אנחנו בשפיץ הדרומי של הודו, השמש מעלינו בוערת ואנחנו נוזלים מחום…מראמאסווארם לשון סוררת ורותחת, כפרי דייגים מצויירים שנשכחו מאחור, לקניאקומרי הנקודה הכי דרומית בתת היבשת, אנחנו משלימים מסע מהנקודה הכי צפונית בהודו, עד לנקודה הכי דרומית, והישר למדינת קראלה הטרופית והאקזוטית, מוורקאלה לאי מונרו המהביל, השקט והמיוחד כל כך, לאלפי – אלוהי הדברים הקטנים, ולקוצ’י הדובדבן של קראלה, נווה צדק של הודו, ובו שמונה בתי כנסת יהודים שננטשו, מפגש מרגש עם יוסף אליאס בבית כנסת מרהיב בן 800 שנה, וליל סדר בביתו… חוויה שלא נשכח לעולם. הודו לה’ כי טוב.

“האם תוכל לומר לי, בבקשה, איזו דרך עלי לבחור מכאן?”

“זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע” אמר החתול.

“לא אכפת לי כל כך” אמרה אליס.

“אז לא משנה לאן תלכי” אמר החתול.

“כל עוד אני מגיעה למקום כלשהוא זאת אומרת” הוסיפה אליס בתור הסבר.

“הו אין כל ספק שתגיעי לאנשהוא” אמר החתול, “בתנאי שתלכי זמן ארוך מספיק.” לואיס קרול

עוזבים את היער ונוסעים הכי קרוב שאפשר לעיר עם מלון פנוי, עם מצעים לבנים, מקלחת ומים חמים זורמים, נוסעים לעיר הקרובה ביותר בדרך למטה והיא טירוצו’יראפאלי, בכניסה לעיר עצי בננה חתוכים מחוברים לעמודי התאורה לאורך כל העיר, כל הדרך שומעים את המוזיקה שלנו, 500 שירים כמעט שהורדנו מישראלים בדרך, כבר מכירים את הכל בעל פה, העין שלי נפוחה ונראית כאילו היא עומדת להתפוצץ וחייזר יצא מתוכה או עכברוש, הילדים מתלוננים שנמאס להם ממוזיקה של זקנים, תמרה מדקלמת שירים שלמים של בוב מארלי, הכל נשמע כמו קסטה שנתקעה בטייפ. באמצע העיר לפתע האוטו נכבה, חום איימים בחוץ, אנחנו מזמינים שירות של מהינדרה לתקן לנו את האוטו, בינתיים אני הולכת עם הילדים למסעדה אסייתית ממוזגת באיזה מרכז מסחרי בשום מקום, הילדים בולעים עוף, קבבים כל מה שאסור ולא הומאני, כל חיית השדה ועוף השמיים, הבעיה נפתרת די מהר, הדלק שתידלקנו באחת התחנות היה מלוכלך, אנחנו מותשים מהיער ומהחום, לאחר חיפושים רבים אחרי מלון נעים, מוצאים משהו, נכנסים מהכניסה האחורית קצת מובסים, העיקר לשים ראש ואז מגלים את הכניסה הקדמית והמלון לא רע בכלל, עולים לחדר שכולו לבן, סדינים לבנים ומיטות רכות, מקלחת נקייה עם סבונים ומגבות לבנות, מזגן, מאווררים, טלוויזיה ומרפסת לעזה, המים בזרם חזק במקלחת תענוג, מראה עם אור אחורי ומראה מגדילה לידה, מזל שהם הודים ואין תאורה חזקה אחרת הייתי מגרדת את הפרצוף שלי מהרצפה, יש אפילו נייר טואלט בחדר, ממש חלום, בשביל הארץ זה כמו מלון 2 כוכבים או אכסניה, בשבילנו פה אחרי סדהנה זה לפחות עוד 2 כוכבים וחיוך גדול, טירצ’י החיים הטובים, סוף סוף קירות! אני פורסת על המיטה את כלי הרחצה שלי, הכל, ומכניסה אחד אחד לקירצוף וטיפול 10,000, (הטיפוח הנשי שלי בטיול מסתכם בסבון פנים ממלפפונים של הימלאיה, שמפו ומרכך הימאליה, ודאדוראנט של לוקץ’, ממש שיא הנשיות), לאחר שהתנקנו והתקרצפנו, אנחנו מזמינים שלושה מגשים של דומינוס פיצה ובקבוק בירה מהרום סרוויס, ואני נרדמת לפני הילדים, על המיטה הרכה שלי, שבשבילי היא כמו ענן לבן ורך, הכי קרוב למושלם, הכי קרוב לאלוהים, הכי קרוב לגן עדן. בבוקר לוקץ’ נוסע למוסך לנקות את המיכל דלק וחוזר רק אחרי צהריים, אנחנו עולים קומה במלון אל הגג לארוחת בוקר הודית עם בופה עשיר, מיץ פיסטוק ירוק מתוק, אומלט, דוסות ואידלי בכמויות, באטר מילק וצ’אי, ואז חוזרים לחדר צופים בסרט המעולה “בלרינה”, ומאז הילדים משגעים אותי ואני עוברת יום סיוט איתם, מותשת ומחכה שלוקץ’ יחזור, אני לגמרי צריכה חופש שקט ונקיון לנשמה לבדי. הרבה קומפרסים של קמומיל והעין מתחילה להסתדר, קמה בלי כוחות לארוז ולקום, מקוררת מהמזגן, מפחדת להפרד מהענן הלבן –המיטה, עם המקלחת השניה גם המחשבות החלו להתבהר, כאילו הזדקקה נפשי מהמזגן שקירר אותי והסדינים הלבנים, כמהתי כולי ליער, עולים לאכול ארוחת בוקר פאר, שייק אננס, מיץ ענבים סחוט, מיץ חלב חיטה וכל האוכל הדרומי של הבוקר, כולם במלון אנשי עסקים, בתום הארוחה אני עורמת צלחות, מוזר לי שלא צריך לפנות ולשטוף כמו באורוויל, ואני גוערת באסא לא לשים דבש בקורנפלקס הדבורים מסכנות, מתגעגעת לסדהנה, שני לילות לא יצאנו מהחדר במלון הטענו מצברים והתפנקנו, עכשיו יוצאים לדרך.

הדרך שטוחה מלאה בעזים ופרות נמוכות, ינבוט מוסקיטו ודקלי וושינגטוניה עם גזע כהה, שמיים מצויירים מעלינו, עננים מרוחים בשלל גווני אפור לבן ומקטעי כחול ותכלת משתלכים בניהם, יצירה אלוהית. מחשבות על חווה אקולוגית בישראל עוברת בראשנו, פרויקט יעור האלונים ונחלה בגולן מלווים את מחשבותינו ומתגלגלות שיחות כל הדרך על המשך דרכנו בארץ. אנחנו שמים פעמינו לראמאסווארם (לא, זה לא קללה), זה אחד היעדים החשובים בדרום הודו לעלייה לרגל למאמיני שיווה ווישנו, עיר שיושבת על האי הגדול והראשון ברצועה, איתנה מול הגלים שמכים בה ללא רחם, עיירת דייגים ישנונית ובהמשכה שובל של איים, כמו רסיסי טיפות לכיוון הטיפה הגדולה של סרי-לנקה.

מרגישים בסוף העולם ממש, עדרי כבשים בצבע קרם עם רגליים שחורות ורועי צאן עם מקל חוצים את הכביש, גשם יורד והשמים כחולים, כחולים, שמים כאלה מאז לאדאק לא ראינו, פינק פלויד ברקע ויש הרגשה של הארה. נכנסים ללשון, הודים במדים עם משרוקיות מנסים לכוון אותך לעצור במסעדות בצידי הדרך, עוברים את גשר אינדירה גנדי (בהודו כמעט כל כביש בניין או תעלה קרויות על שם מישהו ממשפחת גנדי),מתחת לגשר מסילת רכבת בגובה פני הים עם רכבת שממש נוסעת על המים. מגיעים לעיר הודית טיפוסית, רחוב אחד ובסופו מקדש בצבע בננה, מזוהמת כצפוי, לא עוצרים, ואנחנו ממשיכים לאורך הרצועה , אל תוך הים, עד הסוף, עד הקצה, עשרות הודים תיירים עולי רגל בשלל צבעים, פוג’ות של פרחים במים, מתבוננים בגשר אדם שהוא שרשרת שוניות, איים קטנים ושרטונים שיוצרים מעין גשר, האגדה מספרת כי אלו האבנים שפיזר האל ראמה כדי שהנומן, אל הקוף, יוכל לדלג ביחד עם חבורת סנאים ולחלץ את סיטה החטופה (בסדר…), ראמסוואראם נחשבת “הוורנאסי של הדרום”, ורבים הם העולים לרגל שמחייבים את עצמם, כמו מצוות החאג’ באיסלאם, לבקר בראמסווארם לפחות פעם בחיים. חם מאוד, אוכלים גלידה, כל החוף מלא בדוכני פירות חתוכים במאסאלה, מנגו, אננס, אבטיח כל דבר טבול בצ’ילי ומלח, גברים מבוגרים לבושים בלבן, גלימה ארוכה רכוסה עד לצוואר ומכנסיים צרים מעל קרסוליהם ולראשם כובע גנדי לבן קטנטן, אנחנו עומדים וצופים בשרשרת האיים, סרילנקה לא נראית באופק ובינינו מפרידים 33 ק”מ בלבד.

