דרמסאלה

“אני פשוט נזיר בודהיסטי לא יותר ולא פחות” (דלאי לאמה)

 

“הסתכלתי לאחור

עיי חורבות

משמאל ומימיני

הכל עולה בלהבות

לעיני נגלה שביל מתפתל

בליבו ענן מכוסה ערפל” (שולי רנד)

נוסעים אליך דארמסאלה הבטן מתהפכת מגעגועים…

יוצאים מג’יבי הנוף הפסטורלי מתחלף כל כמה דקות, לפנינו מצוקים ירוקים וגבוהים מלאים בצמחיה, מתוכם נשפכים מפלים ומתיזים טיפות מים, לאורך הכביש דקלים יוצאים מסבך הגונג’ל וגם קקטוסים, הכל עמוס וירוק, כרגיל שוב התחלנו לנסוע בלי לאכול ארוחת בוקר, נוסעים וממשיכים עד שמתעלפים מרעב, עוצרים בדאבה קטנה ומשפחתית ומגלים שההודי המגודל שמבשל בה עושה רק אוכל טיבטי, ואנחנו רק לפני  חמש דקות עברנו את מאנדי ההודית כל כך התחשק לנו סמוסה או משהו מלא בתבלינים. מזמינים מרק חריף טיבטי וצ’אומין, אני בכלל מצלמת בצד פרפר ענקי שלא אכפת לו שאני נוגעת בו ומתרגשת כמו ילדה קטנה. כמובן שההודי קורא לכולם ולאט לאט כל המשפחה מהבית ממול מתאספים סביבו לצילום. היה חריף וטעים, אנחנו ממשיכים לנסוע מגיעים לנקודה שבה הכביש נפל במפולת אדמה רק לפני כשבועיים וחסם את הגישה לדרמסאלה למשך שבוע או יותר, מפחיד לעבור ליד דבר כזה, בגלל ריבוי הגשם והקרקע הלא יציבה מתמוטטים כמה כבישים בשנה בצפון הודו, זה קורה בשניות, הפעם זה קבר יותר מ-40 איש ואוטובוס שלם למוות… פשוט תוך שניות הר קורס… עוברים מהר לא עלינו חמסה חמסה.

ממשיכים לנסוע שעות רבות ועוצרים בדרך לקנות סמוסות, מי שלא מכיר זה משולשי בצק מטוגנים ממולאים בתפוחי אדמה וכל מיני תבלינים וזה מגיע עם רוטב חריף אחד או שניים ולעיתים גם עם רוטב מתוק בנוסף. המוכר שם לנו את הרוטב בשקית, ואנחנו עוצרים וקונים קערת כסף שנוכל לטבול בכיף, עוצרים ממול נוף משגע ומקנחים בתירס מפוצפץ על גחלים ברוטב לימון, על הדרך גם מלטפים כל פרה שעוברת.

בדרך אני מתפתה סוף סוף ומתעלה על עצמי ומזמינה לראשונה את הגולגקה-פאני פורי, שזה מאכל רחוב עגול של בצק חלול בגודל כדור פינג-פונג חום מלא במים פלפל חריף ומעט חומוס…. טועמת אחד ועוד אחד, זה טעים ומשונה לידי הודית אוכלת איזה 10 רצוף בולעת אחד אחרי השני. הספיק לי שניים, הרגשתי שאכלתי אויר.

מטפסים למעלה, אט אט עצי מחט מתעבים וריח של דרמסאלה חודר לנשמה, מגיעים לבית הקברות הנוצרי שאני כל כך אוהבת… בית קברות משנת 1852 שנבנה מסביב לכנסיה גותית ורוב קבריה הם מרעידת האדמה שפקדה את האזור ב 1905 בה נהרגו 20,000 איש, הכנסיה היא בין הבניינים היחידים ששרדו את הרעידה, בבית הקברות יש הרבה קברי ילדים רוב הקברים במצב גרוע מושחתים שבורים והכיתוב מחוק וקשה לקריאה, כל הקברים מכוסים טחב וירוקת, הבית קברות נמצא על צלע הר ורב הזמן שרוי בערפל מה שמקנה לו מראה אפלולי ומסתורי, מידי פעם עוברת פרה, זבל זרוק פה ושם ומשפחה הודית עושה בין קבריו פיקניק, ואני לא מפסיקה לחשוב איפה המשפחות של האנשים האלה ששכחו את יקיריהם, דרך אגב מתוך סקרנות גיליתי שהבריטים שלטו בהודו מ 1612-1947, מזל שסבא וסבתא שלי גירשו אותם מארצנו ולא הבליגו וכמה שיותר מהר ימח שימם.

ככה זה שגודלים בבית של יוצאי אצ”ל… לונדון לא מחכה לי.

לבית קברות אחזור עוד פעמים רבות יש לי משיכה למקומות כאלה זה גנטי קיבלתי את זה מאבא.

