“הודים אינם מבקשים לשנות את הקיים, אלא להשתלב בתוכו, הם לא באו להתאים עולם להם אלא להתאים את עצמם לעולם”  עזריאל קרליבך 1956

 

עוזבים את רג’סטאן ויורדים לג’וגארט…ג’וגארט?…מה זה?…זו מדינה… כן יש מדינה כזו בהודו. טוב ששאלתם, חומוס אין בה וגם לא אף תייר ישראלי, את האמת בקושי שום תייר בכלל. אולי בזכות הבלוג הזה מישהו יגיד וואלה שווה ביקור אז עשיתי את שלי.

אז למה בעצם נסענו לג’וגארט ככה פתאום. הכל התחיל לפני כמעט שנתיים, לוקץ’ קיבל הצעת עבודה לעבוד בגוג’ארט ולקחת איתו את כל המשפחה. קפצנו מאושר, למרות שכבר הרגשתי ששיחררתי את הודו ואני פנויה להכיר מקומות חדשים, אבל הודו תמיד היתה בליבי וההזדמנות סיקרנה אותנו, אז התחלתי לקרוא על המדינה המיוחדת הזאת,  בסופו של דבר לא נסענו וזה בעצם מה שהוביל להחלטה לצאת למסע הזה בלי לחכות לדבר.

קראתי את המעט שיש על גוג’ראט באינטרנט, ויש מעט ממש בהשוואה למדינות בהודו מתויירות. ואז גיליתי על קהילת בני ישראל שארחיב עליה בהמשך ועל בית הכנסת באחמדאבד, העיר השביעית בגודלה בהודו ואומרים שהמזוהמת ביותר, ועל הימצאותו של האריה האסייתי בתחומה. אריה בהודו? כן, ורק בגוג’ארט, ומדבר מלח אחד כמו בבוליביה, הייתי מוכרחה לעבור שם, כמובן שלא מצאתי אף המלצה ולא הכרתי אף אחד שהיה שם, וכל מי שסיפרתי לו שאני מתכננת לעבור שם טרח להגיד לי שאין לי מה לחפש שם ושאמשיך לגואה, אחרי עשרה ימים מופלאים באודיאפור המצויירת יצאנו למסע לכיוון אחמדבאד, יומיים לפני שמחת תורה הבטחתי לכולם הקפות בבית כנסת יהודי. בכל מספרי הטלפון של הבית כנסת לא ענו ולא ידענו בכלל אם הוא מתפקד או קיים, אבל נסענו ומה שיהיה יהיה.

רקע קצת על ג’וגארט: גוג’ארט היא המדינה ששמוקמת בצדה המערבי של הודו וגובלת עם פקיסטאן, ממנה מתחיל החוף המערבי של הודו, הג’וגארטים ידועים בכישרונם במסחר וביזמות וזו המדינה עם הגידול הכלכלי הגדול ביותר בהודו, ונחשבת לאחת המדינות המשגשגות ביותר בהודו, גנדי הגיע מפה, וגם מודי ראש הממשלה הנוכחי שכל ההודים מעריצים כל כך, שהתחיל בתור מוכר של צ’אי. האוכל בגוג’ארט עם פן מתקתק, ובכל טאלי יש תוספת מתוקה. עד כאן נשמע מבטיח ! אנחנו בדרכנו הארוכה אל הלא נודע, אל אחמדאבד. אומרים עליה שמי שנוהג בה ועוד בג’יפ גדול כמו שלנו הוא לא שפוי, אפילו חבר של לוקץ’, צ’יטאן, שלח לנו הודעה “אל תנסו אפילו בטעות לנהוג בתוך אחמדאבד , תקחו נהג” , רק חבל שפתחנו את ההודעה כבר בלב אחמדאבד …, צ’יטאן הוא הודי מבומבאי מסרב לנהוג בה לבד, שאלנו אם זה כמו דלהי? ענו לנו פי מליון יותר גרוע, בלענו את הרוק והמשכנו.

אמחדאבד: בעלת יותר מששה מליון איש, מטרופולין קטנה וסואנת, העיר הגדולה והחשובה ביותר בג’וגארט, בה מתקיים פסטיבל עפיפונים בינלאומי, עיר בעלת עבר מוסלמי עשיר וגם הווה מוסלמי מפואר כמו שגילינו בהמשך.

בכניסה לג’וגארט שלט ענק “אסור לקחת שוחד” פששש… אני ולוקץ’ מופתעים מהשלט, ממש רציניים פה, אחרי עשר מטר שלט ענק “לנהוג בזהירות חגור חגורת  בטיחות”,  פחחח…  ממש. עוד לא ידענו מה מחכה לנו בעיר המטורפת הזאת. נכנסים לאחמדאבד אחרי שעות בכבישים, הנוף המדברי מתחלף לו ונהיה מיוער. בתחזית שמופיעה בגוגל, שעוקב אחרינו ומעדכן בטלפון לכל מקום שאנו נמצאים, כתוב: אחמדאבד התחזית: עשן!!!

