“תהיה מי שתהיה ותעשה מה שתעשה, כשאתה באמת רוצה משהו, זה מפני שהמשאלה הזאת מקורה בנשמתו של היקום, זאת היא השליחות שלך על פני האדמה.”

אנחנו באסאם, השער של שבע האחיות, שנייה לפני שנגמרת לנו הויזה להודו, חלפה לה שנה  ולצערנו צריכים לחדש אותה בניכר, אנחנו מקבלים תיאבון ורצון עז לטעום משבע האחיות ומסתפקים בקצת מכל אחת ונשארים עם טעם בפה של עוד וסקרנות אין סופית, ואנחנו בדרכנו לנאגאלנד אל הלא נודע …

נאגאלנד היא מדינה קטנה בפינה הכי מזרחית של הודו וגובלת עם בורמה, רוב תושביה מורכבים מ-16 שבטים, שהיו עסוקים מאות בשנים להילחם בפולשים מבחוץ ובאחד בשני, כולם מלוכסנים ,לכל שבט שפה ייחודית משלו, בגדים מסורתיים וארכיטקטורה משלו, בעבר מרבית השבטים היו ציידי גולגלות, וכיום הם נראים כאנשים יחסית מודרניים ש”עברו 1000 שנות התפתחות בתקופת חיים אחת”, בעבר הם האמינו בכוחות הטבע, וכיום כמעט כולם נוצרים מאמינים בישו בעקבות הבריטים והאמריקאים שפלשו למקום. ניתן לראות שרידים של גולגלות של חיות בכניסה לבתים, שערי עץ מגולפים עם גולגלות וחזיתות בתים בולטים כחרטומי אוניה, רב הכפרים בנויים בראש רכס הר מבוצר ומנהלים חיי קהילה הדוקים ומרתקים, כמו כן תושבי נאגה אוכלי הכול, אבל ממש הכול, על זה אפרט בהמשך…

אנחנו יוצאים מקאזיראנגה ומאסאם והדרך משתנה די מהר, לאורך הכביש שווקים של יום ראשון, שוק ענק למכירת חזירים, שוק פרות, שוק בגדים… האנשים גם כן משתנים עם הנוף ומתלכסנים לאט לאט יותר ויותר, נכנסים לתוך יער עבות ממש ג’ונגל, ה”כביש” זוועות, אין כביש למעשה בכלל, שמים דרך הטלפון רדיו ישראלי, וצוחקים בעקבות פרסומות לביטוח שירביט, איזה פלאשבק, חצי מהשירים ששמים ברדיו הם מהפלייליסט המאוס שלנו, מוזר פתאום לשמוע פרסומות ועדכוני תנועה מהארץ, מקבלים בוואטסאפ את החשיפה של גניבת הארכיון הגרעיני של איראן והודעה מאייל כהן שקורע אותנו מצחוק… “כל פרסי נחש ארסי” (לקרוא את זה במבטא), ישר יוסף שילוח עולה בדמיון וכל האוטו חיקויים ונחירות מצחוק. אנחנו עוצרים בעיירת דרכים מאובקת והולכים לאכול בדאבה מזוהמת, מתכון בטוח לקלקול קיבה שאכן יגיע בהמשך. הדרך כל הזמן מיושבת, עוברים דרך עיר ענקית ששמה דימאפור, מזל שיום ראשון והכל סגור, עוברים מחסום והופ אנחנו בנאגאלנד. מתחילים לטפס בהרים נמוכים, אין עדיין כביש והנסיעה מזעזעת, עוברים בקושי 20 קילומטר בשעתיים וחצי, כל הדרך בוץ ואבק וטילטולים קשים. עם ערב נכנסים לקוהימה, כמו כניסה קרקעית למחנה פליטים ציבעוני. לתדהמתנו בכניסה חנויות עם ארונות קבורה מעץ וגלגלי אבל מפרחים מפלסטיק, ממש כאילו דרקולה בא לביקור, נבהלים מכל המחזה, אין מלונות הכל סגור. שולחים אותנו למקום ביתי של בחורה מקסימה בשם נינו, יש לה הום סטיי עם ארבעה חדרים לאורחים והחדר שלה, סלון מטבח וגג מלא בעציצים, נקי נעים וביתי. איתנו מגיע בדיוק צרפתי עם אופנוע שנורא שמח לראות אותנו, הוא לא ראה תייר יותר משבועיים. אוכלים ארוחת ערב ומפטפטים עם הצרפתי.

בבוקר קמים ונוסעים לשוק מאו, בדרך לשוק ובאופן מוזר ומנטליות אחרת לא עוקפים אותנו, ובפקק אין צפצופים אבל הרבה שוטרים וצבא, משאיות עם חיילים שיוצאים תוך כדי נסיעה עם חצי גופם העליון החוצה עם רובים אוטומטיים בשלוף, גם בגשם שוטף עם מעיל ניילון על המדים, בכל מקום בצורה מוגזמת, יש הרגשה של כוננות שיא וזה בשל המורדים שפועלים בנאגאלנד ומבקשים עצמאות בכוח הזרוע, חלק מהאזורים במדינה תחת שליטתם, המצב יציב אבל יכול בשנייה להתהפך כולם מסבירים. גרפיטי מחתרתי שאומר “מבוקשים זן חדש בנגא ..פוליטיקאים”, הרבה אנשים הולכים עם כיסויי פה ואף אופנתיים עם הדפסים, מגיעים לאזור השוק ומחנים, בכניסה מזהים משהו מוזר, כל המגשים זזים, צפרדעים קשורות בצרורות של עשר, עכברי מעבדה לבנים לאכילה בין שורות של ירקות גינה ופטריות משונות, שבלולים, רימות של צרעות ושל תולעי משי חיות, חלות דבש, עופות, חזירים, ברווזים, פרות שחוטות ברחוב, צפרדעים מיובשות וצלופחים שחורים, והנה אנחנו מגלים שאנחנו לא בהודו, לרגע חשבנו שאולי חצינו לבורמה או קמבודיה. השוק בנוי ממבוך של פחונים, סמטאות, גשרים, ביוב וסרחון בקומות אחת על השניה, דגים מיובשים, בגדים יד שניה, צעצועים ואנשים מוזרים. חזירים חיים בשקים, אין חמלה על החיות. מזועזעים, השוק הוא נקודת מפנה בחיינו, כולם מחליטים להצטרף אליי ולהיות צמחונים, אפילו לוקץ’.

מחפשים לאלונה מתנות ליום ההולדת, דבר בעייתי מאוד. ממשיכים לכיוון המוזיאון הלאומי, עוצרים ונכנסים דרך חצרות  בתים למוזיאון. המוזיאון מפתיע, נקי מסודר ויפה, אוסף מדהים הכל לפי חלוקה לשבטים של בגדים, כלי נשק, טקסטיל, תכשיטים, בתים ותצוגה של בובות להמחשת חיי המסורת והתרבות של נאגה, תמונות של ערמות של גולגלות אדם שנמצאו בכל הכפרים כמיטב המסורת, לאסוף את גולגלות אוייבך שהרגת, איזה היסטוריה מעניינת יש להם אקזוטית ופוטוגנית שאין לתאר, האנשים הללו ממש יצאו מהג’ונגל לפני 3 דורות. קצת עצוב שמגלים שאמריקאים והודים התערבו להם בחיים והפכו אותם לאדם מודרני נוצרי, חלקם הגדול לא יודע כלום על הנצרות ועל ההיסטוריה שלה. להפתעתינו פוגשים זוג ישראלים במוזיאון, בחור ובחורה צעירים, מחזה נדיר לפגוש תיירים ועוד ישראלים רק הרווחנו! נוסעים למוסך מהינדרה, בדרך קונים בירה מגעילה בנייר קרטון מצריף לא מזוהה, מגיעים למוסך לטיפול מהיר, ומחליפים אנטנה לרדיו שנשברה עוד בקודלי, החלונות האחוריים שלא נפתחו מקבלים אגרוף פלא מדוייק מהמוסכניק ומתחילים לעבוד.