ד ר מ ס א ל ה

יש מעט מקומות בעולם שמרעידים כך את ליבי… עוד לא הייתי בחלקיק מהמקומות אז לפחות עד עכשיו: ירושלים, כל פעם בשער הגיא נעצרת כבר נשימתי, המקום מרגש אותי עד דמעות. משמר הירדן, המורשת המשפחתית והציונות הלא מתפשרת, ריח הירדן והאבק שריפה. רמתנייה, המקום בו חלמתי להמשיך את חיי במשעולי הגולן שלי. מנאלי, העיירה הירוקה שהכרתי בה את אהבת חיי, וכמובן נורדיה שלי, שאני חלק ממנה כמו שהיא חלק ממני וכיף לפעמים להתרחק ממנה בשביל להיזכר… ודרמסאלה. דרמסאלה, פעם רביעית אני בשערייך וליבי נפעם, מקום חד פעמי, קדושה מתפתלת בין רחובותייך הצרים והעמוסים כמו עשן מתפתל שממיס לבבות ומלחלך את העיניים.

דרמסאלה אני שלך.

“אם הבעיה היא בלתי פתירה, אין שום טעם לדאוג בגללה, אם היא כן פתירה דאגה לא תביא לשום תועלת”. (משפט טיבטי עתיק)

דרמסאלה אחת המקומות היותר מתויירים בהודו אבל מקום חובה ללא ספק

למי שלא מכיר, דראמסלה עיירה הודית על צלע ההר, מעליה נמצא מקלאוד גאנג’, כפר ששייך לשטח המוניציפאלי של דרמסאלה, שם נמצא משכנם של הדלאי לאמה וממשלת טיבט הגולה.

בדרמסאלה מזג אויר צונן והיא יושבת מתחת לשבר ענן קבוע שמטפטף ובוכה יחד עם העם הטיבטי.

סמוך לדרמסאלה הכפר בגסו ומעליו הכפר דרמקוט…

מדרמקוט יש את הנוף היפה ביותר והיא השקטה מכולם, בעבר דרמקוט היתה כפר קטן עם מרכז יוגה, ויפאסנה וגסט האוס אחד, והיום מלאה במסעדות ובגסט האוסים, בגסו היתה כפר בלבד בדרך למטה למקלאוד גאנג’ והיום נראת כמו עיר סואנת ומטונפת, הדבר היחיד שלא השתנה זה העלייה התלולה והמשובשת לדרמקוט והמוני הקופים שנמצאים לאורך כל הדרך.

דרמסאלה מלאה בעצי ארז בכל גווני הירוק העמוקים ובגלל כמות המשקעים המטורפת (אחד המקומות הגשומים ביותר בהודו) כל גזעי העצים מלאים בשרכים ובירוקת.

עננים כל הזמן בשמיים וכמעט נוגעים באדמה והתזוזה שלהם מתמדת כמו ציור אבסטרקטי שלא נגמר, או עשן אפור שמתפתל ממקטרתו של אלוהים.

המראה הערפילי משנה את צורתו מדקה לדקה ובמרבית היום בולע את ההר ומסתיר את הנוף, אתה פוסע בה רב הזמן בין ערפילים מין מסתוריות חידתית, כולם מהלכים עם מטריות צבעוניות לכל מקום כמו ארץ הפלאות, סבוכה צבעונית ואפורה יחדיו ממכרת ומאוד צפופה.

יש מין הרגשה של כהות חושים שמציפה אותך, הנוף מרהיב ואתה מוצא את עצמך מצלם את ההר שוב ושוב.

מתמכר לאוירה המיוחדת השוררת בה במיוחד במקלאוד גאנג’ הבורדו כל כך.

נזירים ונזירות חוצים את הרחוב בכל עת, מתוכם גם לא מעט אירופאים שהמירו את דתם והצטרפו לשורות של בודהה.

צבע בורדו שייך לעוסקים בדת, חייכנים ולבבים ואינם דברנים גדולים מהלכים ברחובותיה ויושבים בעשרות בתי הקפה המשובחים שלה, כולם מחזיקים תיק קטן ושרשרת חרוזי תפילה פשוטות, 108 חרוזים  “הללו את הפנינה שבלוטוס” אום מאנה פאדמה הום.

בין הדוכנים נשמעים קולות תפילה ושירים בודהיסטים עתיקים ואתה מרגיש שאתה נשאב למסע לנבכי הבודהיזים העתיק הכל כך מרתק ומרגיש שאתה צריך להתעכב פה יותר מהרגיל, שיש פה הרבה עומק והרבה דברים ללמוד מהעם המרגש והמיוחד הזה.

אנחנו ישנים בדרמקוט ליד מרכז הויפסאנה אצל אניל בעל הדאבה שצמודה לויפאסנה ולטושיטה, לפני עשרים שנה ישבתי בדאבה הזאת יום יום במשך חמישה ימים מתלבטת עם להיכנס בשערייה של הויפאסנה לשתיקה של עשרה ימים. בתום חמש הימים עליתי על ג’יפ בדרך לקשמיר, לא הייתי מוכנה לזה.

