ממונאר, שדות תה לנצח ויום הולדת 6 לאסא, לוואטה קאנאל הכפר בו השמש זורחת מעל העננים, לביקור בארוד קהילה מיוחדת של נוצרים אוהבי ישראל, למייסור וארמון המהרג’ה, ולמחוז קרוג ששופע בשיחי קפה ופלפל שחור…נושמים אדמה והרים, פרחים ועצים, פרפרים וירוק עד, בוהים בחשכה באורות גחליליות זוהרות ומתמכרים לחופש, לוקחים ממך הודו קצת מכל מקום ומשאירים מאחורינו שובל של רסיסים, זכרון, כיסופים והמון אהבה.

“קחי עוד קצת תה” אמר הארנב לאליס בלבביות רבה

“עוד לא לקחתי כלום” ענתה אליס בקול נעלב

“אז איך אני יכולה לקחת יותר?”

“את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות?”

אמר הכובען “קל מאוד לקחת יותר מלא כלום.”

לואיס קרול. אליס בארץ הפלאות.

יוצאים מקוצ’י המופלאה בהרגשה של עוד וחוצים אותה בדרך להרי הגהאט המערביים, איזה עיר יפה, ירוקה, מלאה בעצי ענק פורחים ומלאי שרכים היסטוריים, לצד קידמה ומערביות, לא עוד עיר הודית מעושנת וצפופה אלא פנינה של עיר שיש בה הכל ומהכל. שוב הנוף מתחלף והרים ירוקים גבוהים מתחילים להקיף אותנו, אקליפטוסים ועצי ענק. הכביש מתפתל בהרים, סיבובים תלולים, נהגים שועטים במעלה ההר בפראות, ממש פחד אלוהים. אנחנו נעצרים מול מפל ענק שצונח בתשעים מעלות מהר סלעי שמכוסה בצמחיה ירוקה, ולפתע לאחר סיבוב אחד נפרש בפנינו גיא ירוק של שיחי תה בשיפולי ההר, מראה מרהיב עין. יורדים להתבונן על הנוף כאחוזי פליאה, התה היחיד שאנחנו מכירים עד כה הוא שקיק ויסוצקי.הגענו למונאר!!! נקודה בדרך וסגירת מעגל , בתחילת המסע שלנו ראינו מדבקה בעברית בפרווטי שישראלי בטח הדפיס “מחר נוסעים למונאר”, וחשבנו וואוו.. מקווים להגיע לשם, למרות שלא ידענו בדיק מה זה , וזה בערך מיליון שנה מפרווטי עמק הנתקעים לנצח והנה אנחנו פה הגענו למונאר. מונאר נמצאת בתוך תפאורה הררית ופסגות סלעיות, שופעת באחוזות תה מטופחות ואויר הרים צלול, מקום מפלט מרענן מהחום הדביק של קרלה הנושקת לים. גשם מתחיל לרדת בעוצמה והכבישים נשטפים בגשם, אנחנו נוסעים בין הרי תה והכל ירוק ומטפטף. מחפשים גסט האוס לישון ולא מוצאים במשך חמש שעות , סיוט, עולים בהר ויורדים, שוב עולים ויורדים, הכל בתפוסה מלאה. מיואשים נכנסים לפיצריה בעיירה מונאר, פיצה כאילו מערבית, המקום עמוס בתיירים הודים והפיצה יקרה ולא ממש פיצה “שבתאי”. לבסוף בלית ברירה בלילה נכנסים למלון בשם מהרג’ה, סליזי דוחה ומטונף, קירות זהב עם שליכטות בצו האופנה, ללא מקלחת זוחלים נגעלים למיטה, ברקע צרחות מכל בתי המלון הצפופים של תיירים הודים ונרדמים באחת. בבוקר הכל לח ומגעיל מתעוררים מלוקץ’ שמעיר את כולם מהשיעולים שלו ומרעש מטורף של תיירים. מתקפלים בצ’יק ונוסעים לזינה קוטג’, גסט האוס שנמצא בתוך שדות התה וחביב על ישראלים, נפרדים מגחמות ליבנו למצוא ריזורט חלומי בארץ לעולם לא  ושוב אנחנו במעלה ההר.

“היכן שיש תה יש תקווה.” ארתור פינרו.

אנחנו לא בעונה ובגסט האוס רק אנחנו דוברי עברית מכל האורחים, זינה מקום מיוחד, גסט האוס בצבע ורוד בלב שיחי התה שמקיפים אותו מכל עבר, המבנה ישן ומתפורר אבל הגינה שלו מלבבת ומשמחת את ליבי, עשרות סוגי פרחים בכל הצבעים ופרפרים שחגים מעליהם, חלקת דשא קטנה ונוף מופלא. בעל הבית מחזיק פה קוטג’ קטן וביתי שנותר ריק ונעול, שני בחורים מנהלים את המקום בתורנות, לא דוברי אנגלית מי יודע מה, צעירים מפוזרים והזויים מאוד ולהם כלבה לבנה ומתוקה בשם נשמה (כן, שם שישראלית נתנה לה), הילדים לא זזים ממנה שניה, מכינים לה אוכל ופוג’ות פרחים ומשתחווים לה תוך כדי משחק. מתמקמים בחדר ויוצאים לסיבוב במטעי התה שסובבים אותנו, אנשים גרים בתוך התה, כנראה עובדים בקטיף, ריחות מדורה שמזכירים את צפון הודו מתערבבים עם הגשם וצובטים את הלב, יורדים לאכול במסעדה אוכל הודי טעים נורא ודגים מטוגנים במחיר מופקע, זה בהחלט לא מקום לאכול דגים, נפרדים מהרעיון בצער רב, אנחנו בהרים ולא בים אין מה לעשות. חוזרים לגסט האוס ושותים תה, אלא מה? התה לא משהו, למרבה הפלא. בלילה אנחנו מבחינים בגחליליות בחצר ומתמלאים אושר משכר, הילדים נרדמו ולוקץ’ ואני צופים בטריינספוטינג 2 שהורדנו מישראלים איפשהוא בדרך, מתים על הסרט הזה, לראות את כל השחקנים שהתבגרו יחד איתנו בעצם, לאן החיים האומללים שלהם הובילו אותם, את הסרט הראשון ראיתי בקולנוע לב בירושלים בעמק הרפאים, נראה כאילו זה היה בגלגול אחר של החיים, המון ביקורת בסרט והוא המשכו הישיר של הסרט הראשון, יוהן מקרוגר נותן את המניפסט המהיר שלו choose life…”” ופתאום אנחנו שמים לב לשורה “תבחר שלא היה 9.11, ואם היה זה בגלל היהודים”. וממשיך “אתה שבוי בתוך הזיכרון שלך”… “הרופא אומר שאוכל לחיות עוד 30 שנה, רק הוא לא אמר לי מה אני צריך לעשות בזמן הזה”. סצנה אחרונה הוא נכנס לחדר שלו שבו ניסה להיגמל בסרט הראשון, קירותיו מכוסים בטפט רכבות, מוריד את הג’קט ומתחיל לרקוד ואז המצלמה מתרחקת ומתרחקת והסרט נגמר. אולי אני לא סקוטית, ומעולם לא הזרקתי הרואין, אבל גדלתי על טריינספוטינג והתבגרתי איתם, וזה היה חלק מפס קול חיי. בוקר חדש, לוקץ’ יורד למונאר לארגן דברים ליום הולדת של אסא, שביתה כללית הכל סגור, אני מצלמת את אסא ששה צילומים, לכל שנה צילום הומאז’ (מחווה) ליום הולדת שלו, אסא זורם עם זה בגבול יכולתו, אני יורדת מההר שחשבתי לטפס עליו של צילומים מקצועיים ומורכבים וזורמת איתו כמה שאפשר. יוצאים לטיול ארוך, ממש ללכת לאיבוד בשיחי התה, הנוף מתחלף כל כמה מטרים ושיפולי ההר משנים צורתם, אי אפשר להפסיק להתמוגג מהמראה, ממש כיבוש הרי הג’ונגל על ידי האדם עם שיחי התה שלו, הולכים בין שבילים צרים ומוצאים הרבה עקבות של חרא בכמות שלא מביישת פיל, מסתבר לנו שאנחנו חוזרים שזה אכן חרא של פיל, ופילים מסתובבים כאן חופשי, פילי בר! עצים ארוכי גזע בין השיחים, אקליפטוסים עם גזע כתום וצהוב, סיגלונים מלבבים בפריחתם הסגולה המרהיבה, על כל השיחים מטפסת ליפופית כחולה, השיחים חתוכים בגובה זהה, מסודרים כל כך, מאוד מזכיר לי את השיחים העגולים הגזורים של עופרית הכף ליד החדר תרבות במושב, אני נזכרת בדוידקה, כמה הוא היה מבסוט פה עכשיו, כמה זכרונות וידע ואהבה לגינון למדתי מהאיש הזה שאפילו לא התכוון ללמד אותי. בין השיחים קילשונים קטנים שעשויים משורשי שיחי התה ועליהם שרשרת פרחים לפוג’ה, בין השדות בתים צבעוניים ומבצבצים גגות כנסיות משופעים.