חוזרים אחורה, אוכלים קוקוס מוקפים במלא דוכני מזכרות שעשויים מצדפות וממשיכים לאורך הלשון ועוצרים בדאבה בכפר דייגים שנראה ממש כמו סיני, הילדים אוכלים אורז, ולוקץ’ ואלונה אוכלים קארי דגים, בעלי הדאבה זוג מבוגרים, אני נזהרתי ושתיתי ספרייט בלבד, אין סכו”ם, יש כף אחת בכל הדאבה לשימוש כללי, אוכלים את האורז עם כפיות של גלידה, בסוף הארוחה הם משליכים את הצלחות לחוף ושוטפים ידיים בדלי מזוהם. מאחורי הדאבה כמה מטרים של רצועת חוף שוממה עם כמה סירות עץ קטנות צבעוניות, הים נמוך והגלים מתנפצים בעוצמה, ילד רץ אלינו, על גופו מלא פצעים ועליהם אבקת כורכום.

אנחנו נוסעים לאורך הרצועה שהיא כביש וכמה עשרות מטרים של חול משני צדדיו ואוקיינוס, לכל האורך סירות דייג, אני ואסא מתקרבים ל-2 סירות הרוסות על החוף, באמצע יש בור, אני מזהירה את אסא לא להתקרב, הוא אומר לי “נראה לי שסימנו פה משהו”, אני שואלת אותו “מה?”, הוא עונה “הלכתי לאכול דוסה, אני כבר חוזר לעבוד”. עוברים ליד בית נטוש, אסא אומר לי “החלטתי שאני יהיה גדול אני יהיה בנאי”.

משם ממשיכים לעיר לחפש גסט האוס, הגסט האוסים די דרעק, בסוף מתפשרים ומוצאים אחד, אחרי שאיש ברחוב מראה לנו תמונה שלו ואנחנו נוסעים בעקבותיו, אלונה ולוקץ’ יורדים לראות את החדר, אלונה חוזרת מתלוננת “חדר מאעפן, זה לא כמו בתמונה שהראו לנו עם ברבורים עשויים מהמגבות”, כל הגסט האוס, אבל כל הגסט האוס, מבפנים ומבחוץ קרמיקה מבריקה, כמו אמבטיה בצבעי חום עם פרחים, מקלחת קטנה, מהברז יוצאים רק מים קרים. אין תיירים פה רק תיירים הודים, יורדים ברגל לנמל, מלווים בענן ענקי של גשם אפור כהה, הטיילת מזוהמת, ויש בה… נו ניחשתם? מקדש, וגם עשרות רבות של סירות דיג גדולות ממתכת ירוקה קשורות באופק הקודר מגשם, על כל הטיילת מהלכות עיזים ואוכלות שיירים וזבל, כולם טובלים ועושים פוג’ה, הזבל מתערבב עם פרחים, עז אוכלת לוטוס, זקנה עם רגל פיל, מקרטעת על רגלה החיגרת, נתמכת ע”י גבר כחוש עם ראסטות יד ביד, לצד המדרכה היא מפשילה את הסארי המזוהם שלה ועושה את צרכיה לעיני כל, מזוהם בכל מקום, גשם מתחיל לרדת ואנחנו מסתתרים מתחת לסככה, הילדים יוצאים החוצה ושותים את הגשם ונרטבים שיכורים מאושר. מחפשים מקום לאכול ומוציאים מין חדר אוכל בתוך מלון משפחתי, הגענו שעה לפני ארוחת ערב המקום ריק, פותחים במיוחד לנו ומגישים לנו מיני תבשילים צמחונים טעימים מאוד.

חוזרים למלון וצופים בסאלח שבתי, סרט מעורר מחשבות, סטריאוטיפי וגזעני, כמה מטומטם ועצלן עשו מעולה מאפריקה, אני בעיקר חושבת על סבא שלי מורדכי ואם ככה התייחסו אליו, לעומת סלאח סבא שלי היה עדין, מנומס וחרוץ מאוד, כל כך אהב לעבוד אבל יותר אהב את סבתא שלי, יותר מהחיים, הוא קרא לה אונג’- מלאך בצרפתית, הוא תמיד הרגיש כאילו מלכה התחתנה איתו, מתגעגעת לשניהם. בבוקר מתעוררים, לא מספיק מוקדם כדי לא להכנס לחום, יוצאים מהמלון והולכים לדאבה בעיר, אסא רב עם אלונה על פורי(פיתה הודית מטוגנת), דבר שגורר התקפת עצבים של 3 שעות, התנהגות מחפירה שלו שתלווה אותנו במשך היום ותגיע לשיאה בלילה, כשהוא ואלונה יוציאו לנו את המיץ ויורידו את שנינו מהפסים. בדאבה לא טעים במיוחד ומאוד מזוהם והמופע המביך והמתמשך של אסא אוסף את כל הרחוב להתאסף סביב הגיפ’, כשאסא חובט בו ומפעיל את האזעקה. נוסעים לאורך הרצועה, קבוצת נערים דגה דגים ברשת בשלולית קטנה, כל דג שהיא תופסת מתכסה בחול ונחנק, שיטה שכזאת, נוסעים לכפר דייגים דאנשקודי, שנמצא על הרצועה הצרה בדרך לסרילנקה, כפר עני מאוד, רצוף בצריפי דייגים שנוטים ליפול, כל הכפר יושבים בשמש הקופחת ופורקים רשתות, זקן בלי חולצה או כובע, שחור, שרוף, מזיע בשמש, גופו השרוף והמחורץ מבריק ורטוב נראה כמו צמיג שעלה על זפת רותחת, נשים, ילדים, זקנות, ותינוקות עם בולבול בחוץ, כולם מהלכים בין הרשתות ומוציאים כל מה שאפשר מכבלי המוות הדקים האלה שהורגים הכל, ערימות של צדפות ענק, אלמוגנים, טריגונים, קיפודי ים, אבו נפחות, כוכבי ים, סוסוני ים ואין ספור סרטנים פזורים בערמות ענק, בית קברות לים. האדם מחרבן בבאר שהוא שותה, יורק בבאר ואז ממשיך לשתות, יחסי גומלין רעים מאוד, אין כבוד לים, ניצול אכזרי ומירבי של משאבי הים, ביזיון, התבהמות, אכזריות, רוע ובעיקר בורות, ועוני שאין לתאר במילים, כל ערימות החיות המתות הללו לשווא ,מזלם לא שפר עליהן והן נתקעו בסבך רשתות הדיג, כל הכפר מבוקר עד ערב משחרר חיות מהרשתות, חיות שאין לו צורך בהם, ולא מחזירם לחיים למי האוקינוס כמה מטרים ממנו אלא מטיל אותם למות ולהתייבש בחוף, כמו פחיות קולה ריקות הם שוכבים גוססים ומתים שם. עצוב נורא!. אני מתקרבת לילד קטן ומוסרת לאמו שקית עם משחקים, האמא קוראת לי סיסטר, רצה להביא לנו כסאות ומיץ תפוחים מוגז קר, כול נשות המשפחה מתאספות, הילדים אוספים צדפים, וגם כמה שממש יסריחו לנו את האוטו והחיים במשך שבועות, השמש כל כך חזקה שבקושי אפשר לצלם, לא רואים כלום וקשה לפתוח עיניים, עוזבים את הכפר המומים כואבים, אחרי סדהנה פורסט זה אף יותר קשה.

” אבל זה בסדר לאכול דגים, כי אין להם רגשות…”  קורט קוביין something in the way.