העיר מכוסה בערפיח, זיהום אויר תמידי, בכניסה מעל צומת מטורפת שאין לדעת למי יש זכות קדימה ולאיזה כיוון מותר לנסוע, חגים עשרות עופות דורסים, מעל כל מנורת רחוב גבוה עומד עייט, ברוכים הבאים! בהחלט כניסה מרשימה. התנועה ממש מטורפת, עשרות נתיבים, אלפי כלי רכב למיניהם,ציפצופים, בצידי הדרך הרבה עצי שילטית אפריקאית, בן דוד של העץ של אבא שלי, עליו יותר גדולים ופריחתו יותר מאווררת, צהובה, בוהקת ומרשימה. אנחנו מפלסים את דרכנו בהמולה ,קשה להסתכל בכביש מרוב פחד, מבצעים עבירות תנועה כבדות, חוצים גשר גדול מעל נהר סאבארמאטי, ועוברים לחלק העתיק יותר של העיר, ישן מטונף ומלא במוסלמים, מכוונים בגוגל מפ לבית הכנסת מגן אברהם, מגיעים בנס לנקודה, מחנים את הרכב, אני ואלונה יורדות ברגל לרחוב של בית הכנסת, רחוב צר ואי אפשר להכנס אליו עם הג’יפ וכולו שוק אחד גדול, עוברות בערך מאה מטר שבהם אנחנו מוקפות במוסלמים בלבד, בעיקר גברים, צעירים מבוגרים וזקנים, מחצית מזקנם העליונה לבנה ומחצית התחתונה צבועה בצבע חינה אדום, לבושים בכיפתנים רכוסים עד הצוואר, אנו מגיעות לבנין הבית כנסת, אני מרימה את ראשי מגן דויד גדול ושלט  Magen Avraham synagogue מתנוסס ובאותיות עבריות כתוב “בית הכנסת מגן אברהם”, האוזניים שלי בוערות, אני מחניקה דמעות, אלונה שואלת אמא מה קרה? אני אומרת לה שום דבר, מתרגשת. בית הכנסת נעול, זקן מוסלמי קם ממקום מרבצו ומראה לי כניסה אחורית חשוכה מטונפת, אלונה ואני הולכות בעקבות ההסבר ומגיעות לכניסה אחורית כלשהי הכל מוזנח ונראה נטוש, אני מתחילה לחשוב שסתם באנו איזו אכזבה. אני חוזרת אליו והוא מפנה אותי לבחור צעיר, שלוקח אותי בלי להבין מילה באנגלית, שלוש או ארבע רחובות ושום דבר. בסוף מישהו נחמד שיש לו גאלאח ליד האוטו, מעלה את לוקץ’ לבניין מוזנח בן 2 קומות ליד הכניסה האחורית לבית הכנסת, לוקץ’ דופק בדלת אישה פותחת ומעירה את בעלה, שומר בית הכנסת, על כל דלתות הבית מגן דויד חרוט, ומדבקה של “שמע ישראל” על הפרונט של הטוסטוס, הוא מתארגן ויורד איתנו לבית הכנסת, מצד שמאל שוכנת תחנת משטרה והיא כולה בשביל לאבטח את הבית כנסת ששעריו הראשיים נעולים מחשש לפיגועים. מאז הפיגוע בבית חב”ד בבומבי כולם פה בכוננות. האיש קצת מוזר או שחצי רדום, הפרענו לו בסיאסטה, עושה לנו סיבוב בית הכנסת, בית הכנסת אחרי סוכות, הקישוטים עוד נשארו והסוכה נראת כמו בונגלוס שתלויים עליו פירות קשורים, בית הכנסת גדול ויפה, נבנה בשנת 1934 בסגנון אר-דקו עם רצפת שיש משובצת וארון קודש גדול (כולם שם מכנים אותו “ההיכל” בעברית , במבטא הודי כבד), בימה מרכזית מוקפת בספסלי עץ. אנחנו מסיירים בבית כנסת, והוא מיידע אותנו שמחר בערב יש הקפות, אבל יהיו מעט אנשים בגלל שזה אמצע השבוע, ויש דיוואלי שזה חג האורות בכל הודו, אך בשישי יהיה שוב הקפות בבוקר, ושנשתדל להשאר בשבת, מפני שאז כל הקהילה תגיע, 140 במספר וגם חוגגים יחד עליה לתורה ובר מצווה. שמחנו מאוד והבטחנו שנגיע מחר בטוח, הרי בשביל זה באנו.

קצת על קהילת בני ישראל:בני ישראל היא שמה של קהילה יהודית שהתקיימה במערב הודו, עם הקמת מדינת ישראל ,רוב הקהילה עלתה לישראל. בטרם העלייה לישראל מנתה הקהילה כ 24,000 נפש, עדויות מבוססות ראשונות על הקהילה הופיעו לפני 1000 שנה, הקהילה מקיימת את מצוות ברית המילה, כיפור ואת חגי ישראל, הקהילה טוענת שהיא מצאצאי עשרת השבטים, והם מנסים לא להתבולל, לצערם הם נשארו מעטים וקשה מאוד הדבר. הקהילה מעולם לא נרדפה ע”י דתות אחרות כולל האיסלם בתחומי הודו, והיא שיגשגה מאז ומתמיד. אנחנו יוצאים עימו לרחוב, והוא מראה לי שברחוב בו נמצא הבית כנסת, חיים זה לצד זה 5 דתות, הפרסים, המוסלמים, הנוצרים ההודים והיהודים, ובאותו רחוב יש 5 מקדשים שונים של כל אחת מהדתות.

אנחנו נפרדים מבית הכנסת ופונים לחפש מלון, קשה לטייל בהודו בלי המלצות, ובמיוחד בג’וגראט שאיש כמעט אינו דובר אנגלית, לאחר חיפושים של יותר משלוש שעות אני מוצאת בלונלי פלנט המלצה על מסעדה שנקראת “מוטי מאהל”, ואני מצטטת שכתוב ששם “החבורה המשעשעת משכירה גם חדרים סבירים”, אנחנו נוסעים למוטי מאהל, מסעדה מוסלמית ברחוב עני, מטונף וצפוף, החדרים מבחילים והחבורה לא כזאת משעשעת, יותר נראים כמו חבורה של עז א-דין אל-קאסם, כנראה שצריך שוב לקחת את לונלי פלנט בערבון מוגבל, בעיקר אם אתה ישראלי, ממשיכים לנסוע שני בנינים ורואים מלון שנקרא ריץ’ אין, מחנים לנו את הרכב המלון נראה ממש טוב. מיטה זוגית וזוג מזרונים על הרצפה, נקי ונעים ומעט יקר. מסתבר ששייך גם לבעלים של מוטי מאהל רק פה זה צמחוני.

אנחנו מניחים את התיקים והולכים לאכול במסעדת מוטי מאהל, המסעדה מאוד מפורסמת וותיקה, המלצרים לבושים בתלבושת מוסלמית מובהקת ונראים כמו מתפללים בהר הבית, מעל השולחנות שצמודים לקיר יש קומה שעולים אליה במדרגות צדדיות ושם ניתן לאכול בחדרים פרטיים סגורים ולהציץ על הקומה למטה, מין תאי עץ דיסקרטיים. משונה ומשעשע אותנו מאוד. אנחנו מתענגים על מאכלים מוגולים חריפים של בשר עוף אדום לוהט, שותים הרבה מים עם זה. יורדים למטה וקונים גלידות פיסטוק, בכניסה למלון מחלקים לנו גלידות בספלים קטנים חינם עם חתיכות פירות מיובשים כהוקרה לכנס שוטרים שהתנהל במלון, מפקח המשטרה הועלה בדרגה. קמים בבוקר לארוחת בוקר במלון, הילדים בהתלהבות יש קורנפלקס שוקולד, אנחנו אוכלים אוכל יותר הודי אידלי פאראנתה ושותים קפה. לוקחים ריקשה לאשראם של גנדי, שנקרא סאבארמאטי אשראם, הוא נמצא במתחם ענק ומטופח מלא בסנאים זריזים מקפצים, ודרארות בקינים של נקרים, על גדת הנהר שיחי פרחים ועצים גזוזים היטב, המוזיאון מלא באינפורמציה על גנדי ועל פועלו, מכונות נול אריגה שהיו אהובות עליו, כולל הדגמה איך עושים חוטים מכותנה. החדר שלו הצנוע, וחדרי האורחים שהתארחו פה מכל העולם, הכיסא בו ישב המפורסם, מלא ילדים מבתי ספר במקום, הילדים רצים במדשאות ונבהלים מאיש שמעיר להם ואין לו אוזניים(!!!).

לוקחים ריקשה ומחפשים את העיר העתיקה, לא קלטנו שאנחנו כבר נמצאים בה.מטיילים קצת בעיר אישה יפה פונה אלי ומבקשת שאני אצלם אותה, היא נראת לי אפריקאית, ההתנהגות שלה שונה,אוכלים גלידה ומתבוננים בעוברים והשבים.חוזרים למלון לחפש דפים ולהכין מהם דגלי שמחת תורה. לוקץ’ יורד לשוק מטורף ומביא בריסטולים טושים סלוטייפ , חמישה עפיפונים ושקית של מאה סוכריות להקפות, מקלות לדגלים כבר מצאנו באשראם מענפי עצים דקים. מתקלחים ומכינים דגלים עבודת יד, כמו שאנחנו מכינים כל שנה בארץ.

