני והאינטלקטואלי במשפחה כל היום כותבת קוראת ומספרת לנו דברים חדשים ומגלה דימיון מפתיע למזל בעיקר כשעוברת משאית או שעולים עליה בשיפוע מעל 30 מעלות, אלונה כל היום עם הראש מהחלון בולעת את הודו וכל שניה מצביעה על תופעה אחרת, תמרה שקועה בספריה גם עם טיגריס עובר לידנו, ואסא או על מאה או על אפס, משגע את כולם. כולם מופתעים כולל אנחנו איך הילדים שורדים נסיעות ארוכות וקשות, הרבה פעמים יש מריבות באוטו אבל בסך הכל הם פשוט אוהבים את זה. עברנו בדרך עשרות סוגי כבישים מכל הסוגים, דרכי ארבע על ארבע בכביש הגבוה בעולם בלאדאק, כבישים מפותלים ותלולים בהימלאיה, גשרי כבלים מעל נהרות גועשים ,כבישים ישרים בלי סוף שחוצים מדבריות ענק, אוטוסטרדות מטורפות עם מחלפי ענק, ערים מטורפות עם יותר מ – 15 מיליון תושבים. החיים לאורך הכביש בהודו מדהימים ושונים מאוד מהמקומות המתויירים, תחת כל מחלף יש עולם ומלואו, תמיד תמצאו שם כסא עם מראה וגלאח שנותן למישהו טיפול כולל עיסוי ראש. ריקשות, מוניות, אוהלי נוודים, ועשרות אנשים שפשוט נמצאים שם, הם יושבים וחיים ממש על שפת הכביש לא משנה אם זה כביש מהיר או דרך הררית בשום מקום. לאורך הכבישים תמיד יש אנשים, המיליארד פלוס הודים מפוזרים יפה על כל הודו, בכל מקום יהיו דאבות וסירים לאורך הדרך, לא תמיד המקומות ראויים למאכל אדם, אבל אפשר להגיד שטעמנו מהקשוחות ביותר, בעיקר אני ואלונה. מיליוני משאיות טאטא מדהימות בדרכים, כל משאית יצירת אומנות של מסגר וצייר, אין מצב שמשאית הודית עוברת טסט, ולכל משאית צוות משלה, הם חיים בכבישים, עוצרים בדאבות משלהם ישנים בצידי הדרך, תמיד נוסעים עם דלתות פתוחות ומכסה מנוע מורם, ובכל הזדמנות תראו משאית חונה בצד הדרך ותחתיה הודי מבשל דאל בסיר על גזיה, המשאיות מלאות בקישוטים, לאורך הכבישים מלא דוכנים למכירת קישוטים, החל מעצים מפלסטיק ועד צמות צמר ענקיות וצבעוניות וכל משאית נראית כמו סוכה מלאה בקישוטים מהשוק בנתניה כמו בסוכות. הכבישים מלאים בחיות שכמובן המובילה היא הפרה, מלא סוגי פרות בהודו, קטנות גדולות, עם דבשת, עם קרניים, המשותף לכולם שיש להם פאסון הודי לא ברור, הם מסוגלות לשכב על כביש אספלט רותח ולהעלות גירה להנאתם כשמטר מהם חולפות משאיות ענק במהירות מטורפת, כאילו הם יודעות שהם קדושות ולא יקרה להם כלום, חוץ מהפרות מלא סוגי עיזים, ענקיות בגודל של סייח וננסיות בגודל של כלבלב, וצבועות בכל מיני צבעים. וברור שהחיה האהובה עלינו בדרכים היא הבאפלו שמשום מה אנחנו קוראים לו ג’אמו, נראים כמו היפופוטם קטן, יש כאלה שעירים ויש כאלה בהירים עם עיניים כחולות, רובצים בכל שלולית ופשוט האישיות נוטפת מהם. את הנהגים ההודים