נוסעים למקדש שנמצא על לשונית מקבילה, בקו המים שני שיווה לינגום (פסלים של איבר מינו של האל שיווה) והודים תיירים מתפללים להם, בוזקים מים מעל הכיפה ומצטלמים עם קורל גדול ביד, צלם מצלם את ההודים על קו החוף מחזיקים את הקורל המת, ומספר לי שכך הנומן רץ על שרשרת האבנים עד סרילנקה להביא חזרה את סיטה, ומשקל האבנים… תראי כמה קל, ממש נס (נו ברור זה קורל!!!) לידו עומד הודי עם מדפסת, ומדפיס תמונות על המקום, ממש פולורואיד אנושי. בכניסה למקדש שותים קוקוס והרבה מים, חם, מאוד חם שאי אפשר לתאר במילים זה מין חום כזה שמדביק לך את המחשבות, מטשטש את הראייה, אתה לא יכול להבין אם אתה הוזה או שמה  זו מציאות ממשית, קונים מזכרות ועוזבים, נוסעים לדאבה מאתמול, נקשרנו, ככה זה איתנו תמיד חוזרים לדאבה ומתחברים לאנשים הפשוטים שממלאים לנו את הלב, ריקשה עמוסה בהודים קלטה אותנו ועצרה גם, חיכינו שהם יסיימו לאכול ויפנו את השולחן, נוזלים מחום ונוטפים על החול את חיינו, הם כולם יושבים באותה תנוחה עם אותם בגדים, אוכלים אורז בקארי עם הידיים על צלוחית קרטון דקה מכסף, לא מראה מגרה במיוחד. סוף כל סוף התפנה השולחן בדאבה, האוכל מגיע, אורז לבן עם קארי, ואז דגים מטוגנים ברוטב אדום מעולים שעשויים על חבית שבה עשו פתח לעצים ומעליה פלטת ברזל עבה שטוחה עם ידיות והמון המון שמן, טעים למות!, בתוספת זיעה שלי ושל הזקן, ממש שילוב מנצח של חום מוות בתוך דאבה שהאוויר לא זז, מאה חמישים אחוזי לחות ומאתיים אחוזי טינופת, פלוס עשן חם שיוצא מהחבית ישר לכיווננו, האורז רותח והדג חריף אש, אני מטפטפת לתוך הצלחת הקרטון שבוערת על ברכי, מטורף!!!. לא סתם לכל ההודים בטאמיל נאדו בדרך קבע יש מגבת או מטפחת גדולה על הראש, שמידי פעם עוברת לצוואר לנגב זיעה. אסא מהלך על הסנאדות של הדאבה כמו קוף, וכל אנשי הדאבות מתאספים ולוטשים בו עיניים, תמרה אדומה מחום מעלה הצעת ייעול מה נעשה בשעות החמות “אנחנו יכולים לנוח בשעות האלה, אמא תכתוב בלוג, אנחנו נשחק ונצייר, ואבא יעשן וימית את עצמו לאט לאט” אני עונה “תיאור מדוייק”, תמרה ממשיכה “אבא לא מקשיב, מה הבעיה שלו? הוא לא שומע שאני אומרת לו להזיז את האפר הזה ממני 3 מטר?”. מנסים להסביר לזקן בעל הדאבה ששואל מה היא הדת שלנו ומתייאשים, חם והכל בטאמילית, ובכלל למה לטרוח זה מערכת הסברה שנועדה לכישלון מראש.

נפרדים והולכים לעיר ההרוסה, העיר נהרסה בסופת ציקלון ב 1964 שגרמה לחורבן כל העיר, עיר שלמה על חורבותיה מבצבצת מתוך דיונות, בין כפרי דייגים מזוהמים, כנסיה הרוסה ודוכני מזכרות, מקום יפייפה בחורבנו, אני מחליטה שהכל הוא עונש מאלוהים, אני הולכת עם אלונה לאורך החוף משוחחת איתה על חזרה לארץ, מה נראה לה שיקרה, אלונה היחידה מכולם שלא רוצה לחזור. חוזרים למלון, קונים עוגיות ושטויות בדאבה, הילדים מתנהגים על הפנים, הולכים שוב לישון מאוחר, לא התעוררנו לזריחה, לוקץ’ הרגיש רע בלילה, בחילות, ואני כמובן נדדה שנתי, כשהשעון צלצל 5 יכולתי רק למלמל ולא לפתוח עיניים, אנחנו לא אנשי בוקר, זריחות קשות לנו. מתעוררים ומעמיסים לבד את התיקים לאוטו, שני עובדי המלון ניגשים לנו לחלון האוטו ומבקשים טיפ על סחיבת תיקים שהם לא סחבו.

אנחנו בדרך לקניאקומרי, השפיץ של הודו. בדרך הרים בצורות שונות ואיתנו אלפי תחנות רוח לבנות נמוכות וקטנות מהרגיל, תמרה קוראת, אסא מצייר ולומד אותיות, ואלונה בוהה מהחלון ומסרבת לתעל את עצמה לאן שהוא. תמרה שואלת “אבא כשאני אתחתן מי ינהג באוטו, אני או הוא?”, אסא מהורהר ושואל פתאום “איך קוראים לאבא של כל סדהנה פורסט?” בהחלט לא רק אנחנו ממשיכים במסע עם היער הזה בתוכנו, גם אצל הילדים נפל דבר, נעצרים ליד נשים ששואבות מים מבאר, כל כדי הפלסטיק צבעונים והן מעמיסות אותם 5 על כל עגלה, הם מתביישות להצטלם ומתלהבות כל כך מהילדים שכמעט נכנסות כולן איתנו לאוטו. מגיעים לשפיץ של הודו, במקום בו מתחברים הים הערבי ממערב, האוקיינוס ההודי מדרום והים הבנגלי ממזרח, פורצים סלעי גרניט אל המים ועליהם יושבת עיר קטנה וקדושה ושמה קניאקומארי, מצפון לדרום חצינו את כל הודו, ממש נקודת ציון , מהיום נתחיל שוב לנסוע צפונה. הים כחול ואנחנו גבוהים ממנו, מחפשים בית מלון, יותר נכון לוקץ’ מחפש כרגיל, אני עם הילדים באוטו, כל המלונות ליד הים יפים וגדולים אבל יקרים ולא נקיים, מוצאים מלון בשורה שנייה, עם נוף לים, עם שתי מיטות זוגיות, מקרר ומקלחת ואמבטיה ענקית ונקייה. נכנסים לחדר מתמקמים ויורדים לעיר למטה דרך סמטאות צרות, בירידה הבתים צבעוניים, אנשים נדחקים בבתים קטנים וחום אימים, נשים יושבות במרפסות ובכניסות לבתים, גברים בגופיות שוכבים על מיטה, אף אחד לא זז יותר מידי, לח מדי לזוז, עוברים דרך מקדש, עשרות דוכנים לממכר צדפות ותוצרתם, שותים קוקוס והולכים לכיוון התצפית לשני האיים, על אחד פסל ענק ועל השני בניין מהודר, מגיעים לרחבה שממנה ניתן להשקיף על האיים והשקיעה, קבוצת נשים מלאות בקעקועי פלאשמורה או כל שבט כלשהוא מתלהבות ממני ומבקשות שאצטלם איתם, אווירה של שקיעה, אנשים צוהלים מצטלמים, יש הרגשה של סוף יום עליז באוויר.

בבוקר קמים מאוחר יחסית, עולים לאכול ארוחת בוקר בגג המסעדה, הארוחה נרשמת כחוויה לא נעימה במיוחד .יורדים לעיר הצבעונית, סימטאות של בתים נמוכים בצבעים עזים ובשלל גוונים. במקום אפס תיירים זרים, אנשים ברחוב מתקשים להבליג למראינו ומתנהגים מגוחך מביך ואף לא נעים, מתבוננים בחבורה של גברים מסדרים קרסים ומצופים לדייג עדינים וחביבים, במרכז השכונה כנסייה ענקית לבנה שפיצית ומרשימה מאוד, גבוהה ובודדה בלובנה בין כל בתי הצבע שפרוסים למרגלותיה מצביעה אל השמים. אנחנו נכנסים לתוך צלילים רמים של שירה וניגון, כולם לבושים מהודר, מצטופפים בספסלים ועל הרצפה בשפע תכשיטיהן ביניהם מתגלגלים תינוקות וילדים רחוצים ומסורקים ומשופשפים לתפארת, כורעים ברך לישו. אנחנו בעיצומו של טקס שבמרכזו ילד שלבוש בחליפה לבנה, כולם מסביבו לבושים במיטב מחלצותיהם, מעין חליפות משי מצועצעות חצי טוקסידו וחצי בסטייל של אלאדין, חבילת לחם קדוש עגול ושטוח, מתנות עטופות ושירה רועמת במיקרופונים. חוזרים למזגן במלון, מתפנקים וצופים בסרט “צלילי המוזיקה”, היה מדהים והילדים היו מרותקים. ירדה מעלה אחת או שתיים ואחר הצהריים ואנחנו הולכים לכיוון האיים, עולים על מעבורת מלחיצה עם חליפות הצלה, הבית המהודר והפסל, שמצויים בשני האיים, הם כהוקרה לנזיר שהגיע כאן להארה בסוף המאה ה 19, כל הקטע לא ברור לנו ואני לא מוצאת בזה שום עניין, על האי כלים ליריקה, כל מתפלאים מהייעול, התור חזרה למעבורת מטורף, דחוסים  עם הודים בריח זיעה חריפה ותבלינים שמתערבב עם ריח שרשראות פרחי היסמין שבשער נשותיהן, אחרי שעתיים בתור כדי לרדת מהאי חוזרים מותשים ודביקים למלון. בבוקר, תמרה מתעוררת ומספרת על מה שהיא חלמה “חלמתי שישראל עשויה מלגו ומצאתי את היטלר בישראל” צלילי המוזיקה נכנסו לה לחלום, עוזבים את קאניקומרי ומתקשים להפרד מהמלון, ככה זה שמגיעים למלון טוב הפרידה קשה יותר.