יוצאים ומחפשים מסעדה מומלצת כבר שש בערב, אין כלום הכל סגור, לא אכלנו מהבוקר, ומגלים שבקוהימה כבר בשבע בערב הרחוב ישן, עיר בירה ללא כבישים אליה ובתוכה, עיר שנרדמת אחרי 3 כוכבים. הגוגל מפ מסבך אותנו בסמטאות צפופות לא סלולות, איזה עיר הזויה. עוצרים לאכול מאכלי רחוב, לידינו דוכני צפרדעים ורימות . מוצאים משהו צמחוני, נודלס וכאלה ואיך שהוא נשארנו בחיים.  עולים להום סטיי, הצטרף אלינו שוויצרי צנון שהיה בחתונה של הודים טחונים בווראנסי, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון, בבוקר אני מכתתת רגליי בכל העיר ומחפשת מתנות לאלונה, משימה בלתי אפשרית ללא ספק, אין בעיר הזאת כלום, וגשם מטורף יורד עלי תוך כדי. קונה דברים קטנים ממש אוספת בנרות, גומיות, שפתון ורוד, תיק קטן מבד מה שיכולתי, אסא בכל הזדמנות מגלה לאלונה סודות על המתנות, החנויות הכי יפות בנאגאלנד הם החנויות של האומנות המסורתית, בדים, תיקים רקומים לפי כל שבט, ותכשיטים מחרוזים בשלל צבעים, עושה חשק לארוז בנייר חום את כל החנות. עושים טלפון לראשי הקהילה במאניפור של בני המנשה ומנסים לארגן חג שבועות יהודי, ונחרדים לראות הודעה בחדשות שנמצא קרנף מת כרות קרן בקזיראנגה היום בבוקר ורק לפני יומים יצאנו משם עצוב שאין לתאר. אוכלים בבית קפה, כמובן נודלס ומרק חריף ומשחקים סוני פלייסטיישן, ואני ממשיכה עם תמרה לנסות ולקנות מתנות קטנות. חוזרים והילדים משחקים באטרף עם כלבלב, נינו וחברה שלה, מורה מבוגרת, מכינות ארוחת ערב, אלונה עוזרת להם ועושה פירה ובצל מטוגן והן מוקסמות ממנה. נינו והחברה שלה שיכורות ואנחנו מנהלים שיחה עם חברה שלה שלא יודעת דבר על ישו, נינו נפתחת ומספרת על הגרוש האנגלי שלה ועל בתה בת ה 12 שגרה במאנצ’סטר, מרוב געגועים לא מפסיקות לרדת לה דמעות. הולכים לישון, בשתיים בלילה קבוצה של הודים מטיילים מבוגרים מעירים אותנו בקולות חזקים, ושוב בשש בבוקר כמה רעשניים מכלכתה שבאו לצלם ציפורים. קמים בבוקר ואחרי ארוחת בוקר עם נינו נפרדים ועוזבים את קוהימה אחרי שלושה לילות, שוב מתגעגעים לטבע ולעכבר הכפר.

הלונלי פלנט מגדיר את קוהימה כגלידת פיסטוק מלאה בסוכריות צבעוניות… לא יודעת איך הם הגיעו לזה בטח בעיקר בגלל שהמהדורה שלנו בת 8 שנים ולא מעודכנת, וכנראה שמאז הגלידה נזלה וכל הסוכריות הצבעוניות קפצו והתגלגלו במורד ההר המזוהם שלמרגלותיו ארוזות צפרדעים לאכילה קשורות ברגלם בחבילות של עשר, חיות את נשמתם האחרונה.

“בעיר הגדולה ביותר אתה האלמוני ביותר.” אברהם חלפי

נוסעים לכפר קונומה, דרך כפרים שנהפכו לחלק מהעיר עם הזמן, הדרך בוצית מלאה בורות ואבנים מטפסים לאורך הרכס של ההר, הכל נהיה ירוק, בדרך שלט כניסה גדול ברוכים הבאים לקונומה.

קונומה הוא כפר עתיק בין כמה מאות שנים אשר הבריטים כבשוהו פעמיים, שוכן במקום ציורי בין שדות פרחים, סלעי ענק, קברים, חלקות של ירקות ושדות אורז קטנים במורדות ההרים עם נוף פנורמי.

העלייה לכפר תלולה וצרה עוברים מעל נחל, ואז רואים את הכפר יושב על פסגת ההר, נראה ציורי, הכניסה מובילה אותנו ישירות למרכזו. בכניסה חנות ובית קפה קטן (בלי קפה לא להתלהב). עוצרים ליד ושואלים איפה אפשר לישון, הגברת מתקשרת לכל ארבעת האופציות שיש בכפר לישון, הום סטיי אחד מלא בזוג הישראלים שפגשנו בקוהימה, וזוג אמריקאים, בהום סטיי השני המשפחה לא מרגישה טוב ולא מתאים להם לקבל אורחים, השלישי לא בבית, והרביעי זה מלון וזה לא מתאים לנו רוצים להכיר את המקומיים. יש לכפר שתי כבישים טבעתיים שמקיפים אותו עליון ותחתון. נוסעים לכביש התחתון להום סטיי הראשון מקווים שיהיה לנו מקום, מגיעים, אפנו בעלת הבית מחכה לנו בחוץ על השביל, אנחנו מסכמים איתה שנחכה עד אחר הצהריים שהאורחים יעזבו ויתפנה לנו חדר. הבית יושב על קצה ההר מעל עמק יפה מלא טראסות אורז שמחכות לשתילה וחלקות חקלאיות. בכניסה לבית ברזנט עם אורז לייבוש, ליד כל בית כלובים של מטר על שניים עם חזיר ענק לפיטום, תרנגולות מסתובבות חופשי, ארנבות בכלוב עץ קטן זה למאכל לא של הילדים היא מסבירה. אפנו נחמדה ומכינה לנו תה, ליד הבית רחבה עגולה מאבן עם סלע במרכזה ודלת ענקית מעץ עתיקה שמובילה לרחבה לזכר אדם אהוב. בכל פינה קברים ומצבות, בכל קיר וחומה של הבתים חללים לקבורה.

אנחנו ללא ספק אטרקציה בכפר, מעולם לא היו בו משפחה עם ילדים, ואם היו אז בודדים. השמועה עושה כנפיים בכפר הקטן שמונה 3,000 איש שפזורים לאורך כל הרכס, ואנשים ילדים וזקנות מתאספים לראות את השכנים של ישו, שהגיעו ממולדתו של אלילם. הזוג הישראלי והאמריקאי מגיעים, מפטפטים קצת, האמריקאים השמאלנים מסן פרנסיסקו מזועזעים לגלות שאנחנו מתים על טראמפ ולא סובלים את אובמה. הרביעיה עוזבת ומפנה לנו שני חדרים. יוצאים לטיול רגלי בכפר ומתחילים ללכת בכביש ההיקפי, בכל פינה ערימת עצים חטובים מסודרת פלס, כל כמה מטרים פח רשת ירוק, הכפר מצוחצח אין בו בדל על הרצפה. בכלל אסור להכניס טבק ומוצריו לכפר, לאורך הכביש עשרות כלובי חזירים, לכל משפחה כמה חזירים, שנה הוא גדל שם עד השחיטה ומגיע למימדים ענקים של 100 קילו לפחות, ונמכר ב 200 רופי לקילו נאמר לנו, החזיר מעולם לא יוצא מחוץ למרבצו ולא רואה עולם, עצוב וקשה לקבל, כל חזיר יותר חמוד מהשני. עוברים בית ספר קטן, בגודל חדר עם חצר נדנדות וגם מנסרת עצים, כולם לוטשים בנו עיניים. מטפסים לכיוון מרכז הכפר הנקי והיפה כל כך, מרבית הבתים מפחונים, כל החצרות מלאות פרחים ועציצים, מלא גולגלות של מיטונס, חצי פרה חצי ביזון, תלויות בחזיתות הבתים ובחלקם גם גולגלות קופים.

מגיעים ברגל לבית הקפה בכפר, האופציה היחידה לאכול זה נודלס משקית, אין מה לקנות בחנות, גם לא מים מינרליים, מלבד צ’יפס בשקית ותפוחי בר מיובשים שהם מכינים פה. לקנות מתנות לאלונה כנראה לא יקרה פה, יום ההולדת שלה עוד יומיים, אני מחפשת עוגת יום הולדת, הגברת שולחת אותנו למאפייה רחוקה 20 דקות הליכה, אני הולכת עם אסא וחוזרת עם תג מחיר של 2,500 רופי לעוגה, זה לא יקרה, אני חוזרת מהמאפייה ללא עוגה, אסא אומר לי “זה הבעיה שלך שאין עוגה, אני לא מתערב…” ואז מזהה את השם שלו בתוך שילוט רחוב, חוזרים לכיוון הבית, יורדים דרך בתים נכנסים למין רחבה עם מבנים שבטיים מלא באביזרים שבטיים ונשקים. תמרה רצה ונמרחת על האבנים ומקבלת מכה בכתף ובפנים, כל תושבי הכפר בכיכר נבהלים ורוצים לעזור, השמועה תרוץ חזק בכפר שילדה זרה נפלה ובכתה. עושים סיבוב ויורדים דרך חצרות הבתים במדרגות, דרך אנשים שקטים ורגועים, אנשי עבודה.