יש לנו מרפסת משגעת משלנו, אנחנו מאוד גבוהים, שני חדרי שינה מחוברים ושתי מקלחות, עיצוב מצועצע אבל שקט… דרמסאלה כבר לא בעונה ולא מלאה בתיירים, כל המשפחות חזרו לארץ ואנחנו לבדנו פה שקט וטוב לנו.

יורדים בירידה האחורית למקלאוד, שעת בוקר כל העצים מלאים בחבורות גדולות של קופים שישנים אחד על השני, פשוט חורפים, מראה סוריאליסטי ומשעשע, יורדים למקלאוד שמלאה במכוניות, שני הרחובות היורדים למקדש צרים וקשה להתהלך בלי נסיונות דריסה כל חמש מטר, לצידי הכבישים עשרות דוכנים עם מרכולתם של הטיבטים, פסלי בודהה, שרשראות תפילה, תכשיטים, חרוזים ואבנים יקרות.

בפעם הראשונה שלי פה זוכרת את הרחובות הללו בלי כביש סלול, אלא דרך עפר רטובה ועשרות אנשים מחזיקים נרות עבים בתוך ריבוע קרטון ומתפללים חרש חרש לזכר שניים עשר הנזירים ששרפו את עצמם חיים למען שיחרור טיבט בדלהי במאי 98, דבר שקורא בהודו ובטיבט כל כמה חודשים ופרצופיהם של המתאבדים ממלאים את קירות המקדש.

יורדים למקדש ונכנסים אל חצר הכניסה, על כל הקירות עשרות פוסטרים של נעדרים עם תמונות של טיבטים שנעלמו בסין מטעמים פוליטים או משלל סיבות לאומניות ולגיטימיות כמו להניף דגל, שסין לא רואה את זה בעין יפה אז פשוט מחסלת או מעלימה במרתפייה נזירים וילדים כאחד וגם נשים רבות. המקדש עמוס בתיירים אסייתים שמדביקים פתק עם שמם על הרצפה לקראת ארבעת ימי הלימוד של הדלהי לאמה שיתקיימו פה החל ממחר, נכנסים למוזיאון של כיבוש טיבט והלב בוכה איתם.

מפליא עד כמה חזקה הרוח על פני הכוח, גם אחרי עשרות שנות כיבוש לא הצליחו הסינים לנטרל את הרוח הטיבטית בת אלפי השנים, ולא הצליחו לכבוש את הלב והרוח בזה לפחות הטיבטים ניצחו.

ביציאה לוקץ’ נכנס לסדר את הזקן ואנחנו אוכלים מומואים מטוגנים ברחוב וגלידה. ממולנו דוכן של אישה טיבטית שמאכילה ברחוב עשרה נזירים מין ג’לי לבן, אני מבקשת צלחת ומקבלת ג’לי של קורנפלור שנחתך מעוגת ג’לי ואיתו מעורבב צ’ילי חריף מאוד, היה טעים מאוד, חריף מאוד ובעיקר משונה.

עוד מהפעמים הקודמות שלי פה שמתי עין על חרוז טיבטי עתיק בשם זי סטון, יושבת כל הערב ולתוך הלילה וקוראת ספרות מקצועית על החרוז הזה ממש מרתק, מסתבר שהחרוז שכנראה הגיע ממסופותומיה 4,000 שנה לפני הספירה עשוי אבן אגת ובתוכו סימנים שונים בצבע לבן וצורות, שהטיבטים טוענים שחרק עשה אותם אבל רב הסיכויים שזה מלאכתו של אומן. עד היום לא יודעים איך, יש דרגות לחרוז הזה החל מעתיקותו ומספר העיניים בו, ציבעו וצלילותו הטיבטים מאמינים שהוא מגן על האדם שעונד אותו והחרוז הזה עובר מאב לבן.

יש חרוזים של זי סטון שמחירם מיליוני שקלים, מאוד קשה לזהות חרוז אמיתי ולא חיקוי, החיקויים כאן רבים.

קמים בבוקר אוכלים בדאבה של אניל פראנתה ופיקלס ויורדים להירשם לימי לימוד של הדלהי לאמה, עומדים בתור 3 שעות, ההליך קצר אך אדם אחד עושה הכל כולל צילום וחלוקת ניים טאג, הכל עובר בסדר מופתי אף אחד לא דוחף או מתלונן ממתינים בשקט ובחיוך.