\

נוסעים שעתיים ועוצרים בדאבה מטונפת, עוד שבועיים פסח ותמרה אומרת, “אני הייתי סוגרת את הדאבה לשבועיים לנקיונות”. אוכלים דוסה עשויה מאיטריות עם תבשיל סויה שנראה כמו חזה עוף, הנוף משתנה, עשר דקות אחרי היציאה הכל חוזר להיות ירוק, מקווי מים ענקיים ומיליוני עצי קוקוס, טרופי, עצי כסיית האבוב בפריחתם המרהיבה הצהובה ואלביציות ורודות ענקיות… אנחנו נכנסים לקראלה.

קראלה, מדינה בדרום הודו שהנופים בה חלומיים, יערות טרופיים נושקים לחופים חוליים יפהפיים, תעלות מים שקטות עטופות בנופרים וצמחים שונים, וגם רכס הרים, קראלה היא מדינה בה האוכלוסייה משכילה ביותר, 92% מהתושבים יודעים קרוא וכתוב, השפה המדוברת בקראלה היא מאליאלם, בקראלה מגודלים רוב התבלינים של הודו, שיחי פלפל שחור והל, תה, אגוז מוסקט, וניל וקפה וגם כל הגומי בהודו, קראלה היא מדינת הקוקוס, זהו הגידול העיקרי בה, ובקראלה גדלים 72 סוגי בננות.

התחנה ראשונה שלנו ורקאלה, עיירונת שנמצאת על חוף ים, מגיעים לחוף מנסים להבין מה הולך, מחפשים גסט האוס, סוף העונה פה, אין הרבה תיירים והמקום נראה רמוס, מתחיל לרדת מבול, יושבים בבית קפה בטיילת אוכלים עד שמתחיל להחשיך ועדיין אין לנו איפה ללון. לאורך הטיילת טור לא נגמר של באסטות בגדים דהויים, החוף למטה נראה מקסים, ואם לא היו עצים וצמחיה שממסגרת את הפריים בירוק הייתי בטוחה שאני בחוף סירונית בנתניה. מוצאים ריזורט בונגלוסים צבועים בצהוב על הטיילת שעבד עליו הקלח ממזמן ולוקחים 2 חדרים, הגינה מטופחת, בחדר אחד מזגן בשני רק מאוורר ואין גג במקלחת, קירות המקלחת מצויירות בצבעי שמן מבריקים, יש מים חמים שזה האור בקצה המנהרה. לוקץ’ לא מרגיש טוב, קמים על הבוקר ומחפשים כביסה, כבר שבועות שלא כיבסנו, הילדים מסתובבים בבגד ים ואני עם התחתונים של לוקץ’, לא מוצאים אף מכבסה, מחליטים לכבס לבד דבר שהורס לנו את הגב סופית כי הכמויות מטורפות וההמתנה ליבוש משאיר אותנו בורקאלה שלושה ימים אלמלא זה, בבוקר למחרת היינו ממשיכים הלאה. מעבירים את זמננו בחום גיהנום, בין חבלי כביסה שממאנת להתייבש ושלוליות בוץ מטפטופי הבגדים וחול ים, יורדים לחוף שגליו חזקים מידי והוא מטונף, אלונה עושה חינה לתיירת מגאורגיה ואפשר לסכם שזה ההיי לייט של ורקאלה, לאחר שלושה ימים וכביסה יבשה ומקופלת אנחנו עוזבים את ורקאלה בשמחה רבה, איך שמגיעים לסיבוב החוצה לוקץ’ אומר, ביי ורקאלה זה היה ממש מיותר.

נוסעים שעה וחצי עד איי מונרו, נעצרים בדאבה שמנונית ואוכלים פראטה(שזה כמו מלאווח שעבר התעללות) ודוסה קטנה עבה עם בועות, ברוטב עגבניות חריף אש כמו מטבוחה, ושותים צ’אי, האיש שמכין אות האוכל מכה בפרוטות מכות קראטה, ואי אפשר להפסיק לבהות בו, הכל שמנוני ושחור, הבצקים לבנים מגולגלים, חלק הוא משטח, וחלק הוא הופך, מחלק את הבצק, עושה בייגלה ואז משטח וחותך. לוקץ’ חולה ולא בפוקוס, הכבישים צרים ומפותלים, סיבובים ממש מפחידים, ולוקץ כבר שלושה ימים לא מרגיש טוב, התנועה הולכת ופוחתת ואנחנו מגיעים למונרו איילנד שהוא אי שממוקם במפגש של אגם ונהר, המקום נקרא על שמו של קולונל ג’ון מונרו הבריטי. על האי כפריים שתלויים בייצור קוקוס, דיג, ושרימפסים בעיקר, האי מחורץ בתעלות מים צרות ודרכי מים, לגונות, צמחי מנגרוב ואיים זעירים יפים צפים, התעלות משמשות כנתיבי תעבורה והאי כולו פסטורלי ושקט.

שני גברים בונים סירת קאנו עם עצים ושערות קוקוס, ביד כמו פעם, בשקט בשקט לאט וכל כך מרשים, אנחנו מגיעים היישר למונרו פרדייס, לפי המלצה, שלושה חדרים על תעלת מים קטנה עם חצר, אני יורדת לבדוק וישר מתמגנטת על העיניים של אנו, בעל המקום, ששידרו חום ואהבה (והוא גם היה חתיך מאוד בלי קשר). אסא מתנהג על הפנים, ולוקץ’ מרגיש רע וחם בטרוף. מתמקמים בחדר, אני יוצאת לסיבוב אופניים עם אלונה בשבילים הצרים של מונרו, כל אחת באופניים משלה, אלונה מתלהבת ומפגינה בטחון ושליטה, האופניים גבוהים מאוד בשבילה אבל היא מסתדרת. כשאנחנו חוזרות אני מרכיבה את אסא ואנחנו יוצאים ומסתובבים לנו בשבילים צרים. אשה בוכה על בעלה שמת בכניסה לבית, כולם אומרים שלום ומברכים, צוחקים ומחייכים, ברווזים פוסעים בשבילים, אישה מייבשת קוקוס על יריעת פלסטיק בצידי הדרך, אנשים יוצאים מהחצרות ומתלהבים מהילדים, חוזרת ולוקחת את אסא מקדימה ותמרה מאחורה, אלונה על אופנים משלה, משאירים את לוקץ’ לנוח ונוסעים לשעה וחצי סיבוב בכל מונרו. עוצרים בדאבה קונים לייז, התפוצ’יפס ההודי, ומסטיקים אצל אדם מבוגר וחמוד, לידו מוכרים שקיות עם צדפות מולים פצפונים. עוצרים בדאבה לאורך התעלה הגדולה קונים בננות מיובשות, עוגיות, ואני ואלונה שותות 3 קוקוסים, אין תנועה ואנחנו חוצים כבישים, שבילים ותעלות מנופפים לשלום אל האנשים מהבתים, אל האנשים ברחוב האלמוניים והשלווים. נכנסים לבית חרושת לחוטים מכותנה ומתבוננים בנשים טוות חוטים במכונות תעשיתיות, עוצרים בעוד מקום קונים שוקולד לבן וממשיכים, כולם סופר נחמדים, מטיילים לנו כל הדרך חזרה, הלך לי התחת אבל היה מעולה, חוזרים, הילדים משחקים, אני עושה עם אסא סיבוב ברגל, אסא בתחתוני בוקסר בלי חולצה (אם אפשר היה לקלף את העור  אז היינו מקלפים מרוב חום) אז מבחינים סוף סוף שהוא בן, כל הנשים והילדים ברחוב הולכים אחריו נותנים לו סוכריות ומסטיקים, מתלהבים ומתפעלים ממנו, אסא לא מבין מה רוצים ממנו וגם לא ממש נחמד.

