“פעם לא היו לעצים שורשים והם יכלו ללכת, אבל אז הם לא נתנו פירות כי היו שקועים במלחמות בטיולים וברדיפת נשים, לפיכך התכנסו ומרצונם ניטעו באדמה.”

מתוך “עשו” מאיר שלו.

אני כותבת בבית מלון קטן מאורוויל שבדרום הודו, בחדר בגסט האוס הזוי לבדי, כי ביער שאנחנו חיים בו בשבועיים האחרונים אין חשמל ואין הרבה ציווליזציה, גואה נראית כמו זכרון רחוק של חופש וים שהולך ומיטשטש.

בפעם האחרונה שכתבתי נחתנו בבנגאלור שבקרנטקה אחרי שבוע באיים המאלדיבים, אז מבנגאלור הייתה לנו נסיעה ארוכה ומתישה עד כמעט דמדומים מערבה לכיוון חוף הים הערבי, כשעה לפני הכניסה לגואה המון שוטרים בכל צומת ואנחנו נעצרים על הכביש, אפילו לא לצידו, אישור זיהום אויר שלנו לא היה בתוקף ואנחנו מקבלים קנס ללא קבלה, כלומר בקשיש של 500 רופי, אחח… איזה קבלת פנים בחזרה להודו. מגיעים לגואה, הילה עופר ואלי כבר פינו לנו את הבית שלנו, שטפו וניקו והפגישה איתם הייתה כיפית מאוד. מחרתיים הם יורדים לקודלי בקרנטקה ואנחנו נפרדים לשלום. אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב יחד וכל היום למחרת אני מסדרת את כל הבית שהיה ארוז בתיקים וחלקו נלקח איתנו, נוסעים עם עופר לצ’אודי וקונים קופסת זיקוקים, 60 במספר, כל זיקוק כמו ביום העצמאות וכל הערכה בתוך קרטון לא גדול שנראה כמו ארגז בקבוקים, הולכים לחנות יצירה בצ’אודי לכלי כתיבה ויצירה, חנות שתי קומות אחת החנויות השוות שראיתי, כמו שפע רום של גואה, ומוצאים להפתעתנו מדבקות של מנהיגי העולם, קאדאפי, לנין, סטאלין לצד הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, גנדי ועוד… ושורה לפני הסוף עם שפם קטן מי עם לא… אדולף הוא ולא אחר, ההיטלר של היהודים, איזה יופי ממש חוברת מדבקות לדוגמא התמוגגנו ממש.

טובלים בפאלולים, לוקץ’ ואסא נוסעים סוליקו, בילוי גברים לחוף טאלפונה, צ’יפס וקולה, הבנות לומדות קצת חשבון. שקיעה בפטנאם, ארוחת פרידה ונסיעה לאגונדה למסיבת פרידה מעופר הילה ואלי במופע זיקוקים, כל מי שישן בחוף באגונדה באוטובוס ואוהל נעמד על הרגליים, לאחר 5 דקות של זיקוקים ענקיים ורעש מחריש אוזנים כל החוף מוחא כפיים, אין מה להגיד נתנו מופע, בניצוחו של עופר קצין הבטיחות. זה היה אדיר והזכיר לי את יום עצמאות בארץ ובנורדיה, אבל גם עשה רעש גדול שהיה לי קשה איתו כי לידנו יש הר של ג’ונגל ממש, בוא נגיד שזה הספיק זיקוקים לשנה הקרובה. הילה ועופר עזבו בבוקר, אנחנו קמנו מאוחר, עושים קניות לבית, לומדים קצת, יש חופש כריסמס מבתי הספר ב -10 ימים הקרובים אז אנחנו בחופש. לוקץ’ לוקח את הבנות לפאלולים עם הבוגי לתפוס גלים, אסא  אומר “אבא אפשר יום אחד בלי ים?” כמובן שאפשר, אני ואסא נשארנו בבית וצפינו בסרט.

בערב הוזמנו לארוחה אצל ישי ותמרה, הבאנו גלידה וזר סחלבים, תמרה של ישי (לא תמרה לוקץ’) עברה לא מזמן תאונת דרכים עם האופנוע ובקושי הולכת, זה לא הפריע לה לארח אותנו כל כך יפה עם אינספור פיצות טעימות, אפייה ביתית וסלטים, בילינו את ליל שישי בחברה טובה, שיחות ארוכות ופיצה תרד מעולה.

שבת בבוקר קמים בעצלתיים, לוקץ’ ואלונה הולכים לשוק לקנות דגים פירות וירקות, הם חוזרים עם סרדינים ומקארלים ואני מחליטה לכבוש סרדינים, כלומר דג מלוח לראשונה בחיי, פילוט הדגים ללא הסבר מראש מייגע מגעיל ולוקח ים זמן, לוקץ’ לוקח את אסא לבית (המטבחיים) חולים בצ’אודי להוריד את התפרים, אני מכינה דג מלוח ממקארל בחומץ, הרבה טבעות בצל דקות, עלי דפנה ופלפל אנגלי ועוד דג מלוח כבוש במלח עם צ’ילי, כוסברה, שום והרבה ליים… שמואל סבא שלי היה מת על זה אם הוא רק היה פה עכשיו. נוסעים חמישתנו בטוסטוס לפאלולים ונשארים עד אחרי השקיעה, החצרות מוארות לכריסטמס במגוון אורות וצבעים והחצר של אדמית מקושטת להפליא, יושבים בסככה של סאמסון ושותים תה אפרסק קר ובאונטי קוקוס הקבוע שלנו, שקיעה מהממת בים, אלונה מציירת מאנדלה ענקית בחול בחוף ואנשים נעצרים לידה ומצלמים במקום להביט בשקיעה. פוגשים את אלי (אליסייאס) ואוליביה אשתו, אחרי 18 שנה והמפגש מרגש מאוד. גרנו בשנת 2000 אצל משפחתו של אלי, ובשנת 2004 התיידדנו עמו מאוד, מאז אלי הכיר את אוליביה השוויצרית ולהם שני בנים, הם מתגוררים בשוויץ ובאים לחופש חודשיים כל שנה, לבית של מריה אמא של אלי בפאלולים. חוזרים חמישתנו על האופנוע, המראה העמוס הזה גורם לאנשים לחייך, הודי אחד ניגש אלינו בחנייה ואומר לנו.”We used to go six”