“העולם המודרני החל ביום שהטבע הפך לנוף”

חוזרים לגסט האוס וצופים ביוטיוב בתקיפות פילים במונאר, הפילים נראים נקמניים ועצבניים, אלונה נכנסת ללחץ, ומעכשיו והלאה היא תפחד ללכת בשדות התה ותיכנס מידי פעם להיסטריה כל פעם שנעבור ליד חרא של פיל. תייר שואל את אסא אם הוא מישראל, אסא חוזר ומספר: “איש אחד מזהה שאני מישראל, נראה לי הוא מזהה גופות”, וממשיך “הוא מזהה את הצבע של העור שעל הגוף שלי”.

אסא מתרגש לקראת היום הולדת שלו ושואל: “ביום הולדת מה גודל בך? הרגליים או הראש?”

יורדים אחרי הצהריים למונאר, עיירה קטנה, כמעט ואין פרות וכלבים, עיר הודית ללא גינונים עם מעט מאוד אפשריות, החנויות נפתחות לאט, מתיישבים בדאבה קשוחה של מוסלמים על הכביש ומזמינים פארוטה, ביצים קשות ומשהו שדומה לפירה, לוקץ’ מעיז בצעד אמיץ לאכול עוף מטובל, המקום נראה כמו מוסך ביום טוב, אלונה אוכלת קבוע בידיים כמו ההודים ושנינו גוערים בה, ופתאום משום מקום נעמדים מולנו זוג צעיר וילדה קטנה, שואלים בעברית “אתם ישראלים?” אנחנו עונים כן, והם ישר מתיישבים איתנו והבחורה אומרת תודה לאל השתגענו כבר אין פה אף אחד. שמחנו גם לפגוש אותם, ומאז ועד שנעזוב הם יעברו חדר לידנו ונבלה את הזמן שלנו ביחד, שלומית וגל זוג צעיר מחיפה והבת שלהם עומר, היה לנו כיף איתם ממש. אנחנו עושים קניות ליום ההולדת של אסא, מה שאפשר, את הרוב קנינו בקניון בקוצ’ין. אסא והבנות נרדמים ואנחנו מנפחים בלונים וממלאים את החדר בקישוטים, מחר חגיגה! בבוקר אסא מתעורר לחדר צבעוני ומנצנץ, מקבל כדורגל מעור וינטאג’ מהדורה מיוחדת של העתק הכדור מהמונדיאל הראשון ב 1930, תפור ביד ועליו מצויינים כל הנבחרות והשנים שזכו במונדיאל עד היום. אנחנו יושבים לארוחת בוקר בסופה מדליקים לו נרות על עוגה מקרם חמאה, ומרימים אותו בכיסא, אסא מתמוגג מאושר.

יום הכיף נמשך ואנחנו מקריאים לו ברכות מהבנות וציורים שהן ציירו לו, מקרינים לו מצגת עם סרטונים מכל המשפחה והחברים ששלחו לו מהארץ, הוא מתרגש נורא, ואז הוא מקבל מתנה שנייה סלוטייפ… הוא מת על זה! ומהבנות  צעצוע של ילד משתין שכשממלאים בו מים הוא משפריץ, ואז הקראנו את הברכה שלנו ושש משימות ההתבגרות שלו לעליה לכיתה א’, (בהמשך למסורת שאנחנו עורכים בדרך כלל עם החבורה שלנו של אפרת ורויטל אחיותי מהצבא וכל ילדינו והשנה אנחנו רחוקים כל כך… ) משימה ראשונה הדלקת אש, אסא אסף זרדים והדליק בעצמו מדורה,עם קצת עזרה של לוקץ’. משימה שניה הכנת תה בעצמו, אסא לקח סיר, מילא מים ואסף עשבים מהגינה הכין תה לעצמו ושתה. משימה שלישית ציור פנים וריקוד מסביב המדורה כמו בשבטים פראיים, אלונה ציירה עליו ואסא השתולל סביב המדורה ושר. משימה רביעית מבחן אומץ, אסא טיפס בחבל על הר לבדו בקלילות. משימה חמישית אסא היה צריך לעלות להר לבדו בין שיחי התה ולצעוק אני אסא אני בן 6 ואני ילד גדול, 6 פעמים, אסא פחד לעלות אז לוקץ’ קצת ליווה אותו והוא צעק “אסא אסא אסא אסא בן 6 ” שש פעמים. משימה שישית ואחרונה אסא ליקק אותיות  הא’ ב’ מדבש, סמלי לכיתה א’ ונראה לי שזה חלק מטקסיות בקהילות הדתיות שלנו, והוא קיבל סוכריה על מקל ותיק גב שרצה מדקטלון שקנינו לו בלי שידע ושש ביצי קינדר ומדלייה.

אחר כך נסענו למפל מים במקום פסטורלי שתינו מיץ מנגו ואסא ירה ברובה אויר. ולסיום היום מופע אומנות לחימה עתיקה של קרלה, שנוסד במאה ה -12 בשם הסופר קשה קאלאריפאיאט, שנערך בתוך זירה הנקראת קאלארי שמשלבת התעמלות בית ספר ומקדש, מופעי אש ואומץ, קרבות בכל מיני סוגי נשק מסורתיים, וסגידה לאלים, לקול מוזיקה חזקה ומשתנה, היה מרשים ואסא היה מרותק. משם הלכנו לאכול פיצה, הכי קרוב שהיה לאוכל מפנק מערבי וצפינו בסרט לפי בחירתו של אסא, ולקינוח אסא קיבל את המתנה האחרונה, לגו שממנו מרכיבים 3 דינוזאורים…וזהו עד לשנה הבאה.

וזאת המחווה וההומאז’ לך ילד מיוחד, מלא באנרגיות שיכולות לשגע פילים, חכם וכובש, צילומים שהחלו בלי להתכוון עוד בגואה והשלימו סידרה לא רק של שש תמונות אלא תשע…לך באהבת אין קץ.

אסא אסא אסא, אסא בן שש!

סלאש…גשם נובמבר

בוקר חדש הילדים מרכיבים כל כך יפה את הדינוזאור ובשיתוף פעולה, כיף לראות אותם, מתעסקים בדינוזאור עד 12 בלילה. קמים מאוחר, העובד ארול לא משתלט על העניינים ואני מכינה לכולם ארוחת בוקר במטבח של הגסט האוס שאין בו מקרר, ובעצם אין בו כלום. גל שלומית ועומר עוברים אלינו לגסט האוס, יושבים איתם במרפסת ועוד שני ישראלים מגיעים. אנחנו נוסעים למפעל תה ומוזיאון מעניין מאוד, שמים כיסוי על הנעליים, המדריך מסביר באנגלית לא מובנת, על התה השחור, הירוק והלבן שהוא הקרים מלאנה של התה, בריא ללחץ דם ועולה המון, מסיירים גם במוזיאון מעניין לתולדות התה. מטיילים בשדות התה ומתבוננים בקוטפות תה שפזורות על כל ההרים, סוחבות שקי תה כבדים של עלים על ראשם במעלה ההר, אני בקושי מימיה הייתי יכולה לסחוב בעלייה כזאת, מגלים שרוב התה במונאר שייך לחברת טאטה האדירה, ממש קפיטליזים בשיאו. נוסעים רחוק לאגם לחפש פילים ולא מוצאים, עוצרים בדאבה אוכלים קוקוס ותירס. חוזרים למונאר אוכלים במסעדה הודית אוכל טעים, מגיעים בחושך, אחד הישראלים שאיתנו בגסט האוס יורד למלא דלק בטוסטוס ומתעכב שעתיים, חבר שלו נלחץ והוא ולוקץ’ יורדים עם האוטו לחפש אותו, יושבים בחוץ והישראלי חוזר לא מבין על מה המהומה, אני יושבת על המחשב בחדר ולפתע התקפת נמלים עם כנפיים בכל החדר, דוחה. בוקר מתעוררים מאוחר, זוג ישראלים חמוד משדה ורבורג הגיעו, לוקץ’ וגל נסעו להביא מצרכים, קורנפלקס וחלב. אני מוציאה את הצנצנת קפה עלית נמס שלי וכולם מתעלפים, יושבים שעות מוקפים בשיחי תה ושותים נס קפה גרושות ומנהלים שיחה כולם על החיים, שלומית מספרת איך זה לגדול להורים חרשים בתור אחות גדולה, על כל הקשיים ולי זה נשמע כמו זכות גדולה, יותר מאוחר בערב אמא שלה מתקשרת, ושלומית מדברת איתה בשיחת וידאו בשפת הסימנים עם הבעות פנים עמוקות, אי אפשר היה להפסיק להתבונן על השיחה בניהן זה שבה את ליבי. אנחנו מקבלים מאלישיה תמונות של אחת המתנדבות בבית ספר של אלונה ותמרה בגואה בשם אנני שבעקבות החינה שאלונה עשתה לה עשתה מזה קעקוע אמיתי והעלתה את הסיפור למדייה, כולנו מתרגשים וגאים באלונה המוכשרת כל כך. בערב צופים  בשקיעה ורודה ונרדמים בבית הורוד.