הולכים ברחוב מחפשים זי סטון לא מצליחה להחליט אם זה זיוף מחליטה לוותר, קונים בוטנים ופוקפורן ברחוב, חוזרים לדרמקוט בכביש הקטן והמתפתל,פקק תנועה מקומי, אנחנו נופלים עם שני גלגלים לתוך תעלה, לוקץ’ שומר על קור רוח ורק אנחנו נלחצים, מסביבנו טיבטים מתאספים בשקט צופים בלוקץ’ מחלץ את עצמו. גשם כבד מאוד יורד בלילה כל כך חזק שזה מעיר אותך ולא מפסיק עד הבוקר. בבוקר יורדת לחפש מרכז יוגה, שותה תה עם ארגנטינאי חמוד ומוצאת את מרכז היוגה שזכרתי מלפני עשרים שנה, נרשמת לקורס של חמישה ימים שמתחיל בכל יום שני ב- Himalaya iyengar yoga center. כולם בינתיים מתעוררים הולכים למאפייה ואוכלים ארוחת בוקר קראוסון שוקולד וקוראסון גבינת יאק, הולכים עם הילדים לסדנת לוכד חלומות שלוקחת 3 שעות ארוכות והילדים כמעט מאבדים את הסבלנות והמלאכה קשה להם, במיוחד לשני הקטנים, אך מסיימים בגאווה עם לוכד חלומות מקסים וכולם מרוצים. יורדים למטה בלי הג’יפ, הדרך מלאה בקופים משתדלים לא להביט בהם לפעמים הם מתקרבים מאוד וזה קצת מפחיד, יושבים בבית קפה טיבטי שלתוכו נכנס קוף גדול מימדים, מבלים יום שלם במקלאוד וחוזרים בלילה בחושך שמלווים אותנו עשרות קופים כל הדרך למעלה.

אני ואלונה מכוונות שעון מוקדם ויורדות ליום הלימודים עם הדלאי לאמה, בדרך אנחנו משכירות רדיו לתרגום באנגלית, בכניסה למקדש בדיקה בטחונית מדוקדקת, אסור להביא מצלמה ולא טלפון, לא יהיה תיעוד, רק בדפי הזיכרון. המתחם הסגור איפה שהדאלי לאמה גר מלא בשומרי ראש, אנחנו נעמדות קרוב לשער שממנו הדאלי לאמה ייצא, כולם עומדים שלובי ידיים ובכפותיהם מחרוזי תפילה ממלמלים חרש חרש, המונים מתאספים משני צידי השער.

נשר דואה ומנמיך תעופה וחולף על פני השער, משב רוח חזק, ועלה גדול צהוב נושר ונופל ממש מלפני השער, והשער נפתח מלווה בשירה מונוטונית של אום מאנה פדמה הום חרישית נכנס הדלאי לאמה מוקף באנשים.

הדלאי לאמה מייצג את ההפך הגמור מפוליטיקאי, אלפי טיבטים כורעים על בירכיהם בדממה בעת שמנהיגם צועד אל כיוון הבמה, שקט מופתי ושירה מתנגנת ברקע, תחושה עוצמתית מלאה בכבוד ואהבה והרבה שתיקה.

דלאי לאמה- אוקיינוס החוכמה, שליח החמלה של בודהה.

דלאי לאמה נזיר בדרגות הכי גבוהות, מורה רוחני ואישי, שיבוש המילה המונגולית טאלא אוקינוס עצום, הדלאי לאמה כמעט אלוהות בלבוש בשר.

הוא פוסע לאט קורן ומחייך מאוזן לאוזן עד שהעיניים שלו מתארכות יותר ויותר וכמעט נראות עצומות והוא כולו חיוך, עובר ממש לידנו, מלפנינו שורה של תיירות שמנמנות מרומניה, הוא שולח יד להודית שיושבת על הרצפה ומשוחח עימה, ההודית נרגשת בקושי מצליחה לדבר, הוא צוחק איתה וממשיך ללכת לדבר עם אנשים וללחוץ ידיים.. הוא עולה לקומה השלישית ומתיישב בבמה שהוכנה לו, אני ואלונה מתיישבות בקומה הראשונה ליד עשרות נזירים טיבטים שיושבים על הריצפה עם ספרים ומחרוזות ופותחות את הרדיו הקטן ששכרנו, קשה להבין את התרגום יחד עם הטיבטית ברקע, הנושא הנלמד קשה  מאוד להבנה, הרדיו עושה רעשים וההמולה מסביב מסקרנת וגורמת לקושי בריכוז. כולם לבושים לבוש טיבטי מסורתי, נשים בפקעת שיער אסוף, שמלות טיבטיות מסורתיות וחולצה, מתחת סינרים מפוספסים צבעונים, שרשראות של קוראלים טורקיזים וזי סטון, הנשים הזקנות מקומטות צבע עורם כהה ופקעת שערם לבן ופניהן כלכך רכות. פיתות טיבטיות יבשות מחולקות מתוך דליי נרוסטה ונזירים אוחזים בקומקומיי נירוסטה גדולים כסופים ומוזגים תה חמאה, טיבטי משקה לבן אלונה שותה עוד כוס ועוד אחת.