בדרך קונים פיתות קטנות וטריות ממוכר על אופנים עם פעמון כמו בכל יום ברוטינה. בבוקר נפגשים בפאלולים עם ישי ותמרה, גליה נעמי ויעל, תופסים גלים, ומרגישים את הכריסטמס קרב ובא, אווירה של חג באויר. בבוקר ידין בא לבקר אותנו, אנחנו די שכנים יער קטן מפריד בינינו, ומעיר את כולם. אנחנו קמים מעוכים. קונים פירות ונוסעים לחוף קאפו דה רמה, רצועת חוף יפיפיה שצריך לרדת ממצוק כדי לדרוך על החול הכהה שלה, מלאה בסלעים שחורים, קוקוסים, ושוממה ללא מסעדות גסט האוסים או דאבות, רק שיום ראשון היום, אז היא כן מלאה בתיירות הודית ולא מעט שיכורים, אנחנו יורדים למטה והולכים לצד המרוחק, הילדים עולים על סלע גדול ובונים עליו אי בודד עם סכך וקליפות קוקוס, שלוש שעות לא מפסיקים לשחק בהתלהבות גדולה, לקראת השקיעה אסא ולוקץ’ מתמסרים קצת בכדורגל והשמש שוקעת בים ככדור זהב מושלם. מסיימים את היום במאנגלור, המסעדה ההודית הכי טעימה בדרום גואה שנראית כמו מוסך.

ראיין וריפה, הילדים של הבעל בית, באים אלינו בבוקר לראות סרט ואני יושבת עם אמא שלהם בחצר ומתבוננת בה איך היא מנקה שרימפס, אני נותנת לה צלחת מהדג מלוח שעשיתי והיא בתמורה נותנת לי קרפ ממולא בדגים גבינה וצ’ילי, את הדג מלוח שלי היא לא טעמה בפניי ואני כמעט בטוחה שהיא ירקה את זה החוצה. הטעמים שלנו כל כך שונים פשוט עולם אחר. אסא וראיין משחקים כדורגל ואלונה מלמדת את ריפה לעשות צמיד מחוטים. אנחנו מעבירים יום רגוע בבית, ישי ותמרה באים עם עוגת גבינה מהיום הולדת של ישי וביחד אנחנו נוסעים לחגוג לו במסעדה הלבנונית האהובה עלינו באגונדה, אנחנו אוכלים פה קבוע, בכניסה מקבלים חיבוק מדניאל מביירות וחיוך חם מהמטבח מהשף סעיד יפה התואר, טעמים של בית, חומוס משאוושה, יוגורט, טחינה, כרובית מטוגנת, סלט פאטוש עם רימונים, האוכל הכי טוב שיש.

היום החלטנו שניסע לסדר את אישור זיהום האוויר, כלומר לקבל אישור שהאוטו בסדר, אנחנו נוסעים כשעה למארגאו העיר הגדולה הקרובה שאהובה עלינו כל כך, אוירת כריסטמס בכל מקום, סנטה קלאוסים, איילים, עצים, הכל מקושט בכוכבים צבעונים מנייר, מטיילים בשוק, אוכלים במסעדת פועלים הודית טובה, לוקץ’ מפיל עם הג’יפ אישה מהאופנוע, לא קרה לה דבר, והיא קמה חייכה והמשיכה לנהוג, שילמנו את האגרה ונבדקנו, קיבלנו תעודת עובר וחזרנו הביתה מרוצים.

כולם יורדים לשקיעה בפטנאם אני מוותרת, משתדלת לא לרדת הרבה לפטנאם ,לא בא לי לפגוש אנשים, שיחות סרק, ומשפחות ישראליות, מרגישה צורך להיות עם עצמי ורק עם המשפחה, ההמוניות של גואה פחות מתאימה לי, אנחנו נמצאים בגן עדן טרופי של הנאה וכיף והמקום הזה נפשית יותר קשה לי מכל המקומות שטיילנו בהם בהודו, משהו בו חסר לי, יכול להיות שחלק מזה הוא שגואה מאוד מערבית ויותר מקום נופש ותו לא, חסר לי בה השקט, כולם מכירים פה את כולם, חסר לי עומק, קשה לי להגדיר את זה, משהו במקום הזה מייצר לי הרבה אי נוחות, אולי הזמן יגיד את שלו ובמבט אחרי אבין יותר מה מפריע לי בה, בהחלט הולך ומתבהר לי שאם חשבתי על גואה כאלטרנטיבה לבלות בה עוד שנה ולגור ולא לטייל אז הרעיון הולך ומתפוגג ומאבד עניין, החברה בגואה לא קוסמת לי, יש תחושה של חומריות, שיגרה, קצת כמו החיים בארץ, אנשים שחיים שם לא מטיילים הם עובדי ומחפשים איך להתפרנס, ואני בטיול, בחופש, מחפשת עניין, תוכן ומשמעות, וגואה היא לא התשובה בשבילי, כן, תשעים אחוז מהזמן צוחקים פה ושוחים ואוכלים במסעדות ונפגשים עם חברים וממש מבלים, אבל יש הרבה מחשבות, ובדידות במחשבות, הרבה תהיות והתכנסות עצמית ולאט לאט מחלחלים תהליכים פנימיים, לבטים, פחדים גם, לא כל הטיול הזה ורוד, זה לא שבוע בקאריביים אלא חיים שלמים עם דאגות והתלבטויות , ובדידות אפילו כשאתה עם עוד ארבעה אנשים עשרים וארבע שעות ביממה. אני מבחינתי מזמן הייתי ממשיכה הלאה, נשארת חודש, חודש וחצי וממשיכה לטייל, אבל לוקץ’ בקצב אחר, אוהב את הים והחופש, והילדים גם במיוחד הבנות משתגעות על הבית ספר שלהם, על החברים ועל המורה הנדירה שלהן אלישה האנגליה הודית. אז החלטנו להישאר ולהיות בגואה שלושה חודשים, הרבה שיחות, הרבה שתיקות ישיבות ארוכות במרפסת בבוקר אחרי שהילדים מתפזרים לבית ספר ויש לנו זמן לבד, המרפסת שפונה ליער נשיר עם עלים שקופים, קופים שמקפצים למרפסת, דורסים שבוכים בשמיים ויונקי דבש כמו אבן יקרה מבריקה שחגים מעלינו, וגם הרבה ישיבות במרפסת בערב אחרי שכל הקטנים נרדמים ומחשבות, לאן נמשיך מפה, מה נעשה בתום השנה הבאה, איך אפשר להמשיך לטייל, ואייך נתפרנס ומה יהיה, אין הרבה תשובות רק ידיעה משותפת של שנינו, שנה לא מספיקה לנו, ואנחנו לא בשלים לחזור בינתיים, ואנחנו רוצים להמשיך עוד אבל איך ואיפה איננו יודעים, לפעמים זה מדאיג ולפעמים פשוט אומרים נמשיך הלאה ומה שיבוא יבוא. קארמה….יו נו קארמה?