מגיעים לבית שלנו (מילה גדולה), בעלה של אפנו חזר, איש גדול וידען. יושבים ומשוחחים והוא מסביר לנו על הכפר, על השבט ועל ההיסטוריה של המקום. אם הייתה לנאגה היסטוריה כתובה היא נעלמה לדבריו, אולי נכתבה על עורות ונאכלה בשעת רעב, ומספר לנו שמקורותיהם ממונגוליה ושלכפר יש קהילתיות נורא חזקה וטובה, יחסים טובים בין כולם, לכל אחד חלקות חקלאיות והם מגדלים לעצמם את כל האוכל, הכל 100 אחוז אורגני, הם אוכלים רק מה שהם מגדלים, כל החלקות בעמק שמתחת לבית, בין הטראסות במרכז עובר נחל קטן שמזין ומציף את כל החלקות, אין בן אדם בכפר עכשיו, כולם עובדים בשדה בעבודת כפיים ללא כלים חשמליים, רק מעדר ומאנצ’טה. בעלה של אפנו הוא גם מורה, למשפחה שלושה ילדים, בת 14 בת 12 וילד בן 10 שנולד באותו תאריך של אלונה, הסבתא שגרה ממולם לבדה, בת 94, לא מוכנה לגור איתם וכל יום יורדת בהר עובדת את האדמה וחוזרת ונראית מונגולית.

עושים סיבוב באוטו לחפש מים מינרליים, אין, בכל הכפר שלוש חנויות, כולם מוכרים בדיוק אותו דבר. עגבניות, בצל, עוגיות, צ’יפס, סרדינים ברוטב עגבניות בשימורים, לחם, מגפיים צבאיות ונעלי פאלדיום הודיות. אוכלים ארוחת ערב, אורז דאל תבשיל תפוחי אדמה במטבח החשוך שלהם, עם פיקל’ס נהדר של חצילים ירוקים, ביום השני קמים בבוקר לארוחת בוקר של ביצים טוסט וחמאה, אני החלטתי שדי לי ואני לא אוכלת יותר ביצים, וזה משאיר אותי עם לחם בלבד לארוחה. המקומיים אוכלים בבוקר אורז וקארי, אני מצלמת את אלונה תמונות ליום הולדת שלה בכל מיני מקומות מסביב לבית. מתארגנים ונוסעים לדזאלקייה, כפר קטן שהוקם על ידי יוצאי קונומה, הדרך עוברת בין השדות של קונומה, בתוך החלקות עצים גזומים, לצד הדרך רואים חלקות נטושות והעצים שגדלו בחזרה, כל שנה כל האנשים עוברים לחלקה אחרת ונותנים לאדמה לנוח למשך שנתיים, אורגני לחלוטין, מאב לבן במשך מאות שנים בכזה טבעיות. את העצים הם גוזמים ושורפים ועם הפחם מעדרים עם האדמה, אדמה מאוד פוריה. אנחנו עוברים ליד מכלאה של מיטונג שאומרים שהיא מפוצצת בעלוקות שהולכות בעקבות החצי פרה חצי ביזון הזאת, המקומיים מאכילים את המיטונג במלח גס ואוכלים אותם להנאתם, כולנו עם גרביים על המכנסיים, הספיק לנו העלוקה שמצצה את לוקץ’ בקרנטאקה. יש יערות צפופים על כל ההרים וג’ונגל סבוך מאוד, דרך משגעת והמראה מדמיע את העין ביופי ממש. מגיעים לכפר, אין אנשים כולם עובדים בשדה, יש בכפר 160 אנשים, מחנים בצד ויורדים לחלקות החקלאיות, שדות אורז וירקות, בדרך לחלקות בית כחול מושלם בודד, ואנשים עובדים בשדות לאורך הדרך, הכל בידיים אין שום מכונה, מגיעים לסכר קטן ומאגר מים ולנחל ומעבירים קצת זמן. עולים בחזרה ועוצרים לדבר עם מקומי שמספר לנו על הכפר, הוא נשוי למישהי שנראית ילדה, הם חיים חיים נורא פשוטים ובריאים, רק אורגני, רק מה שהם מגדלים, רק אורז ירקות ובשר.

“קשה להשיג דבר מלבד מחשבות נעימות כשאתה אוכל עגבניה טרייה מהגינה.”

המרפאה ליד הבית שלו מיותמת, הוא אומר שהממשלה בנתה אבל היא סגורה כי אין חולים בכפר. נוסעים חזרה בדרך יפה, בתים מפוזרים פה ושם בעמקים, נכנסים לקונומה, הגיע המשלוח של בקבוקי המים שלנו שהוזמן מהעיר. יורדים למלון היחיד עם המסעדה היחידה בקונומה ואוכלים ארוחת צהרים מאוחרת. חוזרים בערב להום סטיי ועושים הכנות ליום הולדת של אלונה. למחרת קמים בבוקר ליום ההולדת ה-11 של אלונה, כולנו צופים בברכות ששלחו לה, משפחה וחברים מהארץ, מקריאים לה ברכות משלנו, ויאללה לחפש את המטמון, הכל מוחבא סביב הבית, בחזירים, בארנבות, בין העציצים, והכל ברמזים וחידות בכל פתק שהיא מוצאת מצורפת מתנה עטופה בנייר מבריק פרחוני כסוף וסרט, גוזיה חדשה שהביכה אותה עד אין קץ, עיגול עץ לריקמה, חוטי צמר, תיק קטן של השבטים, שפתון ורוד לנערות, שרשרת ועגילים מבמבוק, עגילים מחרוזים של השבטים, צמיד עץ מקש ועוד… 12 מתנות ל 11 שנים ואחת לשנה הבאה בכל תחנה.

ריח של בשר מעושן מתפשט בכל הבית, זה נכנס לנחיריים ומשגע אותך, וכל כך מזכיר לי את צ’ינו אהובי כמה שהוא אוהב בילטון. בנאגאלנד הם מתים על בשר של הכל, האמא מספרת לי שגם את זחלי המשי היא חותכת אותם לשניים ומקפיצה עם שום וסוכר ושזה מעדן, הם לא אוכלים בשר כל יום אבל מתי שאפשר.

יורדים ברגל לטיול בשדות האורז החומים והיפים כל כך, אפשר רק לדמיין כמה יפה פה שבעתיים בזמן שהאורז שתול בנובמבר והכל בוהק ומסנוור בירוק זוהר, ממשיכים בירידה במדרגות שמתחילות למרגלות עץ בניאן ענק, אוכלים תחתיו שאריות מאתמול מהמסעדה ומקרונים וממשיכים לשדות האורז, ותוך כדי אני קולעת לאלונה זר, אנשים עובדים, נשים צעירות עם תינוקות מתקנות את דפנות שדות האורז מעשבים, הופכים אדמה, כל הרגליים בבוץ סמיך ועבה, אין אורז כרגע, עוברים ליד מקומי שנראה בן מקסימום חמישים, מסתבר שהוא בן 86 עובד עם מעדר הופך אדמה, הוא אומר לנו שלום, ושאלה שנייה שלו היא כמה אנחנו מרוויחים בחודש, ישיר, כמו שאנחנו אוהבים, אבל העלה בנו צחוק הפתיע אותנו, ילדים מלוכסנים יושבים בין השדות משחקים בבוץ בזמן שהאמא כורעת לתוך חלקת האורז.

“כדי לגדל ילד אחד יש צורך בכל הכפר”

ילדים עולים איתנו בעלייה בקלילות רגליים ורק אנחנו כמעט מתעלפים, איך?, איך הסבתא עולה את זה בגילה לא ברור. מטפסים מקצה השדות חזרה אל הכפר, מגיעים הבייתה ואסא נותן במתנה מסכה של ספיידרמן ובלונים לבן של בעלת הבית שגם לו יש יום הולדת היום והם לא בדיוק חוגגים, הילד מתרגש ורץ לקנות לאסא מתנה אקדח פלסטיק עם כדורים עגולים. אני מצלמת את אלונה עם תלבושת מסורתית של שבט אנאגאמי ומסיימת את הסדרה של היום הולדת , ממש בת מצווש, אמאלה מעכשיו עוד שנה:

בערב האמא מכינה לנו תוספת סלט ובתום הארוחה כל המשפחה באה ואנחנו מביאים קאפקייק מהמאפייה ונרות, וגם נר מלוטוס שאמור להיפתח להסתובב ולנגן, אבל הכל נשרף בלהבות ונוזל על הכל, שרים שירי יום הולדת לאלונה והבן כולם מובכים גם הוא וגם אלונה אבל האווירה נהדרת. קמים בבוקר ועוזבים אחרי שלושה ימים ונפרדים מהמשפחה, נפרדים מהמכולת בכפר ונוסעים למאניפור לצ’וראצ’אנדפור לשבועות עם בני המנשה.

בני המנשה הם חלק מבני השבטים – קוקי-צ’ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומאניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר, הם מזהים עצמם כיהודים. מאמינים כי הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה ה-8 לפנה”ס.

שבועות בשבילי זה אחד החגים האהובים, הלבן, השיבולים, האדמה, הקציר, נורדיה, כפר יהושוע, ארץ ישראל… בשבילי שבועות זה באלות של חציר, טרקטור, זרי פרחים, חולצה רקומה ומוזיקה של הגיבעתרון, אז זהו… זה רק בשבילי ובשביל מושבניקים חילוניים כמוני בלבד, ולא בשביל מגויירים ודתיים, והאכזבה היתה גדולה.