אנחנו יושבים על כסאות מולבנות על מדשאה ירוקה לאורך התעלה, חושך יורד, החצר מתמלאת אורות צבעוניים ומנורות בתוך בקבוקים. השכנה בחדר לידנו הודית הייטקיסטית שמטיילת לבד, מעניינת אבל לא מפסיקה לדבר, אוכלים ארוחת ערב, אנו ואשתו מכינים לנו את הארוחה הכי טעימה שאכלתי בהודו, דג טונה ברוטב חריף אדום עם סוג של פרי מיובש בצל וצ’ילי, אורז, תבשיל ליידי פינגרס שזה במיה, תבשיל שעועית כלשהוא, חלב קוקוס עם זרעי חרדל ומן ירק שקוף לא ברור חתוך לקוביות, בננות בקארי, תבשיל תפוח אדמה מתובלן, ועוד טעמים קארליים מפתיעים, מתוקים, מלוחים וחריפים תאווה לחך. צונחים לישון, בבוקר קמים בשש לשייט קאנו בתעלות, עוד לא עלתה השמש, היה קשה לקום ישנתי כרגיל גרוע, דיפאקט המשיט מתוק, והזריחה מהממת, עצי מנגרוב ושורשיהם מבצבצים במים, ציפורי מים נהנות משלוות זריחה, הוא משיט אותנו בעזרת משוט ממקל במבוק גדול. עצירה לצ’אי ועוגיות בדאבה לאורך תעלה ועצירה לבריכות דגים וטייגר שרימפס, השמש מתרוממת וצובעת את כל האגם בזהב, אחח.. איזה כיף להתחיל ככה את היום.

בבית לידנו מעבר לגדר יש מפעלון קטן של נשים, מייצרות חבלים מסיבי קוקוס, אנחנו מתבוננים בהם כמה פעמים ביום בכל שלבי הכנת החבל השונים, כל פעם שהן מסיימות את החבל הם מוציאות קולות צווחה, שלושה ימים אנחנו מסתובבים בין רגליהן. השכן הזקן לידנו לבוש רק בלונגי, רגליו יחפות והוא זריז כמו ילד בן שבע, מטפס על עץ קוקוס, כל פעם שאנחנו מבקשות, מוריד לנו קוקוס טרי. נוסעים כולנו באופניים לבית אריזה לקשיו שהעובדים בו בדיוק באריזות אחרונות, נאמר לנו שממחר הם פותחים שבועיים בשביתה. ממשיכים לנסוע ליד בריכות דגים ריקות של שרימפס, כל הגברים שחורים כשוקולד מריר מלבד שתי שורות שיניים לבנות מבריקות, מלאי בוץ, לגופם רק לונגי, והם נמצאים בתוך בריכה אחרת עם שרימפסים שהועברו מהבריכה שרוקנו לשטיפה והורדת בוץ. השרימפסים המפוספסים והשקופים מקפצים החוצה, הם נשקלים ונארזים חיים בקרח שנופץ בידיים מגושים מרובעים מכוסים בנייר עיתון, יום כזה נערך פעם בארבעה חודשים, קילו שרימפס עולה 600 רופי, כולם נחמדים, מסבירים לנו את התהליך.

חוזרים חזרה אין חשמל עד הערב, לוקץ’ רוצה להתגלח, אנו ממליץ לנו לנסוע לעיר קולאם רק שם יש חשמל, ואנחנו נוסעים, עולים על מעבורת עם האוטו, נוסעים למול(קניון) עם מזגן, בחוץ חום גיהנום, אנחנו מיוזעים כל הרגליים שלנו מלאות בבוץ יבש מהברכות, אני מגלה, דרך חלון ראווה שדמותי משתקפת בו, שכל האוזן שלי עם בוץ, שרימפס קפץ עלי בבריכות ולא שמתי לב. ברוכים הבאים לקניון לציווליזציה, הגענו מהפח זבל. יושבים במקדונלדס, הילדים מתלהבים בעיקר בשביל הצעצוע ואסא משתולל במיני ג’ימבורי שם, עולים לסלון מספרה מהודר, לוקץ’ מוריד את הכל על הסכין ונראה לנו משונה בימים הקרובים, כל הבנות מחדשות את גלאח בראש ורק אסא לא רוצה להסתפר, יושב בכסאות ג’יפ המהודרים של ילדים הודים עשירים, עולים לקומה עליונה, למכוניות מתנגשות ומשחקי וידיאו אסא נוהג מעולה, המתחם הזה הכי רחוק מאיתנו שאפשר, מכונות ירי ואופנועי מרוץ הכל נראה אלים, יורדים לחנות בגדים המחירים כמו בארץ, יוצאים משם מרגישים הודים ממש. משם נוסעים למגדלור, ממש דקות לפני שסוגרים כי בשש ועשרה המגדלור מתחיל להאיר, עולים למעלה לתצפית מהירה על העיר והנמל כשיורדים עיגול שמש כתום זוהר מבצבץ מבעד לקוקוסים ונעלם בעננים, נוסעים לנמל, דקות אחרונות של שמש, דגי טונה ענקים נחתכים בשטף דם, דגי חרב ארוכים ותמנונים או דיונוני ענק בצבע זברה, מאות סירות דיג מעץ לבן מעוטרות בצבעים, אוירה של סוף יום חם ומעיק שעומד להסתיים, חוזרים חזרה למעבורת האחרונה בחשיכה, מוצאים סופר עם טרופיקנה, המיץ פירות שלנו, התרגשות, קונים כמה קרטונים. עולים על מעבורת חשוכה וחוזרים לאיי מונרו, כל החברים של אנו חיכו לאסא, מרימים אותו ומשתוללים איתו.

קמים בבוקר, החום פה הוא בלתי ניתן לתיאור, כמות הזיעה והלחות שפשוט מועכת לך את האישיות והזכרון ומעלימה כל גרגר סבלנות שנשאר בך. הילדים משחקים ואני בעיקר מנסה לנשום, כמה שפחות לזוז, לכוון את הגוף מתחת למאוורר ולא לצאת לגמרי מדעתי, יוצאת לטיול סוליקו עם תמרה, הנסיעה באופנים מקררת את הגוף ואת הנפש, קונות פירות וחוזרות לקחת את אסא, איזה מקום אדיר, יש הרגשה של חופש ושל קיבוץ, כולם מנופפים לנו לשלום ושואלים לשמנו, אלונה ואסא מצטרפים אלינו וכולנו מפדלים ל”מילס”, מבנה קטן שבו יש מטחנות ומעבדי אוכל של כל האי, אנשים באים לשם לטחון חיטה, צ’ילי, וקוקוס שממנו מפיקים שמן, המקום חשוך וישן, עובד אחד מבוגר ואחד זקן, חם בפנים גיהנום וגופו של הטוחן השחום נוצץ מזיעה המכסה אותו, הוא טוחן לאדם שק מלא בחתיכות קוקוס מיובש ומפיק מזה דלי של שמן קוקוס איתו הם מבשלים ומשמנים את שערם, כאשר אישה מגיעה לטחון צ’ילי, אני בסקרנותי מתקרבת קרוב מידי והאויר נהיה חריף ואני מתחילה להשתעל, קונים שני בקבוקי שמן קוקוס טבעי ישר מהמכונה עם ריח מתוק ומשכר, כל דבר נותנים לנו לטעום, אסא נרדם על הספסל, קם הפוך לגמרי ונותן הצגה באמצע הדרך, מכל מקום נשים יוצאות ומנסות להצחיקו נותנות לו שוקולד ומסטיק, אבל אסא צורח. עוברים ליד להקת ברווזים ואנשים קוראים אסא אסא, כולם  מכירים אותו כבר, מקיפים את כל האי וחוזרים, יושבים מול התעלה שלנו עד החושך, גחלליות עפות להם בין עצי הקוקוס ואני מתמגנטת על המראה, נהנים מארוחת דגי נהר בקוקוס וקארי אורז ופראטה האוכל היום יומי שלהם, כל החבר’ה של אנו משתוללים עם אסא והוא מטפס על כולם ומחבק אותם. מתקלחים, מים חומים יוצאים מהמקלחת, מגרדת לי העין אני שמה פיפי ושמן קוקוס על גירודים, נרדמים דביקים ומיוזעים מתחת למאוורר שעושה רעש כמו תזמורת של תופים, קמים בבוקר אורזים ועוזבים את מונרו, בעיקר בגלל החום הכבד, אחרת הייתי נשארת עוד ועוד, אחד המקומות השקטים והיפים שהיינו בהם.