בבוקר עיישה בעלת הבית קוראת לי ואני נכנסת לביתם הקטן, הצנוע ודי עלוב, אני יושבת איתה ועם ריפה ואמא שלה ואנחנו מדברות מצחקקות כשעה קלה, סוף כל סוף יש חיבור, עיישה מספרת שבפעם הראשונה היא לא ידעה איך לאכול אותי, טוב גם אני אותה, ועכשיו איזה כיף שאנחנו גרים אצלהם, היא מספרת לי איך נפטר בעלה וגם איך נפטר בעלה של דילארה ביתה בנסיבות כה מצערות, עיישה כמעט ולא יודעת אנגלית אבל איך שהוא אנחנו מצליחות להבין אחת את השנייה, אנחנו מדברות על אורדו שככה נקראת השפה הערבית בהודית ומשוחחות קצת בערבית, עיישה בעננים ואני מאושרת. נוסעים כל המשפחה לקודלי חוף שנמצא שלוש שעות מאיתנו דרומה בקרנטקה, ידין טלי עידו אומה וגאיה מצטרפים בג’יפ. בדרך מיצגים של כריסטמס ואנשי שלג בשיא החום. מגיעים לגוקרנה העיר שכה קדושה להודים, מלאה באבות, נזירים הודיים, ואנשים מגולחי ראש עם שארית של ציצית, יושבים בדאבה מטונפת ואוכלים אידלי, יורדים לקודלי ביץ’ מתמקמים במסעדה על החוף, הילדים מהלכים על חבל, גלים מאוד גבוהים בים, לקראת שקיעה מאחרי הצהריים מתאספים על החוף תיירים ופותחים באסטות של תכשיטים, קפה טורקי, שטיחים ועוד… ביניהם גם ישראלים, אוירה נחמדה, יש תחרות עפיפונים ושלל עפיפונים בכל הצבעים צורות וגודל עולים לשמיימה. פוגשים את כסי ואורי אדם ורונה, והולכים לאכול פיצה על עלי בננה, חוזרים בלילה היה כיף.

אומה באה אלינו עם ידין לארוחת בוקר, ואנחנו מוזמנים לפיקניק בקאפו דה רמה עם עוד משפחות ישראליות, היה מלא אוכל, והיה מעניין, הכרנו אנשים חדשים.

בערב לוקץ’ מחפש את הדבר הבא, הוא שובר את הראש בניסיונות להקים מיזם חדש בתחום הקנאביס הרפואי בהודו, הוא עסוק בשיחות עם מכרים למקצוע מישראל, אני מנמנמת על הספה ומזמינה בנטפליקס “ארוחת בוקר בטיפאני” וכמה שאודרי הפבורן ניו יורק וטיפאני רחוקים ממני פתאום, זה מרגיש הכי קרוב ואני מצטטת:

Two drifters off to see the world,”

There’s such a lot of the world to see

Were after the same rainbows end

Waiting round the bend….”

היום הסילבסטר מסיבות טראנס אין, רק בצפון גואה, גם לא בייבי סיטר, כולם רוצים לבלות ואני מעבירה את היום בתחושה שנלך לישון מוקדם. נוסעים לטאלפונה עם ידין, אסי והילדים של כולם, ומעבירים יום שלם בחוף האהוב עלי אצל דיפאק ומשחקים פריסבי, בדרך חזרה ילדים מסתובבים עם בובות בגודל אדם ושלטים “עזרו לזקן להגיע לרופא” ואנחנו תורמים לזקן כסף, לבובת בד לבושה במקטרון שבכיסה בקבוק ויסקי ומתפקעים מצחוק. הגיע הערב, הילדים במיטות תמרה בוטבול מסמסת לי, בואי דחוף לקאלה באייה יש מסיבה, אנחנו מוציאים את הילדים מהמיטות ומתלבשים מוזיקת שנות ה-80, נינו מתקלט (הבן של אבי דיכטר), כל המי ומי של קונקונה במצב רוח מעולה, כולם רוקדים לצלילי התפוצצות אלפי זיקוקים בכל מפרץ פאטנאם, היה פשוט אדיר!, שנת 2018 אזרחית מהממת לכולם. בתוך כל ההתרגשות ופיצוצי האושר אנחנו קולטים שאנחנו בהודו! מי היה מאמין?!?!