נוסעים למאניפור מדינה אחרת באחיות, במיוחד לערב שבועות בקהילה שם, הדרך גרועה למדי, בורות פה ושם יורדים מההרים, הכל מאובק, מלא משאיות צבאיות משורינות, כולם עם נשק בהכנס. מלא חיילים עם נשקים לאורך הכביש, כל מאתיים מטר חייל, שומעים שירי שבועות באוטו וזה הדבר הכי קרוב לשבועות שנחווה השנה. מגיעים לעיירה עזובה על הדרך ומוצאים פיצה ועוצרים לאכול, בדרך מבחינים בשלט עם מגן דויד ועליו כתוב “בית שלום” מתברר שיש הרבה מקומות במאניפור עם קהילת בני המנשה, ממשיכים וחוצים את עיר הבירה אימפאל. לקראת ערב מגיעים לצ’וראצ’אנדפור, רחוב ראשי הודי עמוס בטירוף ומכוער למראה, יש מלון אחד מטונף בכל העיר, כתמים מבחילים על המיטות, לא נישאר פה הרבה זה בטוח. מתקלחים ולובשים לבן מקומט, הכי חגיגי שלנו, צופים בשקיעה אדומה על גג מוזנח ויוצאים ב 1900 לבית כנסת, עוד אין אף אחד. אומרים לנו שמתחילים רק ב 22:00 בלילה. נסענו במיוחד 6 שעות להגיע אליהם אז נחכה, הולכים לאכול משהו בבית קפה היחיד שפתוח, העיר הסואנת הפכה ב 19:00 בערב לעיר רפאים, הכל סגור, חושך מוחלט אין אדם ברחוב. מנסים למשוך זמן עד 22:00, הגזימו לגמרי. מגיעים לבית כנסת קצת לפני עשר, אנחנו שוב לבד, מסתובבים בין טליתות רקומות בכסותם, רשימות עולים לארץ על לוח המודעות, ובית כנסת עם מקומות קבועים. מגיעים ילדים ראשונים, אנחנו בכוח מנסים להפשיר את הקרח, כל הבנות מתמגנטות לתמרה והשיער הבלונדיני שלה, כל הבנים אחרי אסא. מתחילים להגיע אנשים, שקטים וביישנים, כולם מלוכסנים חובשי כיפות, מתביישים לדבר איתנו מלבד אחד נמוך שניגש אלי ומציג את עצמו כנדב. מסבירים לנו על הקהילה קצת, לוקץ’ מתבקש להציג אותנו, הוא עולה לברך את כולם נרגש וכשהוא יורד מקבל מחיאות כפיים, כולם נעמדים ולוחצים לו את היד. משוחחים קצת עם מיטל, נציגה מקומית של הארגון “שבי ישראל” שמעלה אותם לארץ, ועם אהרון, מנהל הקהילה ילד בן 30, יש יותר משישים גברים, אין נשים מלבד שלוש ויש עשרות ילדים, כולם קוראים תיקון לשבועות בשפה המקומית, ליל שימורים עד הבוקר. אנחנו מקבלים מתנה קינוח מתוק של גולאב ג’אמון בקופסת שימורים וחותכים למלון המסריח שלנו, לא נראו עגלות, אפילו לא חולצה לבנה אחת ובכניסה לא עמדה לה באלת חציר מסכנה.

למחרת בבוקר יורדים לאוטו, אין לנו מושג לאן לנסוע, בעקרון רוצים לשילונג שבמדינת מגאלאיה ומתלבטים מאיזה דרך. הכל סגור כולל התחנות דלק, אין עם מי לדבר, נוסעים לאימפל בירת מאניפור לצמצם טווחים, כל הדרך שוטרים וחיילים, אוף מעייף. מוצאים מלון נחמד נקי נעים ומסעדה טעימה, עוצרים לנוח יום שלם בלי לצאת מהחדר, מזמינים ארוחת ערב לחדר נאן וצ’יפס, הכי קרוב לאוכל ג’אנק שמצאנו שהוא לא אוכל מבושל, מתקשרים אלינו מהקבלה לוודא שלא שכחנו להזמין גרייבי (רוטב), הודים לא אוכלים נאן בלי איזה רוטב חריף. קמים בבוקר אוכלים במלון ושותים קפה אמיתי במחיר של ארוחה שלמה, מאניפור נראת כמו שטח הפקר, שפליטים הגיעו אליה ונתקעו בלית ברירה. יוצאים אל הלא נודע, הגוגל מפ מציין שהדרך קיצור שבחרנו חסומה, אנחנו רואים על המפה שזו דרך מפותלת, הוויז דווקא זורם עם המסלול וגם מראה שזה ייקח רק 6 שעות, קולטים שזה חשוד, עוד לא קולטים עד כמה. מחליטים לנסוע בכל מקרה, די מהר מתחילים לטפס להרים והדרך מתחילה להתפתל, האוכלוסיה מתמעטת ונעלמת לחלוטין פה ושם חציבות בהר, פה ושם בסיס צבאי, הדרך מפותלת מאוד, מזל שהכביש טוב, אבל הטיפוסים והפיתולים מתחילים להציק, אלונה לא מרגישה טוב, אני נותנת לה לשבת מקדימה, עוברת אחורה וגם לא מרגישה טוב, עוצרים אותנו בכל מיני מחסומים צבאיים לרישום, אנחנו על גבול בנגלדש, הכל ירוק, עמקים ענקיים מלאים בבמבוקים אדירים, נשים עם תיקה על המצח וציור מעויין מקושט בצבע על כל האף, שיבטיות, קטנות, מלוכסנות, כהות מאוד ויפות נורא (חלקן). גשרים רעועים מעל נהרות שוצפים, ושעות אין מה לאכול או לשתות. הוייז ממשיך בשלו וטוען שתכף מגיעים, הילדים רואים סרטים עד שנגמרת הבטריה והמחשב שובק, מבינים שהנסיעה הזאת הולכת להיות ארוכה יותר ממה שאפשר לדמיין, עוצרים בכפר וקונים ליצ’י, הכל תולעים, נותנים לפרות הכל, ומאז כל פעם שנראה ליצ’י נקרא לו “ליצ’י תולעים” וננסה להימנע. עוצרים במחסום, זקנה מוכרת לי שקית עם אננס חתוך מלא בגרגירי צ’ילי חריף ונהדר, וסוף כל סוף עוברים לאסאם.

ישר במעבר נהיה שטוח ואין פיתולים, הרבה כפרים מוסלמים, אנחנו מתקרבים לסילצ’אר, נקודה על המפה שבנינו עליה לעצירה, נכנסים לעיר, ממש מחנה פליטים, אבל עיר גדולה, כרגיל מחפשים דומינוס פיצה בגוגל מפ כמו מכורים, מוצאים סניף שתי דקות מאיתנו, נכנסים לשיא הפקקים והבלאגן, עיר מטונפת. לוקחים ארבע פיצות ולא עוצרים, ישר נוסעים ואוכלים בדרך, נכנסים לחושך יש עוד שבע שעות נסיעה, אין איפה לעצור, מחליטים להמשיך לשילונג עיר הבירה של מגהלאיה, משמעות השם “מגהלאיה” בבנגאלית “משכן העננים”, רוב רובה גבעות ושליש משטחה מכוסה ביערות סוב-טרופיים, יערות אלו נודעים בעושר היונקים, הציפורים והצמחים בהם, בעלת כמות המשקעים השנתית הממוצעת הגבוהה בעולם ואחת המדינות המטריליניות היחידות בעולם, משמעו שהרכוש עובר מאם לביתה הצעירה, שם המשפחה על פי האם, הילדים שייכים לאם, הגבר עובר לחיות בבית אשתו, ושייך במותו לאימו או לאחותו הבכירה. נשמע טוב, לא? ברב מגהאליה חיים בני שבט הקהאסי.

מהכניסה למגהאליה מתחילים לטפס שוב, פיתולים, חושך, רק משאיות על הכביש. הכביש טוב והתנועה דלילה יחסית והנסיעה ארוכה אבל עוברת בקלות , זה המדינה השלישית שאנחנו חוצים בנסיעה אחת. שומעים מערכונים של הגשש ביו-טיוב לעידוד המצב רוח, בדרך דאבות ותחנות עצירה למשאיות. מתקרבים לשילונג ומחליטים להיכנס לעיר לאחר 15 שעות נסיעה, והשעה 0200 בלילה.