כולם יושבים ביחד בגסט האוס נהנים מחברה איכותית ונעימה. הילדים משחקים עם עומר ועם נשמה הכלבה, אוכלים ארוחת בוקר ואחרי הצהרים יורדים כולם לאכול במסעדה בעיר, משפחה הודית מזמינה דוסה בגודל שולחן, דוסה משפחתית, יש אידלי ואחד משלושת הרוטבים שלו הוא סלק מעולה. קונים חינה ואלונה מכינה חינה לגל ושלומית, יושבים עד חצות ביחד במרפסת עם עוד שתי אמריקאים ועם ארול העובד שלא ברור מה הוא אומר, אי אפשר להבין אותו, נראה לי הוא גם לא ברור לעצמו. קמים בבוקר קשה להפרד מהחברים, אסא מחלק לשלומית וגל מקל קטן ואומר להם “זה בשביל שתזכרו אותי”, קפה עלית אחרון עם חלב מורתח, נפרדים מכולם ומהמקום הנדיר הזה ונוסעים, תמרה עם הראש בחוץ מהחלון אומרת “אני שמחה שיוצאים ממונאר, נמאס לי כבר משיחי התה האלה”.

יורדים בהר ונוסעים במטעי תה שלא נגמרים, עוצרים להצטלם בדאבה של משפחה עם ילד נכה כתוצאה מתאונת דרכים, אוכלים ומנהלים שיחה איכשהוא ללא שפה משותפת. האישה נותנת לי לטעום עגבניה שנראת כמו פסיפלורה אבל למעשה צומחת על עץ, אני מזהה בגינה שלהם עץ שסק, הראשון שראיתי בהודו, ומתמלאת געגועים לטעם ולחצר הישנה של צילה, ליד הדאבה עזים שחורות של המשפחה שמשתעשעות עם לוקץ’, ומלא דגלים של המפלגה הקומוניסטית השולטת בקרלה. ממשיכים לנסוע בירוק עד הזה ושלל עצי סיגלון שצובעים את העמק ומנקדים את שיחי התה, מראה חלומי.

מתחילים לרדת ושוב הנוף משתנה, אין תה ומופיעים יערות נשירים, אנחנו בשמורת טבע צ’ינאר, שלטים של חיות בר חוצים, טיגריסים ופילים, גשרים שמחברים בין שני עברי הכביש לחיות בר מתוחים מעל ראשנו, ציפורים צהובות וירוקות עם זנב ארוך, נכנסים לתוך השמורה בנסיעה רגילה על כביש, בכניסה לוקץ’ יורד להירשם ומקבל תדריך לא לעצור, לא לעשן ולא לצלם, השומר מסביר לו, אתה נכנס לשמורה מלאה בפילי בר, לוקץ’ חוזר נרגש, הוא כל כך רצה לראות פיל במונאר ואנחנו סקפטיים, אחרי שתי דקות נסיעה אלונה מבחינה בין העצים בעדר פילים, עוצרים, תוך פחות מדקה הפיל הזכר מבחין בנו ונותן ריצת אמוק לאוטו, עצבני, ננעל עלינו ואנחנו בורחים בשניה האחרונה ואלונה בצרחות ובכי היסטרי באוטו, מזל ששנייה לפני לא ירדתי לצלם אחרת זה היה הסוף שלי. זהו נגמרה קרלה אחרי שלושה שבועות, וחמש דקות לפני היציאה ממנה לטמיל נאדו ראינו פילי בר! נרגשים באוטו מאדרנלין ושמחה חוצים את הגבול וחוזרים לטמיל נאדו האהובה כל כך. אסא אומר לתמרה בזמן הנסיעה,”תמרה, את יודעת מה גודל לך הכי הרבה ביום הולדת? גודלת לך הנשמה”

“יושבת על הגג בתוך ענן קודיקנאל

כל כך גבוה המקום כמעט נוגעת בחלל

מסביב ממש מגניב איזה קסם של בריאה

מטורף ממש הזוי הזריחה והשקיעה”

אהוד בנאי

עוברים לטמיל נאדו, ארץ המקדשים, שינוי מרענן אחרי קרלה ששם ראינו רק כנסיות שמתחרות אחת בשניה מי תבלוט יותר, לאחר נסיעה מישורית עם הרבה עיירות וכפרים מתחילים לטפס בהר, הכל ירוק ומלא עצי אקליפטוס עם גזע לבן ארוך ארוך, לאחר כברת דרך של כביש מפותל ותלול וצר מגיעים לעייירה שבנוייה על צלע הר בשם קודיקנאל, עיירת היל סטיישן שהוקמה ע”י האמריקנים ב-1901 מקום מפלט מהחום, קודאיקנאל בנויה על הר עם עליות תלולות, חוצים אותה וממשיכים לכפר שנמצא בין הרים, דרכים צרות וכפרים שפזורים לאורך כל הדרך ופרחי קאלות לבנים וזקופים שנימתחים ומזדקרים אל על בגאווה מכרי דשא ירוקים ורטובים, ואטה קנאל! ישר לקיוסק של אראסי ובעלה הליצן שלוקחת את לוקץ’ הישר לבית של אחיה במעלה ההר עם אח עצים, מטבח ונוף משגע שמשתקף מחלונות ענק.

הבית מרווח ומסוייד עם מטבח, מלא עציצים בכניסה, הנוף שנשקף מחלונות העמק משכר ומשתנה כל כמה דקות, עננים מכסים את כל הראות, מתפזרים, מטפסים על ההר, שמש באה הולכת, ירח מלא מאיר ואנחנו מעל כל זה, מעל העננים איזה תחושה נפלאה. אנחנו מחכים לה שתכין לנו שקשוקה בלחמניה והילדים מגרגרים סוכריות קופצות, פוגשים שלושה ישראלים צעירים, אשירה ועוד שני גברברים שמזמינים אותנו לבית חב”ד לארוחת שישי, מי זכר בכלל שיום שישי היום, עולים איתם לבית חב”ד, אל הזוג מנדל וחני הצעירים כל כך שם נמצא גם אביה של חני, שלמה, חוזר בתשובה מניו יורק ובתו הקטנה בת ה- 10 תפארת, הם מקבלים את פנינו בשמחה. תפארת פה חודש וחצי ומלבד שני ילדים למספר ימים בודדים היא לא ראתה אף ילד, וישר היא חוזרת עם טאקי ביד. קידוש, מצה שמורה, טונה של אוכל ושיחה מעניינת ונעימה כשעתיים, על אשתו שנפטרה, על פיאות, ,על ברית מילה, ניו יורק, זרמים בדת וכו’, יורדים בעשר בלילה לביתנו וכולם נופלים לישון.