הדלאי לאמה יושב למעלה ורואים אותו דרך מסכים, לא מפסיק לחייך, הלחיים שלו ורודות והוא מרבה להתלוצץ ולצחוק ונראה במצב רוח מרומם. אני מנסה לתמצת את דבריו, אלונה מציירת אותו, בכלל אלונה עוקבת אחריו כמו כוכב רוק ומבקשת לעלות למעלה לראות אותו שוב, אנחנו עולות נעמדות מולו מרכינות ראש ויורדות חוזרות למקומנו אני מתבוננת בנזירים כולם נראים כל כך שונה אפילו שכולם עם קרחת ובגדים זהים, קראתי לפני שכמעט שישית מהגברים הטיבטים מצטרפים למנזרים.עוברים לידנו כל הזמן שורות של נזירים ילדים בגיל של אסא ותמרה, מתוקים ויפים כל כך בא לאכול אותם. באמצע ההרצאה הדלאי לאמה אומר טוב אז מספיק עם התשובות והשאלות וכולם צוחקים, לא נשאלה שאלה! ממה שאני מבינה הוא לא מדבר על דת, שלוש שעות מדבר בלי להקריא דבר, הוא מדבר על אושר ועל שליטה במחשבות, על הנפש, על מחשבות חיוביות, על חמלה ועל מודעות מחשבתית שמביאה לחיוביות ושינוי. “בודהיזים היא לא דת אלא מדע התודעה”.

קשה להבין שאתה בעצם יושב במקדש הזה עם כל האנשים המחייכים האלה, ובעצם אתה יושב עם פליטים שלא מזמן חצו מדינות שלמות בקור וסכנת חיים וברחו מהמולדת שלהם ההרוסה והגיעו לפה למקלט.

איך שנגמר השיעור הארוך נכנס ענן והתחיל לרדת גשם, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו עצר את הגשם עד שההולינס ייסיים את דבריו, יכנס לרכב שלו וינופף לנו לעומדים בצידי השער וייעלם בתוך המתחם.

 

בדרך החוצה המונים יוצאים מהמקדש, אלונה מבקשת שאני אקנה לה מאלה ואנחנו מתיישבות בבית קפה אוכלות ארוחת בוקר, נכנסות לחנות ספרים מחפשת ספר על זי סטון, המוכר איש מדהים שמסביר לי שהזי סטון שיש בחנויות ובדוכנים זה חיקוי וחבל לי לזרוק סתם כסף אם בא לי לזרוק כסף שאתרום במקדש, אני מודה לו מאוד הוא נתן לי שיעור טוב בסובלנות ובעוד מיני נושאים ששוחחנו עליהם על תרבות טיבט ואמונות תפלות, איש אינטיליגנטי שקט ונעים. הולכות ברחוב ואני קונה בהתרגשות מין צלחת נייר דקה כסופה עם שתי גוייאבות אדומות חתוכות שנטבלו בתבלינים וצ’ילי אחד המאכלים הטעימים ביותר .

מקרינים לילדים בערב שוב 7 שנים בטיבט לפי בקשתם והם נרדמים מוקדם, זמן איכות לשנינו יושבים וקוראים את העיתון קונטקט שמחולק בחינם של הקהילה הטיבטית, ומדברים על סין מזועזעים מהכתבות הקשות ומהחוסר צדק הצורם, הסיפור של העם הטיבטי מדיר מאיתנו שינה.

בבוקר לוקץ’ הולך ללימוד של הדלאי לאמה ואלונה שוב מצטרפת בשמחה, אני עוברת בוקר הרבה פחות נחמד, אסא בורח לי ומתחבא ומפחיד אותי מאוד אני כועסת ומאוכזבת לוקחת את שניהם למסעדה מתחת לגסט האוס שלנו, שמיים, שאנחנו אוכלים בה יום יום, יושבים בישיבה על מזרונים ודרך חלון ענק רואים את המרפסת שלנו, פתאום המרפסת מתמלאת בקופים שמהלכים על הברזלים ומתיישבים על השולחנות והופכים לנו הכל.

אלונה ולוקץ’ חוזרים מרוגשים ואנחנו נוסעים למוזיאון לאומנות טיבטית, פקקים נוראים בכניסה, אסא ולוקץ’ אחרי שעה שביקרנו במוזיאון היו עוד בתוך פקק ולא הצליחו לחנות, שלושתינו בפנים נהנות מעבודות אומנות, מודלים של לאהסה ומקדשים טיבטיים, טקסטיל ישן ומתפורר ופסלי בודהה צבעונים.

יורדים לכנסיה ולבית הקברות ולקנות מגבות חדשות, חוזרים חזרה למראה הקבוע של להקת קופים בפח שהצטרפו אליו גם כלבים ופרה ענקית,  הודו בהדרה.

אסא נשאר לצייר עם לוקץ’ בצבעי מים ואני לוקחת את הבנות למרכז המוזיקה של ורנאסי, בחוץ מתכוננים הנגנים למופע שיערך בערב, יושבות ומתבוננות במופע בשלושה כלים מקסים. תמרה בוחרת ללמוד לנגן במפוחית, ואלונה בגיטרה יוקיללה, שיעור של שעה לכל אחת כשאני מתרגמת כל מילה, הנגינה בשני הכלים לא קלה בכלל ומאוד מאתגרת, המורה סבלני וחמוד והייתה חוויה מופלאה. בערב מזמינים פיצה לחדר אני ולוקץ’ קבוע צ’ילי ירוק גבינה כחולה ואננס והילדים תירס וזיתים, אניל יושב איתנו ומתענגים על קינוחים תוצרת בית. אסא נורא נמרץ מאז שהגענו ומוציא אותנו מדעתנו החלטתי להקדיש לו יום, רק אני והוא, ואנחנו מבלים בשמיים בציור בצבעי מים, קריאה ומשחק, אסא מתנהג למופת. בינתיים לוקץ’ לוקח את הבנות לשיעור שני של מפוחית ויוקיללה. בתום השיעור לוקץ’ הולך ליוגה בפעם הראשונה בחייו וחוזר מלא בעניין ומבסוט.