“עיר שוכנת על הר אינה יכולה להיסתר”  ישו

העיר ריקה וסגורה, הכניסה יפה ונראית עיר מתקדמת, רחובות נקיים ורחבים, נוסעים לכיוון גסט האוס מומלץ מלונלי פלאנט שמתברר כאכזבה קשה, הגוגל מוביל אותנו לתוך איזור מטונף ומלוכלך, סימטאות צרות, שני מחבלי אלקעידה מסתובבים ברחוב. הילדים כבר ישנים באוטו אני כבר על סף עילפון, נוסעים למלון אחר באיזור אחר, נכנסים לשכונה עם שגרירויות ובתים של מפוצצים. נוסעים למלון מומלץ שנמצא בטירה, בלונלי פלאנט המיושן שלנו הוא במחיר סביר, מגיעים לבית מבודד עתיק, אין אף אחד חושך ושקט רק כלבים נובחים עלינו, חושבים אולי לישון שם בחצר באוטו ולחכות לבוקר. מתמקמים בחצר, לפתע נפתחת דלת הבית וזקנה מאירה עלינו עם פנס וצעקות לעוף, נוסעים כל הגסט האוסים סגורים אנחנו בודקים עוד ארבעה. נכנעים לבסוף ועוצרים בצד הדרך באמצע העיר ונרדמים באוטו, לילה שלישי באוטו בטיול הזה, דווקא עבר בנוחות יחסית, היינו כל כך עייפים שפשוט נפלנו שדודים לארבע שעות. מתעוררים בשבע בבוקר באמצע רחוב, כולם מסתכלים עלינו לא מבינים מאיפה נפלנו, מתחילים להסתובב ולחפש גסט האוס, אין שום חדר פנוי בעיר, או שלא רוצים לתת לנו, כבר התחלנו לאכול סרטים. עברנו כעשרים גסט האוסים, התייאשנו, החלטנו לצאת מהעיר, נוסעים לאיזור השוק כדי שאני יוכל לרדת לקנות כמה מתנות לתמרה ליום הולדת (כן, בינה לבין אלונה יש שבוע) ונעזוב, בדרך מכבסות ללבנים באמצע העיר וכנסיות ענק, אחת מהם כחולה וחולשת משני צידי הכביש ושלט ענק מתנוסס מעליה ובו כתוב: “”he died for us, נו באמת… הזויים, מחפשים חניה ליד השוק, רואים חניה ומסתבר שזה גסט האוס, בעל הגסט האוס מקסים מהשנייה הראשונה שהצטלבו מבטינו, הוא מכניס אותנו לחנייה ומארגן לנו חדר מעולה.  כולם מתקלחים ומתארגנים אחרי הלילה באוטו, אני קונה מתנות לתמרה יחד עם כולם, דוטה בעל הגסט האוס מלווה אותנו, מתמקח ומשלם על כל האוכל והפירות ואנו מבלים איתו יום שלם בשווקים, איש זהב, גבר שבגברים מפנק את כולנו, מכיר לנו את כל העיר, פירות שלא הכרנו ואני מבלה איתו ועם הילדים יום נהדר. ארוחת ערב אוכל דרום הודו, השוק מלא, התנועה בשילונג מטורפת עיר מפוקקת ודחוסה. אבל נחמדה בתנאי שיש איפה לישון, בגסט האוס יש ספריה ישנה, הוא שייך לקהילה מסויימת עם מנהיג שלא הכי ברורה לי, דוטה משתייך אליה ובמקום ישנה כנסייה לא פעילה וספרייה ישנה. הולכים לאכול ארוחת ערב במסעדה הודית מפוקפקת, מפות מלוכלכות הם מתכון לקלקול קיבה, מניסיון. חוזרים ברגל דרך השוק אל המלון, תנועה מטורפת בכיכר.

קמים בבוקר ומארגנים תיק לנוגריאט, כפר קטן שנמצא עמוק בג’ונגל, מלא במים מכול הכיוונים, כדי להגיע לכפר צריך ללכת הרבה ברגל עם מוצ’ילה על הגב וכמה שפחות דברים. אוכלים ארוחת בוקר עם דוטה בבית קפה ונוסעים לדרכינו, דוטה הציל לנו את שילונג. יוצאים בשמחה מהעיר הפקוקה, די מהר אנחנו נוסעים לאורך רכס הרים עמוק ותלול, עוצרים לאכול תירס על האש בנקודת תצפית על העמק, מוקפים במפלי ענק מכל עבר, ממש כאילו כל ההרים דולפים. המוכרת תירס בת עשרים ויש לה ילדה בת שבע שסוחבת על גבה תינוקת בת חודשיים בכביש ראשי בסיבוב מלא במכוניות, איזה אחריות לתת לילדה בת שבע, מצד אחד זה מדהים מצד אחר נראה לא שפוי. ממשיכים לנסוע וקונים נייר טואלט בדרך שיהיהמתוך הבנה שהימים הקרובים הולכים להיות בתנאים בסיסיים, עוברים ליד חנות אטליז עם בשר חזיר חתוך בתצוגה, כמה שהם אוהבים חזיר בשבע האחיות, אהבה חונקת, הנוף הולך ונעשה יותר ירוק ויותר יפה מרגע לרגע, מרבדים של ג’ונגל פראי, נחלים כחולים, ומים בלי די, מפעל מלט עצום נטוש בדרך ומשאיות טאטא חלודות כפסלים מוזנחים, בקושי מיושב, מתחילים לרדת מהרמה אל תוך העמק בכביש צר, וכל סיבוב מגלה אחריו הר מלא במפלים ענקיים, כפרים קטנים כמו נקודות על ההרים ותנועה של מוניות קטנות. נכנסים לכפר טירנה שם אנחנו אמורים איפשהו להחנות את הרכב, נוסעים ישר עד שנגמר פשוט הכביש, בקצה חונות כמה מוניות ודאבה קטנה, מקיפים אותנו הודים סקרנים פלוס מנהל החניון ופורטרים, איך שנכנסנו כולם עלינו, ויתרנו בגבורה על הפורטר ואירגנו את התיקים, התחלנו לרדת במורד הלא נגמר של מדרגות ברוחב מטר, מצפות לנו 3,000 מדרגות וכמובן ששכחנו לקחת מים, הכי מתאים לנו בעולם, אחרי שתי דקות ברור לגמרי למה הסבל ביקש 600 רופי, היינו משלמים לו גם פי 3. יורדים ויורדים, המדרגות לא תיקניות, כל אחת בגובה ומרחק אחר, לאט לאט מתחילות לרעוד הברכיים ממש וחם מאוד הלחות כבדה כמו טון. עושים עצירה קטנה למנוחה, פתאום אני רואה תזוזה בעלים לידי ואני צועקת נחש. נחש ירוק שוכב מטר מאיתנו בשיח, באורך מטר עם עיניים אדומות וראש משולש, אלונה מתחילה לצרוח. עולה מולנו מקומי ושם לב שהנחש קשור בחוט למקל, המקומיים תפסו אותו וקשרו חבל שימות לאט לאט זרקו אותו ליד השביל שהנחשים יראו אותו וידעו לא להתקרב לשביל, או שילדי הג’ונגל השתעשעו איתו ואפילו התכוונו לאכול אותו בהמשך, שחררנו את הנחש, יותר מאוחר הבנו שזה צפע ירוק ארסי מאוד, שיכול להרוג בקלות בן אדם. ממשיכים בירידה הקשה והתלולה מאוד, אסא מזהה הודי צעיר עם תיק כמו שלו על הגב ומתלהב, כל ההודים שעולים בחזרה מזיעים כולם נתמכים במקל במבוק שכור, יש כאלה שעולות עם נעלי עקב ופונפונים, עוברים כפר קטן ומים זורמים מכל כיוון, מלא צמחיה מכל הסוגים, פרחים, עצים, שרכים, שיחים, מלא בפרפרים, מזיעים בטירוף מגיעים לגשר כבלים דק ומפחיד מעל נהר חזק, עוברים לאט לאט, מפחדים עם הילדים, הם לא מפחדים.

נגמרה הירידה עוצרים מעולפים בחנות קטנה לשתות משהו קר, טיפוס תלול קטן ואז מגיעים לגשר משורשים חיים, הראשון שלנו, גשר מעל נהר שכולו עשוי משורשים של עץ, יפה כל כך פראי ואקזוטי, חסרה רק טינקרבל והיה מושלם. מגיעים להום סטיי של ביירון מפורקים מהמסע, מתאוששים קצת, ביירון מופיע, ציפלון שלובש חולצה בגודל של אסא, לוקח אותנו לחדר דורמס, משמע חדר משותף לכמה אנשים, מקבלים חדר דורמס כולו בשבילינו, חמש מיטות יחיד עם כילות וסלע ענק צבוע בירוק בתור קיר, החדר ניבנה מסביב לסלע ענק קיים, החדר מעל הנהר ומעל הנוף לעמק ולג’ונגל. רעש של מים זורמים מכל הכיוונים 24 שעות, המקלחת ושירותים לא בחדר, תנאי פנימיה הודית אבל מגניב. לביירון חמישה ילדים – פרנקי בן ,10  סרניטי בת 8, פרדי בן 6, ג’וזפין בת 4, ניקיטה בת שנתיים . אשתו של ביירון , אישה קטנת קומה כמוהו, לבושה בבגד המסורתי של בד משבצות תפוס בסיכה בכתף ומלוכסנת עם פני ירח עגולים. בכלל כל המקומיים קטנים וחזקים פה, כל מה שמגיע לכפר מגיע על גב של מישהו, בלוקים, מקרר, ירקות, קרשים, מלט הכל. הסבלים הולכים את הדרך הזאת ארבע חמש פעמים ביום. לא אנושי! סוחבים שלושים או ארבעים קילו עליהם. אבא של אשתו של ביירון הביא מקרר על הגב כשהיה בן 75 .