מתלבשים במיטב בגדינו ויורדים ללובי לקחת ריקשה. חגיגיים ונרגשים. נהג הריקשה לוקח אותנו דרך שווקים הומים ולא מוצא את הרחוב, התקשורת איתו בלתי אפשרית, הוא מתייאש ומוריד אותנו באמצע שוק לילה עמוס ומטורף ונוסע בלי לקחת כסף, אנחנו בשוק, מחזיקים ידיים חזק ומנסים לפלס את דרכנו בין המון מוסלמי ברעלות וטרבושים, בין אלפי בסטות של תכשיטים מזוייפים ובגדים מצועצעים, מיותר לציין שלא שאלנו איפה זה מגן אברהם, אלא איפה הרחוב, וכל בעל בסטה מפנה אותנו למקום אחר, אנחנו מסתבכים הלוך ושוב ולאחר יותר משעה מגיעים, חג שמח, חג שמחת תורה שמח, הגענו היתה יציאת מצריים ממש. הרגשנו שהגענו לשגרירות לבקש מקפלט.

בבית הכנסת שלוש נשים מבוגרות וכמה צעירים בלבד, הגבאי, שנפגשנו איתו אתמול מקריא על הבמה בעברית, קצת התכווץ לי הלב, הרגשתי כמו שארית הפליטה, אבל לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, בעיקר צעירים ואפילו כמה ילדים, שהיו נראים כל כך הודים, מיד התישבתי עם הנשים, לכל אחת מהן משפחה בארץ, לאחת ילד בהרצליה, לשניה ילדה באשדוד, חילקו לכל הילדים בלונים ,כל התפילה היתה בעברית, הגיעו אב ובנו מהארץ מפתח תקווה לבקר את  המשפחה שלהם פה, לוקץ’ נקרא ל”היכל” שקושט בשרשראות של חבצלות, והוציא ספר תורה בידו תוך כדי שהם מקריאים את כל שמותינו בעברית ואפילו את שמות הורינו על הבמה, נרשמה התרגשות גדולה, ולוקץ’ ועוד כמה הקיפו את הבמה אוחזים בספרי תורה כרוכים בפרוכת צבעונית, לאט לאט האוירה התחממה והחלו שירים בעברית, הצעירים השתוללו ושמחו ורקדו וקיפצו והיתה שמחה גדולה, מסרנו לשלושת הילדים ההודים את הדגלים שלנו, הם שמחו כל כך וחילקו סוכריות, לא מקובל לזרוק סוכריות פה כמו בבית כנסת בנורדיה. בשתי ההקפות האחרונות שרנו ורקדנו איתם “דויד מלך ישראל” ועוד מגוון שירים שלא הכרנו בכלל בעברית עם מבטא הודי כבד והיינו מאושרים, מצורף שני סרטונים קצרים. בקישור, נא להגביר.

הקפות שמחת תורה 1

הקפות שמחת תורה 2

נפרדנו בנשיקות וחיבוקים ואף החלפנו כתובות, בחורצ’יק צעיר בשם אייזיק, שבא עם אביו המבוגר שבה את ליבי בהתלהבותו הגדולה והשתוללותו ברחבה, והוא מתכנן בשנה הבאה עלייה לארץ, הזמנו אותו לביתנו בנורדיה. הם ביקשו שנבוא בשבת, אבל אנחנו ידענו שלא נוכל, כי קבענו להפגש עם אייל שגב חבר שלנו והדרך עוד ארוכה. קמים בבוקר, הילדים לא פספסו את הקורנפלקס ומיץ האננס הסחוט, צוות המלון מטפל בנו בכפפות משי מוציא לנו את האוטו מהחנייה ושלושה בל-בוי מפנים לנו את התנועה, היה לנו כיף שם. בדרך החוצה אנחנו פוגשים שני תיירים, היחידים שנפגוש כמעט בכל גוג’ארט, שני ישראלים ועוד במלון שלנו, אחד מבוגר בעל חנות עתיקות ביפו, החנות שלו ממוקמת ליד פועה, איש מקסים משופם ונראה קצת הודי, מלווה ע”י עורך דינו לנסיעת עבודה וקניית סחורה, כל כך שמחנו לפגוש אותם והרגשנו כאילו פגשנו במשפחה.

עוד כשהיינו בארץ קבענו עם אייל  שכשתהיה תערוכת עיצוב בהודו הוא יצליב איתנו כמה ימים איפה שלא נהיה, עזבנו את רג’סטאן בגלל ההקפות ואייל החליט לא לוותר, ומגו’דפור לקחת שתי טיסות אלינו לגוג’ארט, חיפשנו לו מקום פאנאן לשלושה ימים שהוא יהיה איתנו, והחלטנו לנסוע לדיו. חצי האי דיו, תחילת החוף המערבי של הודו, נסענו לדיו, נסיעה של יותר מעשר שעות, רק שאנחנו אוהבים לסבך לנו את החיים, והחלטנו בדרך לעשות עיקוף משמעותי לאלאנג. אלאנג בית קברות לאוניות, האתר הגדול ביותר בהודו לפירוק אוניות, מידי יום עובדים  על ספינות הענק יותר מ 20,000 עובדים בו זמנית, יום ולילה, מכליות ענק, אוניות מכולות, ספינות קרב וכלי שיט אחרים, פירוקה של ספינה אחת נמשך כשלושה חודשים, זהו מחזה יוצא דופן, שמעטים מצליחים לצפות בו בשל הפחד מארגוני זכויות אדם שמתחזים לתיירים ומצלמים את הניצול במקום, והפסולת הרעילה.

בלי לדעת איך, לאן, ואם בכלל אפשר להכנס, אנחנו בדרך לאחד המקומות המטורפים בעולם. כל הדרך עדרים של באפלו, שאנחנו קוראים לו ההיפופוטם ההודי, רוחצים בנהרות. אלאנג, לכאן מגיעות אוניות כדי למות. טלפון ראשון לישראל אייזלר, החבר הכי טוב של חיים, אבא של לוקץ’, האיש הכי מצחיק עם המבטא הכי צ’כי ששמעתי מעודי, ישראל וחיים חברים מילדות, כמו אפונה וגזר הם ביחד, ומשפחתו היא כמו חלק מהמשפחה שלנו, ישראל היה צ’יף אינג’יניר ומפקח כללי והעלה כמה פעמים בעבר אוניות לקבורה באלאנג, אנחנו מצליחים לדבר איתו לכמה דקות, והוא אומר ללוקץ’ שיגיד בכניסה שהאוניה שלו בפנים והוא בא לראות אותה.