גם למדנו כבר לחלק לקבוצות, נהגי האוטובוסים הם המכה האמיתית של הודו, הם נוסעים כמו מופרעים, צפצופים בלתי נפסקים, נהיגה פראית, תמיד יהיה מישהו תלוי עם כל הגוף מחוץ לדלת, יש לו כמה תפקידים, כרטיסן, מכונאי, מפנה את הדרך בתנועות ידים של סופרמן ומנהל את ההצגה, האוטובוסים מלאים בשובלי הקאות לאורך החלונות, זכר לנוסעים המסכנים שפלטו בדרך את מנת הטאלי האחרונה, כמובן שהאוטובוס לא עוצר בשום מצב. נהגי המשאיות הם דווקא שותפים מגניבים לדרך, אני כבר דובר שוטף הודית כבישית, כל התקרבות מאחור למשאית צריך לתת צפצוף שמודיע שהגענו ואנחנו מאחוריו, ואז פשוט להמתין לסימן מהמשאית, הסימן יכול להגיע בנפנוף קטן עם היד מתי לעקוף ועד קשר עין דרך המראה ונדנוד ראש הודי שמאשר שאפשר לעקוף, חייבים את האישור מהמשאית כי אחרת פשוט לא רואים כלום, ברור שכדי גם להודיע שלא נקבל יריקה בטעות מהנהג, כי מכל משאית עפה יריקה כל 20 שניות בערך, ככל שהדרך יותר קשה והררית כך הנהגים יותר אדיבים ומתחשבים, ממש כמו שותפות גורל בכביש, היו מקומות בהימלאיה שאפילו שזה לא היה הנתיב שלי הייתי פשוט נצמד לצד של ההר, עוצר במקום ונותן למשאית שמולי לעבור מהצד של התהום, הנהגים של המכוניות הפרטיות הם כבר בהתאם לאופי המדינה, שהפנג’אבים והכלכתות זכו לתואר המפוקפק של הנהג ההודי הכי ישראלי שיש, נדחפים, חותכים, מצפצפים ואפילו עושים תנועות ידיים לפעמים, בקיצור ישראלים אבל משום מה זה אף פעם לא מגיע פה לצעקות וקללות. האוטוסטרדות ברובם מדלהי ומטה הם כבישי אגרה, שכמובן שכל מסוף תשלום שנקרא משום מה TOLL PLAZA נהפך לבאזאר וחגיגה הודית מכל הבא ליד, מוכרים הכל ממלפפונים עם מסאלה, גויאבות קשות אבן, מנגו עם תבלינים, זרי כוסברה, בוטנים, תירס על האש, פופקורן מתקופתו של גנדי, ועד מחזיקי פלאפון, צילונים לשמש, וקישוטים לאוטו. לא ברור איך ההודים לא הבינו את הפוטנציאל של חיבור בין תחנת דלק לחנות אוכל, וכל תחנה אנחנו לא מבינים איך אין פה איזה יילו קטן. בערים הנהיגה כבר פחות כיפית ודי על גבול הטירוף, מיליוני מכוניות ועשרות סוגי כלי רכב מכל הסוגים כולם ביחד משתלבים בכוחניות, הגדול לוקח אבל זה לא אומר שהקטן לא לוקח סיכון, הם נדחפים ברמות של להכנס לך ממש בין הגלגלים, מסתכלים לך בעיניים, או לפעמים בכלל לא מסתכלים, ומקווים שלא תדרוס, הכיכרות עובדות לגמרי הפוך מבארץ, לא מקובל פה זכות לרכב שבמעגל , האמת שזה די נחמד להכנס בהפגנתיות לתוך כיכר וכולם נעצרים לכבודך, טירוף אמיתי, נהיגה פראית כשבנגלור זכתה בתואר הנהיגה הצפופה ביותר, ואחמדאבד זכתה בתואר הנהיגה בסגנון חופשי ללא חוקים, ללא רמזורים, כלי רכב מכל הכיוונים, טירוף, בקיצור