נוסעים לאלפי, דייגים בצידי הכביש תולים דגי נהרות ארוכים גדולים בחוט, עוצרים בדאבה לאפאם ופראטה עם ביצה בקארי, ומגישים לנו בקבוק זכוכית עם מים חמים צהבהבים, לא ברור לנו מה זה אבל מסביבנו כולם שותים את זה, נוסעים לאורך הים, נהרות ואגמים, הכל מיושב. מגיעים לאלפי ומוצאים גסט האוס שהוא כמו בית על התעלה, של הודי חתיך וגבוה בשם דיפאקט ולו אישה טרייה אוסטרית בשם לזלי, יש לנו מרפסת עם נוף מהמם לתעלה, מטבח מקרר ו 2 חדרים, יורדים ומטיילים לאורך התעלה והשמש מנמיכה, עולים על קאנו עם זקן שעושה לנו סיבוב בתעלות, ישנן תעלות רחבות שבהם עוברים בתי סירה צפים עשויים מקש וישנן תעלות קטנות שבהן עוברות רק סירות קאנו, שקט יותר ואנחנו עוברים ליד בתים שבנויים לאורך התעלות נשים דגות דגים בחכת במבוק מאולתרת, ילדים מתרחצים, אישה מבוגרת מכבסת בגדיה, ממש חיים שלמים בתעלות המים, הוא מחזיר אותנו ואנחנו ממשיכים ללכת בשקיעה, לפתע אני רואה בדאבה קטנה עייט, אני מתקרבת לראות אותו מקרוב, לתומי חשבתי שהוא פצוע ואני מבחינה שרגלו אחת קשורה, אני שואלת למה? וחבורה של גברים עונים לי בשביל שתיירים יצטלמו איתו, אני מאבדת את שפיות דעתי בשניות ומתפרצת אחוזת אמוק, מקללת ובסוף גם בוכה, רועדת כולי אני חוזרת נרגשת עצובה ועצבנית, דיפאקט מחייך, הוא מבין משהו שאני לא מבינה, שזה הודו ולהודו יש את הקטע שלה, ולא משנה כמה אני יהיה פה, יש דברים שלא אבין.

קמים בבוקר ונוסעים לים, חוף הים מטונף, אוכלים ארוחת בוקר משונה, לפחות מצאתי קפה אפוגטו ושמחתי מאוד, אז ממשיכים לחוף אחר עם האוטו, שנקרא מאררי, נכנסים למים לקצת, כי יש גל מסוכן שנשבר לחוף, הודים מלכלכים את החוף ומול עינינו זורקים בקבוקים ופחיות, החוף מלא בשמשיות צבעוניות וסירות דיג מגומי שחורות מתנפחות, זוג עומדים מחובקים מחזיקים בד כחול מעל ראשם הגבר שותה פאנטה, רומנטי, כשהוא מסיים הוא משליח את הבקבוק הריק לים, אני מרימה את הבקבוק ושואלת אותו מדוע, הוא ובת זוגתו צוחקים במבוכה, אני לוקחת את הבקבוק איתי זה אבוד המלחמה איתם אבודה.

“ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים יחטבו והשדות כולם יתייבשו, רק אז אולי יבינו בני האדם שאי אפשר לאכול כסף.”

חזרנו לשייט ערב בתעלה, קנינו ביצים קשות מטוגנות וצ’ילי מטוגן וממתקים, שייט של שעתיים בתעלות עד השקיעה, אחרי ארוחת ערב נשים רוחצות כלים בתעלות, אחת מסרקת את ראשה ומושכת שערה בשמן ומבריקה אותו, זקנות דגות דגים בחוט דק שקוף, ילד עושה סלטות למים, ציפורי מים עפות, נשים כובסות את בגדיהן ותולות בדים צבעוניים לייבוש, שקט ונעים, מלבד פטפוטי שכנות וצחוק ילדים, התעלות מלאות בינקינטון, מין צמח מים שהוא מין פולש מאפריקה ופרחיו סגולים והוא ממלא וחונק את התעלות, אבל יפה מאוד ונתקע פעם אחרי פעם במנוע סירתנו ומדומם אותו, שלדג ענק עומד על משוט, בית ספר מפואר ניצב על גדה, עשרות בתי סירה צפים ובאחוריהם טבח מקלף תפוחי אדמה למים ובחזית משפחה הודית יושבת על ריהוט מכוער וצופה בתעלה, סירת קאנו עם מלא מנגו עוברת לידנו, הידעתם שיש יותר מ-100 סוגי מנגו בהודו? ואף אחד מהם לא מגיע לטעם של המנגו של אבא שלי , זה שלא מורכב זן הסייבר. שמן מנועים צף בשלל צבעיו הרעילים ,תמרה מתלהבת וחושבת שזה הקשת בענן של המים, מוזיקה נשמעת מכל סירה, עייטים קשורים בדאבות ותיירים מצטלמים איתם על הכתף, לכל דבר יש שני צדדים אני חושבת בליבי, הצד הפסטורלי והצד המכוער, הודו היא עולם שלם בפני עצמו וכל מעלותיה ומגרעותיה שלובות אלו באלו. נסענו לאכול שווארמה במעדניה מוסלמית, בכניסה 9 סוגי פיקלס שונים, אוכלים עוף מטוגן ודג בקארי ושווארמה, המסעדה מפוצצת, כולם אוכלים בידים ומפרקים עופות, מטיילים בעיר אסא נכנס לחנות מזכרות ואומר ” יש פה משהו פול פאוור לקנות” ומצביע על  פסל של ישו.

קמים בבוקר נוסעים לקוצ’י, נפרדים מדיפאקט ולזלי שמזמינים לנו ריקשה שתסחוב לנו את התיקים לאוטו, עוצרים לארוחת בוקר בדאבה ממשלתית, המלצרים לבושים מהודר בתלבושת מוגזמת וכתמי שמן על החולצות, אסא מעלה חום, ומגיעים לקוצ’י בשעות הצהריים המאוחרות, מחפשים מלון הכל יקר ומאעפן, אוכלים בפפר, מקום מהמם, מים מינרלים עולים 70 רופי (לעומת 20 בכל מקום רגיל) והאוכל פלצני, יאאללה לאן הגענו, קוצ’י את ממש נווה צדק. בסוף מוצאים מלון בפורט קוצ’י, אחרי שיטוטים ארוכים ומתישים, שנקרא רוזיטה, מלון ישן בן 300 שנה, עם רצפות עץ גסות והרבה אוירה, חלל גדול עם שולחן פינגפונג, תמונות ופסלים ומסעדה בפטיו מקורה, אסא בלילה לא מרגיש טוב ואני בקושי ישנה עיני עצומות אבל ליבי ער.

קוצ’ין, שהיום נקראת קוצ’י, היא עיר נמל בקראלה שבעבר היתה לה חשיבות אסטרטגית גדולה, החלו להתיישב בה אירופאים כבר לפני למעלה מ 600 שנה ולשלוט בה, ביצע