אנחנו מבלים את היום האחרון לפני החזרה לבית הספר עם חברים בים, מזמינים לדון ולילך, בן דוד שלי שמגיע בקרוב, גסט האוסים, עושים קניות, פתאום ללוקץ’ נתפס הגב חזק, זה קורה לו בערך כל חצי שנה בארץ, זה גם בגלל שהוא לא עושה פעילות גופנית וגם בגלל לחץ ומתח, המחשבות על העתיד מתחילות להעסיק אותנו יותר ויותר וכנראה שחודרות לחוליות גם. לוקץ’ הולך לטיפול אצל אולה, אומרים שהיא מכשפה, מכשפה טובה שעושה פלאות, אולה מטפלת בצלילים וגם עושה ללוקץ’ כוסות רוח, והקזת דם, לוקץ’ חוזר נרגש ונפעם עם כרית ישיבה לגב, דרך אגב, אולה היא ישראלית מעין זיוון בחורה מיוחדת במינה שתנעים את גבי וזמני עד תום ימי בגואה. הבנות חוזרות לבית ספר בדילוגים והתרגשויות, אני נוסעת בפעם הראשונה לבד בטוסטוס לספייס, שהוא מרכז סדנאות, לשיעור יוגה אצל גליה וג’ייסון הנהדרים, כשאני חוזרת מהשיעור אופיר מחכה לי בבית, הוא בא להפרד לפני הביקור שלו בארץ ואני מגלה שהוא מורה ליוגה בעצמו, אנחנו משוחחים ארוכות על יוגה ומשמעותה. לבנות יש שיעור יצירה עם אסי בבית ספר והן חוזרות נלהבות עם מקלות מצויירים, שקיעה בפאטנם עם אולה ומשפחתה ואני נפגשת עם אראל מעיין ליבי וברי שהגיעו לגואה, אראל חבר של הדס רוזנצוויג, היא קישרה בינינו ועזרתי לו בוואטסאפ קצת בהמלצות, וכשהם נחתו פה בגואה החלטנו להפגש. החיבור היה מיידי, הרגשנו כאילו אנחנו מכירים שנים. בערב הופעה של אפי, זמרת ישראלית שחיה בברלין, יחד עם כסי, אבא של אדם ורונה, והבאסיסט של רד בנד בארץ, הסאונד היה גרוע אבל היתה אוירה מעולה, אסא רקד והשתולל ואדם חיקה אותו והלך אחריו. אסא חזר לגן היום ואנחנו לבד מעכשיו בחודש הקרוב, מתשע וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהריים, וזה כיף גדול גם לזוגיות וגם למחשבות. כמו זוג צעיר נטול דאגות אנחנו מנמנמים, נוסעים בטוסטוס רק שנינו לאיטנו, לוקץ’ מתגלח בפאלולים הקטנה, ואנחנו שותים שייק בפאטנם, מעבירים את הזמן בנעימים. כשהילדים חוזרים מבית הספר מנסים לעשות את חוברות הלימוד של הבית ספר מהארץ, לאסא חוברות שקנינו להכנה לכיתה א’ על אותיות ומיספרים, הוא נלהב ויכול לשבת על זה שעות למרות שהוא רחוק מלהיות בשל לכתוב ולקרוא. תמרה, לא רק שמחסלת שני ספרי קריאה עבים בשבוע, נהנית משפה ומתמטיקה ואפילו אנגלית, אלונה פחות, קשה לבקש ממנה לכתוב ביומן את זכרונותיה ובכך גם לתרגל כתיבה וניסוח, מתמטיקה לכיתה הי כבר לא פשוטה, והראש של אלונה במקום אחר חינות, צמידים, ציור מה לא, ונסיונות השכנוע שלי לשבת על לימודים מתישים מאוד את שתינו. בחמש אני ואלונה הולכות לשיעור צמידים מחוטי שעווה בפאלולים, אלונה לומדת בקלות רבה לקשור צמיד מורכב עם חרוזי נחושת, יצא נפלא, הילדה הזאת כשרון אומנותי ממש, היא בעיקר מעולה במה שמעניין אותה, במה שלא לא. אני מאוד אוהבת את זה אצלה היא יודעת מה שהיא רוצה אבל הפולניות שאין בי לא מרפה תמיד. שקיעה בפאלולים, משחקים פריסיבי עם אלי אלוף החוף, שזורק פריסבי למרחקים שאני לא יכולה לרוץ אפילו, הוא עושה ללוקץ’ בית ספר ומפרק אותו לחתיכות.

בערב אוכלים ארוחה בביג צ’יל אצל הבעל בית שלנו, המסעדה ליד הבית, שכולם הולכים לישון אנחנו צופים בטרינספוטינג, שלא ראיתי לפחות 20 שנה, ופתאום הסרט איטי והוא היה זכור לי מהיר יותר, אך הוא כזה דקדנטי ואכזרי אפילו יותר מאי פעם. צריכים לראות את טריינספוטינג 2 , בטח נשיג אותו בהמשך. יום שיש בבוקר יוגה עם גליה, ג’ייסון מעביר ללוקץ’ בבית שיעור יוגה פרטי בדגש על בעיות הגב, אני נוסעת בטוסטוס בעצמי, לאט לאט מקבלת בטחון, היה שיעור קריעה ושיחה מעניינת מאוד עם ערן, הבן זוג של הבעלת בית של הספייס,הוא ממעלה גמלא. מבלים בבאקטי קוטיר אהוב ליבנו, בדרך חזרה שאנחנו מחזירים את הילדים בכניסה לחצר עכברוש בגודל של חתולה. אסא הולך לאימון כדור רגל וחוזר עצבני אש, חמוד הקטן הזה יודע להפוך לאריה בשניות. בערב אני מרכיבה את אלונה לבדי לראג’ באג ליום הולדת של נעמי, סליפ אובר עם כל החברות, ואני מתמלאת גאווה שאלונה לומדת לשחרר קצת. נשארנו ארבעתינו, נפגשים עם אראל ומעיין להופעת רגאיי, האוכל היה לא טעים, הזמרים היום רוסים ודיברו ברוסית, הזמר ההודי היחידי שר I shoot the Pakistani” “במקום השריף בקיצור היה ערב נפילה, אבל החברה היתה משובחת מעיין ואראל פשוט מקסימים. שבת בבוקר עם כסי ואורי בטאלפונה, אוכל טוב, עפיפונים, ערימות של ילדים ואווירה טובה.

יום למחרת נוסעים עם אורי כסי אדם הקטן והמתוק ורונה המדהימה לטיול בשמורת הטבע קוטיגאו, שעה נסיעה ומגיעים ליער עצום עם עצים אדירים, הולכים ומגיעים לבית על העץ בגובה לא הגיוני, אני פחדתי לעלות למעלה ונשארת ליד נחש צפע עם ראש משולש שהיה בצבע העלים ולא זז מהאבן כשעה. נוסעים חזרה לחוות פרפרים, פוגשים שם את אולה וגיא, ונהנים מכמות פרפרים כתומים תכלת ולבנים עם קווים שחורים שמחלקים את כנפייהם שמתעופפים מעלינו, תמרה מכשפת הפרפרים נעמדת וקוראת להם והם מתעופפים לעברה והיא עוצמת עיניים ולא זזה.