אנחנו גם ככה לא אוהבים ערים גדולות, אז הנהיגה בעיר היא גם חלק מזה, אבל מה שניתק אותנו לתוך בועה משלנו הוא חלונות סגורים מזגן ומוזיקה , ובחוץ טירוף חושים. כמובן שעצם זה שאנחנו אוהבים לנהוג שעות ארוכות הוביל אותנו לא פעם לנהוג אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ובלילה חוקים חדשים בכבישים של הודו, החוק הראשון הוא אורות רק על גבוה, אין אופציה אחרת, ואם אתה מהבהב לא מבינים מה אתה רוצה, מפתיע אבל התרגלתי גם לזה, אפשר להאיר לי עם פנס לתוך העין ואני לא מסתנוור, חייבים להיות עירניים מאוד בלילה כי ההפתעות לא נגמרות , הפרות מעלות הגירה עדיין שם גם בלילה , גם הרכב התקוע באמצע הנתיב עדיין שם, זה שתקעו בו ענף לאזהרה לא בדיוק עוזר לניראות. וכמובן שאין תאורה על הכביש. בגואה לרוב הרכב נשאר בחניה בבית ושכרנו לנו טוסטוס קטן משפחתי, משפחתי אני אומר כי זה היה ממש רכב לחמישה אנשים כולל ציוד ימי, חוקי התנועה לאופנועים הם בכלל מערב פרוע, כל הנשים יושבות על הצד מינימום מלכת אנגליה, אפשר להעמיס כמה אנשים שרוצים ללא הגבלה כל עוד האופנוע מצליח לנסוע, בדרך כלל נסענו חמישה אבל כשהודי מתחכם ראה אותנו עמוסים והודיע שכשהוא היה ילד הם נסעו שש אז היינו חייבים להשוות את השיא בהצלחה, מה שמדהים הוא שהם גם עושים הסבות לאופנועים במסגריה המקומית, ככה שרואים חופשי אופנועים עם מתלי סלים בצדדים, אופנועים סוחבים 2 בלוני גז כמו רכב תופת בביירות, ואופנועים עם מתלה למיכלי חלב של החלבן האיזורי. נהיננו מאוד לעבור מדינות ולראות איך הלוחיות רישוי מתחלפות, אלונה מכירה את כל הלוחיות מכל המדינות JK,HP,DL,HR,UP,UA,PB,GJ,MH,GA,KA,TN,PY,SK,MG,MN…. , ותמיד שמחים לזהות חברים עם לוחית של דלהי כמו שלנו, או HP של הבית מנאלי. המוסכים בהודו, אחח המוסכים בהודו , זה היה זמן האיכות הגברי שלי לבד, ופעם אחת גם אדון דנמרק הצטרף אליי לבילוי יומי במוסך, פה ושם טיפולים, פה ושם תקלות, אבל הכל חוויה, תמיד זה היה כמו יום כיף טכני, רואים דברים שאפשר להתקל בהם רק במוסך בהודו, נדחפים כל היום לילדים מכונאים בין הרגליים, ומתפננים בחדרי המתנה הזויים, איכשהו התיקון הכי מטורף שהיה לי פה הסתכם בעלות של החלפת שמן לסובארו ג’אסטי בארץ. סה”כ הנהיגה בהודו עברה חלק, פעם אחת התנגשו בי רכב עם נזירות בלאדאק, פעם אחת צנחתי לתעלה עמוקה בדארמסאלה וכנראה שניתקתי חצי מדרמקוט ממים לכמה שעות, פעם אחת השכבתי על הכביש אישה על אופנוע בגואה, נגחתי בכמה ריקשות בדלהי, ולפחות עשרה הולכי רגל חטפו ממני את המראה השמאלית בגב (זכר להגה בצד ימין)… אבל חוץ מזה הכל פיקס וכל התקריות נגמרו בחיוך ונדנוד ראש הודי.