אוכלים ארוחת ערב בופה, יש קופסאות עם צ’וקולוקים, עוגיות קאפקייק מתקופת הברונזה. רושמים מה לוקחים, במקום גרמני בן 23, שרוט, הלך ברגל מקטמנדו לורנאסי יחף, גר בג’ונגל, נראה לא יציב נפשית במיוחד, מנגן בגיטרה באקסטזה מביכה, ישראלי בשם אלכס מטייל לבדו, ואנגלי שמצלם חרקים שמתנהג כמו פסיכופט ואוכל מוזר ובחזירות ושונא את הכלב המשוטט, והודים בנגלוריסטים מזדמנים, חרקים בכל מקום, במטר רבוע אפשר לספור מעל שלושים סוגי פרפרים, עם פסים, מנוקדים, ירוקים עם ציורים, חלקים, קטנים וגדולים ממש יצירות אומנות של אלוהים, המקום חי לגמרי, ככה זה לחיות ביער גשם מטפטף, אה ושכחתי כמובן המקום בשיפוץ כמו כל גסט האוס בהודו, שיפוץ מתמיד. מכינים לתמרה דברים ליום ההולדת, עוטפים מתנות, בלונים סרטים בנוהל הרגיל. יום שני בנוגריאט יש לתמרה יום הולדת 8 וגשם לא מפסיק לרדת, תמרה מתעוררת כשכל הקילה שלה מלאה בבלונים ורודים עד אפס מקום וקשורה בסרטים אדומים, אוכלים ארוחת בוקר וצופים בסרטונים וברכות ליום הולדת, מקריאים ברכות תמרה מתרגשת נורא, מחפשים את המטמון סביב הגסט האוס כולל מתנות, הכל במרחק של מטרים ובתנאי שטח קשים של רטיבות וגשם מבול של ממש, תמרה מקבלת שמלה שכל כך ביקשה עם נוצצים פאייטים, מתנפחת עם טול, אני ואלונה כיתתנו רגלינו בכל שילונג למצוא אחת כזו, קשת מגונדרת עם נוצות ופרחים, צמיד, שרשרת ועגילים, כדוריות צבעוניות מתנפחות במים, בקבוק סוכריות, משחק אונו, בלוני סבון ומניפה.

הולכים לראות את הגשר שורשים הכפול, ממש שתי מטר מאיתנו, מראה מטורף, חתיכת יצירת אומנות של הטבע עם הכוונה של אדם,  את הגשרים האלה ליפפו בני הקאסי, השבטים של מגלאיה, מלפני מאות שנים והם בעצם גשרים חיים שהולכים ומתעבים משנה לשנה הראות גרועה, הכל אובך וערפל, אין כמעט אור הכל חשוך וקשה לצלם, ככה זה כשנמצאים במונסון לא בעונה. מסתובבים מסביב, אי אפשר לא לצלם המקום עוצר נשימה מסתורי ומהפנט, מים בכל מקום, דאבה קטנה בצריף עץ סמוכה ליד, אני בוחרת מקומות לצילומים לתמרה למחר ואנחנו נכנסים לצריף להדליק נר לאכול ולשתות ליום הולדת של תמרי, מכסחים הכל, עוגות יבשות סינטטיות קנויות בטעם תפוז ואננס, עוגיות חמאה תעשתיות, תה, פאנטה מה שבא ליד, מדליקים נר לוטוס ורוד שהפעם נפתח מנגן ומסתובב בהצלחה מלאה.

עולים בחזרה לחדר אוכל המוזר של הגסט האוס הקירות שבורים זבל זרוק ליד הקיר, יושבים ומחכים לארוחת ערב, נתונים לחסדי ההום סטיי, המקום היחידי לאכול בכפר מלבד דאבות ממתקים הודים. שוברים קרח עם הילדים של ביירון, הראשונה שהתקרבה היתה ג’וזפין, הטום בוי שלא הפסיקה לתקוע לנו גרעפסים באוכל, מהיום הם יהיו חברים הכי טובים של הילדים עד שנעזוב, אסא משחק עם סרניטי אונו (טאקי הודי) עד אחת עשרה בלילה, שיחה עם ביירון על הברחת הכלב המשוטט שהפריעה לי הולכת ותופסת תאוצה של שיחת בלהות, את הכלב בבוא היום הם יאכלו גם את החתול, ושנה שעברה הם סעדו לשולחן נמר, כן נמר, קמתי וירדתי לחדר, השיחה בעיני נסתיימה. למחרת השכמה איטית, גשם לא מפסיק לרדת בבקרים ברמה שאי אפשר להוציא את האף. לוקץ’ הולך עם אסא לטיול גברים, אני הולכת לצלם את תמרה עם אלונה עוזרת ההפקה, תמרה שונאת להצטלם ולא יודעת לחייך ואין לה הרבה סבלנות אלי, אז את התמונות של תמרה אני עושה בהמשכים גם אחרי .תמרי שלי יום הולדת 8 :

לוקץ’ ואסא עוברים גשר חבלים ענק מעל הנהר, מתחיל מבול ואין להם איפה להסתתר, מחכים שיירגע בשביל לחצות שוב, הנהר  למטה חזק מאוד… נפגשים בגשר הכפול ויושבים קצת לאורך הנהר, עושים טיול כולם לגשר כבלים מסוכן ומטיילים בגונגל, זקנה עם עיניים ירוקות עובדת בגונגל אוספת ג’ק פרוט ענקיים, מתהלכים בין קברים בבית קברות נוצרי, בקרחת יער מגרש כדורגל מוצף מאולתר, אננסים בר, וג’ק פרוט רקובים ומפוצלחים בצידי השביל.

חוזרים לגסט האוס הילדים מתחברים מתפרעים ומשחקים, כיף להם מאוד במיוחד עם פרנקי הרציני הגדול, יש לו קטע מיוחד עם לוקץ’ של הקנטות וסיפורי מייסס על דברים שלא קרו. צריך לגרד אותם לחדר למקלחות, המקלחת היא באקט מים רותחים, מה שנרטב כאן כבר לא יתייבש, מכנסיים של אסא תלויות כבר 36 שעות על המאוורר, מרגישים כאילו כרגע נפלו לדלי מים, כלום לא מתייבש, גם מה שהיה יבש נהיה לח, עובש על התיקים, לחות במצלמה, אני מתחילה להילחץ כל הזמן מטושטש לי מלחות בעדשה, כולם הולכים שבועות כאן עם אותם בגדים כי כלום לא מתייבש, המקומים מייבשים בגדים מעל מדורת עצים. עוד יום גם אנחנו נתמלא עובש. כל הזמן תיירים הודים שבאים לכפר ליום טיול עוברים בשביל לידנו רטובים וסחוטים ממים מזיעה ומגשם מטורף שלא מפסיק לרדת . קמים בבוקר כרגיל מבול, אוכלים ארוחת בוקר ומתארגנים, הילדים משתוללים עם החבורה של ביירון, הולכים למינגטנג, כפר של 26 משפחות, עם גשרי חבלים ונהר ענק, יוצאים לדרך השמיים בהירים, כל הרכס למעלה מכוסה מפלים, חוצים את הכפר חולפים צמוד לכנסיה, עד לכאן ישו הגיע לא יאומן.

“לו היה ישו הנוצרי חי בתקופתנו, דבר אחד ברור הוא לא היה נעשה נוצרי” מארק טווין

הולכים בשביל צר ונכנסים לג’ונגל, יש רק שביל אחד אז אי אפשר להתבלבל, נכנסים לג’ונגל ואיתנו הגשם, מבול שוטף אותנו והיער כולו מזמזם ושר, אנחנו לבד בתוך היער, שעה של הליכה ומגיעים למינגטנג. מזיעים ורטובים עוצרים אצל משפחה קטנה, קונים לייז ושתיה ומתחבאים מהגשם, מחליפים בינינו מבטי מבוכה וסקרנות, אין אף שפה בנמצא שאפשר לדבר מלבד מבטים וצחקוקים, הנשים יפות מאוד ושיניהם אדומות מהפאן. ממשיכים הלאה מתחילים לרדת במדרגות תלולות, מבחינים בסרטן נהרות וכשהופכים אותו רואים שזאת אמא עם גורים, פונים לראות שני גשרי שורשים, אחד אחרי השני על נהר שוצף, יורדים לכיוון הנהר הגדול הזרימה בו חזקה מאוד. יושבים על הגדה ומתפלאים מכוחו של הטבע. מטפסים חזרה בעליה תלולה וקשה, עוצרים ליד זקן שעובד בג’ונגל ומוצאים נשל נחש, אסא נוגע בנשל והזקן מתחרפן, מתחיל לירוק ולצעוק, ונראה כאילו איזה אמונה תפלה משבשת את דעתו, כמובן שהוא יורק את מיץ הפאן (בשבע האחיות לעיסת הפאן היא כל כך אבסולוטית, אין מי שלא לועס, לכולם שיניים אדומות נראה שזה ממש דת אצלהם המנהג המגונה הזה), עוזבים אותו לנפשו והולכים, ממשיכים להלך בתוך הג’ונגל, היער מצמיח צמחו בחריצות ומזמזם תוך כדי עבודתו.