יום למחרת בוקר אני ואורי יוצאות לקניות בגדים בפאלולים, שופינג כלומר, וקונות בילאבונג עודפים ונהנות מזמן בנות איכותי. ממשיכה ללכת ליוגה מעולה עם ג’ייסון שבסופה אני מחליטה גם לקבל פינוק מאולה והולכת לטיפול הקסמים שלה, אולה מאמינה שבעזרת טיפול שלי אצליח להחזיר את הצופציק של החוליה שבולט לי בחזרה למקומו, החיבור בינינו מדהים ואני מרגישה איתה מאוד בנוח. היא מלמדת אותי לשבת נכון והרבה מודעות למצבי. הצלילים שהיא מפיקה מעצמה נשמעים מכלי נגינה וממש קשה להאמין שזה יוצא מפיה. בערב ציפור קטנטנה אפורה וירקרקה נכנסת לנו לבית ואנחנו במשך חצי שעה מנסים לחלץ אותה החוצה וכל הבית צווחות שמחה ואושר. אסא מתפרע בימים האחרונים ובבוקר שיחה עם טאניה הגננת שלו שאוהבת אותו מאוד ומעודדת אותי נורא. נוסעים לקניות רק שנינו ומשתהים ליד ניקוי הדגים, 5 משפחות עומדות בצד ואדם שמכוסה בסינר מלא בקשקשים פורס קינג פיש ענק לסטייקים ומחלק אותו שווה בשווה, חתולים מתלקקים למטה ומחכים לשלל משלהם. אנחנו מתפנקים בג’אלי, בית קפה יקר ופלצני, ונהנים ממנות מאזטים מרגישים שינקין.

 

אחר הצהריים שקיעה עם אראל ומעיין בפאלולים אני ואסא בזמן איכות, לוקחים קייאק וחותרים עד האי כשעה, במים נחילי ענק של מדוזות כתומות עם זרועות של יותר ממטר כחוטים ארוכים, אני מנסה לדבר עם אסא ולפתור את בעיות ההתנהגות שלו, אסא לא מבין מה אני רוצה ומספר שהוא מתגעגע לארץ ולתלם ולא מבין למה הפרדתי ביניהם, חוזרים לחוף הידיים שלי התפרקו כמעט אבל לבבותינו חזרו מחוברים. אני אוהבת להיות עם כל אחד מהילדים לבד, אין עונג יותר גדול מזה. חוזרים ברגל מפאלולים לבית בחושך מוחלט ומכינים ארוחת מלכים לכולם. אני ומעיין מגלות ששירתנו באותו בסיס ביחד, הילדים צופים בסרט בזמן שאנחנו אוכלים דגיגונים מטוגנים אחד אחרי השני. אראל הוא כמו אח וגם עם מעיין הרגשה של בית. לטבחית בגן של אסא נפטר מישהו מהמשפחה , טאניה מבקשת עזרה במטבח, אני מתנדבת, אני מגיעה לחמש שעות לגן ומגלה שאני היחדה במטבח ואני צריכה לבשל פסטה ל 40 איש בערך, המטבח אפשר להגיד כמו מוסך, אין סכין ממש חותכת וכמויות פסטה ועגבניות שמזכירות כמויות במטבח צבאי, נאמר לי רק לבשל ולרסק עגבניות קצת מלח ופסטה, אני מחליטה לטגן המון בצל ושום וגם מוסיפה חבילת חמאה, הכל בלחץ של עוד מעט כולם אוכלים, לבסוף הפסטה שלי מוכתרת כהצלחה מסחררת, כל הצוות אוכל שלוש צלחות הילדים מסיימים הכל וכולם שמחים. איזה כיף זה לעזור ולהביא תועלת אין יותר סיפוק מזה. אסא חוזר מהגן ואומר ללוקץ’, “אתה יודע שסלאבה לא ישראלי?”, סלאבה הוא מטפל גרמני בגן, לאסא לוקח חודשיים להבין את זה. אני נשארת אחרי האוכל קצת בגן ורואה שקשה לאסא לתקשר עם ילדים שלא מדברים עברית, אבל לאט לאט הם נקשרים אחד לשני ומשחקים במילים שבורות ותנועות ידיים, אסא זורק פה ושם מילים באנגלית, וכל בוקר בגן יש שיר בוקר טוב ב -15 שפות, גם בעברית.

אני הולכת לשבת לבדי בבאקטי קוטיר, הג’ונגל הפרטי שלי, יושבת עם הבעלים של קאלה באייה החתיך מקורסיקה ואנחנו משוחחחים ארוכות, שיחה סופר מעניינת, הוא מתגורר בהודו מעל ל-20 שנה, בסוף השיחה הוא מחליט לטוס לחידוש הויזה למאלדיביים. כשהוא הולך מתיישבים סביבי ארבעה שולחנות, כולם דוברי גרמנית ואחרי חצי שעה אני משתדלת לא לחטוף התקף חרדה מתייאשת ועוזבת, יותר מידי גרמנית בשבילי, עצי הקוקוס לרגע נראו לי כמו גדר תייל. היום החלטנו לרוץ אלונה ואני בפאן ראן. פאן ראן זו ריצה של 5 קילומטר שמתקיימת אחת לשבוע בין חוף פטנאם לפאלולים וחזור, רוב הריצה על החוף וחלקה על כביש וסלעים, מארגן אותה דן לאווסון, אלוף האולטרה מרתון בעולם, והיא לא תחרות, התחרות היחידה היא עם השעון, מודדים לך זמן ואתה מנסה לשפר אותו כל שבוע, רצים ילדים קטנים ועד מבוגרים. התאספנו בפאטנם, ציירו לנו מספר על היד והתחלנו לרוץ עשרות אנשים, היה חם מאוד ולחות גבוהה שאין לתאר, לא רצתי שנים אבל לא ויתרתי, אני לא טיפוס שמוותר, אלונה כמעט ונשברה מליוני פעמים ואני לא יכולתי אפילו לדבר איתה תוך כדי כי לא היה לי אויר וכמעט חטפתי התקף לב. עשינו את זה, רצנו 34 דקות הייתי גאה בעצמי ויותר גאה בלוני. כמובן שבשבוע שלאחר מכן בקושי ירדתי מדרגות. בסוף הריצה עזרנו לדייגים להעלות סירת דייג כבדה על החוף, בהחלט היום מתחתי כל שריר שקיים בגופי.

אני מתמידה והולכת פעמיים בשבוע ליוגה, נוסעת לבדי בטוסטוס, שותה קפוצ’ינו קטן אחד ומבלה שעתיים במהפכה שנקראת יוגה, ינגר ויג’ננה כל שיטה, קשה לי מאוד, אני מתקשה להתרכז, לנשום, להיות נינוחה, בא לי לצעוק ולהשתולל, קשה לי להירגע זה לא הטבע שלי, ואני נלחמת להתמיד. זה לא קל לי בכלל ואני עדיין מחפשת את דרכי .