והמהינדרה… אגדה, רכב החלומות שלי, חזק וקשוח, ובעיקר גבוה, אני ידוע כאחד שלא מסתדר כל כך עם מכוניות נמוכות, המהינדרה התאימה לנו בול, לא ברור לי איך אין אותו בארץ…בקיצור, בקטע סימבולי מאוד, אני כותב את הקטע הזה בדיוק ביום שהחנינו את האוטו אצל חבר שלי בדלהי, הרכב עבר למשפחה האורגנית המופלאה אלעד וטניה להב ושלושת ילדיהם, חברינו מהארץ וימתין להם עד שיגיעו ויתחילו את המסע המדהים שלהם.

“…אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו

וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות

ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו

והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות…”

 

חוזרים הביתה..מה זה בית…אני יודעת מה זה לפחות בשבילי.

בשבילי בית זה רגליים יחפות על אספלט רותח כי מדינתינו לובשת שמלת בטון ומלט.

בשבילי בית זה עופרית הכף, ריח פרחי פיטנה ושדרת גויאבות ירוקה, סיבים של מנגו בשיניים, מגדל מים ישן, רעש של מכסחת דשא, ריח חריף של דיר כבשים, מהדורת חדשות.

בשבילי בית זה נקיונות ביום שישי חלה ועיתון, בשבילי בית זה זכרונות ילדות, ברכת שלום ברחוב ועזרה הדדית.

 

“כשאתה חוזר לבסוף לבית ילדותך, אתה מגלה שלא לבית התגעגעת אלא לילדות” סם איווינג

 

צריך לאהוב את הבית שלך, אחרת לא תרצה לחזור.

ואני כבר רוצה לחזור לבית לתת מנוח לכף רגל, לשבת מתחת לעץ התאנה, לחזור לבית שיתעטף סביבי מעין מקלט, שיגור בו איש אחד אשר אותי יאהב.

 

“כל מקום שאני עובר יכול היה להיות ביתי, יכולתי לחיות שם להתבצר, יכולתי גם למצוא את מותי

על אם הדרך ישבתי לא פעם, ממתין לאיזה כח חילוץ, בא הביתה עוד מעט…הרי לא תעזבי אותי בחוץ”.  שלום חנוך

הודו אין ספור כתות מעמדות עמים ושבטים אך מעט מאוד מכנה משותף למסגרת אחידה שנכפתה ונוצרה לאומה ההודית, כל כך הרבה שפות, תווי פנים שונים, לבוש ואוכל. כל כך קשה לסכם עליך מבלי להכליל… כדי להבין אותך צריך להתקלף מעור השיריון המערבי ולהכנס לעורך, עור נשמת האדמה וההרים הפרחים והעצים בעלי הקשקשים והכנף, עור חיות הפרא, אבקות הפוג’ה וצבעוניות האלים כדי לחוש עולם כמותך.

הודו אני מבקשת סליחה ממך אם שפטתי אותך לחומרה, אם לפעמים היה לי קשה לקבל להבין ולהכיל, אם הקטנתי אותך במילותיי הדלות, אם התנשאתי מעלייך ברגעים מסויימים, את בשבילי השראה בכל כך הרבה מובנים את פועמת בתוכי ביום שנכנסתי בשערייך, שערי האגדות המיתולוגיות שלך, ההיסטוריה העשירה והצבעונית, עולם הטבע המהפנט שלך, המון האדם הכובש שלך, שער החמלה הרחמים והאהבה.

אני במערב אבל ליבי נשאר במזרח כבר 20 שנה, הודו מי שמתאהב בה לעולם ליבו יהיה חסר בו רסיסים, תמיד יהיה קשור אליה בנימים וחוטים צבעונים, חוטים שאי אפשר לזכור אך בלתי אפשרי לשכוח, חוטים של זכרון אהבה מיסתורין עומק וגדולה, היא מגדלת הכל בכרסה, את הטבע והירוק הפרפרים והצמחיה מפלי המים, את האנשים האלים והרוח, מי שמתאהב בה לא ישוב להיות כמו לפני שפגשה הוא נושא אותה בתוכו והיא נושאת אותו בתוכה… ביי לך יבשת אהובה שלי אני חוזרת למולדת, לארצי הקטנטונת והיחפה שאני תמיד שומרת לה את חסד הנעורים, מי יתן ונשוב ונתאחד שוב.

” והארץ ארץ קטנה, והגעגועים געגועים עזים…”     מאיר שלו יונה ונער