כל ערב לפני השינה לוקץ’ מקריא לילדים סיפור שנקרא “אי הדולפינים הכחולים”, הילדים מרותקים מהסיפור ונשאבים לעלילה כל ערב ומחכים לשמוע על הילדה שנשארה לבד באי בודד בשם סאן ניקולס 18 שנה ושרדה, בסוף הסיפור אנו מגלים שהסיפור אמיתי והילדה נמצאה ב- 1853 לבושה בחצאית מנוצות קורמרנים ולצידה כלב ודיברה שפה משלה.

יום שישי משתכנעים ללכת לבית בינה זה מרכז של ישראלים, יש בדרמסאלה שתי בתי חב”ד בית בינה ובית היהודי, מלא במרכזים יהודים. מתאים כל כך למקום מלא בדתות ועניין. הולכים בגשם לבית בינה שמפוצץ עד אפס מקום, מדליקים נרות מקריאים שיר של דליה רביקוביץ’ וכולם כותבים משאלות על פתק שנתלים על חוט ונמסים בגשם, לאחר המשאלות פצחו כולם בשירה ולוקץ’ והקטנים מהרו להסתלק, אני ואלונה דוקא לא רצינו לעזוב כל כך מהר ,ירדנו עם הג’יפ למקלאוד לארוחת שישי במסעדה הקוריאנית, אוכל מוזר כמו האומה הזאת. מחר יום הולדת 40 יא וואראדי אני כבר גדולה.

לפני שבכלל תכננו לנסוע לוקץ’ רצה לערוך לי מסיבה ואני רק רציתי להיות ביום ההולדת ה-40 שלי עם כל הילדים במרפסת במנאלי, הגשמתי את החלום הרבה מעבר למה שציפיתי בטוח.

טיבטים לא חוגגים יום הולדת מלבד ללכת עם ההורים למקדש לתת מנחה. אף פעם לא התחברתי לתרבות “החגיגות החלו…” כל העניין המוגזם של יום הולדת תמיד הביך אותי נורא.

שבת בבוקר יום הולדת 40, אני מכוונת שעון מוקדם מתעוררת והולכת למרכז טושיטה הטיבטי לשעה של מידיטציה. מתיישבת בדאבה בחוץ מזמינה תה גינג’ר עם לימון ונכנסת לתוך מתחם ירוק מלא בעצים מפותלים בעלי גזע אדום שנראים כמו קטלבים, ההליכה בדממה ורצופה בשלטים לשמור על השקט, בכניסה מנדלות מצויירות על הרצפה, חולצים נעליים ומתיישבים באולם גדול שבמרכזו ניצב בודהה ענק מזהב, כולם בשקט, הרבה כורעים ברך ומשתטחים בפני בודהה, המקום מפוצץ תיירים מכל הארצות, ואני משכנעת את עצמי, אורנית זה רק בודהה את לא עובדת אלילים זה שאת פה זה לא אומר שאת משתחווה לו, בולעת את האגו היהודי שלי, יושבת ישיבה מזרחית ומחכה בשקט שיתחיל. המידיטציה היתה מעניינת מאוד, קול המורה היה מרגיע וההדרכה על מחשבות חיוביות היתה נראת נכונה מאוד אם הייתי מצליחה ממש להתרכז ולשלוט במחשבות, מהר מאוד למרות שהמורה מנסה להזכיר לא לנדוד במחשבות, המחשבות נודדות להם, זה נראה כמו תרגול ארוך שלוקח זמן וצריך להשקיע בזה הרבה אנרגיות. אבל זה מרגיע אותי ומכניס לי אנרגיות חיוביות, חוזרת לגסט האוס הילדים מקבלים את פני בכובעי ליצן בלונים שירים וריקודים, על המיטה מתחת לבלוני לבבות עטופות הרבה מתנות בצעיפי תפילה טיבטים לבנים, ברכות מרגשות מכל אחד באופן אישי, יום הולדת בנושא שחרור טיבט… מאלה תפילה משובצת טורקיז וקורל, ספר של הדלאי לאמה, בושם, חולצות קצרות פטריוטיות של טיבט, קפוצ’ון עם דגל טיבט ודגל טיבט ענקי לתלות בבית לצד דגל ישראל ביום העצמאות לאות הזדהות, מחזיק מפתחות, מתלה כיסים מבד ועוד…