נוסעים לצפון גואה…טיול של 3 שעות, תחילה לאולד גואה, זו עיר שבעברה היתה בירת גואה, כנסיות ענק ומבנים פורטוגזים מרהיבים, מבקרים בכנסיה מלאה בתיירים הודים.. כל כך הרבה מקדשים וכנסיות ומסגדים ואמונות ואמונה בכוחות אל טבעיים, כל כך הרבה בזבוז משאבים, כל כך הרבה היכלי זהב ומזבחים, תפילות ואמונות טפלות, פסלים ופוג’ות ראיתי בחודשים האחרונים, כל כך הרבה מעורבות גדולה של הרגש בדת. יש בדת טקסיות וחוקים, כולם מחפשים משמעות בחיים, מחפשים לברוח מהאי הוודאות, כל כך הרבה אנרגיות על דבר שכיביכול לא קיים, איך הדלאי לאמה אמר ביום לימוד שהייתי, “אדם בוחר בדת בגלל קושי בחיים, כדי לא להרגיש לבד”. משפט אחד, עשר מילים, כל כך משמעותי,כל כך נכון. מגיעים לאנג’ונה התיירותית והפיכסית, יושבים למרגלות עץ באניאן עצום ונהנים מפיקניק. הולכים לגואה ארק לדודי, סיון אשתו טסה לארץ. אסא ודותן הבן מתחברים מיד אנחנו אוכלים שם, הילדים מתלהבים מהסייחים במקום ודודי מספר לנו שבמונסונים היה לו בפינת חי סייח משוחרר, ושהכלבים כאן שמאוד רעבים בזמן המונסונים אכלו אותו. נוסעים לשוק לילה הרי בשביל זה עלינו צפונה, השוק עצום ומאורגן להפליא עם שערים ואבטחה, מאוד לא הודי, הבסטות מסודרות ויש עשרות בסטות של מערביים, כמעט כל התיירים רוסים, הגברים מנופחי שרירים והנשים גבוהות עם שמלות מיני, כל ההודים בדוכנים מדברים רוסית והשלטים ברוסית, אסא פוגש שוב את הישראלי שמכר בפליי מרקט לפני חודשיים ומייד ניצת ביניהם שוב החיבור, הוא בן גילי אבל בנפשו הוא בגיל של אסא, אסא והוא משתוללים יחד, כאילו הוא הגיע לגואה כמונו לפני 20 שנה ונשאר אותו דבר. כולם מקועקעים פה מידי ויש פה תייר שמקועקע בכל גופו, אבל בכל גופו ממש כולל עפעפיים והוא נראה כחול ממש כמו דרדס, כולם לבושים בגדי רוקרים שחורים עם ניטים, ראסטות, כאילו נתקעו משנות ה-90 ולא התבגרו, וקמטים על פניהם והקעקועים שלהם התכווצו אז הם היו צריכים להוסיך עוד ועוד כדי שיראו אותם וישימו אליהם לב, ורזים, רזים מאוד. השוק מלא בבמות ומוסיקה ובדוכני אוכל, אדם משונה לבוש בחתיכת עור לחלציו ללא תחתונים מחזיק נחש בד עומד על במה ורוקד עם חיוך של מזימה, עמדנו התבוננו בו 5 דקות שלמות, פחדתי ממה שהוא עלול לעשות אבל הוא פשוט חייך חיוך של אידיוט ורקד. כל הרוסים נועלים נעלי נינג’ה יפאניות עד הברך, כאילו הגענו לעולם אחר. אי אפשר להפסיק להסתובב בשוק הזה ממש שוק הווירדוז. פריק שואו. לא רצינו להשאר בצפון גואה אז יצאנו לדרך חזרה ב 12 בלילה וחזרנו לביתנו ב 2 וחצי בלילה, כיף לחזור הביתה.

יום ראשון, אדמית שהתגוררנו אצלה בבית לפני 20 שנה הזמינה אוצנו ל”פסטיבל הפיש” (הדג)…כבר שבוע אנחנו מדברים על זה ומספרים שאנחנו מוזמנים לארוחת צהרים אצלה ואצל מריה שהן שכנות דרך אגב, אף אחד לא שמע על פסטיבל כזה. מגיעים באחת בצהריים אחרי ארוחת בוקר מעולה שלוקץ’ מכין בשבת וראשון, כמו בארץ בסוף שבוע, לאדמית שמקבלת אותנו בחום ובזוג בקבוקי בירה, מתברר שלוקץ’ לא שמע טוב וזה הפיסט, משהו שקשור להולדת הכנסיה בצ’אודי, איתנו כ -10 תיירים מבוגרים מאירלנד ואנגליה ועוד שגם מכירים את אדמית שנים, ומשפחה וחברים של המשפחה של אדמית, אדמית הכינה בופה בשרי ענק תוספות, סלטים וקינוחים, היה אחת הארוחות הטעימות שאכלתי בהודו, חגגנו עם עוגה לאדמית יום הולדת והם חתכו את העוגה והאכילו אחד את השני לפה. ביתה היה דומה למה שזכרנו מפעם, מלא בקישוטים וישו מנויילן על הקיר. דמסי הגיע הוא עובד בדובאי, דמסי היה עובד של אדמית לפני 20 שנה שהיינו פה הוא היה בן 5 , הוא כל כך התלהב לראות אותנו והוזמנו יחד עם התיירים גם לביתו לארוחה ושתייה, ביתו צנוע ועלוב אבל הם היו כל כך מכניסי אורחים וחילקו לכולם בירות, היה אדיר לדבר עם התיירים מגלזגו הרגשתי שאני בטריינספוטינג, האישה המבוגרת גילתה את גילה 70 ואמרה, 70 and still raving””, אנשים גזורים, משם עברנו לבית של מריה ואלי וגם שם אכלנו ושתינו עד שהתפוצצנו. אחר כך ירדנו לחוף מול ביתם עם סאמסון, אלונה מוצאה כוכב ים עם זרוע אחת פיצפונת וסרטן בלי רגליים, בקיצור פתחה בית תמחוי. לקחנו קייקים ונסינו להוריק את כל הקלוריות שצברנו מהצהריים. לוקץ’ לקח לאלי את האנפילד הצבאי המושלם ועשה לאלונה סיבוב, חוזרים הביתה אחרי השקיעה כמובן, הופעת רגאיי במסעדה של וואסים הבעל בית שלנו, ישבנו במרפסת ושמענו את כל ההופעה עם פיטר השכן השוויצרי שלנו שהוא עוף מוזר מאוד.