היה קר בלילה, בבוקר קמים ומבחינים שהכינו לנו ערימת עצים בכניסה ולא שמנו לב, מבעירים את האח המושלם שלנו שעומד מול חלונות ענקים לכיון העמק העננים והנוף, ומהיום לשבועים הקרובים כל אחרי צהרים תעבור הדידי, בחורה צעירה שנראת מבוגרת מגילה, נחושה וגרומה ותביא לנו לחדר חבילת עצים שחטבה בעצמה וסחבה בהר להסיק את האח שלנו הרעב. הולכים לאכול אצל אראסי, אין אבוקדו אז אומלט ושקשוקה וצ’אי, תפארת באה אלינו ומבלה את כל היום אצלנו עד 9 בערב, הם שמות לק, משחקים בלגו, קולעות צמות סיניות, ומשתוללים שעה בחוץ עם בני השכונה בהשפרצות מים. לוקץ’ ואני מתפננים ונהנים מהאש באח מתבוננים בנוף מהופנטים, יש הרגשה של בית ממש.

תשע בערב, לאסא מתגלה פצע מכוער ומזוהם במותניים אולי מעקיצה, אנחנו חובשים לו את זה ושמים אנטיביוטיקה, הוא שואל את לוקץ’ “אבא מה זה עתיד?”. בערב אנחנו עולים לבית חב”ד, ערב המימונה, ערב אחרון לפני קיפול, בית חב”ד סיימו פה את העונה, הגענו לואטה ביומיים האחרונים של פעילותו, ובדיוק כמה שעות לפני יציאת פסח הגיעה רותם שיודעת לעשות מופלטות, התקבצנו כולם, שארית הפליטה היהודית -ישראלית כולם… עודד, אשירה, שלמה, תפארת, מנדל, חני, דור, רותם ואנחנו, אין יותר ישראלים בואטה, נגמרה העונה ובעיני לא יכולנו לבחור זמן טוב מזה, בעונה יש כאן מאות ישראלים לא הייתי שורדת כאן יותר מיומיים. מוזיקה, צ’יפס ביתי, סלט קצוץ, ומופלטות, מלא שיחות וסיפורים, הילדים משתוללים על הרצפה משחקים טאקי ועושים הצגה לכולם, גלגלונים ויש הרגשת אחדות, למרות שהמופלטות היו קצת שרופות ומלאות בשמן וזה עשה לי צרבת לשבוע הקרוב, נשארנו עד אחרי 12 בלילה צוחקים ונהנים, היה אדיר.

חוזרים לחדר והולכים לישון בשלוש בלילה, ברבע לשש אני קמה לזריחה, השמש מעל העמק ומעל העננים ואנחנו מעל שניהם, מעכשיו כל בוקר קמים לזריחה. בית חב”ד מתקפלים היום בארבע אחרי הצהריים ואנחנו מקבלים את כל מה שנשאר במטבח, כולל עופות טריים כשרים מדלהי היישר למטבח שלנו. בבוקר לוקץ’ מביא לי טייק אויי מאראסי, עודד בא לביקור, ואנחנו ביום כביסה, הילדים משחקים עם תפארת כל היום, מכינים בצק ועושים פיתות בבית חב”ד, אוכלים פסיפלורות ומטיילים כל היום בין הבית שלנו לבית חב”ד שמחים ומאושרים. יורדים לאראסי להפרד מכולם, אשירה ובית חב”ד עוזבים, ממש מרגישים קשר חזק לאנשים שהכרנו רק לפני שלושה ימים, זה מופלא בעיני. העופות שקיבלנו נפרסים לשניצל, יחד עם פתיתים של אוסם שנשארו לנו מגואה ולוקץ’ מכין שניצלים, פירה ופתיתים, הילדים משתוללים מהתלהבות ומתענגים על כל ביס. אחרי הארוחה הילדות לומדות קצת, מקלחות וכולנו מול האח שורפים עצים ב-300 רופי ליום. בשורות על קילקולים בבית בנורדיה מורידות לנו את המצב רוח, הילדים לא נרדמים ולנו אין דקה לבד, בנוסף לזה האינטרנט גרוע, ואני בקושי מצליחה לסיים את הבלוג.

בבוקר אחרי זריחה, אנחנו נמרחים מול הנוף כולל ארוחת בוקר מפנקת עד הצהריים, העננים מתבהרים ונעלמים וזה מותיר לנו חלון הזדמנויות לרדת לנקודת תצפית שנקראת הדולפין נוז (אף), מלווים בכלבה מתוקה שהולכת אחרינו, יורדים בירידה תלולה מלאה בזבל ושקיות לייז (תפוצ’יפס הודי) שהופכת להיות בכינוייה שביל הלייז, הדרך למטה קלועה בשורשי עצים שמרצפים את כל הירידה בבליטות המצוירות שלהם, מגיעים לסלע בולט שמתחתיו פרוס נוף משגע של הרים, עמקים, עצים, הרבה ירוק והרבה עננים, הודי מטפס על עץ גבוה מוריד לחברתו זר פרחים אדום, איזה רומנטיקנים הם ההודים האלה ממש דביקים. כל ההודים מצטלמים על הקצה וצריך לחכות בסבלנות בתור, העליה חזרה תלולה וקשה מאוד, בדרך עוצרים לאכול עגבניות עץ ופסיפלורות מעולות, הן שונות מבארץ, צבע בשרן לבן שקוף, גם גויאבות ומנגו במסאלה ומגיעים לאראסי סוף סוף. גלי ועופר ממונאר הגיעו עם עוד ישראלי בשם איתי, עולים עם עופר גלי ועוד שוודית לאכול אצל רותם שמבשלת אוכל טבעוני לכולם, אסא מאוד אוהב את האוכל ואומר לה :” זה האוכל הכי טעים בעולם… בזכותך אני אוהב גזר…זה טעם של עדשים מהארץ”, יושבים במרפסת הגסט האוס שלהם ממולנו המסעדה ההודית הריקה תמיד, ששלט ניאון אדום מעטר את כניסתה “הביזון” עם סמל של שור, השוארמה שמסתובבת בכניסה שלה על מוט מקבלת ליקוק נדיב מאחד מהכלבים המשוטטים מול עינינו.

חוזרים לחדר מדליקים אח, ענן מכסה אותנו, כולם לומדים, אסא מכין את רשימת החברים ושחקני הכדורגל שלו. נוסעים לקודאיקנאל, העיר שקרובה אלינו, היום זה ערב יום השואה, עושים סיבוב ברגל נכנסים לגן בוטני שהוא יותר כמו משתלה ישנה עם שיחים גזומים. הולכים לאגם ומשכירים סירת פדלים בצורת טווס, ברווזים קטנים שטים באגם המלאכותי ותיירים הודים שמצלמים אותנו כאילו אנחנו זן נדיר של חיה. חוזרים ומשכירים אופנים, לוקץ’ של שלוש ואני עם אסא, מקיפים את האגם, כל הדרך שרים אל המעיין, אוכלים תירסים והולכים לשוק הטיבטי שהמליצו עליו כל כך, מסתבר שזו ממש הזייה, כמה דוכנים של טיבטיות שמוכרות סוודרים מכוערים ושמיכות צמר, אני עם סווטשרט של פרי טיבט מקבלת חיוכים, כל קודיאקנאל וגם מונאר מלאות בחנויות לשוקולד ביתי, לא מגרה במיוחד, הרי שום שוקולד לא ישתווה לשוקולד הפרה שלי זה בטוח. חוזרים לכפר, לבית שלנו איזה שלווה, לארוחת שניצלים (אני צמחונית) וקוסקוס וסרט צלילי המוזיקה, הכי קרוב לסרט ליום השואה שהיה לי, הילדים לא מפסיקים לשיר את כל שירי הסרט. “שניצל ונודל ושטרודל” “הדלאייד” “גוד ביי פר וול” ונתקפים געגועים לסבתא רותי האוסטרית ומתקשרים אליה.