הושיבו אותי לסרט ערוך ארוך, איתי קו עשה לי פתיחה מצחיקה ואז חברים שלחו לי וידיאו מצולם, חלקם מרגשים ואחרים ממש מצחיקים, המתנה הכי שווה שאפשר לקבל, הסרטון של ההורים היה הכי מרגש וצפיתי בו כמה פעמים, והסרטון של החברה שלי שעשתה לי ארט וידיאו מרגש ברחבי המושב. יורדים לבית קפה טעים צמוד למקדש ואוכלים ארוחת בוקר, לצידי פותחת בשיחה נזירה מערבית ששואלת איפה אני גרה בארץ, לאחר מספר דקות מתברר שהיא יהודיה טוניסאית ופולניה והיא מרוז ביי אוסטרליה והפכה לבודהיסטית, השיחה איתה היתה מרתקת, שאלתי אותה מלא שאלות והיא היתה חביבה ולבבית, לצידה הצטרפה רופאה גרמניה עם ילדה הודית מיניאטורית עם משקפיים עבות, שסיפרה לי שהיא אימצה אותה כשהיתה בת כמה ימים, היא נמצאה במזבלה בדרום הודו. בהחלט ארוחת בוקר מענינית מאוד. בסיום הארוחה לוקץ’ והילדים לקחו אותי לספא של שתי טיבטיות מתוקות, שם קיבלתי פדיקור מניקור מסאג’ וטיפול פנים, קצת הובכתי מכל הסיטואציה אבל זה התפוגג כשבמשך כל הטיפול שתי הטיביטות גוללו את סיפור חייהם המרתק באנגלית שבורה.

אחת מהם נולדה בהודו כפליטה והשניה ברחה מטיבט בגיל שש עשרה עם עוד עשרים וארבעה ילדים ונערים דרך נפאל, השאירה מאחוריה שניים עשר אחים, הלכה בלילות דרך נפאל בשלג, בימים התחבאו, נתפסה בגבול הנפאלי והוחזרה לטיבט שבע פעמים כולל שתי ישיבות בכלא הנפאלי… לא יאמן איזה סיפור חיים, איזה כוחות, גדולה. כששאלתי אותה למה היא באה להודו, היא ענתה לי “באתי אחרי הדלאי לאמה”.

 

הלכנו לאכול אחר כך במורד הרחוב במסעדה היפנית הצמחונית, במרפסת עם נוף משגע סושי ומיסו וכל מיני סלטי אצות.

חוזרים לחדר אין מים חמים, הקופים אכלו את הצינור, הילדים הולכים לישון מוקדם יחסית ואנחנו יושבים על קפה במרפסת שלנו בתוך ענן מכוסים בערפל. בהחלט הייתה יום הולדת 40 מושלמת במקום מושלם, כולי הודיה והרגשה של אסירות תודה על גורלי ועל חיי.

“היוגה היא אש, מרגע שהצתת אותה היא לעולם לא תכבה וככל שתרבה לתרגל הלהבה תהפוך להיות בהירה יותר.” ב.ק.ס.איינגאר.

יום שני סוף כל סוף מתחיל לי הקורס איינגאר יוגה, ארבע שעות לעצמי ממש מרגש, בחרתי בקורס אינטנסיבי של שלוש שעות ביום לחמישה ימים, בתור אחת שאף פעם לא התחברה ליוגה ואפילו הדפיסה לעצמה חולצה של fuck yoga יחד עם חברה אחרי צפייה בסמית ג’ארד  של סמנטה מסקס והעיר הגדולה לובש כזאת, אפשר להגיד שנהנתי מאוד. היה בעיקר מרתק וקשה, ארוך ושקט מאוד.

המרכז קיים כבר מ 1985 זה מתחם גדול שיש בו חדרים לישון ומסעדה טבעונית הודית לבאי המרכז, המרכז טבול בירוק, עשב, פרחים, מקדש קטן, וחלל ענקי עם חלונות גוטים ורצפת פרקט בצורת חצי עיגול מואר ומלא באביזרים, היה קסום להתעורר בחצר חמישה בקרים לשמש חזקה וישיבה על ספסל וללכוד את קרניה, מול גינה קסומה עם ציפורים עם זנב נוצה ארוך שמצייצות בין העצים, הקבוצה היתה גדולה ברובה היו ישראלים, ארבעה הודים ושתי הודיות צעירים ממומבאיי ודלהי ואחת מבוגרת מהעיר דרמסאלה התחתונה, אנגליה אחת, ספרדיה אחת, איטלקית אחת, אוסטרלית ילדונת עם רסטות ופילפינית יפיפיה. המורה אישה בלונדינית וקטנה מעל גיל חמישים מאוד קשוחה ועוזרת שלה בשם מריה בחורה צעירה וגבוהה. שתיהן היו נראות לי רוסיות.