מגיעים הילדים חזרה מבית הספר ושישו ושמחו אחד גדול (הדרך לבית הספר היא כשעה וחצי לכל כיוון בהר, והם מדלגים את זה בשמחה). המחשב מתחיל לעשות פסים כחולים מרטיבות, וזה המחשב השני שלנו בהודו, ואני מתחילה להיכנס מזה לחרדות, מפחדת שיקרה משהו לציוד הצילום היקר שלי (כמו כל צלם שחולה במחלת הציידת), החששות גוברים יותר שבסוף נטבע בין טיפות המים.

קמים בבוקר ונפרדים בצער רב מהילדים המדהימים, הילדים שלנו לא רוצים לעזוב אותם, צילומי משפחה עם כולם, אורזים הכל מפוצצים את המוצ’ילה למשקל שיא ומזמינים פורטר. המערכת גב של האוספריי שלנו לא מרשימה אותו, הוא מנסה לסחוב את התיק עם רצועת ראש, הוא מתחיל ללכת ויותר לא נראה אותו עד סוף העלייה, הוא פשוט יגיע הרבה לפנינו, נפלנו על יום שמש, לרגע שמחנו שלא נלך בגשם, אחרי חמש דקות הבנו שאולי עדיף גשם, החום קשה, מזיעים למוות, לחות בלתי נסבלת, הולכים, יום ראשון הכל סגור בכפר היחידי לפני הטיפוס למעלה, מוצאים במקרה מישהו שימכור לנו בקבוק מינרלים, סיקי נותן לאסא גומיה לשיער בדרך. העליה קשה מאוד והילדים מטפסים מדהים, פרפרים בשלל צבעים חגים מעלינו ופרפר כתום נהדר נוחת לי על היד סתם ככה, רואים את נוגריאט מלמעלה.

הילדים עומדים דקות ארוכות וצועקים פרנקי ג’וזפין פרדי…אבל המרחק עצום וקולם נבלע בעמק, לא להאמין שהלכנו את כל המרחק הזה. בנשימות אחרונות מגיעים לאוטו, ומגלים שטפטפו מים מהאנטנה לתוך האוטו, הדבילים במוסך בקוהימה לא שמו אטם. מתחילים לנסוע כשאנחנו רטובים לגמרי מזיעה, נוסעים לשילונג ובדרך מחליטים לנסוע למפלים ששמענו עליהם, יורדים מהכביש הראשי חצי שעה נסיעה בשטח שנראה כמו רמת הגולן, סלעים, מרבדים ירוקים, כאילו האדמה לבשה קטיפה ירוקה, ומלא מלא נחלים ונהרות מכל הכיוונים, בכל פינה יש משפחה הודית שעושה פיקניק, בדרך סט צילומים מופרז לסרט הודי על גדת הנחל עם שמלה אדומה רפלקטור זהב ושובל ארוך. מגיעים לראש המפל פוגשים שוב את הסיקי שנתן לאסא את הגומיה. כל האזור סלע ענק מבוקע שנראה כאילו הייתה התפרצות געשית ואחריה רעידת אדמה. הולכים ממש על ראש המפל, הודים מסכנים את חייהם בשביל סלפי מיותר, פושטים על דאבה וקונים כל שקית מטוגנים אפשרית וגזוזים ומיצים שרק הודים יכולים להמציא, כל ההודים מכניסים את הרכב שלהם לנהר ושוטפים אותו, ממש שטיפת רכב טבעית.

ממשיכים לשילונג לאורך העמק, יש לנו חדר להעביר את הלילה במלון oyo, צבוע בצבע שמן טרי שדוטה ארגן מראש כי אצלו היה מלא, איש אדיר אמרתי כבר?, מארגנים את התיקים מחדש, כל חיינו רטובים. הולכים לאכול דומינוס פיצה, המעדן שלנו בהודו אחרי כל ימי הדאל האחרונים.

אחח… מגהאלאיה איזו מדהימה את ועוד לא ראינו כלום. כמה גשם, כמה לחות אפשר לטבוע בין טיפות המים שלך שלא מפסיקות לפלח את האויר שלך, כאילו יש חור באוזון ממש מעליך, דולף מעלייך הגג, החלוקה של גשמי הברכה בעולמנו איננה מאוזנת נראה כך, וכמות המים שיורדת פה בשעה שוטפת את ישראל במשך שנה שלמה. מגאליה גם כשלא יורד גשם, יורד גשם.

“אף ענן לא העיב את שמי האביב שלי.” הארוקי מוקמי

בבוקר קמים בשש בבוקר ומתקפלים בגשם ויוצאים משילונג, לפנינו דרך ארוכה מאוד לדארגאלינג, לאורך הדרך הודו מתעוררת בעצלתיים, עד עשר עוד הכל סגור, הדרך מפותלת בהרים והכל מיושב, עוברים את גוואטי העיר וחוצים את הנהר הגדול ונוסעים לרוחבה של אסאם לכיוון מערב בנגל, לא אוכלים כלום בדרך, אין, הכל דאבות מטונפות. חיים על שקיות לייז ועוגות חנק בשקית. משאירים מאחורינו את שבע האחיות וליבנו עוד פועם בעורקיה, איזה אזור מרהיב, בשיניים אדומות מפאן, ללא אוטובוסים ללא רכבות רק ג’יפים של טאטא סומו, חולי מונדיאל, מלוכסנים, אוכלי הכל, וכל כך שונים מיבשת הודו ומאחד מהשני, חוזרים למערב בנגל הכביש משתפר וחולפים את באדל בינה, הגסטאוס שלנו הקודם שהיינו פה. מחפשים בנרות משהו לאכול וכלום, לפני הצומת שפונה צפונה לכיוון דרג’לינג עוצרים לצ’אומין חריף ומגעיל. אחר צהריים וממשיכים לנסוע כשהרים מולנו ולפניהם ענן שחור בצורה מחשידה, מתקדמים לכיוונו, נו מה לעשות זה בדרכנו, לפתע נכנסים בתוך הענן, הכל שחור אפור כהה שצובע את היום ללילה ברגע, שחורצים אותו שלוחות אור זויתיות וברקי ענק ואנחנו נקלעים בטעות לסופת ציקלון שממוטטת מכל צדדינו עצי ענק, מכופפת את חלקם לכביש ומעיפה אופנועים וגדרות ושוטפת את הכל בכמות גשם אדירה, מסתובבים לחזור לאחור כל המכוניות נעמדו במקום, אופנוען מתחנן שנסתיר אותו מהרוח, הוא נוסע במקביל אלינו עד שנעלם פתאום עם הרוח. מוצאים מקום פתוח בלי עצים שיתמוטטו ומחכים שיירגע, הילדים בהיסטריה וכולנו מפחדים על אמת, אחרי חצי שעה השמיים מתבהרים מעט ופתאום מבחינים שעדיין יום, הכל שבור על הכביש וכל הדרך חסומה במקטעים, היה פה כרגע ציקלון טרופי מטורף, אף פרה לא עפה באויר אבל הלב שלנו החסיר פעימה.

“בבקשה תנסה להפנים” אמר לי פעם המלך בשקט “מי שלא מאמין בצרות, הצרות מאבדות בו עניין”

הכל עבר ונשאר רק חורבן, מתחילים לנסוע נעצרים אחרי קילומטר, עץ ענק נפל וחוסם את הכביש, הודים עם יוזמה מנסרים את העץ במשך שעה, נוסעים וכל חמש דקות עצירה, ענפים על הכביש, עצי ענק שהתמוטטו ממש אדירים, קשה לתפוס את העוצמה של הרוח שהיתה פה עד שרואים גזע כזה גדול, חוטי חשמל מנותקים, משטרה ואמבולנסים, פקק אחד גדול ואנחנו מנצלים את הזמן למצוא הום סטיי בדרג’לינג דרך האינטרנט, לדרג’אלינג נגיע כבר באמצע הלילה, הגוגל מפ מכוון אותנו, פניה שמאלה מהכביש הראשי ואנחנו מבינים שזה לא הדרך הראשית, הכביש צר תלול מאוד ומפותל, עולים הר ענקי, אין ישוב ואין תנועה בכביש וחושך מוחלט, כולם ישנים באוטו הדרך בטוח מדהימה אם היינו רואים אותה, אנחנו בתוך יער צפוף, עולים שעתיים לתוך ההר ומגיעים לבסוף לכביש שמוביל לדארג’לינג, כבר 23:00 בלילה. הכביש נחצה מפסים צרים שחוצים את כל הרחובות, פסי המסילה של רכבת הצעצוע הישנה שעובדת על קיטור. מזל שהכל סגור, נחמד להכנס לעיר בלילה כשיש איפה ללישון ואין תנועה. העיר לא נראית מגרה במיוחד, מלוכלך וצפוף. דיפאק איש מבוגר וחביב מאוד בעל ההום סטיי מחכה לנו ברחוב ומכוון אותנו. מגיעים מורידים את הילדים והתיקים, מחנים את האוטו רחוק בחניון של המשטרה. דיפאק החמוד עוזר לנו לסחוב את התיקים, סקרן מהילדים ושמח מאוד לארח אותנו. החדר נקי עם שמיכות צמר חדשות ונעימות ואנחנו נופלים מעייפות ונרדמים. קמים בבוקר אנחנו בהום סטיי אמיתי בתוך הבית של דיפאק ונמלה אשתו. ארוחת בוקר הודית טוסט עם שמנת ותירס, מיץ, קפה, פורי.