אנחנו נכנסים לאזור עצום של עשרות קילומטרים, נוסעים בכביש ומצדדינו חצרות עם ציוד שפורק מאוניות, כל חצר מוכרת דברים מסויימים, חנות לחבלים, חנות לספינות הצלה, לריהוט מספינות, למיכלי מים, למנורות, לברזלים ולבידוד ועוד…

לוקץ’ מתלהב מכל חנות ומבקש ממני לרדת לצלם כל חצר וחצר, אפשר להיאבד פה, ויש פה מציאות שיכולות לשמח כל כך הרבה אנשים וסוחרים, לאחר נסיעה ושיטוט בין החצרות במשך יותר משעה מגיעים לשער, לוקץ’ ממשיך לנסוע ומייד עוצרים אותנו בצעקות. לוקץ’ נקרא לרדת מהאוטו והקצין הראשי נוזף בו, אין כניסה רק באישור מיוחד מאחמדאבד במחיר אבסורדי בדולרים, וגם זה לא מבטיח כניסה, לוקץ’ מוכר לו את הסיפור המתוכנן, שהספינה שלו בפנים, הוא מסכים שניכנס באוטו מלווים בקצין ראשי ואסור בשום אופן לצלם. הקצין מתיישב מקדימה ואנחנו נכנסים, המספנות בנויות כמו מפעל מפעל, בבעלות פרטית ושם עומדות ספינות ענק מרוטשות מנוסרות לחצי, גיצי אש באויר, אני מזהה ילדים עובדים, מלא ליכלוך וטינופת, זוהמה, הכל מלא שמן וגריז, בין המספנות גרים בפחונים בתת תנאים העובדים, אני אוחזת מתחת לחולצה במצלמה לוחצת על הכפתור לעצמי ומדמיינת את התמונות, לוקץ’ כל כך נלהב כמו ילד שקיבל מכונית על שלט או טרקטור, האוניות מועלות על החוף בעת הגאות, ועם בוא השפל מאות פועלים מפרקים את האונייה, הכל ממחזרים אפילו צמר בידוד, מיליוני טונות של פלדה ממחזרים שם, והמראה נראה סוראליסטי אפי והזוי. מראה מרשים ביותר, ביציאה מהמתחם הקצין יורד מהרכב וכל הבוטקה של השומרים מבקשים להצטלם איתנו לסלפי, צחוק ולחיצות יד ואנחנו בדרך החוצה.

דיו עוד רחוקה כל כך והשמש מתחילה להנמיך זוית. נוסעים לכיוון דיו, הגוגל מפ כמובן לוקח אותנו בדרך כפרית, עגלות עם שוורי ענק מובילות תבואה וקש ועליהם גם את כל משפחה של העגלון או העגלונה, קרניהם של השוורים כל כך עבות שאני מתקשה להבין איך הם סוחבים אותם, אנשים יפים בדרך, פשוטים, משופמים, נשים שקטות רזות, תווי פניהן יפות וגאות אך ענוות. השמש נעלמת לה והחשיכה משתלטת לנו על השבילים ודרכי העפר, אנחנו נוסעים בחשיכה מוחלטת ואין איפה לעצור, אין מה לאכול, עוצרים בדאבה, כולם מוסלמים, קונים לאסא עוגיות אוראו, כל הדרך אסא אוכל את העוגיות כמו בסרט ביג (רק את הבפנוכו ואת הביסקוויט זורק) וממלא את כל רצפת הג’יפ בבסקוויטים, פתאום מבחינים בצד הדרך בשלט גדול צהוב “זהירות אריות חוצים”, מהייאוש והפחד התחלנו להתגלגל מצחוק באוטו, פחדנו לצאת להשתין ואסא השתין בתוך בקבוק וקצת על היד שלי, כשכל חצי קילומטר מתגלים עוד ועוד שלטים ואנחנו מבינים שאנחנו באזור פתוח של אריות בר. הנסיעה לא נגמרת ואנחנו מגיעים לדיו בחצות, בחיים.

דיו אי קטן שהיה בעבר מושבה פורטוגלית עד שנת 1961, מלא בכנסיות לבנות ובתים צבעונים וססגוניים. אנחנו מסתובבים בלילה כולם ישנים בבתיהם, מגיעים לחוף חשוך לגמרי מחנים את האוטו וישנים בו את הלילה. הלילה הראשון באוטו, הילדים מתלהבים ביותר אני פחות, הגב הלך לי והיה מאוד חם. מתעוררים בשבע בבוקר, החוף לא הכי נקי אבל אקזוטי, אין עצי קוקוס אלא דקל הוקה שנקרא גם דום דום, דקל יפיפיה שפרותיו מתוקים והופעתו מרשימה וטרופית.

קמים לזריחה, פעם ראשונה שרואים ים מאז שעזבנו את הארץ, לוקץ’ נכנס לטבילה, אנחנו נכנסים לג’יפ ומחפשים גסט האוס, עוברים ליד מקום מיוחד על מצוק שפונה לים, מבנים קטנים צבעונים כזכרון לאדם שמת, המקום קסום בעיני ולאחד מהמבנים הפצפונים קשורה פרה, מסתובבים בדיו עד השעה אחת בצהריים ולא מוצאים דבר, תיירים אין, עוד לא העונה, דיו מלאה במוסלמים ומסגדים, כי דיו היא מובלעת מוסלמית בג’וגארט, הכנסייה שעליה היה גסט האוס סגורה לעוד חודש. מסביבנו נוסעים עשרות אנפילדים שחתכו אותם מאחורה והפכו אותם לריקשה, הנפילדי ריקשה צבעונים כמו הבתים כאן שבשלל הצבעים, אסא שואל “אבא איך קוראים לאלו שהמציאו את האנפילד ?”  לוקץ’ עונה: מה??? ולפני שהוא מבין את השאלה ומספיק לענות אסא עונה לעצמו, “אה הבריטים…” אנחנו יושבים לארוחת בוקר במפרץ של נמל דייגים, אני מפורקת עייפה ועצבנית, פתאום להקת ציפורים שחורות מתקרבת אלינו, אנחנו מרימים את הראש ומתברר שאלה עטלפים, סימן משמים אני אומרת, אני לא מביאה לכאן את אייל בוא נעוף מפה. אנחנו משלמים ונוסעים לחוף לטבילה, אסא פוצע את כל הגב כשהווא שוכב במים וגל מעיף אותו ומגרד אותו על הסלע, הוא מדמם, אישה הודית נחמדה מביאה לו משחה והוא צורח: “אני שונא אותה” איזה עשר דקות בקולי קולות.