בבוקר אחרי שקיעה כמובן, נוסעים לעמק המומינים מאנהואנור, נקרא ככה כי יש הטוענים שהוא מזכיר את העמק של סדרת המומינים, שמעולם לא ראיתי גם ככה כי זה לא היה בדורי, אבל אסא מכיר, הוא היה צופה בזה עם תלם ואישר שהעמק ממש דומה, אסא מעורער מהסרט אתמול ושואל ” אמא אני יהודי או ישראלי?”, “איזה דת זה הגרמנים?” הדרך מלאה באורנים יפיפיים, קצת קופים, עמקים עם בתים צבעונים וטרסות שמקיפות אותם בדי סארי צבעוניים, נראה כמו פאזל מלמעלה. מגיעים לנחל עם נופרים צפים, נכנסים לעמק ברגל, נראה כמו אחו, הכל פסטורלי ושליו, מתהלכים בעמק פתוח שיש בו נחל ואגם עם גדרות מעץ מתפורר, מחפשים ביזונים ולא מוצאים אלא רק פרות, הולכים מסביב לאגם בבוץ, נשים סוחבות עצים ענקים על הראש, גשם מטפטף ואנחנו מתחבאים בשיח, עדר פרות ובאפלו אוכלים את העשב, הכל רגוע ושליו, נוף מרהיב שנראה כאילו ממקום אחר, פרות מתנגחות לידנו קרניהן צבועות בכחול. יוצאים ויושבים בדאבה אוכלים טאלי טעים, האישה לוקחת אורז ביד ומנסה להאכיל את תמרה ישר לפה, תמרה מסרבת, מסביבנו מלא עורבים, אסא אוכל מלא פפאדאם. חוזרים, עודד ורותם קופצים לבקר ואנחנו מעבירים ערב בנעימים ומדברים על העתיד. דרך אגב סנורקה, סנופקין ומר המיולין לא נראו בעמק, הכל דמיון פרוע.

בבוקר לא התעוררנו לזריחה, קמנו מאוחר, ירדנו לאכול ארוחת בוקר אצל אראסי, שמונה דוסות, אידלי, סנדוויצ’ים של שקשוקה, ונסענו לקרונה פארם, חווה מבודדת במורד ההר עם בתים להשכרה בג’ונגל, חוצים את קודאיקנאל, מתדלק לא רוצה לקחת כסף מיד שמאל של אלונה, הוא בטח חושב שהיא מנגבת איתה את התחת. יורדים לכפר בדרך לקרונה, נחש ענק שחור חוצה את הכביש, מתחילים לרדת בכביש אבנים גרוע במורד העמק, מעבר בוצי, וחונים את האוטו בצד השני וממשיכים ברגל בירידה של 30 דקות, אקליפטוסים ענקיים, מלא שיחי חתונה, בשמם האמיתי “לנטנה”, אבל מי קורא להם ככה, כל מטרתם היא לקולולוש וחתונה, מעשה קונדס של זריקת הפרחים הקטנים על האהובים ביותר. מקומיים מגדלים אפונה בהדלייה על מקלות, נכנסים לתוך יער ורצף הבתים נפסק, יורדים בשביל צר בין עצים לתוך החווה, בכניסה שיח פיטנגו ענק מלא פרי שאי אפשר להגיע אליו, איזה אכזריות, ואני כבר 10 חודשים לא אכלתי פיטנגו, פוגשים את נוויל בעל המקום שנראה כמו דן בן אמוץ, הודי מבוגר לבוש לבן נראה היפי, גר במקום 27 שנים במקור ממהרשטרה. יורדים למסעדה עם נוף מדהים שנמצאת במעלה הר תלול, הכל טראסות וג’ונגל פראי, עצי גויאבה, אבוקדו, אפרסקים ושזיפים. מפל צמוד למסעדה, שותים צ’אי, פרקש לוקח אותנו לראות את המקום, פרקש סובל מסוג של שיתוק ועיוות בדיבור, הוא אומץ ע”י נוויל בעל הבית יחד עם אחותו, שניהם נפאלים שאמם הצטרפה למנזר של שיווה, יורדים לאורך ההר בין העצים, ממש ג’ונגל סבוך, שלטים קטנים על עצים עם חצים, נחל זורם, כל מיני סוגי בתים נחבאים בין העצים. עולים לכיוון שלט earth ship מגיעים לבית עגול מדהים על צלע ההר שממנו יוצא אנגלי ושמו אלכס שנשוי להולנדית וגר כאן 12 שנים, שמסביר לנו שיש כאן זרים שקנו פה בית בליסינג לקרקע ל 99 שנה מול נוויל, אלכס בנה בית אקולוגי בצורה של יורט עגול, הבית בנוי מצמיגים כולו חלונות, משוחחים איתו ארוכות, הוא מספר שהיה בישראל כמה פעמים, יש לו משפחה בישראל, הוא עובד באינטרנט והוא מעונין לעזוב, אשתו כבר עזבה, מחפש להשכיר את הבית ושיטפלו לו בשני החתולים שלו. על ההר מפוזרים כל מיני בתים מדהימים ששייכים לתיירים, כולם ריקים, כולם עזבו. יושבים עם צ’יטרה אחות של פרקש מעבירים שיחה מעניינת, ועולים ברגל לכיוון האוטו העלייה תלולה, תמרה נופלת לתוך תעלה בעומק מטר וחצי, היא ניסתה לקטוף פרחים שצמחו בשולי השביל ולא ראתה את התעלה, לא קורה לה כלום, מלבד התקפת צחוק אדירה שהדביקה את כולנו, היא כזאת שלומיאלית. קרונה פארם מקום מדהים ומבודד בטבע שגורם לך לחשוב אם אתה מסוגל לחיות ככה ומערער לך את החשיבה. חוזרים לקודיקנאל ואוכלים במסעדת אסטוריה ונוסעים חזרה לוואטה, עופר וגלי יושבים אצלינו בערב ואחר כך אנחנו צופים בסרט “בירדמן” עם מייקל קיטון, סרט גאוני. יום שישי מעבירים את כל היום בלימודים ורביצה מול הנוף נהנים מכל רגע, בערב אוכלים דומינוס פיצה שהבטחנו לילדים בקודאי וחוזרים מאוחר, דרך ערפל כבד וחושך מצריים. אסא ממלמל ואני שואלת אותו “אתה מדבר עם עצמך?” אסא עונה לי “לא אני מדבר עם המוח שלי”.

יום אחרון כל היום בבית, אני קמה לזריחה אף אחד לא רוצה להתעורר, נפרדת לבדי מפלא הבריאה הזאת,  אני מכינה ארוחת בוקר ושולחת לאראסי זוקיני ממתכון של אורנה ואלה, הילדים רואים שני סרטים ,הגשר לטריביטה והכיתה המעופפת ולומדים על הגג, אסא מודיע “אני מחליט איזה סרט על הבוקר…אף אחד לא מעתיק ממני… נגעתי ארץ”. בצהרים יורדים לאראסי וענן ממלא את ההר כולו ונכנס לחנויות ולא רואים כלום, עש צהוב מהפנט מעופף מעלינו, אחר הצהריים מתבהר כאילו לא היה כלום והשמש מבצבצת. בערב יורדים לאכול בעלטף ופוגשים שם את איתי, הישראלי האחרון בואטה, שאני קוראת לו אוסנת חכים (מהסדרה “הפוך”) כי הוא קופי שלה, עש ענקי מתיישב עליו, בטוח זה ברכה, בתפריט במסעדה סקטור שלם של אוכל תימני אבל זה לא העונה של הישראלים, אז אין. בלילה אני מתעוררת מנשימות חזקות, כאילו מפלצת באה לטרוף אותי אני קמה מבוהלת וחוזרת לישון, בבוקר קמים לזריחה ואין עננים, פותחים את הדלת והגינה רמוסה, עדר ביזונים הסתובבו פה בלילה, זה מסביר את הנשימות, נרגעתי לרגע חשבתי שאני יורדת מהפסים. להקה גדולה של קופים מטפסת עלינו מכל עבר, על הגג, על החלונות ,מקיפה את כל הבתים מסביב, אראסי בכנסייה, נפרדים מאחרוני התיירים הזרים בואטה לאחר 10 ימים, נשארו ישראלי אחד אנגלי אחד וגרמני אחד, זה נשמע כמו תחילת בדיחה, אה וגם שוודית. להתראות ואטה היה חלום! וואטה תהפוך לנקודת ציון במסע שאחרי, כמקום שהשתקענו בו הרבה זמן והרגשנו בו ממש בית. יורדים מההר קונים שזיפים אפרשזיפים ופסיפלורה, אין על פירות.

אנחנו בדרך לארוד לביקור קצר בקהילה נוצרית אוהבת ישראל שנמצאת בתהליכי גיור ועליה לארץ, יוסף אליאס מהבית כנסת בקוצ’ין קישר בנינו, ואמר לי את חייבת לראות אותם בעצמך, לא תאמיני הם ממש ירדו מהשמיים, הוא שלח לי סרטון בו חבורה של גברים מקיפים את ההיכל של בית הכנסת בשירה אדירה של שמע ישראל, הם המלאכים שהשם שלח לו, הם שיפצו את בית כנסת באורנקלום במו ידיהם. יוסף דיבר עם חנה, האישה של מנהיג הקהילה שנפטר שבוע לפני פסח, עוד לא עבר חודש, ויידע אותה על בואנו והיא שמחה מאוד.