פותחים את הבוקר בצ’אי שופ בפטנאם עם אראל ומעיין, אני עושה לילדים אחרי הבית ספר שיעור רישום, אסא מצייר מדהים. נוסעים עם אסא לשדה התעופה בגואה להביא את דניאל ולילך, ממתינים לא מעט ואיתנו בפוקס עיישה הצרפתייה שחיה בבית מולנו עם בן זוגה הקשמירי ולהם חנות בקולום ליד הים. עיישה שכנה שלנו, אנחנו משוחחות ואני מגלה שאמא שלה יהודיה ואבא שלה מוסלמי והיא חולמת לבקר בארץ. דניאל ולילך מגיעים השמחה גדולה, מעטרים את צוואריהם בפרחים בנוהל אורחים. חוזרים מהר לקולום, אלונה ותמרה חזרו מהבית ספר לגליה וצריך לאסוף אותם. לוקחים אותם לבאקטי קוטיר לחדר המהמם שלהם בג’ונגל הטרופי, הם מתמקמים ואנחנו אוכלים טאלי כשמסביבנו מקרקרות קרפדות ענק ונחשי מים זוקפים את ראשם בבריכת צמחי המים, אחר הצהרים המקום מתמלא יתושים והעובדים מדליקים קליפות קוקוס להבריחם והמקום מתמלא בעשן סמיך. יורדים איתם לפטנאם לשקיעה על הסלעים, לאחר מכן הם באים אלינו לפתיחת מתנות, חבילות ומכתבים לילדים מכל החברים וההתרגשות בשיאה, תלם שלח לאסא מכנסיי נמר שהוא תפר, הגאון, הילדים מקבלים אהבה מכל החברים ופינוקים מסבא וסבתא האלופים, ומאגר ספרי הארי פוטר.

לוקץ ממשיך לתכנן את הצעדים הבאים שלו והוא מבלה את שעות הבוקר בשיחות טלפון ומחשבות, אני מחליטה שבא לי לכתוב, כמו הארה ביום בהיר פתאום, אפשר פשוט שגיליתי את העונג שיש בכתיבה שמתחיל משיחה עם עצמי בלב בנסיון לפרש לעצמי את מה שמתחולל ולנסות לרקום אריג של מילים ומשפטים להעלות זכרונות מראות, ריחות ותחושות ששוקעים בתוכי ולנסות לנער אותם מאבק השיכחה. הזכרונות ניתחים בראשי ואני מנסה לחרוט אותם והם גולשים החוצה ונעלמים ללא הכתיבה, ואני בנסיון לעצב אותם ולשנות אותם מרצף מקרי לסיפור אישי ולשמרם. כן החלטתי, בא לי לכתוב לצד הצילום ולשפוך את ליבי, ואני מצליחה לעניין עורך במאקו שמבקש ממני להכין כתבה על תושבי גואה הישראלים, אני נרתעת, רציתי לכתוב טור על משפחות מטיילות ובעצם כתבת עומק אחת לא מקדמת אותי לזה, גם שתושבי גואה הקבועים לא נראה לי ירצו להתראיין ואני חושבת מה הלאה. מעירים את דניאל ולילך שישנים עד מאוחר, יושבים בערסל במרפסת היפיפיה שלהם, חרק בצורת עלה, קופים על העצים וסנאים מקפצים. לוקחים את הילדים מבית הספר והולכים לחוף לאלי ומשחקים פריסבי, לילך והילדים מכינים מנדלה ענקית על החוף עם אצות וצדפים, תופסים גלים, עד שהשמש שוקעת שזה הזמן האהוב עלי ביום שהאור קלוש ויש הרגשה שהכל אפשרי. ומקנחים את היום במסעדה ההודית של סבינה עם אלי גם.

 

אסא קם באמצע הלילה “אבא תרגיש אין לי עצמות אני נוזלי”

יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן…את האמת כל יום פה הוא כמו יום שיש ואין הרגשה של שישי בכלל מצד שני. יוגה בבוקר וטבילה רק שנינו בפאלולים, מתנדנדים בגלים ומדברים. זמן איכות לפני שהילדים חוזרים. מחזירים את הבנות, אסא מטפס על העץ הגדול והבנות עם כל הילדים ואלישה שרים ומנגנים שיר באנגלית. מזמינים את דון ולילך וכסי ואורי והילדים לארוחת שישי, דגים ומלא מאכלים טעמים, הם מגיעים אחרי הצהרים והילדים משחקים ביחד והערב מוצלח, לילך מלמדת את אלונה ליישר את הקשת בגב בעזרת מקל מטאטא ולרגע אלונה התיישרה ממש.שיחה על נורדיה עם דון מסעירה אותי ואני מבינה יותר טוב כמה טוב לי שנורדיה רחוקה ממני ושאני רחוקה ממנה.

בבוקר לילך ודון לוקחים את אלונה ליום פתוח בספייס לציורי מאנדלות ומשם אנחנו נוסעים לאגונדה עם אראל ומעיין לראות שקיעה ולשחק כדורגל בחוף. אלונה נפרדת מאיתנו באומץ לב לא אופייני, אולי היא סוף כל סוף קצת משחררת ונוסעת לישון אצל עלמה מהכיתה שלה, ילדה מקסימה שהיא ואחיה אביתר עם אלונה ותמרה בכיתה, הם מהווים את הגרעין הישראלי היחידי בכיתה שמורכבת מכל קצוות העולם, לעלמה הורים מקסימים שמטיילים שנה כמונו אבל לא רק בהודו. בערב אני ולוקץ’ צופים בסרט על משפחת פסקוביץ’ שמעורר אצלנו הרבה שאלות ותהיות על חינוך, דרך חיים, והשקפת עולם.

עוד מעט נגמר החודש והבקרים שלנו לבד נעלמים. אנחנו מחליטים לשים בבוקר את הילדים בבית ספר ולעשות טיול מחוף לחוף, ברגל כמובן, לא לפני שאנחנו מבקרים בצ’אי שופ כמו בכל בוקר, לפעמים כשלוקץ’ מפזר את הילדים בבוקר בלעדי הוא עובר בצ’אי שופ ומביא לי משלוח צ’אי מתוק בשקית ועוגה בחושה שלא אפספס יום. דניאל ולילך עברו לישון על החוף בקאלה באייה ואנחנו פוגשים אותם לארוחת בוקר איטלקית של ברוסקטות עם גבינה כחולה ותאנים ומיץ אננס בקשי במבוק. אחח החיים הטובים.. אחר הצהריים מבלים בטאלפונה לפני שדניאל ולילך ממשיכים לדרכם הילדים בונים בשטח ענק בחוף בתים לנחשים שלהם, חדרים ואוכל ומעסיקים את עצמם שעתיים ואנחנו לא שומעים מהם. תענוג.