אנחנו עוזבים את דיו רטובים כולנו, ואנחנו פה פחות משתיים עשרה שעות בלבד. אני מנסה לחשוב מהר מה נעשה, קבענו עם אייל בדיו הוא הזמין כבר טיסה, אני מודיעה לאייל שישנה את הטיסה ומחליטים להמשיך מכאן לסאסן גיר, שמורת הטבע, כי אחרי כל השלטים האלה הבנו שאנחנו לא רחוקים מלראות אריה, בגוגל מפ נראה שיקח לנו שעתים להגיע לסאסן גיר מדיו, אבל כמובן שלקח לנו יותר משש שעות, תודות לגוגל מפ ונסיעת השטח הלא מבוקרת שלו. בדרך מודיעים לאייל שנפגוש אותו עוד יומיים ברג’קוט, איפה שיש שדה תעופה בשום מקום. נוסעים שש שעות לסאסן גיר, שותים מי קוקוס בקשית, אסא כל הדרך שואל שאלות,  “אם פתאום יהיו לי מאה ילדים,  אז אני אודיע לכם”, איך? אני שואלת, “אני יעשה לכם דואר”, “כשאני יהיה אבא, מי יהיה אבא שלי?”, “אני, אני תמיד יהיה אבא שלך” לוקץ’ עונה, ואסא משיב “אז אל תגור רחוק, לא בלאדאק” , “למה בלאדאק?” לוקץ שואל, “אולי תגור במנאלי וגם אני יגור במנאלי, אני אבנה לך בית. אני אבנה לך בניין, אתה צריך נוף, אני אבנה לי מגדל וגם לך מגדל לידי”. אסא מסתבר מקשיב טוב למוסיקה בדרך , אהוד בנאי שר ברקע, אסא מעיר “בן 30 הוא לא ילד!”,  לוקץ’ עונה לו “גם בן !40”, אסא עונה: “אתה הילד של ההורים שלך”,  נכון, “גם שתהיה בן 40 תמיד תשאר ילד שלנו” . אסא עונה “ושתמותו???”

אני רואה מהחלון הודים עם אף רחב ושער מקורזל,אחד ועוד אחד ועוד אחד, אחרי עשרים אני מפנה את תשומת ליבו של לוקץ’ שכולם נראים כמו אפריקאים, מסתבר שכולם אפריקאים ואני לא מדמיינת. מגיעים גמורים עייפים ומלוכלכים ומחפשים מלון, מחשיך, מוצאים איזה מלון באמצע הבוש, מלא בתיירים הודים מאנגליה, בדרך למלון עדר איילים נקודים. באים להתקלח הפסקת חשמל, אנחנו יושבים בחוץ עם התיירים מהודו וזו הפעם הראשונה שאני על סף שבירה, מתה להתקלח ושבורה מעייפות, אני מתגעגעת למקלחת שלי בבית של צילה, הלבנה והנקייה. נוסף לכל, מסבירים לנו שאי אפשר להכנס לשמורה, רק מחרתיים היא נפתחת אחרי חצי שנה של מונסונים והכל מלא אנשים עשו בוקינג מלפני חמישה חודשים, אני על סף בכי. הולכים לאכול בחדר אוכל במלון, הכל מגעיל אותי ואני מדוכדכת עד מאוד. החשמל בסופו של דבר חוזר וכולנו מתקלחים והמצב רוח משתפר, בעל המלון מספר שלפני כמה ימים ישב אריה בכניסה למלון ואכל אנטילופה, מחליטים ללכת רק בזוגות, הילדים צופים בסרט חזרה לעתיד אחד, וחלק גם הצליחו להישאר ערים לבחזרה לעתיד שתיים, אני נרדמתי בראשון אחרי 10 דקות. קמים בבוקר מאוחר, לוקץ’ נוסע למשרדי השמורה לנסות לראות איך בכל זאת נכנסים, הוא חוזר נרגש, הצליח להכנס לאחר הפצרות רבות והתעלמות הפקידים למנהל השמורה, המנהל אמר לו לחזור בשש בערב ושייתן לנו אישור כניסה. מעודדים קצת ומקווים מאוד אנחנו נוסעים לעיר שבמרחק חמש דקות מאיתנו, עאלק עיר, רחוב אחד של חנויות נראה כמו סמטה בקונגו, מטונף ושומם, יושבים בדאבה קשוחה אוכלים פאראנתה יוגורט וחריף.

ולוקחים סיור לאחד הכפרים בשם ג’מבור, בדרך שני תנים עומדים על הכביש ומביטים בנו, ועדר איילים נקודים אוכל עשב מבעד לעצים. כולם בסאסן גיר מוסלמים, ומסתבר שלפני חמש מאות שנה הגיעו לכאן עבדים מאוגנדה ונשארו התרבו ונטמעו פה באוכלוסיה המוסלמית. בקיצר סאסן גיר מעולם לא נראתה כל כל כמו אפריקה. ה”מדריך” בחורצ’יק בן חמש עשרה שלא מבין מילה באנגלית עולה לג’יפ אני מפנה לו את הכסא הקדמי, ואנחנו שמים לו את ד”ר אלבן כמחווה, “Hello Africa, tell me how you’re doing'” כולנו קופצים ושרים באוטו, והוא לא מביע כל רגש. נוסעים כחמש עשרה דקות ומגיעים לכניסה לכפר, מסגד ענק בכניסה, מחליטים שמה שלא יהיה אנחנו מאוסטרליה אם מישהו שואל. על הרצפה מונחים משטחים של דגים מיובשים שנראים כמו מפלצות עם שיניים, הכפר עני קטן ורצוף בסמטאות, נשים בלבד, זקנים ועשרות ילדים, כולם עם שיער מקורזל וכל כך יפים, מכניסים אותנו לסלון חשוך לראות איך הם חיים, היה מביך להכנס לשם ולהפריע, הילדים מקיפים אותנו ואישה מאוד כריזמטית מבקשת להחליף איתי חולצות, אני עם החולצה השווה שלי, שלה איומה, צחקתי, כולם רוצים לעשות לנו צמות, אנחנו מסרבים בנימוס קונים לכולם סוכריות, שובל של ילדים מלווה אותנו, האשה חוטפת את אסא ורצה איתו בכפר, אסא מאגרף אותה וכל הילדים רצים אחריה.

אנחנו חוזרים לאוטו מוקפים בכל הכפר ועוד הודים סקרנים, בדרך חזרה אני רואה חבורת נערים קופצים לנהר ועושים סלטות, אנחנו עוצרים ואני מצלמת, בחור שרירי ושיכור מבקש כסף, הוא מודיע למדריך שאם אנחנו לא ניתן אז כדאי מאוד שהוא יתן, לוקץ’ משחרר לו כמה שטרות והוא עוזב אותנו, נראה אגרסיבי מאוד ומוצק, כל כך שונה מהודים, חברים שלו עומדים ועושים לי שרירים ומציעים לנו להיכנס לשמורה באופנועים לראות אריות, לא חוקי כמובן. אני מסרבת בנימוס, אמא שלהם… קונים פירות וחוזרים למלון לצ’יפס מוזמן מראש לארוחת ערב עם אורז בקארי.