“being in your feet, brings a whole universe of sensations”

שלוש שעות של תרגילים שמכאיבים עד קצות האצבעות, נכנסים לתנוחה, עד שש תנוחות בשיעור ונשארים בכל תנוחה לפחות עשר דקות, הכל צריך להיות מדוייק להפליא מלווה בהסברים ארוכים, ומלא אביזרים, אסור לדבר, אין הפסקות, שלוש שעות אינטנסיביות ובחוץ אחרי שעה השמש נחטפת ומבול חזק יורד, רעשים של מים מטפטפים וזורמים נשמעים ברקע, קשה לי מאוד התנוחות, כואב, אבל הגב לא. גם קשה לי לתרגל שלוש שעות, אני אדם אקטיבי ופטפטנית לא קטנה, משתדלת מאוד שהזמן יעבור בנעימים. בתום התרגול באים לאסוף אותי או שאני יורדת ברגל וגונבת לעצמי עוד שעה לבד קוראת ספר מוקפת בטיבטים שאוכלים עוגת גזר ושותים תה, מתענגת על לאטה ואוכלת עוגות בחושות מעולות בעיקר עוגת יוגורט לימון  ולאחר מנה של מומואים במילוי שונה ומרק ולפעמים אורז בקארי, אני גוועת ברעב המורה ביקשה לא לאכול, צום לפני היוגה.

יורדים למקדש וצופים בשיעור של הנזירים שצועקים ומתווכחים ומוחאים כף מחולקים לזוגות, מדברים ומתווכחים על הבודהיזים והפילוסופיה שלה, מרתק, המקדש חשוך ואני מצלמת אותם בחושך כמעט מוחלט. בדרך החוצה קונה ממשורר ספרון שירה מחתרתית על הכיבוש הטיבטי, בערב מסיימת לקרוא את כל הספרון, גומעת כל מילה.

לוקץ’ מוסיף ללכת ליוגה ומצרף אליו את אלונה והם מספרים ומחקים את התנוחות והמבטא של המורה ההודי שלהם וכולם נקרעים מצחוק. אנחנו כהרגלנו הולכים למקדש, הרחוב מתכסה בערפל ואנחנו יושבים על ספסל מביטים על העוברים והשבים. קמה כל בוקר ליוגה לשמש חמימה ומסיימת במבול ובתוך ענן, בתום השיעור הולכים לשיעור ציור רישום בפחם ועיפרון, אלונה מציירת מדהים, לקטנים נתנו יד חופשית, בתום השיעור המורה לא הסכים לקחת כסף והראה לכל התלמידים מסביב את הדג שאלונה ציירה, אני נהנית לקום מוקדם לבדי בשקט לצאת מהחדר, בנוהל הקבוע תה ג’ינגר אצל אניל ולשלוח לכולם לבוקר קוראסונים. שולחת ללוקץ מסאג’יסט שיפתור את הכאבי צוואר מהיוגה.

ביוגה נהנית מכל דקה ומרותקת מכל מה שהמורה שלי מטיפה או מציעה ובעיקר מדרבנת בין התנוחות, ומנסה להשקיט את התודעה, התנוחות קשות עמידות נר על סולם עם חגורה ומליון כריות ותוך כדי שלוש שעות היא מסבירה את עקרונות היוגה והחיים בצורה מופלא, כל כך מעניין אני צמאה לשמוע עוד ועוד, סוף כל סוף היוגה מקבלת פנים משמעות ועניין ולא רצף תרגילים איטים ומשעממים, משפטי המחץ שלה במבטא הארופאי הכבד עם הרצינות שלה והפרפקציוניזים משאירים עלי רושם ומהדהדים בתוכי הרבה זמן לאחר שנשלחו לחלל האולם. חוזרת מהשיעור כל הגוף נתפס לי למחרת אני בקושי יורדת במדרגות. קמה ליום אחרון ביוגה צילום קבוצתי של כולם, אני מצלמת וכמובן לא בתמונה, המורה מספרת שהיא מפראג ואני מוסרת לה מכתב שכתבתי בלילה באנגלית ומוקירה לה תודה. מריה הבריטית מחלקת לנו דפי תנוחות ועונה על שאלות. חמשת הימים הסתיימו עשיתי את זה ושרדתי, כולם באים לבקר אותי לתוך המרכז, ואני מראה לילדים את החלל ואנחנו מתיישבים לטאלי צמחוני עם כל המתאמנים. בבוקר קמים מוקדם, אניל מביא לי את הכתבה שראיינו אותו על ישראלים מלפני הרבה שנים, בעקבות שיחה שהיה לי איתו איך התיירים הישראלים השתנו לטובה מאז הפעם הראשונה שהייתי, קונים ג’חנון כי זה שבת ויש בתפריט של שמיים :”To all our Israeli friend we serve jahnon in Saturday morning”

יורדים מדרמסאלה הממכרת עוצרים בבית הקברות, אוכלים ונוסעים לאמריצר, מדינת הסיקים החמה למקדש שכולו מזהב.

דרמסאלה מביטים עליך מלמטה מלאים באהבה ותוגה וכבר מתגעגעים.

“תחייה כאילו אתה אמור למות מחר, תלמד כאילו אתה אמור לחיות לנצח” (מוהנדס גנדי)