אני מתחילה לקנות דברים לפני העזיבה כי בגואה יש הכל ואנחנו נוסעים אל הלא נודע, גם מחפשת מתנות למורה ולגננת של שלושתם. מוצאת חנות בפטנאם של בגדים ותכשיטים בסטייל, חנות של  אמא של אינדיה, ילדה מהגן של אסא, יש לה שלוש חנויות והיא מציעה לי לצלם לה הפקת אופנה ומוצרים… זה נשמע מלהיב והמוצרים מדהימים אבל אני עוד כמה ימים עוזבת והראש שלי במקום אחר… חוזרים לקחת את הילדים מבית הספר אלונה הכינה מבקבוקי מים מנרלים גדולים כובע של חזיר, כובע של חד קרן, וכנפיים כחולות מקרטון, אנחנו חוזרים חמישתנו על הטוסטוס ונראים כמו קרנבל, נוסעים לחוף אגונדה ומבלים אחר הצהריים עם חבורת הודים שרירנים עם ספיקר, נפרדים מהחוף האהוב עלינו כל כך עד אשר מחשיך ואנחנו חוזרים הביתה. אראל ומעיין חזרו לארץ ודניאל ולילך המשיכו לק’וצי כולם מתפזרים לאיטם ותכף תורנו.

אישה מאוסטריה שנחשבת גורו בחינוך וכתבה כמה ספרים בנושא הגיעה לגואה ונותנת הרצאה בגן, הילדים הולכים עם לוקץ’ לאימון כדורגל, ואני לבד בטוסטוס להרצאה שמתגלה כאחד המפגשים הכי פחות מעניינים ויעילים שהייתי בחיי, אחרי 40 דקות שיחה על איך לספר לילד שסנטה לא קיים התחמקתי מההרצאה מאוכזבת, זה היה בזבוז זמן משווע, מילא היו מדברים על אליהו הנביא. חתכתי לפאטנם לשקיעה לשיחת וידיאו עם הגורו שלי בחינוך, חברתי אביטל, התלוננתי צחקנו ונהניתי מכל רגע. אנחנו עושים סידורים לקראת העזיבה, יושבים בבית קפה עם ישי ותמרה, מתחיל לי כאב באוזן. אנחנו עושים טייק אווי של אוכל הודי מכל הדאבות באזור ומזמינים את אלישה אלינו, כל דאבה ומסעדה נקראת הוטל בהודו, למרות שאין בה חדרים והיא נראת הכלאה של קיוסק עם מוסך ולרובם קוראים אודופי וזה עובדה. אלישה מגיעה אלינו לארוחה ואנחנו מעניקים לה מתנת הוקרה, והיא מביאה שתי שרשראות עם אבן קשורה שהיא הכינה לבנות. וגם לטאניה הגננת של אסא קנינו מתנה ואסא כתב לה כל כך יפה. מרשה מגיעה לגואה מספרד לקורס יוגה ואנחנו לוקחים אותה לישון בבית ליד אדמית, לא ראינו את מרשה כמעט 10 שנים. מסיבת פרידה לתמרה ואלונה בוידיאה ארנה הבית ספר של הבנות, מחלקים צ’אי, ברכות וציורים, אלישה פורצת בבכי וקוראת לתמרה “the mash potato fairy” כי תמרה כל כך אוהבת פירה. מעגל פרידה מתחת לעץ, שרים להם ואז כולם מחבקים אותם.

אני מרגישה גרוע, חווה כאבי תופת באוזן ורואה כוכבים, כולם באופן מדהים רצים בפאן ראן 5 ק”מ גם לוקץ’, גם אלונה גם תמרה, וגם אסא, לא להאמין כמה אני גאה היום. אני בבית מתפתלת מכאבים אוכלת אקמול ובוכה. יום שישי קמים מאוחר החברות אירגנו לבנות מסיבת פרידה בים עם צילייה ופירות, חבילה הגיעה, אחר כך גליה והבנות, ועלמה חברה של אלונה, באו אלינו עד הערב, הילדים עושים טיפולי פנים אחת לשנייה עם מלפפונים מסאג’ים והצגות. יום שישי, והכי שישי שמרגישים פה זה שוואסים הבעל בית שלנו יורד בארבע לבוש לבן חגיגי לתפילה במסגד. בערב הולכים עם גליה והבנות, ג’ייסון נסע לארה”ב, ומרשה למסעדה הלבנונית.

קמים מאוחר בשבת, תמרה הלכה לחברה שלה רונה, ואלונה הלכה עם נעמי לבריכה עם עוד חברות עד הערב. אנחנו בסידורים לקראת העזיבה, אורזים, יושבים בקפה-אין פוגשים את מורן מהמכון יופי שלוקחת את שלושתנו ברגע ספונטני לגאלח הודי פשוט לעשות גאלח בצד אחד. תוך שניה החלטנו אחרי חצי שעה שלושתינו בחוץ ומגולחות ושמחות. נפרדים מאלי ומהמשפחה שלנו בעלי הבית, ממרשה, מישי ותמרה בג’רמני בייקרי, ערב בטרופותי פרידה מידין וטלי, מדילארה ועוד… שקיעה אחרונה בפלולים ובפטנאם, אנחנו הולכים ברגל ברחוב בקולום כל המוכרים והאנשים שגרים ברחוב אומרים שלום ומחייכים, אחרי שלושה חודשים אנחנו מכירים את כולם, בדרך לחוף אני הולכת לי בפעם האחרונה וזה מחמם לי את הלב. מחזירים את הטוסטוס לרופש, אריזות אחרונות, קמים ב 5 בבוקר וצ’לו גואה, אנחנו יוצאים באור ראשון, האפי הכלבה השכונתית רודפת אחרי האוטו כאילו מנסה למנוע מאיתנו ללכת עד הכניסה לרחוב ואז נעצרת ומתחילה לאכול פפאיה שנקלעה בדרכה ואנחנו המשכנו בצומת ונעלמנו בסיבוב….

…חופים הם לפעמים געגועים לגואה….

“Nothing last forever…”

(Slash – November rain – Guns N’ Roses)