לוקץ’ חוזר עם אלונה מהמשרד של מנהל השמורה, המנהל נזף בלוקץ’ על שניסה לשחד את כל הפקידים בקבלה. הצלחנו, קיבלנו אישור להכנס לשמורה איזו התרגשות. מתקלחים והולכים לישון מכוונים שעון לארבע וחצי בבוקר, חושך בחוץ, נכנסים לג’יפ ושמים את השיר של מלך האריות בקולי קולות להכניס לאוירה, לא מסוגלים לחכות יותר מרוב התרגשות. מגיעים לשמורה עשרות ג’יפים בחוץ ותיירים הודים מבוגרים,  שומרים עם רובים וחניתות ציד, מבקשים מאיתנו לחכות, אנחנו יושבים על ספסל ממול פסלי אריות ולביאות הקור מצמרר. לוקץ’ חוזר לאחר הרשמה ארוכה עם חמש עדים לוודא שלא נלקח שום שוחד,  חוזר עם מדריך וג’יפ פתוח, המדריך דובר אנגלית רהוטה. מגיע ראש השמורה, שבשבילו תלו על הג’יפ שרשראות פרחים לפתיחה החגיגית של העונה, הג’יפ שלו עולה על קוקוס למזל ועשרות תחנות טלויזיה מראיינים אותו, אנחנו מתכננים לזוז , אבל אז כל התחנות וכל השדרנים עם המיקרופונים עטים עלינו, אנחנו נותנים ראיון לטלויזה ההודית ליותר מעשר תחנות, ברקע נובחים ורבים כלבים, כל כך אופייני להודו, בסוף הראיון אנחנו מקבלים זר פרחים. בערב ראג’י ממנאלי יתקשר אלינו ויספר שהוא ראה אותנו בטלויזיה נרגש.

נכנסים לשמורה, השחר רק עלה והאור קלוש, לאחר חמש דקות נסיעה בקור מימיננו יושב אריה זכר מושלם, יושב לו בין השיחים ועצים, קם לו באיטיות ומחלץ לאחור, כשרואים חיה כזאת אצילית ומרשימה, כל כך קרוב אליך, אתה מתאמץ לבלוע צווחה מהתרגשות ומפחד אבל המדריך השתיק אותנו, והלב דפק כל כך חזק, ראינו אריה בטבע חופשי, אי אפשר להאמין. כל כך הרבה פעמים בטיול הזה אני מצטערת שאני לא מצויידת בעדשת זום שווה, וזה אחד הרגעים הקשים שלי. בשמורה למעלה מ-500 אריות על 1,400 קמ”ר, והאריות שם כל כך משגשגים ומתרבים, שהם גם יוצאים ממנה, לכן כל השלטים. השמורה לא מגודרת. בשמורה גם למעלה מ 600 נמרים ועוד מיני חיות רבות. ממשיכים לנסוע נרגשים בשמורה הירוקה הזאת, שמלאה בעצים דקיקים עם שורשי אויר, המדריך מסביר על כל עץ שיח וצמח, נשר מיוחד עם ציצית וראש ענק לבן עומד מטרים מאיתנו, ציפור ירוקה קטנה שנקראת “אוכל הדבורים” עומדת על ענף, נחילים של דבורים על עצים כמו מספר הג’ונגל, ואיילים נקודים זה כמו עיזים פה, עדרים, בודדים, קטנים כמו במבי או מרשימים עם קרניים מצויירות, עוברים ליד תילים של טרמיטים,  עוברים על נחלים ומקווי מים, מבחינה גאוגרפית היערות בשמורה נשירים ונקראים יערות סוואנה, ישנם 2,375 מיני חיות בר, 38 מיני יונקים, 300 מיני ציפורים, 37 מיני זוחלים, ו 2,000 מיני חרקים. מין הינוקים נמנים: אריה, נמר, צבוע, חתול ביצות, תן ,נמיות וגיריות דבש. אוכלי העשב בעיקר הם: אייל נקוד, אנטילופות, סאמבאר, צבי הודי וחזירי בר, יש גם פיגמליון בשמורה ותנינים רבים וקוברות כמובן. ג’יפ עובר אותנו והם מדווחים על שני נמרים, פספסנו אותם בדקותיים, ג’יפ אחר ראה שני אריות, עוברים אותנו אנשים שחיים בשמורה, יש 54 כפרים בשמורה של שבטים עתיקים שנקראים המאלדהארים, שהם רועים אדוקים שחיים לצד הטורפים הללו מאז ומעולם, מהלכים בלבושם הלבן היחודי ועגיליהם המיוחדים, אדישים ושקטים עם עדרי באפלו ליד נמרים ואריות, קשה להאמין כאשר עיניך הם עיניים מערביות ולא עיני הודי. בני האדם בשמורה חיים בעירוב עם חיות הטרף, ללא גדרות ללא גירוש, משלימים עמם, מבקשים להם מקום ביניהם, בני האדם בשמורה לא ביקשו מהחיות פנו לנו מקום, אין שונה בעיינהם בין אדם לחי, כולם הם ציפור הנפש של אמא הודו.

האריות בשמורה חמקמקים מאוד וקשה מאוד למצוא אותם במעבי הג’ונגל, ורצוי לפחות שתי כניסות אם לא שלוש לשמורה, אנחנו לא יכולנו להכנס יותר מפעם אחת כי אייל נוחת בערב ונסיעה ארוכה עוד  לפנינו. אחח… סאסן גיר, מקום מפלטו האחרון של האריה האסייתי, בעבר האריה שוטט ממערב הודו עד המזרח, ובשל צייד רחב היקף כמעט נכחד לגמרי. לאריה האסייתי מאפיינים יחודיים משלו, רעמתו אינה מכסה את קודקודו ואוזניו, הוא בהיר יותר מהאריה האפריקאי, ורעמת זכר בוגר שחורה בחלקה, האריה האסייתי ניזון רק מטרף טרי ואינו אוכל נבלות. והוא יפה שאין לתאר. לגמרי מלך החיות, כשאתה רואה אותו ככה אתה מבין מדוע הוא קיבל את התואר הזה. נשבינו בקסמו אין ספק.