אנחנו יורדים מההר, כמה כבר הרים עלינו וכמה הרים כבר ירדנו בטיול הזה, סיבובים מטורפים הכביש צר ומתחתינו מצוק, ושוב אלונה מקיאה. פתאום ברגע בלי ששמנו לב משתנה הצמחייה ומדלדלת ומופיעים שטחים חקלאים מסודרים בטוואי מישורי, מלא קוקוסים ומתחמם נורא. עוצרים בדאבה ואוכלים אומלט וטאלי על עלה בננה. הכביש טוב תודה לאל ואחרי חמש שעות מגיעים לארוד. ארוד היא עיר אפרורית בטמיל נאדו באמצע שום מקום, מחפשים את הרחוב, ציון נאגאר, ולא מוצאים, מתקשרים לחנה שאומרת לנו לחכות ליד המכללה ,אחרי חמש דקות מגיע הודי על טוסטוס שמו משה, מחוייך כולו לוחץ את ידינו ומוביל אותנו לשכונה, לפחות 20 ילדים בכל מיני גילאים מחכים לנו בכניסה לבית שעל קיר כניסתו מתנוסס מגן דויד מברזל. נשיקות וחיבוקים עם חנה ומשפחתה, יושבים במרפסת מכבדים אותנו בצ’אי ומטוגנים כולל ביצים קשות מטוגנות, זה חטיפים בהודו לא פיצוחים ובמבה. מראים לנו את הבית וכל דברי התורה על הקירות , ספרייה מלאה בספרי תנך, העתק של בית המקדש בקופסת זכוכית, הכל בעברית, מכירים לנו את כולם, כל השכונה מגיעה וכולם מברכים אותנו בשלום בעברית, קידה קלה והידיים לחוצות לחזה, המון כבוד ושמחה בעיניהם. חבורה של ילדים נעמדים מולנו בשירה ובקוך רך מלאכי שרים לנו מזמורים בעברית שלא הכרנו ומברכים אותנו בשירה, היה כל כך מרגש. משה לוקח אותי לסיבוב בשכונה לראות את כל הבתים, יש למעלה מאלף איש בקהילה, רובם גרים ליד מרכז תורה סנטר ובית הכנסת, ובשכונה שלהם עשרות בתים פרטיים, לכולם מתנוסס מגן דויד גדול בכניסה, אני הולכת ברחוב וכולם מתרגשים לראותנו, כל הילדים סביב אסא ובחצר הבית ברחבה משחקים טאקי, כדורגל, סקייטבורד, תופסת, הכל בטבעיות בלי שפה כאילו הכירו מילדות. הרב שמואל איננו, אבל הוא נמצא בכל מקום ממש מרגישים אותו בבית. אסא בהיי, ילד קטן וצנום שובר את היד, לוקץ’ לוקח אותו ואת משפחתו לבית חולים, אני בינתיים יוצאת עם אלונה לסיבוב עם הכלב הענקי של המשפחה שגורר את שתינו בכל השכונה עם הכוח האדיר שלו, כשיורד החושך אנחנו מתיישבים לארוחת ערב, מגישים לנו הכל ממש לצלחת, לא יושבים איתנו, כולם סביבנו, הילדים יושבים עם הבן של חנה ורואים הארי פוטר בקולי קולות בטאמילית, אנחנו מורידים ממנו את כל הסרטים בסדרה. הם מראים לנו תמונות ומספרים לנו על כל הישראלים שעברו כאן, על רב מחברון שגר כאן עם אשתו וילדיו כמעט חצי שנה, עזר להם בגיור ולימד אותם הלכות ויהדות, אני מוצאת אלבום שהכינה להם בת שירות עם ציון מלחמות ישראל ואירועים מכוננים בדרך, אני מדפדפת ומגיעה למבצע אנטבה ושם מופיע צילום של יוני נתניהו בדמותו של יורם גאון, אני ולוקץ’ נקרעים מצחוק. לאחר הסרט מוליכים אותנו לדירה משלנו על הגג, ממש בית עם מקרר ועתיקות, מלא בכינורות ישנים, מסתבר שמשה היה אספן עתיקות והתכוון לפתוח חנות בארץ, מתקלחים ונופלים לישון שינה מתוקה, בבוקר קמים לארוחת מלכים, מפנקים אותנו ולא רוצים שנלך, מבקשים שנשאר עוד יום, אני למעשה לא הרגשתי בנוח להעמיס עליהם, גם בגלל שעוד לא עברו 30 למותו של אב הבית ותירצתי שאנחנו חייבים לזוז, כשנגיע למאייסור נצטער על כך מאוד שלא נשארנו עוד יום עם הקהילה הנדירה הזאת. עושים צילומים עם כולם, מיד התמונות מועלות בכל קבוצות הקהילה וישלחו לנו מאוחר יותר, מלווים אותנו לאוטו, מנופפים לשלום עד שאנחנו נעלמים מהעין בדרכנו למאייסור, היתה חוויה ממש מיוחדת במינה.

נוסעים דרך שמורת טיגריסים, עליה להר ב- 27 פיתולים, עליה תלולה עד מאוד, עצי במבוקים ענקיים מלווים אותנו והופ מגיעים למייסור, עיר נעימה ולא סואנת, שמהווה מרכז בנלאומי לאשטנגה יוגה, מפורסמת בתעשיית הקטורת והמשי וגולת הכותרת שלה היא ארמון המהרג’ה הגדול והמפואר שנמצא במרכז העיר, עולים למלון במרכז העיר, המעקה במעלה המדרגות עם רווחים שפיל יכול לעבור בו, מפחיד לטפס עם הילדים, עובש פה ושם, זרם מים חלש, אין מים חמים, חנוק ומסריח. בכניסה בלובי ציור של לורדים אנגלים ומהרג’ה, לוקץ’ מעיר לי את תשומת ליבי, איזה שפל לתלות כזה ציור בלובי של הכניעה לכיבוש הבריטי, לא ברור. מניחים את התיקים ויורדים לסיבוב בעיר, אנחנו ממש מול הארמון המפואר של מייסור, עוצרים לאכול גלידה וסוף סוף את הקוקוס השחור הקטן שבפנים נראה כמו מדוזה וטעמו מוזר שמתברר שאין קשר בינו לקוקוס, והולכים לדומינוס פיצה, עובר עלינו לילה קשה, נופלים לישון גמורים. ב- 12 בלילה מפסיק החשמל, חום איימים, אין אויר ואי אפשר לפתוח חלונות מלבד אחד, פותחים חלון אין רשת ויש מעבר לקופים ועכברושים, ממש מפחיד, סוגרים אחרי רבע שעה וכל החדר יתושים. קמים בבוקר גמורים מתקפלים עוברים למלון בשכונה רגועה של היוגה, פעם ראשונה לרשת מלונות OYO, מלון דירות שמזכיר יותר סניף קופת חולים גם בניראות גם בריח, מתמקמים, מעקמים פרצוף, יורדים לעיר אוכלים בבית קפה טעים קפוצ’ינו, סלט פפאיה ירוקה תאילנדי, סלט פירות ועוד פינוקים, הולכים לארמון, הארמון מרשים מאוד ומרהיב בצבעי זהב וטורקיז, דלתות עץ בגילוף מרשים,רצפות פסיפס, הארמון גבוה עטור בציורים וסיפורים, אולמות מפוארים, מלא הדר ופאר, כולם רוצים סלפי, כולם קופצים עלינו יש פה תיירות אגרסיבית, בכניסה חמישה פילים מתחת לסככה שמוחזקים בשרשראות ברגליהם, פילי הארמון עצבנים ובועטים, כל הארמון מלא מנורות, אלפים, כל 10 ס”מ מנורה, בשביל ההדלקה של כל הארמון שמתקיימת בערב בימי ראשון בליווי תזמורת, אומרים שזה רגע מכונן אבל אנחנו נוותר על זה הפעם, יום שני היום וזה בעוד שבוע, ואנחנו בערים לא שורדים יותר מידי. בחצר הארמון עצים ענקיים, אוכלים גלידה, יש פחי אשפה אבל הם עמוסים מרוב מבקרים והכל מושלך על הרצפה, הכל זבל. העיר מפוצצת בצאלונים, מעניין מה עם הצאלון שלנו בגינה ואם הוא פרח את פריחתו הראשונה בלעדינו.