 מגלים מכונת כביסה ליד החדר שלנו וקופצים על הזדמנות פז לכבס טונות של כביסה, כל בגדינו רטובים ומסריחים, כבר שלושה ימים שאין לאף אחד תחתונים, מבצע כביסה מתחיל מסתבר שהמכונה חצי אוטומטית ושיש בעיה של אספקת מים בדרג’לינג, יש מים זורמים למשך שעה בשבוע, כל בית מחזיק מיכלי מים על הגג וקונה מים ממיכליות שממלאות את עצמם בלילה בנחלים בהר, לא להאמין, עיירת היל סטיישן מלאה בגשם ובמפלים ונהרות ואנשים קונים מים במיכלים וכל הזמן יש תנועה מתמדת של משאיות מטפטפות במעלה ההר, נמלה מסבירה את זה שממשלת בנגל הכלכתיים מזניחה את צפון בנגל, שהם עם אחר שרוצה עצמאות והם בכלל מדברים בשפה הנפאלית ונקראים בני הגורקה.

“גבולות לא הטבע הציבם, אלא שרירות לב בני האדם קוצבת את החלל ואומרת עד כה.” קרליבך

נמלה מגייסת את העוזרת והאחיינית לכביסה, סאגה שלמה, המכונה שוטפת, מעבירים לתא אחר במכונה לסחוט, מעבירים את הבגדים בשלושה דליים עם מים בשביל להוציא את הסבון, סוחטים שוב ידנית ותולים, כל דלי היא שופכת בחזרה למכונה למחזור. קצת מטורללת האישה זה בטוח ובעוד מגוון נושאים. מכבסים הכל, מצעים מגבות בגדים, ממש אירוע מכונן. הכל תלוי על החבלים בגג ובתוך הבית ואנחנו לא זזים כל היום מהחדר ומהמרפסת שיש ממנה נוף ירוק עם שיחי תה ובתים צבעונים צפופים וענן שמטייל על הכל ומעלים חלקים כאהבת נפשו. אני לא מאמינה שאני פה, עיר הולדתו של ראג’י, חבר שלנו מזה 20 שנה ממנאלי, שתמיד אמרתי לו שאני רוצה להגיע לכאן והנה אני פה. יוצאים בערב הולכים לאכול ארוחת ערב בעיר הליכה של קילומטר מאיתנו הכביש צר ולא נעים ללכת בצדדיו, נכנסים למדרחוב הומה בתיירים הודים, הופעת רחוב של מוזיקה ומסביבה מלא מלא תיירי כלכלתה, לא מראה מלבב במיוחד, הנשים קולניות והגברים נראים כמו נתנייתים. הולכים לאכול במאפייה, בנינו על דארג’לינג כעילוי קולינרי והיא מתגלה כאכזבה. במדרחוב שום דבר מעניין והכי גרוע שבשמונה בערב הכל נסגר, המדרחוב מלא אנשים אבל סוגרים את כל החנויות והמסעדות במחווה מוזר. למחרת בבוקר קמים והולכים לאכול שוב במאפיה אוכל מערבי שעועית מקופסאת שימורים על טוסט ועוגות קצפת. יורדים למוזיאון טיפוס האוורסט, לצערינו זה בתוך הגן חיות. אין לנו שום עניין בגני חיות, הגן חיות שטוף בכלכתות צווחניים. המוזיאון טיפוס מרתק, מעניין ממש את כולנו, מראה את ההיסטוריה של הטיפוס, סיפורי המשלחות הראשונות, סוגי אבנים שיש על ההר, את הציוד של כל המטפסים האגדתיים, והתפתחות הציוד עד היום, כל ההיסטוריה של הר האוורסט בית הקברות הגבוה בעולם, האוורסט בטיבטית פרושו “אלת אם העולם”, ובנפאלית “ראש הרקיע”, מדהים לגלות שכל כך הרבה אנשים מתו על ההר הזה, צילו של טנזינג נורגיי פרוס מעל דארג’אלינג ומרחף בין העננים, המטפס הנפאלי שעלה עם משלחת בריטית וכבש לראשונה בעולם את האוורסט בשנת 1953, חי בדארג’אלינג והקים את המכון לטיפוס הרים הזה. בחוץ מוזיאון של הטבע של בנגל, נכנסים למוזיאון מלא בפוחלצים מאובקים וניצבים בעליבותם, הכל פחלצו שם, טיגרסים, נמרים, ציפורים, ואפילו תרנגולת, מאות פרפרים דהויים שאיבדו את צבעם נעוצים בסיכת מוזיאון המוות, אנחנו מתקשים לראות את המראות הקשים, גוש חנק עולה לי בגרון ואני יוצאת משם לנשום אויר ומועקה מתפשטת לי בחזה, ואני חוזרת פנימה כעוסה, כולם החוצה בוא נעוף מפה.

“בגן החיות אנו עושים לבעלי החיים את מה שעשינו לעצמנו בבניית בתים, מכניסים בתוך חלל קטן את מה שמתפרש בטבע על פני שטח נרחב”  חיי פאי

היציאה מהמוזיאון היא דרך כלובי חיות של גן החיות פאדמאג’ה נאידו גן החיות של אזור ההימאליה, יורדים בירידה ורואים נמר שלג, פנתר שחור, בגירה בכבודו ובעצמו, נמר וטיגריס כמובן כולם נמצאים לבד בכלוב, או ששוכבים מדוכאים או שהולכים מצד לצד בחוסר מנוחה קורע את הלב, כלובים ועוד כלובים של דב הימאליה ופנדה אדומה  והודים מתלהבים, נהיה לנו עצוב ממש, יצאנו החוצה בתחושת מועקה, גשם החל לרדת כאילו כאות הזדהות ואנחנו הולכים ברגל לפארק עם נוף יפה ופרחי פרג ושקית נייר חומה מלאה במאפים, מטביעים את צערינו בדונאטס שוקולד וגלילי וניל מתוקים להחריד.

קמים בבוקר, נמלה דופקת לנו בדלת ונכנסת מבלי שענינו לה, ארוחת בוקר, אמא’לה מה אני בצבא?, טוב אז בעלת הבית קצת מוטרפת ומאכילה אותנו אורז בבוקר ומפצירה בנו לסיים צלחות, ומי שלא מסיים היא ישר מעבירה אלי ואני מהנימוס מסיימת את הצלחות של כולם. משהו בה פולני ללא ספק אבל היא אישה טובה ובעלה אדם נהדר ממש. אורזים לאחר שלושה ימים ויוצאים אחרי ארוחת בוקר מדרג’לינג לסיקים, עוצרים לעשות פספורטים וצילומים ונתקעים בפקק בלתי אפשרי בדרך צרה. איכשהו מסתובבים ונפלטים מהעיר הצפופה, אוף… עם הערים האלה, נמאסו. הדרך צרה ומפותלת בהרים, והנוף מדהים הכל ירוק ורטוב, נכנסים לענן ונוסעים בערפל כבד, סממנים טיבטים בכל מקום ודגלי תפילה מלבניים וארוכים תלויים על מוטות במבוק בכמויות בין יערות מחטניים עם גזע חלק שצומחים בשיפולי הרים תלולים, אום מאנה פדה אום. קונים שזיפים מעולים ויורדים לעמק אחר, הנוף משתנה ונהיה חם מאוד לאורך הנהר ואנחנו בדרכנו למדינת סיקים לאויר הרים צלול כיין ביער עבות, נטוע בקימורים נפלאים ונוף של גומפות ומנזרים בודהיסטים ושדרות דגלי תפילה ססגוניים, מכל עבר פסגות מושלגות שנשקפות במלוא הדרן, פסגות ההימאליה מונאמור…מי יתן ויתגשמו הבטחות השקיעה והנוף…והופ אנחנו בסיקים

“חלומות לעולם אינם מתים, לפעמים נדמה לך שהם מתים, אבל הם רק ישנים את שנת החורף שלהם, כמו איזה דב קוטב גדול וזקן, ואם החלומות ישנו הרבה זמן, הדב הזה יתעורר עצבני ורעב” הרלן קובן