אנחנו חוזרים מספארי שערך שלוש שעות מאושרים, אורזים תיק ונוסעים לראג’קוט, קונים סוכריות בטעם פירות, כשמכניסים אותן לפה לוקח לנו זמן לקלוט באיזה טעם לעזאזל עשו אותם… רגע… משהו עם גויאבה, אבל הופ, בא עכשיו חריף ועוד שכבה של מלח ..לא יאומן, סוכריות בטעם גויאבה עם מסאלה, אין עליהם ההודים האלה, עם הכל הם הולכים הכי רחוק. אופנוע אנפילד ריקשה עמוס באנשים עובר אותנו וכל הנוסעים מנופפים לנו לשלום, מהג’ונגל הנוף משתנה ונראה כמו מדינת ערב, מלא באוהלים ועניים שחיים לצידי הדרך. בדרך מכינים משמיכות אוהל באוטו לילדים, והם צופים בסרט מלך האריות, עוצרים לטאלי גוג’ארטי שמגיע איתו כוס של ריוויון ולילדים פיצה, אסא נרדם על השולחן ומתעורר במלון. מצאנו לנו מלון חביב בעיירה ששמה ראג’קוט, עיירה שהישן והחדש בה בערבוביה אופיינית כל כך להודו, הדיוואלי חג האורות ההודי מתחיל ובכניסה למלון ציור מחול צבעוני המברך את הנכנסים, משכירים שני חדרים מחוברים, לנו ולאייל שצריך לנחות כאן עוד כמה שעות, החדר חמוד ונקי הטפטים קצת מתקלפים, אנחנו מדליקים מלא קטורת לפנק את אייל שיגיע , הצוות חביב ויש מסעדה בלובי. אנחנו מתענגים על מקלחת ועל כמה שעות לפני הנסיעה לשדה התעופה, הבנות בהתלהבות מהשולחן כתיבה ומשחקות במשרד שרטוט עם מנהלת ומזכירה, תמרה מכינה קפה לאלונה ומרימה טלפונים, אסא צופה בכדורגל גרמני בטלוויזיה השטוחה במלון, אסא שואל את לוקץ’: “אבא יש הודים עם תלתלים?” , לא נראה לי. “אז בגלל זה הם מצלמים אותי?” , לא יודע. “אבא האישה בלובי צילמה אותי כל כך הרבה פעמים, נראה לי שהיא מאוהבת בי”. הילדים מציירים על המיטות ואסא מכריז “אבא שמת לב שאני בגודל חמש והמשפחה בגודל חמש?”. נוסעים להביא את אייל משדה התעופה, מתרגשים ומכינים לו שלט מצחיק, כל הדרך לשדה התעופה פקקים והמון אנשים ברחובות, הופעות חיות באמצע הכביש, אורות, בובות ענק, מוזיקה קולנית ולונה פארק, קרנבל הדיוואלי התחיל ובשבועיים הקרובים לא יפסיק משום מה. מגיעים לשדה, הילדים מתרגשים אייל יוצא והשמחה גדולה, אסא ישר מתחבר אליו, כאילו אחיו הגדול הגיע מלבנון ולא עוזב אותו לשנייה, אנחנו נוסעים איתו לתוך מרכז העיר להמולה, הילדים עולים על מתקנים מלאים באורות, מתנפחים ענקיים ויורים ברובי אויר, אסא ותמרה עולים על רכבת שמחוברת לחשמל עם חוט מאריך פיראטי שמחובר לקטר ונוסע ביחד עם הרכבת. משם מגיעים למלון ואוכלים ארוחה במסעדה בלובי עד שתים עשרה בלילה נהנים מסיפורים וחוויות. אייל מביא עימו חבילה גדולה מהארץ מאמא ואבא שלי, תחתונים לילדים, בגדים, משחקים, ספרים, חצובה ושוקולד פרה, הילדים מאושרים אסא מכריז “אני ישן עם אייל בחדר”, מהרגע שהוא נחת אסא לא יעזוב אותו לרגע.

בבוקר קמים ונוסעים, קונים קישוטים לג’פ מאחת הבסטות הרבות שמוכרות מיני קישוטים ונצנצים למשאיות, בדרך שיירות של נוודים עוברים עם גמלים ומיטות הפוכות יחד עם העדר שלהם הולכים בצידי הכביש, אחרי נסיעה של שעה אנחנו מבחינים במשאית שעלתה על עדר עזים וגמלים, כל העדר מרוטש על הכביש והמראה מבעית ומזעזע. עוברים ליד בריכות מלאות בפלמינגו ונוסעים למנדבי. מנדבי זאת עיר שיושבת על חוף, מתהדרת במספנה מרשימה שמאות פועלים עובדים בה ובונים במו ידיהם ספינות ענקיות עשויות מעץ, עבור סוחרים ערביים מארצות רחוקות. מגיעיים לעיר ויש שפל גדול, ספינות  יושבות על היבשה, המים מסביבם מזוהמים ומסביב לאחת המים בצבע אדום, לוקץ’ אומר שזה משמן. הספינות נראות כמו תיבת נח, והמראה סוריאיליסטי ואדיר. אנחנו נכנסים לספינה אחת שבשלבי בניה, הספינה ממוסמרת במסמרי ענק, פשוט להלך בתוכה הרגשה עוצמתית וחזקה.

נוסעים לעיר העתיקה המאובקת, דלתות טורקיז, עיזים משורטטות ששוכבות על כניסות הבתים וקונים שתייה קרה, גזוז מי ורדים מקומי, היחיד מסוגו בהודו, אדום ומתוק שמיוצר רק בעיירה עצמה. נוסעים לחוף פרטי מבודד ליד ארמון ויג’אי שמוקף דקלים, אנחנו נכנסים לרצועת חוף ענקית שוממה, קילומטרים של חוף ורק אנחנו שמה, הודיות מעמיסות כסאות נוח על ראשן ומגישות לנו מתחת לשמשיה, אנחנו מעדיפים לרבוץ במים ובשפל האדיר של מאות מטרים שנפתח לפנינו, החוף מלא עצים קטנים שדומים לינבוט הלבן שיש בארץ ופזור בין הקראוונים במושב, גזעו מחוספס והוא מגיר נוזל שחור, אני מבררת עליו באלוהים שלי, הגוגל, ושמו הוא ינבוט המוסקיטו והוא קטן בהרבה, מסתבר שהוא צמח פולש שמשתלט על כל חלקה טובה, מלא בקוצים וגומר לבהמות שם את כל שטח המרעה והתפשטותו מאיימת על כל המערכות האקולוגיות העדינות באזור. אנחנו נכנסים למים, קילומטר של מים עד מתחת לברכיים, אסא נעקץ ואנחנו מוצאים במים מדוזה זעירה, החוף מלא בתלים שסרטנים חופרים והנוף משגע, בחוף מסעדה נטושה יפיפיה, ושמשיות דקלים.

 

יורדת השמש ואנחנו נוסעים למלון בעיר, שמחלונו ממרחק רק מטרים ספורים ספינות העץ הענקיות. לקחנו שני חדרים, אנחנו ב”סוויטה”, המלון בסגנון קלאנסווה מהודר וקיטשי בטירוף עם בר, מראות, קישוטים, מיטת אפיריון וצבע מזעזע בקירות, אסא עובר לחדר של אייל ותופס לעצמו מיטה, הולכים לאכול בעיר במסעדה מקומית עם חתולים מתחת לשולחן, בשר חריף ואדום, ודגים מטוגנים, בדרך חזרה למלון עוברים בנפחייה שפתוחה רק בלילה בשל החום הכבד מול הלהבות וחום היום, בנפחייה מכינים מסמרי ענק לספינות, ואנחנו צופים בעבודה דקות ארוכות.

אסא נרדם בחדר שלנו ואנחנו יושבים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה, בבוקר הוא מתעורר, נעלב מאייל שלא לקח אותו איתו לחדר. קמים ממש מוקדם עם הזריחה, כל אזור הספינות בערפל כבד, ונוסעים למדבר המלח בקאץ’, נשאר עוד לילה עד שאייל חוזר חזרה לארץ, יום שלם של נסיעות במדבר עם ינבוט מוסקיטו בכמויות ושיחי תפוח סדום, שומם עם מעט מאוד עיירות בדרך, חולפים ליד לטאת ענק שנדרסה מכונית לפנינו, והיא גוססת לנו מול העיניים וזנבה מטלטל מגירה דם מהפה, המסכנה. טועים בדרך, אין את מי לשאול אף אחד לא יודע אנגלית, והגז במזגן ברח אנחנו מתים מחום, נוסעים במדבר החם, חלונות פתוחים יבש ומהביל. נוסעים לכיוון מדבר המלח, בדרך בתי בוץ מעוצבים יקרים ושוממים. מגיעים למדבר המלח שעדין ברובו מוצף, נוף שטוח עם מים שנעלמים באופק, בכניסה ניתן כבר לראות את התייבשות של המים ומרבצי מלח ענקים.