“לפעמים הדברים הקטנים ביותר תופסים את המקום הדגול ביותר בלב שלך” פו הדב

נוסעים לגני ברינדאבאן, שנתנו לנו ממש הרגשה של סרט בוליבודי זול, הגנים בנויים למרגלות סכר נהר קוברי, והם גנים ענקיים עם עצים גדולים, שיחים ומדשאות, גן שעשועים מוזנח קצת, מזרקות ומפלים מלאכותיים, היום ערב יום הזכרון ואני מטיילת עם הפלאפון שומעת שירים עצובים, גם שאני כל כך רחוקה יום הזכרון מרגיש כל כך קרוב, הולכת בפארק ודומעת, שלוש שעות מחכים למופע המזרקות והאורות עם מליון הודים, אף תייר לא כיתת את רגליו לכאן, היה צריך להעלות חשד. אוכלים מאכלי רחוב, תירס, פאני פורי, סודה עם לימון ותבלינים, פופקורן. המופע מתחיל, מוסיקת בוליבוד בסאונד נוראי, אורות ומזרקה שמשנה את צורתה בסימביוזה גרועה, ההודים מתלהבים ומוחאים כפיים, מופע עלוב ברמות על, לאחר חמש דקות מתוך שעה מופע חתכנו לאחור, שלא יהיה פקקים בחניה, ואני מזמזמת לעצמי שירים של יום הזיכרון. טירוף בחניה, אני מוצאת מנגו עם תבלינים מעולה ואנחנו מחלצים לאחור וכל הדרך שומעים שירים עצובים מהיוטיוב והילדים שואלים הרבה שאלות ודמעות לא מפסיקות לרדת.

חוזרים גמורים למלון, ושוב צנחתי על גבי ונרדמתי באחת. קמים בבוקר, מעבירים את יום הזיכרון בעצלתיים, יורדים לאכול בבית קפה מגניב בשכונה, שייק ירוק, המבורגר צ’יקן, דוסה תרד, פסטה פנה שמנת מעולה וטוסט פירה לתמרה, כן יש דבר כזה טוסט פירה, המנה המושלמת לתמרה ששמה הולך לפניה בטיול הזה ומקבלת את הכינוי “תמרה פחמימה”. נוסעים לתצוגת אומנות פיסול בחול מרשימה מאוד ומצלמים הכל לרותם דותן, את כל התערוכה הזאת עשתה נערה צעירה אחת במשך חמישה חודשים. משם נוסעים לשוק המהמם של מייסור שמוכתר על ידי כל המשפחה כשוק הכי יפה שהיינו בו, שוק דבאראג’ה שמו, נחשב לאחד השווקים המרתקים והססגונים בתת היבשת, מקבלים תדריך והסבר איך מכינים קטורת, קונים שמן בושם לוטוס ורוד, ו- ck מפרח לילה, השוק מרהיב מלא בפרחים שנקנים במשקל, עלי פאן, עלי בננה בכמויות מסחריות, רחוב אחד רק קוקוסים, אחד רק ירקות ואחד רק בצל ושום מדהים ממש. קונים פירות וחוזרים למלון, אלונה לשיננית בהמשך הרחוב והולכים לאכול ארוחת ערב. למחרת קמים בבוקר, יום העצמאות 70 למדינת ישראל עובר עלינו כאילו כלום ואנחנו חוגגים יום שלם במלון “קופת חולים שלום”(נא לקרוא במבטא של החסידה מהפרסומת ללאומית), כביסות לימודים וריבים, אנחנו הישראלים היחידים בעיר ונראה לי באיזור, אין שום הרגשה של חג, אבל אוהבים אותך מדינה שלנו מעומק ליבנו! אחר הצהריים לוקץ’ נוסע עם הילדים לבד לגבעת צ’אמונדי שמשקיפה על העיר, מסתכלים במשקפות על כל העיר, נוסעים למקדש קרוב ובדרך מתפצלח ללוקץ’ הטלפון על הכביש, הם חוזרים איכשהו למלון כולל עצירה במרכז שירות של סמסונג בלי מפה ובלי טלפון, נס רפואי, אין חלקי חילוף למסך של לוקץ’ ואווירת נכאים משתלטת על כולם.

קמים בבוקר אורזים בנוהל הרגיל ויוצאים לכיוון קרוג או בשמו המקורי קודאגו, אזור הררי מלא בשיחי קפה ופלפל שחור, שמתגוררים בו בני הקודאבה ופליטים טיבטים, מחוז קודאגו היה מדינה עצמאית עד 1956 ואז התמזג עם קרנטקה, איש אינו בטוח מה מקורם, והסברה הרווחת שמדובר בצאצאים של מהגרים פרסיים, כורדים או יוונים שנשארו במקום מצבאו של אלכסנדר הגדול, יש בתוכם 1000 שבטים, הם נחשבים הינדים אך מסרבים להכיר במנהיג דת כלשהו, והם מתהדרים במנות קארי מבשר חזיר. שני רחובות קדימה, פניה שמאלה ופתאום נפלטנו ממייסור המסודרת לתוך הודו, תנועה על הכביש, מחסומים, יש בחירות, בודקים לנו בתא כפפות. יוצאים לדרך לאורך הכביש מלא דוכני פירות, כולם נראים אותו דבר, כל הפירות מסודרים בפירמידות, סוגים שונים של מנגו, כולם שורקים ומסמנים לך לעצור. נוסעים לכיוון ביילאקופה, אזור מושבם של פליטים טיבטים שנמצאת על הדרך שלנו, מלא דגלים טיבטיים בכל מקום בדרך, בכפרים ומעל בתים וחנויות ובתוך היערות, לראות בדרום דגלים טיבטים זה מחמם לנו את הלב, אוהבים את העם הזה בכל ליבנו, יושבים בקפה לאהסה, בעיירה המון טיבטיות מבוגרות שלבושות בבגדיהן המסורתיים אבל הצעירים מודרנים ממש. ממשיכים בנסיעה עוברים את קושילינאגאר, שם קול אבל המקום סתמי, תהלוכת בחירות בכל עבר, קהל של הודים מקיפים 2 אנשים שעורכים קרב עם מקלות על הכביש, בנתיב הנגדי תהלוכה של אלפי אנשים שפוצחים בריקודים ומוזיקה רועשת ואוטו עם בלקון שעומדים עליו כל הגוורדיה ומנופפים לקהל. מתחילים לטפס, פניה אחת מהכביש הראשי ואנחנו בתוך מטעי קפה, זה סוף עונת הפריחה של שיחי הקפה והם מעוטרים בפריחה לבנה מרהיבה, זיק אחרון לפני הנבילה, וריח מיוחד ולא מוכר, נוסעים לויניאקה הום סטיי, רינה מקבלת אותנו, בעלת הבית, בחצר ביתה עשרות עציצים והגינה מלבבת, לרינה ילד בן 16 וילד בן 18 אוטיסט. בוחרים חדר בקומה העליונה, עם מרפסת קטנה ונוף למטעים, שקט מאוד, מסביבנו רק עצים, בחדר 3 מיטות זוגיות ווילונות על כל הקירות פרחונים מידי, גם אם אין חלונות, נוסעים למדיקרי, עיר הודית, מחנים את האוטו הולכים ברגל כולם מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהשמיים, הירקן שולח אותנו לדאבה אמביקה לאכול ראבה אידלי ומסאלה דוסה, יום שישי ואמא שלי מתקשרת בשיחת וידיאו ומזדעזעת מאיך שהדאבה נראית, קונים אספקה ב”סופר” וחוזרים לבית, רינה מכינה לנו ארוחת ערב מעולה מושקעת ומגוונת, לסיום קפה מתוק עם חלב שמן מורתח, יושבים במרפסת בחושך שותים קפה במטעי הקפה וכל השיחים זוהרים מאורות הגחליליות.

“עוֹד כּוֹס קָפֶה אַחַת לִפְנֵי הָרְחוֹב

עוֹד כּוֹס קָפֶה אַחַת לִפְנֵי שֶׁאֶעֱזֹב

אֶל הָעֵמֶק הַטּוֹב.”