,ודרכה סחר של תבלינים זהב וטקסטיל, כיום היא עיר נמל יפיפיה, האווירה בה רגועה ופסטורלית, הסמטאות ציוריות והאוכל נפלא,  העיר העתיקה שנמצאת על נמל מלאה בעצי אלביציה ורודה אדירי מימדים על גזעם נצמדים שרכים וצמרתם מתחברת ומכסה את כחול השמיים קוצ’י היא עיר רוויית היסטוריה, עמים רבים התיישבו בה, בין היתר גם העם היהודי שהשאיר את חותמו בקוצ’ין, אני קוראת הרבה על יהודי קוצ’ין, הנושא מרתק אותי ומעסיק אותי מאוד, איך עד כאן הגיע פזורת ישראל???, אני דגה ושותה מידע בשקיקה, על פי סברה מקובלת, הגיעו ראשוני היהודים לדרום הודו בספינותיו של שלמה המלך, מאוחר יותר הגיעו יהודים להודו בתקופת גלות בבל אחריהם, כך מסופר בספרי נוסעים, נמלטו למלאבאר לאחר חורבן בית שני; משערים כי קבוצה אחרת של יהודים, צאצאי אשור, הגיעה לצפון שפלת החוף דרך תימן, ויש עדויות גם על הגירה של יהודים ממיורקה במאה הרביעית. עם הכיבוש הפורטוגלי הגיעו משפחות של פליטי גירוש ספרד ופורטוגל לקראלה, דרך סוריה, איסטנבול, עיראק, פרס, תימן, גרמניה וארץ ישראל. הגירה זו יצרה הפרדה בתוך הקהילה, הוותיקים נקראו מָלָבּארים, שם שאמור היה להעיד על שייכותם העמוקה למקום, החדשים כונו פרדֶסים, כלומר זרים. היהודים בקוצ’ין היו קהילה משגשגת ועשירה שחיו בשלום חיים טובים, עם הקמת המדינה עלו מרבית יהודי קוצ’ין לישראל, לא משום שנרדפו, אלא משום שחפצו לקיים חיים יהודיים מלאים, עקב רגש דתי ולאומי שביקש למצוא ביטוי בחיי היומיום, והם בעצם העלייה היחידה שלא ברחה אלא באה מרצונה, וגם היחידה שמימנה לעצמה את כל העלייה, בית קוצ’ין לכו ונלכה, לא להאמין שעד כאן היינו צריכים להגיע כדי לראות ציונות של אמת!. קמים בבוקר, אסא אומר “כואב לי המצח אני בקושי הולך”, שמים לילדים סרט לפני פסח, הסרט הקבוע שלנו “נסיך מצרים”, אוכלים בבית קפה “קאשי” המעוצב, בראוניז, סנדביץ’ אבוקדו ולימונדה קרה, עוגת גזר וביצה עלומה, הכל מעוצב כל כך יפה שקשה לזכור שאנחנו בהודו ונוסעים לג’ו טאון (Jew town), משמע הרובע היהודי, הכינוי הזה מעביר בי צמרמורת, שכונה שלמה שנשארה מהקהילה היהודית הוותיקה ביותר בהודו, שמילאה את רחובותיה מנהגיה וצחוקה ונעלמה, חונים בכניסה לשכונה ונכנסים קודם לארמון מנצ’ורי, המכונה גם “הארמון ההולנדי”, אף שנבנה על ידי הפורטוגזים, דווקא נסיכים הודים הפכו אותו למיוחד כל-כך כאשר הוסיפו לקירות חדרי-השינה של הארמון ציורי קיר המתארים את המיתולוגיה ההודית, נהנים מציורי הקיר, התיקים, וכלי לחימה, אחר כך נכנסים לחנות עתיקה של ריהוט ישן עם תצוגה מרשימה של פסלי ישו, כמה אוהבים אותו פה ממש אלוהים עשו ממנו ויוצאים לרחוב היהודי, כל הרחוב עם שמות יהודים, מזוזות ומגני דויד, בכל שער ודלת מזוזה, ואיפה שאין נשארה הגומחה במשקוף גם זמן רב לאחר שהבתים התרוקנו מתושביהם, בכל הרחוב ניכרות עדויות לנוכחות יהודית מסיבית שהיתה כאן בעבר, נכנסים לבית הכנסת הפרדסי שנבנה במאה ה 16, בכניסה מגדל שעון לבן ורחב ,לבית הכנסת שני שמשים מוסלמים, ויהודיה אחת צעירה כבת 50 בשם יעל, שלא מחייכת, ועומדת בכניסה, אין יותר יהודים בקוצ’ין גם לא מניין, אז הבית כנסת פתוח למבקרים כמוזיאון אבל לא פעיל, בית הכנסת יפה להפליא, מתהדר בהיכל מגולף לתפארת, במרצפות מצוירות ביד שהובאו מסין ב־1762, מרצפות לבנות עם ציורים כחולים, אף ציור במרצפת לא זהה לשכנו, נברשות מרשימות, בימה מזהב במרכזו, ובמנורות שמן מזכוכית צבעונית שהיו מבעירים אותם בעבר בשמן קוקוס וריחו הכבד והמתקתק מילא את החלל המואר. בתי הכנסת בקוצ’ין נבנו באופן דומה, והם מהווים מסורת בנייה בפני עצמה, מה שייחד אותם היו גילופי עץ עשירים וצבעוניות עזה שמקורה כנראה במסורת ההינדואית, ומזבח עם עמודים מנחושת. למרות ההתרגשות, אני חשה שלבית הכנסת פרדסי אין נשמה, הוא נטוש, וכמה שהוא יהיה עתיק ומיוחד זה לא משנה, משהו חסר בו, אין בו לב.

י

יוצאים מבית הכנסת לרחוב שהיו בו פעם בתים של יהודים, והיום מהווים בעיקר חנויות לממכר עבודות יד ומזכרות, נכנסים לחנות של שרה כהן, אחת מאחרוני היהודים שנשארו בקוצ’ין, שרה שוכבת ישנה, והמטפלת המוסלמית שלה מראה לי אותה, עצוב לי לראות אותה ככה לבדה, בלי משפחה ובלי קהילה, שוכבת בכותנת שלה לעיני כל, דמעות עולות בעיני, בתוך ביתה יש מיני טקסטיל מולבן ורקום, למצות ולחלה ומפות רקומות וגם כיפות, אני מתאכזבת שלא יוצא לי לפגוש את שרה פנים מול פנים ומסתפקת בהצצה לביתה, כתובות העברית שבכניסה וסורגיו בצורת מגן דויד, ממשיכים ללכת, אני רוצה למצוא עוד בית כנסת שאמור להיות בהמשך הרחוב, לא של הבגדדים שהגיעו מעיראק אלא של יהודי קוצ’ין השחורים, מצטרפת אלינו לחיפוש אוסטרלית ממלבורן, הולכים הרבה עד שמגיעים למבנה נטוש והרוס, קקי של ציפורים מכסה את כל חלל הכניסה, ובדלת הכניסה כתובת בעברית, אני מחניקה דמעות המקום נראה עזובה. סיפור היהודים בקוצ’ין הולך וקורם גידים, לוקץ’ אומר לי מה את עצובה ? זה לא שואה, תשמחי, כולם עלו לארץ ישראל, אבל זה עדין עצוב שקהילה כל כך גדולה ומשגשגת נעלמה ביום אחד, הותירה מאחוריה היסטוריה של 2,000 שנה ונטשה, ההסטוריה עודנה מרחפת באוויר ורודפת אותי לדעת, למה? נוסעים חזרה לפורט קוצ’ין, נווה הצדק שלי, לשוק דגים בנמל, רוב הדגים שהיו שם היו דיונוני ענק מפוספסים, שחור לבן, ששקלו והעמיסו אותם בכמויות, הכמות שלהם נראית לי בלי פיקוח, משהו פה נראה מוגזם, אבל אין למי להגיד מילה, על הדיונונים מתנהלת מכירה פומבית, צועדים לכיוון רשתות הדיג הסיניות העצומות, עדות לקשרים עתיקי היומין עם סין. פעם היו מורידים אותן מטה עם הגאות, ואחרי כמה שעות מעלים אותן עמוסות בפרי הים, היום הם ניצבות כראווה לתיירים, אנחנו עוברים הדגמה ובו הילדים משתתפים במשיכה של הרשת שמעלה כלום, כי בכלל לא נגעה בים כאשר היתה למטה ,ספינת תענוגות עוברת בים והשמש שוקעת לה בין הרשתות, החוף מזוהם, אנחנו יושבים על גזע עץ ואוכלים ארטיקים ,עם החשיכה יש הרגשה רומנטית, האויר והשחור צובע את הפגמים, מסיימים את היום הנפלא הזה במסעדה מגונדרת שבה אוכלים מנות דג במרינדה אלוהית שנעשתה בגריל עטוף בעלי בננה, היה חלום.

קמים בבוקר נוסעים לקניון לולו הרחוק, התנועה מטורפת, קניון ענק, הכל מיובא ויקר, טומי, בנטון מה לא, בגדים מקסימים לילדים, מתעלפים מרעב נכנסים לבית קפה קונדיטוריה, מלא עוגות קצפת ענקיות מזמינים שוקו, תה והפוך, תמרה מזמינה עוגת שוקולד עם ציפוי קרם מזהב, אלונה מזמינה טרמיסו, אסא מזמין עוגת אוראו ענקית ואני רד וולווט קרים, נראית מוזר בשרה אדום עם שכבות קצפת ופרוסה דקיקה של קיווי, מזכירה את הבשר של עוגת הארמדיל מהסרט מגנוליות מפלדה, ולמרבה הפלא טעימה בטרוף. הילדים בקושי נוגעים בעוגות, כולם בהתקפת סוכר מטורפת, וזה עולה לנו ביוקר, עולים ללונה פארק בקומה שישית, תמרה ואסא הולכים לשעה לג’ימבורי קומות מרשת ואלונה לטיפוס קירות, לוקץ’ קונה הארד דיסק חדש, אני ואלונה הולכות לקנות לאסא מתנה ליום הולדת, חנות צעצועים מאנגליה יקרה להחריד, קונות לגו דינוזארים וכדורגל עור תפור, העתק של כדור מונדיאל הראשון. יוצאים מהקניון למופע קאטהאקאלי, שהוא הצגה של מחזות בהשראת המיתולוגיה ההודית, השחקנים מספרים את הסיפור בתנועותיהם במדוייקות בעיקר בעזרת ידיים והבעות פנים בדגש על העיניים, בליווי תיפוף וזימרה, התחפושות צבעוניות ומרשימות, השחקנים צובעים את פניהם שעה ארוכה מתקשטים ועושים מדיטציה ובעצם כך הופכים לדמות שהם מבצעים, הם מכניסים לעיניהם חומר שהופך את עינייהם לאדום אש. מגיעים שעה לפני המופע ומסתכלים בשחקנים מתאפרים על הבמה, ואז המופע מתחיל, זה בעצם מופע פנטומימה מאוד מרשים ומעניין, תמרה קצת השתעממה אבל אסא היה מהופנט, הזמר שר עם כל הנשמה והסביר תוך כדי המופע, כל השחקנים היו גברים וכולם היו אלים הודים.