קאץ’, המערב הפרוע של הודו, תופעה גאוגרפית ייחודית שניחנה ביופי עז ומחוספס, אנחנו עולים למגדל תצפית ואוכלים שוקולד פרה נמס , הגענו מוקדם, העונה תתחיל רק עוד חודש ואז יתקיים פה פסטיבל ענק וההכנות בעיצומן, עיר אוהלים מטורפת מתחילה להיבנות, אי אפשר להלך על משטחי המלח כי הם לא יבשים והרגליים שוקעות.

נוף עויין ומרשים מנוקד בכפרים שכאילו הועתקו מפקיסטאן שלפני החלוקה. אוכלוסית קאץ’ היא אוכלוסיה שבטית מסורתית עם תלבושות ותכשיטים ססגוניים, המשמרת עד היום את מנהגיה ומלאכת היד שלה. אנחנו מחפשים אחר רקמות קאץ’ המפורסמות בכל הודו ובכל העולם, ומגיעים לכפר נידח, התושבים מצליחים להבין כמה מילים שלנו ומיד מתקהלות סביבנו נשות הכפר, כל אחת אוחזת בידיה את מיטב יצירותיה, כל הכפר הקטן מגיע, ילדים ומבוגרים, הכפר מוסלמי אדוק, בתיו עשויים בוץ וקש הנשים מכוסות בבדים צבעוניים, הילדות מגיל זעיר כבר מכוסות כל פניהם בבד ורק עינהם האקזוטיות מבצבצות. אסור לצלם בשם הדת, לכן נותר רק להתמוגג מהמראה, הריקמות והאריגים מרהיבים ויקרים מאוד מלאים בחרוזים וחוטים צבעונים, לא ידעתי שיש צבעים רבים כל כך בעולם, ריקמות קאץ’ בדרך כלל נעשות ע”י בדי כותנה, באמצעות חוטי כותנה ומשי, אפשר לזהותן בשל המראות הקטנות המשובצות, מגוון דוגמאות של בעלי חיים ששזורים בכסף וזהב, טווסים עופות השמיים וחיות השדה וסיפורי פוקלור של תרבות הרוקמות עם תפרים יחודים רק להן. הן אינן מוכנות לרדת במחיר, הן כנראה עבדו על כל פריט חודשים, ואנחנו מעריכים זאת מאוד. ילד יפיפה מתבונן בי, אני לא יכולה לתקשר איתו וקוראת לו ראג’ קומאר (שם של שחקן עבר הודי מפורסם שכבר הלך לעולמו) כל הכפר מתפוצץ מצחוק והם מלווים אותנו לג’יפ בצחוק מתגלגל, בדרך חולפים בנסיעה על פני כל מיני שבטים שונים שנראים שונה מאחד לשני בלבושם ותכשיטיהם, קבוצה של נשים יושבת בצד הדרך ויוצא מאפם חישוק ענק וכבד מזהב בקוטר של עשרה ס”מ, קשה להבין מה רואים בהתחלה, זה נראה כמו דיסקית על חצי מהפנים, נשים הולכות בצידי הדרך מאובקות עם כדים על ראשם, עגיליהן מצלצלים כמו פעמונים, מחרוזות אבנים מבריקות נוצצת על בדל אוזנן, בגדיהן מאובקים אך צבעם העז בתכלת ארגמן ירוק וצהוב בוהקים במדבר, הן מרחפות כאילו אין להן רגלים וגם סארי לא מסתיר אותן אלא חצאיות גדולות ועבות וגבן חשוף, ניתן לזהות את המוסלמיות שעטופות, מחביאות את רגליהן וראשן, קומתן זקופה כתמר והן מרחפות במדבר הלוהט. נוסעים לעיר בוהג’, בבוקר מוקדם אייל טס משם לארץ, בדרך מחלצים צב גדול בעל שריון חלק מהכביש ,

אוכלים ארוחת ערב במלון, משוחחים עד השעות הקטנות, לוקץ’ לוקח את אסא ישן לחדר של אייל, בבוקר לפני שאייל יקח מונית לשדה הוא יעביר את אסא חזרה אלינו, שאסא יתעורר הוא לא יאמין לנו שהוא ישן עם אייל ויכעס מאוד ובעיקר יהיה עצוב שאיילי הלך, כולנו את האמת, היה כל כך כף איתו איש נדיר נתגעגע אליו כל כך.

נוסעים חזרה לאחמדבאד, מחפשים את המלון שלנו לפי המיקום של המוטי מאהל, מתברברים בעיר מוכת הדיוואלי שלוש שעות, מסתבר שיש שלוש מוטי מאהל, כל אחד במקום אחר בסוף מגיעים. כל הדרך זיקוקים ואורת צבעוניים, ילדים קטנים מפעילים זיקוקי ענק מקופסאות קרטון על הכביש סכנת נפשות ממש. מגיעים למלון שלנו הצוות מאושר לקבל את פנינו, ממש הרגשנו שחזרנו הביתה, מבלים שני לילות במלון שלנו נחים מכל עשרת הימים האינטנסיביים האחרונים, צופים בסרטים, הילדים לומדים וישנים הרבה במזגן, אסא מבקש כל מיני דברים וחושש שנשכח לקיים אותם, כשאסא רוצה שלא נשכח הוא מבקש מאיתנו לכתוב את זה על פתק ומצמיד את הפתק בסלוטייפ למקומות משונים. בצהריים נוסעים לאכול בדומינוס פיצה ופיל חותך אותנו בכביש, קריסמס ההודי חל והרחובות ריקים מתנועה, דבר נדיר באחמדאבד ומרגש בשבילנו.

לא מצליחים להחליט לאן ממשיכים לטייל מפה, אני רוצה לנסוע למאדיה פראדש לשמורת הטיגריסים והדובים של ספר הג’ונגל, כולם רוצים לגואה ,אלונה מפחדת, היא מזכירה לכולם שבשמורת האריות המדריך אמר שאריות לא תוקפים בני אדם, הטיגריסים כן. אסא אומר “שאני יהיה גדול אני ישים את הילדים שלי מחוץ לג’יפ”. הולכים לישון בלי להחליט. אנחנו קמים בבוקר נעמדים בצומת מתלבטים, על מה ללחוץ בגוגל מפ…אני נכנעת לרוב. הטיגריס הבנגלי יחכה לנו לפעם הבאה, אנחנו בדרך למטה והופ אנחנו בבומביי.

“אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו” יעקב רוטבליט