בוב דילן

קמים בבוקר נוסעים לראות את “האני וואלי”, חווה אקולוגית במעלה ההרים עם נופים קסומים ופרחים צבעונים וגם עלוקות, שעה וחצי נסיעה, כל הדרך גשם, מבחינים במלון חמישה כוכבים ששמו תמרה שואלים מישהו בכניסה מה פירוש השם תמרה, והוא אומר לנו שתמרה זה לוטוס במאלאיאלאם, השפה הקרלית איזה תגלית נפלאה. מגיעים לכביש תלול מאוד, יורד גשם, שביל אבנים שמטפס במעלה ההר, מתחילים לעלות ומחליקים ועוצרים באמצע, אני עולה לבד עם אסא ברגל לצ’ינגארה לראות את המקום, הכל פורח ומטופח מלא בפרחים אקזוטים ונהירת חמורים, ומזמינה חדר לעוד יומיים, חוזרים נוסעים בדרך אחרת מפותלת ויפה, גוגל מפ מקצר לנו ולוקח אותנו דרך שדות קפה בשבילים צרים .קמים לארוחת בוקר של אוכל קרוגי משהו שמזכיר עוגת אידלי, יורדים לטיול סביבנו, איך שיורדים לקומה ראשונה מתחיל מבול, מחכים ואז עושים סיבוב בין הקפה והפלפל שחור, יורדים בשביל מגיעים לשטח של מישהו עם שדות אורז יבשים וצמח עם טפיל כמו יבלות אדומות ומקדש הודי קטן עם אבנים עתיקות, עולים ונוסעים למדיקרי לדומינוס פיצה, הילדים לא יכולים לאכול אורז כל היום וגם לנו לפעמים נמאס, ביציאה אני מבחינה שסינדלו אותנו חנינו איפה שאסור, זה נגמר בקנס של 6 שקלים. בלילה לוקץ’ נוסע להביא מים קרים וגלידה, יושבים כולם ורואים נשיונל גיאוגרפיק על יגואר וטיגריסים בהודו ומחליטים שחייבים לראות הטיול הזה לפחות טיגריס אחד. הילדים נרדמים ואנחנו יושבים במרפסת מחשבות ושיחות לתוך הלילה, אנחנו נמצאים בשום מקום, מוסתרים מעיני אדם אך לא משוכני שמיים.

 

 

קמים בבוקר אורזים, אוכלים ארוחת בוקר קוסקוס אפאאם, אומרים שלום לרינה ונוסעים בדרך המפותלת לכיוון האני וואלי, עלייה תלולה ואז נכנסים למקום מדהים מגונן באמצע היער שמים את הדברים, מתכוננים לטיול ומלטפים את הכלב שרובץ בכניסה ושואלים לשמו את הדמות החשודה מהקבלה שאומרת שקוראים לו היטלר, תדהמה, שואלים למה היטלר, הוא משיב היטלר world war hero תדהמה כפולה, בא לנו לעזוב את המקום, אבל דווקא אני מתעשתת ומבינה שהאיש פשוט סתום ולא שווה להתעצבן בגללו ומשחררת, אבל במשך השלושה הימים הקרובים לא אפנה אליו ולא אסתכל בו בעיניים, כזאת אני. עולים לכיוון האני וואלי ברגל בתוך יער מדהים מלא נמלים אדומות בכל מקום, אסור לעמוד במקום אחד יותר מכמה שניות כי הן מטפסות עליך בשניה, ציקדות חרוצות רחוקות מנסרות את העולם בזמזומן האדיר, ליער יש את ניגונו והוא חזק ונפלא, עצים ענקיים, שדות של שיחי קפה עם פרחים לבנים שתולים לאורך הדרך, ועלוקות דקות מהלכות על האדמה הרטובה בריקוד מצמרר, טנדר של פועלים במטע קפה מנקים את השטח, היער כולו פורח בפרחי שושן צחור גדולים שאנני יודעת את שמם וטיפות גשם ניגרות מהם, ושיחים שדומים לציפור גן עדן אדומים שנראים כמו עמוד שידרה, מגיעים להאני וואלי שיש בו כרגע מחנה קיץ של ילדים מפוצצים מבנגלור שמתכוננים לטרק לילה, עושים סיבוב מגיעים לקצה החווה ששם יש כוורות מעץ ישנות, עולים לבית של בעל המקום, בן אדם מיוחד שגר 35 שנים ביער יש לו שתי בנות, הוא לא נראה הודי הוא קרוגי, אסא משחק עם הנכד שלו, אנחנו משוחחים בחוץ ומגלים אדם חכם ואיש שיחה מרתק, הבת שלו אומרת לי שאני דומה לקרוגית חוץ מצבע התלתלים, הוא מספר לנו על מקורותיו וגם על הירידה של נוכחות התיירים הישראלים פה ובהודו בכלל ב 10 שנים האחרונות. מתכוננים ללכת אבל מתחיל מבול, למזלנו הגיע ג׳יפ שלוקח אותנו בחזרה למטה, שיחה ארוכה עם ארון, צלם פרפרים וחוקר ציפורים, ששוהה בגסט האוס עם אשתו למטרת השלמת צילומי פרפרים לספרו, כשאני אומרת את שמי הוא טוען שאורנית בלטינית זה ציפור וזה נגזר מהשם ( :ornitulogice אורניתולוגיה) חקר היסטוריית הציפורים. הילדים רואים הארי פוטר 2 בטמילית, לוקץ’ מרגיש הרגשה מוזרה באצבע של הרגל ומגלה עלוקה, תולעת טבעתית שחורה  וקטנה שטיפסה עליו לבין אצבעותיו בכפתור ההצמדה שלה, הלחישה את האזור בחומר המיוחד שלה, כדי שלא ירגיש דבר ומצצה את דמו ושילשה את עובי גופה בדם טרי, לוקץ’ נחרד מוציא אותה וזורק אותה לשרותים, דם זורם לו מהרגל ולא מפסיק לנזול כמה דקות, אחרי חמש דקות אני נכנסת לשרותים והעלוקה חוזרת מהמצולות. זעקות וצווחות של חמור בחוץ, מתכוננים ללכת לישון, הרבה חרקים בחדר, זבוב ענק מתנגש בקיר, עש מפרפר וניתך במנורה, מקק ענק, גחלילית נוחתת לי על האצבע, מרגישה מבורכת לשניות בודדות, אבל יתר הלילה קשה, אנחנו בתוך יער מלא בחיות ובייחוד חרקים שינה זה רק בגדר רעיון.

קמים בבוקר מטושטשים יורדים לארוחת בוקר ולטיול, בדרך עלוקות, אז נועלים נעליים סגורות וגרביים על המכנס, יורדים למפל, ארון צלם הפרפרים שם עם אשתו, ואני מצטרפת אליהם לצילומי פרפרים, עם עדשה מיוחדת ארון מצלם ביצת פרפר שנראת כמו חיידק, אני מבסוטית מההכרות הזאת ומקבלת הסבר על כל הפרפרים, זיהוי ושמות, יושבים במפל כל הבוקר אני מצלמת והילדים עושים הצגה ומיצג עלים על סלע, עולים בחזרה לחדר הילדים לומדים, מגיעה משפחה מהיידראבאד, ההורים מורים ולהם שתי ילדות קטנות, נדהמים משנת חופש מהלימודים ומבית הספר הדמוקרטי, ארון צלם הפרפרים דוחף שתיה חריפה לכולם וגם ללוקץ’, יושבים קצת בחוץ ומדברים. עוזבים את קרוג המהממת נפרדים מהמשפחה מהיידראבאד ומארון ואשתו, קפה אחרון לא טעים במטעי הקפה עוצרי הנשימה ישר לתוך שמורת טבע של טיגריסים נמרים ופילים, שמיים גדולים וריקים התקמרו מעלינו, לוקץ’ אומר תארי לך שהיה כזה כביש בארץ שעובר בשמורת טבע עם טורפים, אי אפשר לדמיין את זה, רק ההודים יכולים לחיות בהרמוניה עם הטבע, האחווה לכל חי היא ציפור נפשה של אמא הודו.

 

לאט לאט הירוק דוהה ומצהיב מלבד עצי צאלון ועצים קטנים ואנחנו בדרך למרכז הודו, עוקפים אשה שיושבת רכובה על הצד מאחורי גבר על אופנוע בסארי צבעוני וחולצה חשופת גב מסורתית, שערה השחור המבריק והבריא קשור ומתבדר ברוח וכרוך בשרשרת יסמין שזורה…אח…למראה הזה אני כל כך יתגעגע….מושלם…שלום לך דרום הודו היית מרהיבה, יחודית ועוצרת נשימה. והופ… אנחנו עולים לנסיעה ארוכה על ההיי-ווי שמפלח את הודו לשום מקום…

 

“אנחנו נוסעים כדי לשנות, לא את המקום, אלא את הרעיונות…”