חוזרים ואוכלים בחצר המסעדה של המלון. בלילה יורד מבול ואנחנו מתעוררים מאוחר מאוד, כל הרחובות רטובים, נוסעים לארנקולם לחפש עוד בית כנסת יהודי, ארנוקלם היא חלק מודרני וסואן מאוד בקוצ’ין, אנחנו מחנים וחוצים ברגל שוק ענקי, חנויות סיטונאיות, אוכלים אגוזים וצימוקים וארוחת בוקר בדאבה אידלי, דוסה, מיץ ממוזמביק וצ’אי מסאלה מעולה, התגעגענו. מגיעים למשתלה קטנה שבתוכה חנות דגי נוי, כבר בכניסה המוכר פונה אלינו בעברית ומברך אותנו בשלום, שואל באנגלית מאיפה אנחנו בארץ עם חיוך גדול, הוא ממשיך לטפל בלקוחות בחנות ואנחנו מסתובבים ומתפלאים מהדגים הנדירים, הוא מסיים עם מישהו וקורא לנו לבוא אחריו למעמקי החנות, אנחנו מגיעים לדלת ענקית הוא פותח אותה לרווחה ומתגלה לנו בית כנסת צבעוני יפה ומושלם, מפואר ומצוחצח, אנחנו בהלם. הוא מראה לנו ומסביר על בית הכנסת, אנחנו יושבים שעות איתו ושומעים ממנו סיפורים על הקהילה ועל בית הכנסת, יוסף אליאס שמו דרך אגב, הוא מספר שיש מלחמת כוחות על בתי הכנסת, את הצד שלו שמנסה לשמר, מראה לנו סרטונים שעשו עליו ומתרגש מאוד ומזיל דמעות, ביתו האחת גרה בארץ והוא לא מסוגל לעזוב פה ולנטוש את בית כנסת שאביו היה בו חזן, הוא טוען שיהודים הם אלה שהרסו את בית הכנסת הזה והוא שיפץ אותו בעצמו, “השם שלח לו עוזרים”, לבית הכנסת אין ספר תורה הוא נלקח לארץ כשהקהילה עלתה, בית הכנסת צבעוני ומיוחד מאוד, ריצפתו מצויירת, אהילי זכוכית צבעוניים משתפלים מתקרה עתיקה מגולפת מעץ של פסיפס פרחים בולט, הבמה שעוד בשיפוצים בצורת מנעול, פרוחת רקומה בהיכל הריק, הריהוט מעץ וניתן להזזה, הכל תכלת וארגמן, אחד הבתי כנסת היפים, הוא שואל אותנו איפה אנחנו מחר בליל הסדר, ואנחנו מספרים לו שחשבנו ללכת למסעדה, והוא מיד מרים טלפון לאשתו ומזמין את כולנו לחג. יוסף אליאס ,בכינויו בבו, הוא יהודי בגדדי, לא מפסיק לדבר על תמרה ואומר לנו שוב ושוב שהיא מיוחדת מאוד ועוד נתגאה בה, הוא מסביר לי את השוני בתפילה שלהם ועל הניגונים שלהם, קודם לכן לפני שהגענו לפה, יצרתי קשר דרך הפייסבוק עם אישה וזוג תאומים שנמצאת באלפי והחלטנו שנעשה סדר ביחד במסעדה כי אין בכל קוצ’ין ישראלים, אני מספרת ליוסף והוא מזמין גם אותם, אחח… יש לנו איפה לעשות את הסדר!!נפרדים ממנו בחיבוקים ונשיקות, קובעים להפגש מחר לתפילה, בשש בערב, לפני הסדר בבית הכנסת. בדרך חזרה עוברים בחנויות השוק ומתפעלים ממשאיות הטאטא הצבעוניות והמיוחדות.

,

יושבים שעות ארוכות במסעדת המלון נהנים מצ’יפס קולה וקצת לימודים, אלונה מכינה מונופול על הודו, לוקץ’ מצייר את הבית שלנו בעיפרון, ואני יושבת קצת על פוטושופ. קמה בבוקר בשבע כולם עוד ישנים ועושה לי טיול קטן בפורט קוצ’ין מצלמת מבנים קולוניאלים, מתיישבת בבית קפה קטן צרפתי עם לוגו של מגדל אייפל עם המחשב, מתענגת על פאי לימון, מיץ תפוזים קוראסון וצ’אי, חוזרת לחדר כולם מנמנמים עד עשר. באחת עשרה יוצאים יושבים בבית קפה עם מזגן, מזמינים ביצת עין ומקבלים הכל חוץ מביצת עין, קוצ’ין, נווה צדק, אבל זה עדיין הודו. נתקלים בעודנו משוטטים בסמטאות במבנה מדהים שמשמש סלון יופי, בעלת המקום אישה מקסימה מזמינה אותנו לסיור בבית בן ה-500 שנה הזה ונפתחת בפנינו ומספרת לנו את סיפור חייה, המבנה אקלקטי ופשוט מרהיב. מחפשים מתנה ליוסף ואשתו, פוגשים את שלומית נעמה וירדן התאומים שחזרו במיוחד מאלפי לחג, נוסעים ביחד לחנות פרחים מתברברים שם שעה ויוצאים עם סידור פרחים מרשים וחגיגי, וגם עם זר קטן לשרה כהן, מגיעים לביתה היא שוב ישנה לה, מעירים אותה, היא קמה מבולבלת, יושבים איתה על המיטה שרים לה שירי פסח, שרה חולה בדימנציה כך אומרת לי המטפלת שלה, היא מבולבלת ועוברת משפה לשפה, כשאני מנשקת אותה מכל הלב בדרך החוצה, היא בוכה ומסתכלת לי בעיניים ואומרת לי שאלוהים יברך אותך, היה מרגש עצוב ושמח.

נוסעים למלון, בדרך קונים לילדים חולצות לבנות רקומות, מסורת משפחתית של פסח וראש השנה, מתקלחים ויוצאים חגיגיים לאסוף את שלומית לבית הכנסת, עומדים ומצטלמים ליד האוטו והמפתחות ננעלים באוטו כשהאוטו מונע, ואנחנו בתושיה אדירה של לוקץ’ ועוברי אורח מצליחים לפרוץ את האוטו, כמעט איחרנו לתפילה, כשמגיעים לבית הכנסת קבוצה של נוצרים מכפר צפונית לקוצ’י שבאו לראות את בית הכנסת, הזקנה הסבתא של כולם רצתה לראות יהודי פעם אחת בחייה לפני מותה, והם מצטלמים איתנו ומתרגשים, אנחנו מתפללים בבית כנסת, הילדים משתוללים רצים ומשחקים, קמים עם יוסף ועומדים לכיוון ירושלים, נוסעים לביתו של יוסף לליל הסדר, חונים ברחוב צר וחוצים פסי רכבת ברגל, חושך, עולים לדירה שלו המעוצבת מעץ יוקרתי עם קיר ועליו שתיים עשר השבטים, אשתו במטבח, עובד החנות שלו מצטרף לסעודה, אני עוזרת לה בקילוף המלפפונים, הילדים של שלומית מתגלים כמלאי מרץ כמו אסא, יוסף ולוקץ’ משוחחים, יוסף מראה לנו אלבומי תמונות של משפחתו, השולחן ערוך ללא סכו”ם, כולם מורעבים, לא אכלנו כמעט כלום היום, התפילה בניגון בגדדי הודי בעברית, כולנו מקריאים את ההגדה , גם אלונה ותמרה מקריאות יפה כל כך, נראה שיוסף ואשתו מתרגשים מההמולה שמילאה את ביתם לחג, הילדים כמעט אוכלים את השולחן, שרים קצת, אוכלים חרוסת עם כרפס, מצה שמורה ורגילה, ארוחה טעימה, באחד התבשילים יש גרעינים מבושלים של ג’ק פרוט, העוף בצלחת פסח הוא צ’יקן טיקה ואין חזרת, הם לא שרים בניגון זה לא אצלהם במסורת, היין תוצרת ביתית , חמוץ כמו חומץ בלסמי, הכל הם מכינים לבד שיהיה כשר, קוראים את האגדה, עד הסוף פעם ראשונה בחיי ,יותר נכון יוסף ולוקץ’, פתאום צלצול בדלת, בהפתעה הבת שלהם מגיעה מבומביי וכולם מתרגשים, מרגש לראות את הקשר בין הבת והאמא, חזק ומלא באהבה, והן לא מפסיקות לחייך אחת לשנייה, היה מרגש אינטימי מיוחד חגיגי ואמיתי, יוסף מלווה אותנו לאוטו ונותן לנו חבילת מצות, ואנחנו הולכים לישון נרגשים מאוד, היה לנו חג פסח מרופד באהבה גדולה, קמים ומתקפלים למונאר אחרי שבוע בעיר הנדירה הזאת, את האמת שאני רציתי לראות עוד בתי כנסת, אבל היה והיינו צריכים לפנות את החדר במלון ולוקץ’ רצה הפוגה מהחום, והתגעגענו קצת להרים, והופ אנחנו במונאר.

“כל מילותינו פירורים שנפלו משולחן מחשבותינו” חליל ג’ובראן.